ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במדינת ישראל. לערך העוסק במשמעויות נוספות של המושגים "ישראל" או "ישראלי", ראו ישראל (פירושונים) או ישראלי (פירושונים).

מדינת ישראל דגל סמל מוטו לאומי: {{{מוטו לאומי}}} המנון לאומי: התקווה יבשת אסיה שפה רשמית עברית, ערבית [1] עיר בירה ירושלים [2] העיר הגדולה ביותר ירושלים (בעבר תל אביב יפו) משטר דמוקרטיה פרלמנטרית ראש המדינה - נשיא - ראש ממשלה נשיא [3] משה קצב אהוד אולמרט הקמה - עצמאות - תאריך הכרזת העצמאות ממנדט חבר הלאומים שניתן לבריטניה 14 במאי 1948 ה' באייר ה'תש"ח שטח - סה"כ - % מים 150 בעולם 20,770 [4] קמ"ר 2% אוכלוסייה - סה"כ (31 מאי 2006) - צפיפות 97 בעולם 7,037,500 [5] 338 אנשים לקמ"ר תמ"ג - סה"כ (2005) - תמ"ג לנפש 49 בעולם 163,445 מיליון $ $22,944 מטבע שקל חדש אזור זמן קיץ: UTC+3 חורף: UTC+2 סיומת אינטרנט il קידומת בינלאומית 972+

לשער הנושאים, האישים והמאמרים בהקשר למדינת ישראל, ראו פורטל ישראל.

מדינת ישראל (ערבית: دولة إسرائيل, תעתיק: דאולת איסראאיל) היא דמוקרטיה פרלמנטרית הנמצאת במזרח התיכון, לחוף הים התיכון ומוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. רוב תושבי המדינה הם יהודים, אך יש בה מיעוט גדול של ערבים מוסלמים, וקבוצות מיעוט אחרות. ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים סוף בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שהיא שטח בשליטת הרשות הפלסטינית. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאת הגדה המערבית, הידועה גם כיהודה ושומרון, שטח שנמצא בשליטה משולבת של ישראל והרשות הפלסטינית ומעמדו הסופי טרם הוכרע. בין ישראל לסוריה נמצאת רמת הגולן, שטח שסופח לישראל ב-1981, אך סוריה ממשיכה לתבוע ריבונות עליו.

[עריכה] שם המדינה וסמליה

מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בעברית גם על סמל המדינה. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד רשמי. שם המדינה בערבית: إسرائيل (תעתיק: איסראאיל), נלקח מהאופן שבו מתועתק השם "ישראל" בתרגומי התנ"ך לערבית, ובמקורות ערביים אחרים. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאותיות לטיניות: Israel.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן גוריון. שמות שנדחו היו "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי או לדת היהודית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של אזור בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה.

השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" - מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה בעברית ארץ ישראל. אף על פי כן, גם השם "ישראל" אינו נקי לחלוטין מאפשרות של ערבוב מושגים באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על-פי התנ"ך (בראשית, פרק ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, שנחשב לאחד מאבות האומה. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפני הספירה בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען.

השם "עֵבֶר" הוצע על-פי ספר בראשית (פרק י', כ"ד-כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת-עבר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהייתה תנועה חילונית רדיקלית (חברי התנועה הזאת העדיפו לכנות את עצמם "עברים" ולא "יהודים").

דגל ישראל

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי, וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת. כמו כן השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים" שנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.

דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. מספר הצעות לדגל הוגשו לוועדה, רובן מבוססות על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים, אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם.

את סמל המדינה היה צריך לעצב מאפס, ולצורך העניין פירסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה שם המדינה בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו "שלום על ישראל". תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל

[עריכה] שורשים היסטוריים

מדינת ישראל קמה בארץ ישראל, מקום מושבם ההיסטורי של ממלכות ישראל (אפרים, עד המאה ה-8 לפני ספה"נ) ויהודה (לסרוגין, עד המאה ה-1 לספירה), ושלפי התנ"ך היה המקום שהובטח לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ובו הייתה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.

החל משנת 66 לפני הספירה החל יהודה לאבד את עצמאות כאשר נכבשה יהודה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה, דוכא בידי הרומים ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. מרד בר כוכבא שפרץ בשנת 135, הפך את היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.

מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20, החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות, והונהגו בה משטרים שונים, לרוב בחסות מעצמות דומיננטיות באזור. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.

[עריכה] התנועה הציונית והמדינה שבדרך

בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ומקים הציונות המדינית

במאה ה-19 נוסדה התנועה הציונית ששמה לעצמה למטרה להקים "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים", כפי שהגדיר זאת הקונגרס בבאזל, הגדרה שמאז 1897 נודעה בשם 'תוכנית באזל'. בנימין זאב הרצל היה מייסד התנועה הציונית ומנהיג התנועה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. להרצל ולתנועה הציונית קדמו, אמנם, אישים אחרים, שחלקם הובילו ארגונים דומים קטנים יותר, כגון משה הס, יהודה לייב פינסקר ואחד העם, אולם הרצל היה הראשון שאיחד את תומכי הרעיון הציוני מהקהילות היהודיות השונות לארגון אחד, ונקט צעדים פומביים, פוליטיים, דיפלומטיים וכלכליים, ליישום הרעיון הציוני. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל, בייחוד בתחום הדיפלומטי, היה חיים ויצמן, שהפך לאחר מותו של הרצל לאחד ממוביליה, ולימים לנשיא מדינת ישראל. ויצמן פעל לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית החלה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל (הערבים הפלסטינים), התנגדות שהייתה לעתים אלימה, ולמרות ניסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות (הספר הלבן של 1939).

דוד בן גוריון היה מראשי תנועה העבודה ביישוב ובשנים 1935 - 1948 שימש יושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה "הממשלה" של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת "המדינה שבדרך" (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם). בן גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן גוריון בועידת בילטמור בשנת 1942. לאחר מלחמת העולם השניה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה העניין היהודי לסימפטיה כלל עולמית וגברה ההבנה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.

[עריכה] הקמת המדינה ואחריה

דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל

בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.

אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים, הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה א, העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, והלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, שכבש את ירושלים המזרחית וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את הפלישה במרבית האזורים ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים. בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא ההגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק - הקו הירוק. "הקו הירוק" לא הוגדר מעולם כגבול קבע (ראו גבולות מדינת ישראל), אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה (אם כי רוב המדינות אינן מכירות בריבונות המלאה של ישראל על ירושלים המערבית למרות שהיא בתחום הקו הירוק). "הקו הירוק" מקיף כשלושה-רבעים משטח המנדט הבריטי על ארץ-ישראל המערבית (לאחר שא"י המזרחית, שהייתה חלק משטחי המנדט המקורי, הועברה לאמיר עבדאללה והפכה לממלכת עבר הירדן). הוא חופף למעשה את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ עבר לשליטת ירדן, ומכונה "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, ומכונה "רצועת עזה".

על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים הועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.

ב-11 במאי 1949 הצטרפה מדינת ישראל לאומות המאוחדות.

ראש הממשלה בן גוריון ביקש לבסס את המעמד הממלכתי, פירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט. בעקבות הרצח הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, ביניהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור. מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.

[עריכה] שנות ה-50 וה-60

בשנים 1954 - 1955 התחוללה בארץ פרשת לבון שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש - לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה בלחץ המעצמות.

ב-1961 נלכד פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן והובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה החלה לגלות יותר עניין בנושא הכאוב. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתלייה ב-1962.

במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (Casus Belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הסתיימה בניצחון כביר למדינת ישראל, שהביסה 3 צבאות ערביים גדולים והשמידה את חילות האוויר שלהם. במלחמה כבשה ישראל את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. קו הפסקת האש החדש כונה "הקו הסגול". בעקבות המלחמה הפך "הקו הירוק" לגבול אדמיניסטרטיבי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק" כפופים לממשל מיוחד.

[עריכה] שנות ה-70

קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך "הקו הסגול" בין השנים 1968 - 1972. תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה".

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל, בעיקר באירופה. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972. ישראל הגיבה במבצע זעם האל בו חיסלו סוכני המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את רוב המחבלים האחראים לטבח.

נשיא מצרים אנואר סאדאת נואם במליאת הכנסת ב-1977. מימינו הנשיא אפרים קציר ויו”ר הכנסת יצחק שמיר.

ביום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה מוצהרת להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש, היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה. מצרים רואה עד היום במלחמת יום הכיפורים ניצחון, כיוון שהצליחה להגשים במידת-מה את מטרתה. חתימת הסכם הפסקת האש ולאחריהם הסכמי הביניים והסכם שלום, הביאה לאחר מספר שנים להפסקת הלוחמה עם מצרים ולכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל ומצרים.

הבחירות שנערכו במאי 1977, שהתנהלו ערב גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו הראשון של יצחק רבין, הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז קום המדינה עזבה מפא"י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) עד אז מפלגת השלטון, את ההנהגה. מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, השיגה רוב בכנסת יחד עם המפד"ל והרכיבה ממשלה (שהצטרפה אליה גם מפלגת ד"ש).

בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכמי קמפ דייוויד. במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. כמו כן, הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שמעבר לקו הירוק.

[עריכה] שנות ה-80

ב-7 ביוני 1981 הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העיראקי "תמוז" שליד העיר אוסירק, במטרה למנוע מעיראק לייצר נשק להשמדה המונית במה שכונה מבצע אופרה.

ב-1982 תקפה ישראל את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל (או מאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שניצלו את מלחמת האזרחים שהתחוללה בלבנון מאז 1975 והתרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לטוניס, אך הדבר גבה ממנו מחיר דמים גבוה. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.

בשנת 1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה בלא שנימק את התפטרותו. ישנם הטוענים שהתפטר בגלל מספר ההרוגים הגבוה במלחמת לבנון. אחרים מעריכים שההתפטרות נבעה ממחלתו המתמשכת אשר מנעה ממנו לתפקד.

שנות ה-80 היו מאופיינות בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה התלת ספרתית והתיקו הפוליטי הכריחו ב-1984 הקמת ממשלת אחדות לאומית שכללה רוטציה בראשות הממשלה. בבחירות 1988 ניצח הליכוד בהפרש של רבבות קולות, ואף היה באפשרותו הרכבת ממשלת ימין-דתיים. שמיר, ראש הליכוד, חש שלא בנוח בממשלה זו והקים ממשלת אחדות לאומית, בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש"ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שכונה "התרגיל המסריח". הניסיון כשל, ושמיר הרכיב את ממשלת ימין-דתיים צרה.

[עריכה] שנות ה-90

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993

במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד על ממשלת ישראל כדי שלא תגיב להתקפות העיראקיות. בהתקפות הטילים נהרגו 2 אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב.

בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג רוב מוצק בכנסת, לראשונה מאז 1977, ויצחק רבין מונה בשנית לראשות הממשלה. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו שבמהלכם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים והתבצעו מגעים לשלום עם סוריה.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי, סטודנט באוניברסיטת בר-אילן שהתנגד לפשרות עם הפלסטינים שאותן הוביל רבין. לאחר מותו החליף אותו פרס לזמן קצר, עד שהפסיד בבחירות לבנימין נתניהו בבחירות 1996.

[עריכה] העשור הראשון של שנות ה-2000

לפני היבחרו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל במאי 1999 הבטיח שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון וזכה לכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה הייתה סמוך לנסיגה עצמה. כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. ב-24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ומאות הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעיתים את משפחותיהם והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות החיזבאללה שלטו בו מאז.

מאז שנת 2000, לאחר עליית מנהיג האופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית, מצויה ישראל במאבק מזויין ומתמשך עם הפלסטינים במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. מאבק זה גבה יותר מאלף קורבנות בצד הישראלי, וארבעת אלפים הרוגים פלסטינים. בעקבות האינתיפאדה הוחלט לבנות את גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל, ברובה סמוך לקו הירוק. בנוסף ביצעה ישראל סיכולים ממוקדים כנגד פעילי ומנהיגי טרור.

בשנת 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ראש הממשלה ברק. בבחירות ניצח שרון ברוב של 62%. בבחירות לכנסת ה-16, כשלוש שנים לאחר מכן, שב שרון, יו"ר הליכוד, וניצח באופן ניכר.

בנוסף לאירועים הבטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. המשק נכנס למיתון בשנים 2002-2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. כמו כן הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע"ש, בזק ובנק דיסקונט.

המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון הייתה הכרזה על תוכנית ההתנתקות שבמהלכה, באורח חד צדדי וללא הסכם, פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון. על פי הצהרות שרון תוכנית זו נועדה להוריד את רמת החיכוך בין יהודים לפלסטינים ולשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ההתנתקות הושלמה בספטמבר 2005, אך גרמה למחלוקות קשות בקרב הציבור הישראלי.

לקראת בחירות 2006, עזב אריאל שרון את הליכוד ועם מספר חברי כנסת שפרשו מהליכוד והעבודה הקים את מפלגת המרכז קדימה. עוד לפני הבחירות, אושפז שרון והוחלף בידי אהוד אולמרט שגם הרכיב את הממשלה לאחר הבחירות.

השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ביולי 2006 עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חיזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לכך פתחה ישראל בלחימה בחיזבאללה על כלל שטח לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה.

[עריכה] פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – פוליטיקה של ישראל

הממשל בישראל

נשיא המדינה משה קצב

ממשלת ישראל ראש הממשלה אהוד אולמרט ממלאת מקום ראש הממשלה ציפי לבני היועץ המשפטי לממשלה הממשלה ה-31

הכנסת - משכן הכנסת יושב ראש הכנסת דליה איציק חבר כנסת ועדות הכנסת חוקי יסוד

בתי המשפט בישראל בית המשפט העליון בג"צ המשפט בישראל

הבחירות בישראל מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל פוליטיקה בישראל הפרדת רשויות בישראל

פורטל - הממשל בישראל

מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא למעשה סימלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על-ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: תחילה מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במרב האחריות הכרוכה בפעולותיה. רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.

הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, לקדנציה של ארבע שנים או עד שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או אחריו במקרים מסוימים. כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים - ככל שמעמדם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מ-1-2% מקולות הבוחרים (השיעור משתנה מעת לעת על פי החלטת הכנסת, ראו אחוז החסימה) אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ"ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1-12 ברשימה.

בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, אך החוק הושב לקדמותו לאחר מספר שנים של חוסר יציבות (ראו: חוק הבחירה הישירה).

אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקות של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ). בניגוד למדינות אירופה בהן החלוקה בין מחנות הימין והשמאל מתבססת בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי, השיח הפוליטי בישראל נע רובו ככולו סביב הציר הבטחוני-מדיני. הגושים הפוליטיים בכנסת הם הימין, החרדים, המרכז, השמאל והערבים.

• הימין בישראל (מיוצג בכנסת על ידי הליכוד, ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי-מפד"ל, ובעבר גם התחיה, מולדת וחרות) מתאפיין בגישה ניצית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מאמין שהערבים אינם מעוניינים בשלום אמת וכל הדיבורים על הסכם הם הונאה שמטרתם להחליש את ישראל ולהקים בסיסי טרור קדמיים בשטחים. לפיכך, הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד הטרור הפלסטיני והתנגדו להסכמי אוסלו, אותם הם ראו כתרמית ערבית. הימין מאמין שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות ותמך במבצעים דוגמת חומת מגן וכן במדיניות הסיכולים הממוקדים. רוב הימין תומך בארץ ישראל השלמה ומתנגד לעקירת יישובים. חלק ניכר מן הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-דתית, אם כי יש מחנה ימין חילוני נרחב. הציונות הדתית נוטה היום ברובה לימין. מבחינה כלכלית, רוב מפלגות הימין תומכות בשילוב של שוק חופשי עם מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים. הימין הקיצוני בישראל תומך בין השאר בהעברתם של ערבים ופלסטינים מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב. אם שאר המפלגות היו תמיד מפלגות ימין, המפד"ל בהנהגת יוסף בורג הייתה בעבר מפלגת מרכז ושותפה טבעית לכל ממשלה. בשנים האחרונות, בעקבות הויכוח הציבורי על ההתנחלויות הפכה למפלגת ימין.

משכן הכנסת - הפרלמנט הישראלי

• השמאל (מפלגת העבודה-מימד, מרצ וחד"ש, ובעבר מפ"ם), נוקט בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי ומאמין שהסכמי שלום הם הדרך הטובה ביותר לפתרונו. הם מעדיפים מו"מ דיפלומטי על פני פעולות צבאיות, ומתנגדים לנוכחות הישראלית בשטחים. השמאל תומך בפינוי מרבית ההתנחלויות או כולן ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. השמאל בארץ מתחלק בין שמאל מתון התומך בציונות ורואה בשלום דבר טוב למדינת ישראל לבין שמאל קיצוני המאמין בזכותם של הפלסטינים למאבק ב"כיבוש הישראלי" ובחוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית בדרך הנוכחית. חלק מהשמאל הוא אנטי-ציוני (כגון חד"ש). רוב השמאל תומך בשתי מדינות שלשני עמים וחלקו הקטן בנוסחה של מדינה דו-לאומית. השמאל נוטה לליברליזם בנושאי חברה, דת ומדינה. הוא בעד שוויון זכויות לבני מיעוטים (לרבות מיעוטים על רקע מגדר מיני, כגון הלהט"ב). בנושאי כלכלה השמאל נע בין קומוניזם לסוציאל-דמוקרטיה וקפיטליזם רך.
• המרכז (מפלגת קדימה, הגימלאים ובעבר שינוי והציונים הכלליים) משלב את חוסר האמון של הימין במו"מ עם הערבים עם הטענה של השמאל שיש לצמצם את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. כתוצאה מכך, המרכז תומך בפעולות חד-צדדיות כגון גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות לצד המשך הפעולות הצבאיות (כגון סיכולים ממוקדים) ללחימה בטרור. מבחינה כלכלית, המרכז הוא ליברלי ותומך בכלכלה חופשית ובעל גישה קפיטליסטית.
• המפלגות החרדיות (ש"ס, יהדות התורה ואגודת ישראל) נוטות לתמוך בימין אך מוכנות לשבת בממשלות המבצעות מדיניות שמאל, בתנאים מסוימים. המפלגות מתנגדות להפרדת דת ומדינה ושמרניות מאוד בנושאי צביון המדינה והחברה. במישור הכלכלי הן בעד מדינת רווחה ומדיניות הקצבות נדיבה לחלשים, שכן המצביעים של המפלגות הללו שייכים לעשירונים הנמוכים בחברה.
• המפלגות הערביות (בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש) מאגדות בתוכן מפלגות שונות מאוד זו מזו, מחד"ש האתאיסטית ועד רע"ם הדתית. המשותף להם הוא שעיקר מצביעיהן מגיע מהסקטור הערבי ישראלי. חד"ש עצמה מתגאה באופי והנהגה יהודים-ערביים ומתנגדת לתיוגה כ"מפלגה ערבית", אף שהיא מזוהה כך בדרך כלל בתקשורת הישראלית. כולן מתנגדות למדיניות ישראל בשטחים ולאופיה היהודי של מדינת ישראל כפי שהוא מתבטא כיום. המפלגות מאמינות ששוויון זכויות מלא לערביי ישראל יושג דרך מדינת כל-אזרחיה או בדרך של אוטונומיה תרבותית. חד"ש הייתה המפלגה היחידה שהתנגדה למלחמת לבנון בעת שפרצה. עמדות רבות שלהן חורגות מהקונצנזוס היהודי. בימין ובחלק מהמרכז נתפסות המפלגות הערביות כמפלגות תומכות-טרור החותרות להשמדת מדינת ישראל. לטענת המפלגות הערביות והשמאל, חוסר לגיטימציה זו מעיד על גזענות המבקרים. ממדי התמיכה במפלגות הערביות יציבים, בין 8 ל-10 מנדטים, אך הן מעולם לא נכנסו לקואליציה או קיבלו תפקידי שרים. לעתים, תמכו מבחוץ בממשלות שמאל ומרכז ונתנו "רשת בטחון" לנסיגות והסכמי שלום. סקרי דעת קהל בקרב הציבור היהודי תופסים כניסה שלהם לקואליציה כבלתי-לגיטימית.

עד 1977 שלטה בישראל מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) וגלגוליה, שפעלה על פי נוסחה של "בלי חרות ומק"י", כלומר קואליציה ללא הימין והקומוניסטים-ערבים. בקואליציה היו שותפות מפלגות השמאל הציוניות כגון מפ"ם, מפלגת המפד"ל ומפלגת המרכז הציונים הכלליים (שהפכה לליברלים ומאוחר יותר התמזגה עם הליכוד).

ב־1977 התרחש המהפך, ומנהיג הליכוד, מנחם בגין, עלה לשלטון. מאז הפכה הליכוד למפלגת השלטון המרכזית, עם הפסקות לא ארוכות שבהן מפלגת העבודה חזרה לשלטון.

כ-29 שנה לאחר המהפך, בבחירות 2006, התרחש סוג של מהפך נוסף בכך שלראשונה המפלגה הדומיננטית שנבחרה, לא הייתה מהימין או מהשמאל, אלא מפלגה שזיהתה עצמה כמרכז - מפלגת קדימה בראשותו של אהוד אולמרט .

ראו גם

חברי כנסת | החקיקה בישראל

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של ארץ ישראל

ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל

צילום לווין של ישראל וחלק מירדן, מצרים ולבנון משנת 2003

ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון־מזרח עם סוריה; בדרום נמצא ים סוף; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר - הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. למרות שטחה הקטן במדינת ישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות. החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב המדברי שבו תופעות גאוגרפיות ייחודיות כגון מספר מכתשים הפזורים בו, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי זה נובע ממיקומה הייחודי של ישראל על קו השבר הסורי-אפריקני ועל היותו למעשה גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.

נוף טיפוסי ברמת הגולן

החבל הים תיכוני מקיף את אגן הים התיכון, וארץ ישראל נמצאת במזרחו. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר- עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה.

ארץ ישראל שוכנת על הגלובוס בחלקו המערבי של האזור האירנו-טורני. האקלים באזור זה הוא יבשתי וקיצוני ביותר. החורף קר ומושלג, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש. חשוב לציין כי בארצנו לא שוררים תנאים אלו. החבל האירנו-טורני בארץ ישראל גובל בחבל הים-תיכוני לאורך בקעת הירדן, מדבר יהודה וצפון הנגב. הוא כולל גם רצועה רחבה בחרמון ובנגב התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים, וכן צומח ים תיכוני.

נוף בנגב

בארץ ישראל משתרע החבל הסהרו-ערבי מדרום לחבל האירנו-טורני וממזרח לו וכולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ואינה מספיקה, ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור הינה ענייה ואומדים את מס' מיניה ב-1400. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הינו הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בארץ אך מס' המינים בו קטן.

קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ - 190 ק"מ, מצפון לדרום. מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון מזרח-דרום מערב, ובצפון -כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף. קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק"מ, והיא ידועה בשם "מדרון השרון". הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.

ראו גם

מים בישראל | רשימת יישובים במדינת ישראל | אקלים ארץ ישראל | פאונה של ארץ ישראל | רשימת צמחי בר בישראל | גן לאומי |שביל ישראל | שמירת הטבע בישראל | מכתשים בנגב | כבישי ישראל | הצומח הים תיכוני בישראל

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של ישראל

ערבים ישראלים המשרתים בצה"ל

מדינת ישראל מונה, נכון לערב יום העצמאות הנ"ח (אייר ה'תשס"ו, מאי 2006), כ- 7,026,000 תושבים. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה, ולאו דווקא את האזרחים. במניין נכללים התושבים הערבים במזרח ירושלים (שנחשבים כתושבי קבע), תושבי רמת הגולן, וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). מדינת ישראל (בשיתוף עם הרשות הפלסטינית) אחראית גם לתושבים הערבים של הגדה המערבית, אולם אלה אינם נחשבים כאזרחי המדינה או כתושבי קבע בישראל, ויש להם מעמד אזרחי רק בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה.

76% מתושבי הקבע בישראל (כ-5,333,000 תושבים) הם יהודים. 67% מאוכלוסיית היהודים נולדו בארץ, 33% נולדו בחו"ל. 29% מאוכלוסיית היהודים נולדו באסיה או באפריקה, או שאביהם נולד ביבשות אלו. 37% מאוכלוסיית היהודים נולדו באירופה או באמריקה, או שאביהם נולד ביבשות אלו (שליש מתוכם יהודים מעולי ברית המועצות לשעבר).

התפלגות לפי יחס לדת:

• 45% לא דתיים, חילוניים
• 27% מסורתיים-לא דתיים
• 12% מסורתיים-דתיים
• 9% דתיים
• 8% חרדים

הערה: הנתונים מהלמ"ס, נכון ל2004, על פי הגדרה עצמית של בני 20 ומעלה. בשל כמות הילדים הגדולה יותר בכל משפחה חרדית ודתית, סביר כי אחוז הדתיים והחרדים (הכולל גם בני 19 ומטה) הוא גדול יותר בכמה אחוזים.

20% מתושבי הקבע בישראל, כ-1,387,000 תושבים, (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, מוסלמים ונוצרים. שיעור הערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9%. בנוסף ישנם דרוזים (1.5% כ-115 אלף איש), וצ'רקסים. כינוים בישראל "ערבים ישראליים" או "פלסטינים אזרחי ישראל".

כ-4% מתושבי מדינת ישראל מוגדרים כ"אחרים" (כ-306,000 תושבים). רובם המכריע הם עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים (כמעט כולם נוצרים לא-ערבים או חסרי-דת).

מגילת העצמאות של ישראל וחוקי היסוד שלה קובעים מדיניות של שוויון זכויות מלא בלא הבדל דת גזע ומין. אף על-פי-כן, למוצא האתני ישנה משמעות רבה בישראל. כל ראשי הממשלות עד כה היו ממוצא מזרח-ארופי. מבין הנשיאים - 6 היו ממוצא מזרח-אירופי ו-2 היו יהודים ממוצא אחר. שילובם של יהודים מזרחים בתפקידים בכירים, כגון שרים בכירים ובעלי עמדות בכירות בצבא, החל בסוף שנות ה-70. בכל ממשלות ישראל לא מונה מעולם שר מוסלמי, אם כי היה שר דרוזי אחד. סקרים מראים שהמשכורות הממוצעות של יהודים ממוצא אשכנזי גבוהות משל אלה שממוצא מזרחי, ונמוכות מהם רק משכורות הערבים. המשכורת הממוצעת לגברים גבוהה במידה ניכרת מהמשכורת הממוצעת לנשים.

[עריכה] צבא וביטחון

ערך מורחב – ביטחון ישראל

ערך מורחב – מערכת הביטחון בישראל

בשלושה העשורים הראשונים לקיומה, הייתה ישראל מוקפת מכל עבריה במדינות עוינות שלא הכירו בה. מצב זה החל להשתנות בהדרגה ב-1977 עם ביקורו של נשיא מצרים בישראל וכיום יש לישראל חוזי שלום ויחסים דיפלומטיים עם שתיים משכנותיה, מצרים וירדן, והכרה דה-פקטו מצד יתר שכנותיה. כיום שורר מצב מלחמה עם סוריה ולבנון. הגבול הסורי שקט, אך התנגשויות צבאיות קורות מפעם לפעם בגבול עם לבנון.

איומים ביטחוניים קרובים על ישראל

מאז סוף שנות השמונים הסלים העימות בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. העימות הגיע לשיאו באינתיפאדה הראשונה ובאינתיפאדת אל-אקצה. ישראל נתונה לאיומים מצד מדינות שאינן גובלות בה, בעיקר איראן, המסייעת לארגונים הפועלים נגדה (בעיקר חזבאללה בדרום לבנון וחמאס והג'יהאד האיסלאמי בשטחי יש"ע). ניסיונה של איראן לפתח יכולת גרעינית נחשב בישראל לאיום חמור.

עד שנת 2003, נחשב הצבא העירקי הגדול לאיום המרכזי מצד "החזית המזרחית" על ישראל. עירק התקיפה את ישראל ב-1991 בטילי סקאד, ותמכה בארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל. ישראל מצידה סייעה לכורדים שמרדו בשלטון העירקי, אף שלא השתתפה בקואליציה שהפילה את סדאם חוסין, כנראה כדי לא לפגוע בשותפות ערביות של ארצות הברית. לאחר הדחת סדאם חוסיין מהשלטון בעירק ב-2003, נעשו ניסיונות לקשור קשרים בין ישראל לעירק.

ישראל הסתמכה ועדיין מסתמכת על צבא גדול יחסית לגודל אוכלוסייתה. עד תחילת שנות ה-80 היו חיילי המילואים כוח מרכזי בעיקר בשעות חירום. כיום הצבא מסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים שכוללים חיילים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע. הצבא הישראלי, צה"ל, מתאפיין ברמת תחכום טכנולוגי גבוהה, ובציוד מתקדם, שחלקו מיוצר בישראל, אולם רובו נקנה מארצות הברית. הברית הבינלאומית המרכזית שעליה מסתמכת ישראל היא הברית עם ארצות הברית: לישראל יש קשרים ענפים, צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים עם ארצות הברית, והיא מקבלת סיוע כספי אזרחי וצבאי ממנה - ראו בערך יחסי ישראל-ארצות הברית. במסגרת זו ישראל נאלצת (באופן לא-רשמי) לקבל את הסכמתה של ארצות הברית למכירת פיתוחי נשק ישראלים למדינות שנמצאות בסכסוך אינטרסים עם ארצות הברית, למשל סין. אף על פי כן, ישראל היא יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארצות הברית ורוסיה, על פי מספר פרסומים זרים.

חלק ניכר מהתקציב הלאומי מופנה לביטחון, כ־40 מיליארד ש"ח בשנה, המהווים כ־15% מהתקציב הלאומי העומד על כ־270 מיליארד ש"ח בשנה. חוק גיוס חובה שנחקק ב-1949 קובע שכל תושב קבע בישראל, גבר או אישה, חייבים לשרת בצה"ל החל מגיל 18 לתקופה של 3 שנים לגברים ושנתיים לנשים (תקופות השירות משתנות מעת לעת לפי הצורך). פטור גורף ניתן לכל התושבים שמוגדרים כ"בני הלאום הערבי" (כלומר לכל ערביי ישראל, למעט הדרוזים), וכן ניתן פטור פרטני לתלמידי ישיבות, בעיקר ישיבות חרדיות ולנשים אשר מצהירות שהינן דתיות. מספר העילות הרפואיות או הסוציואקונומיות לפטור משירות צבאי עלה עם הגידול באוכלוסייה.

שירותי ביטחון נוספים הנמצאים בפיקוח משרד ראש הממשלה הם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים האחראי על פעולות ביון ואיסוף מודיעין מחוץ לגבולות המדינה, והשירות הביטחון הכללי (שב"כ) שאחראי על ביון ואיסוף מודיעין וכן על העברתו לצה"ל ולמשטרה בתוך גבולות המדינה ומעבר לקו הירוק. על בטחון הפנים ואכיפת החוק במדינת ישראל אחראית משטרת ישראל. משמר הגבול הוא הזרוע הקרבית של המשטרה ומשמש הן לפעולות בשטחים והן כעתודות באזורי הספר והפריפריה. ישראל מפעילה מספר יחידות עילית ללוחמה בטרור וחילוץ בני ערובה.

תת מקלע עוזי, תוצרת תע"ש, שהקנה לתעשיות הבטחוניות של ישראל מוניטין בינלאומי.

עם הקמתה, הייתה ישראל נתונה בבידוד, אולם היא הצליחה לבסוף לרכוש נשק מצ'כוסלובקיה. נשק זה מילא תפקיד חשוב במלחמת העצמאות, אולם הקשרים עם מדינות הגוש הקומוניסטי התערערו לאור העדפתה של ישראל לכרות בריתות עם מדינות במערב. ברית מרכזית הייתה בין ישראל לצרפת בין השנים 1956-1963. צרפת סיפקה לישראל נשק, מטוסי קרב וציוד צבאי מתקדם, וכמו כן כורים גרעיניים שהוקמו ליד דימונה ובאזור נחל שורק (על יד העיר יבנה). על אף שפרסומים זרים מגדירים את ישראל כאחת מהמעצמות הגרעיניות הגדולות בעולם, ישראל שומרת על עמימות ואינה מודה ביכולת הגרעינית באופן רשמי. הברית עם צרפת התערערה באמצע שנות ה-60, ומאמציה של ישראל הופנו לכריתת ברית עם ארצות הברית. משנת 1964 בערך, מסתמכת ישראל בעיקר על קשריה הצבאיים והכלכליים עם ארצות הברית. נקודת שיא בתמיכה זו הייתה הפעלת "רכבת האווירית" להעברת ציוד צבאי מארצות הברית לישראל במלחמת יום כיפור (1973).

האסטרטגיה הביטחונית הרשמית של ישראל היא "קונספציה הגנתית-הגבית". ישראל ממתינה שתהיה מצד האויב תקיפה או פעילות מאיימת ורק אז פועלת בתגובה. לעתים כמו בתקיפת הכור העיראקי, היא יוזמת מכת מנע צבאית, בכדי למנוע התפתחות איום חריף יותר. ישראל נחשבת לגורם צבאי חזק באזור המזרח התיכון ויש התולים בעוצמה צבאית זו את נכונותן של ארצות ערב השכנות להכיר בה ולהיכנס למו"מ מדיני איתה מאז סוף שנות ה-70. עם זאת, ישראל לא הצליחה להביא להכרה של הקהילה הבינלאומית בכיבושיה במלחמת ששת הימים (1967). שטחים אלה עדיין נתפסים בקהילה הבינלאומית כשטחים כבושים, שאין לישראל ריבונות עליהם. עם זאת, עמדת רוב מדינות העולם היא שישראל רשאית להחזיק בשטחים האלה, על פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד לחתימת חוזי שלום כדוגמת אלה שנחתמו עם מצרים ועם ירדן.

מטוס מיראז' 3 ("שחק") של חיל האוויר הישראלי, ועליו 13 סימני הפלות.

נגמחו"ן, נגמ"ש כבד תוצרת ישראל, ודחפור די-9 פועלים ברפיח כנגד מנהרות ההברחה בעת אינתיפאדת אל אקצה.

עד מלחמת יום הכיפורים תמכה ברית המועצות במצרים ובסוריה צבאית וכלכלית, והגבירה לפיכך את האיום על ישראל. המערכה בין סוריה ומצרים לבין ישראל הייתה באופן עקיף גם מלחמת-מעצמות בין ארצות הברית וברית המועצות, כיוון שארצות הברית תמכה צבאית וכלכלית בישראל.

בין השנים 1977-1979 התחולל שינוי קיצוני במדיניות החוץ של מצרים - היא הכירה בישראל, חתמה איתה על הסכם שלום, וחיזקה את קשריה עם ארצות הברית על חשבון קשריה עם ברית המועצות. מצרים אומנם מילאה את התנאים המדיניים-בטחוניים בהסכם, אך היחסים עמה נחשבים ל"שלום קר". סוריה המשיכה לקבל סיוע עד להתמוטטות ברית המועצות בשנת 1991, שכתוצאה ממנה הכלכלה הסורית והאיום על ישראל מצדה נחלש.

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נחלשה גם עיראק כמו גם אש"ף שתמך בה. ברם, חתימת הסכמי אוסלו הביאו לשיקום מעמדם של אש"ף ויאסר ערפאת. לאחר מלחמת המפרץ השניה, מצבה הביטחוני של ישראל השתפר עוד בעקבות הדחת סדאם חוסיין, וההשפעה השלילית שהייתה למלחמה על סוריה. נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ב-2004 תרמה תרומה נוספת לשיפור המצב הביטחוני, אף שהחיזבאללה נותר גורם מאיים בלבנון. שנת 2004 ראתה בנוסף את מותם של בכירי טרור מרכזיים ביניהם אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי (בסיכול ממוקד) ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שמת ממחלה.

אינתיפאדת אל אקצה, ההסלמה בעימות עם הפלסטינים בין השנים 2000-2005 שכללה גם פעולות טרור קשות בלב ערים ישראליות, שככה, אולם האלימות לא נעלמה לגמרי. האיומים החדשים העיקריים שנוצרו באחרונה עבור ישראל הם מצד איראן שמתקדמת בתוכניתה לפיתוח יכולת גרעינית, ומארגונים פלסטינים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי וארגוני טרור בינלאומיים כמו אל קעידה וחיזבאללה. כמו כן, קיים חשש שארגוני טרור פלסטינים ישפרו את יכולתם לשגר טילים מרצועת עזה ואף יפתחו יכולת שיגור טילים מיהודה ושומרון - לרבות טילים נגד מטוסים ורקטות ארוכות-טווח. החשש מליבוי מחודש של האלימות בין ישראל לפלסטינים נחשב כיום לאיום החמור ביותר על אזרחי ישראל לצד תוכנית הגרעין האיראנית.

הבטחון הוא הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית ונחשב למהותי יותר מנושאי חברה וכלכלה. ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שבה רוב המנהיגים הפוליטיים וראשי הממשלה הם גנרלים לשעבר או בעלי קשר חזק לבטחון.

[עריכה] יחסי חוץ

ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל

מזה שנים מהווה ארצות הברית אחת מהתומכות הבולטות ביותר של מדינת ישראל. בתמונה נראה ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, נפגש עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש

יחסי החוץ של ישראל הושפעו רבות מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום בתחילת שנות התשעים, הוסר החרם הערבי ומצב יחסי החוץ של ישראל השתפר.

באו"ם לא נהנתה ישראל מתמיכה רחבה. באופן מסורתי, האו"ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר את ישראל על פעולות צבאיות שלה שמלוות בנפגעים לצד השני. החריג הבולט באו"ם הוא ארצות הברית, המפגינה יחס ידידותי ונחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה וביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הבטחון, כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בין ידידותיה המסורתיות של ישראל נמצאת גרמניה, שלאחר תהליך ארוך שכלל את הסכם השילומים ב-1952 וכינון יחסים דיפלומטיים ב-1965 נמצאת כיום ביחסים טובים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי.

ברית המועצות התייצבה בראש מדינות ערב במשך עשורים ארוכים במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. נקודת שבר גדולה הייתה ב10 בנובמבר 1975, כאשר עברה באו"ם את החלטה 3379, הקובעת כי "הציונות היא גזענות". הצהרה זו בוטלה בשנת 1991. לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וכיום יש לישראל יחסים ענפים עם רוסיה.

עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל לחץ ערבי וטענות מדינות אפריקה השחורה שהשליטה הישראלית בסיני משמעה כיבוש אדמה אפריקאית. כדי למצוא מדינות ידידות, ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות שהפרו זכויות אדם או מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ירדן, והחתימה על הסכמי אוסלו, חל שיפור מסוים ביחסי ישראל עם חלק ממדינות ערב. קשר חשוב נוצר בין ישראל לתורכיה. לאחר ישום תוכנית ההתנתקות מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן הודיעו על חימום יחסים.

עד למהפכה האיסלאמית, לאיראן היו יחסים טובים עם ישראל, אולם הם נותקו והפכו לעויינות עזה לאחריה.

פעולות התקפיות של ישראל בעקבות פריצת אינתיפדת אל אקצה, גרמו לשפל בתדמיתה של ישראל בקרב מדינות מערביות רבות, במיוחד באירופה. בישראל קיים ציבור רב הטוען כי באופן מסורתי, "כל העולם נגדנו" ומשייכים לביקורת על מדיניות ישראל אספקטים אנטישמיים. גישה זו מתחזקת עם כל ביקורת הנשמעת בעולם על מדיניות ישראל. בעקבות האינתיפאדה, מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.

[עריכה] כלכלה

מטבע של שקל חדש ישראלי מודרני המבוסס על מטבע השקל הקדום.

ערך מורחב – כלכלת ישראל

כלכלת ישראל מפותחת ומודרנית המתאפיינת בסקטור ציבורי ונטל מס גדולים יחסית, תעשיית היי טק מתקדמת ותלות ביבוא של מוצרים וחומרי גלם כגון נפט, דלק, פחם, יהלומים גולמיים ומזון. ענפים חשובים אחרים הם התעשייה הצבאית, תיירות, תעשיות מתכת, כימיקלים, מכשור ביו-רפואי וליטוש ועיבוד יהלומים, ענף בו ישראל היא מובילה עולמית.

כיום מתאפיינת הכלכלה הישראלית במעבר מריכוזיות ובעלות ממשלתית על חברות להליכי הפרטה, ליברליזציה בשוק מטבע החוץ, צמצום מכסים על היבוא והורדה הדרגתית של מס ההכנסה ומס קנייה. בישראל קיים מס גבוה על מכוניות כמו גם על הדלק וקיימים מונופולים ממשלתיים גדולים - חברת החשמל, הנמלים ובתי הזיקוק. בציבור הישראלי יש ביקורת על המונופולים, ומצד שני ביקורת על קשרי הון ושלטון מאז תחילת ההפרטה של המונופולים ונכסי המדינה.

גורדי השחקים של גוש דן מהווים בעיני רבים סמל למודרניות הכלכלה הישראלית והתפתחותה.

בעת הקמתה נשלטה ישראל על ידי מפלגות פוליטיות עם משנה סוציאליסטית, שניסו להילחם בדימוי של יהודים כסוחרים ובנקאים. עד שנות השמונים ישראל הייתה מדינת רווחה יוצאת דופן, עם מעמד בינוני גדול ואחוז נמוך של בעלי הון או עניים. למעשה, ישראל הייתה אחת המדינות עם ההבדלים המעטים ביותר בשכר. הרפורמות הכלכליות שינו את האופי הכלכלי של המדינה מקצה לקצה. כיום, על פי מדד ג'יני הבודק הבדלים בין העשירונים העליונים לתחתונים, ישראל תופסת את המקום השני בעולם במדינות המפותחות.

הכלכלה הישראלית ידעה זעזועים בדמות תקופות מיתון, השתוללות אינפלציונית, משבר מניות הבנקים והחרם הערבי. כמו כן היה עליה לקלוט גלי עלייה ולהתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מלחמות ישראל והוצאות בטחון גבוהות. למרות כל אלה הגיעה תוך כיובל שנים לרמה גבוהה של פיתוח כלכלי המתבטאת גם באמון המשקיעים הזרים, הבנקים העולמיים וסוכנויות דירוג האשראי. את הצלחה זו נהוג לייחס לכח העבודה המשכיל אך גם לסיוע החוץ רחב ההיקף שקיבלה המדינה לאורך כל שנות קיומה מיהודי העולם, מארצות הברית ומגרמניה.

התיירות היא חלק חשוב בכלכלת ישראל. נמל התעופה בן גוריון הנראה בתמונה הוא נתיב הכניסה העיקרי של תיירים לישראל, ומדי שנה עוברים בו מליוני אנשים.

ישראל ענייה במשאבי טבע. התעשייה בישראל מתבססת כיום על ענפים עתירי הון אנושי והיא נחשבת למתקדמת בתחומי המחקר והפיתוח. התעשיות הבטחוניות של ישראל (רפא"ל, התעשייה הצבאית, התעשיה האווירית, אלביט, אל-אופ ועוד) מייצרות לשוק המקומי ואף משווקות לחו"ל אמצעי לחימה מתקדמים.

בסוף שנת 2005 היו בישראל 379,503 חברות רשומות^[6], כאשר החברה הישראלית הגדולה ביותר היא חברת התרופות הגנריות טבע תעשיות פרמצבטיות, שהכנסותיה בשנת 2005 היו כ-5 מיליארד דולר ונשאו רווח של מעל מיליארד דולר. חברות ענק אחרות בישראל עוסקות בתחום ההיי-טק והאינטרנט, כגון צ'קפוינט, אמדוקס וקומברס.

מאז שנת 2000 קיימת מגמה של חברות ישראליות לרכוש עסקים בעולם או לפתוח סניפים של רשתות ישראליות מחוץ לגבולות המדינה. כיום, חלק ניכר מהקניונים במזרח אירופה נמצא בבעלות אנשי עסקים ישראליים.

[עריכה] תרבות

ערך מורחב – תרבות ישראלית

היכל הספר, משכנן של מגילות מדבר יהודה ("המגילות הגנוזות") וכתר ארם צובא.

התרבות הישראלית היא שילוב בין מסורות תרבותיות רבות, כאשר הבולטות שבהן הן התרבות היהודית והתרבות המערבית. מדינת ישראל היא מדינה יהודית וחגיה הרשמיים הם חגי ישראל בנוסף ל-4 מועדים שקבעה המדינה לציון אירועים חשובים: יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים.

חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית מרוכז באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ־100 מדינות ויותר, ובשל תרבויות אוטונומיות כמו הפלסטינית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש ומחזיקה עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.

בסיסה של התרבות הישראלית בעליות הראשונות ממזרח-אירופה. העליות שבאו לאחר מכן נאלצו לוותר על חלק מזהותן לטובת "כור היתוך" בעל תרבות משותפת. החל משנות השמונים, "כור ההיתוך" התחלף בזירה תרבותית פתוחה ומגוונת, שהתבטאה במוזיקה הישראלית שגוונה בצלילי רוק, מוזיקה מזרחית וסגנונות נוספים, בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, שהחלו לעסוק בזהות הישראלית המגוונת ובהבדלי התרבויות של האוכלוסייה (למשל דרך "סרטי הבורקס"). באותן שנים התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג' ובתחומים אחרים. בשנות ה-90, בעקבות הפיכת הטלוויזיה לרב ערוצית עם כניסת הכבלים, ערוץ 2 והאינטרנט, התפוררה "מדורת השבט" לטובת גיוון הסגנונות ותחומי העניין התרבותיים.

עם השנים, ממשלת ישראל תומכת פחות ופחות באומנויות. אחוז התמיכה נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב. התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול מודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור.

התיאטרון הלאומי הוא הבימה, אשר נוסד בשנת 1917. התיאטראות החשובים בישראל הם הקאמרי, בית לסין, גשר (ברוסית), תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע.

הפלאפל, מאכל שמקורו במצרים, נחשב בעיני רבים למאכל המייצג את ישראל.

בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות. מוזיאון ישראל לאמנות בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות ים המלח כמו גם אוסף מקיף של אמנות יהודית דתית ואמנות עממית. העיתונים היומיים הגדולים הינם בעברית ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, רוסית, הונגרית וגרמנית. כמו כן קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.

ראו גם:

• אמנים ישראלים

[עריכה] שפה

ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל

הגיוון הרב באוכלוסיית ישראל מתבטא גם במספר השפות המדוברות בה. בישראל מדוברות כ-30 שפות, רובן בקהילות עולים ומהגרי עבודה. השפה הראשית המשמשת הן לתקשורת רשמית והן לתקשורת יומיומית בין תושבי ישראל היא עברית מודרנית. זוהי שפה חדשה יחסית, שהתפתחה בקרב יהודים בארץ ישראל ובמזרח אירופה בסוף המאה ה-19. היא מתבססת על רבדים שונים של העברית העתיקה, בעיקר על העברית המקראית, אבל גם על העברית המשנאית, ועל הספרות העברית של ימי הביניים.

רוב מחדשי השפה העברית היו אשכנזים דוברי יידיש או שפות סלאביות, ולפיכך ניכרת בה השפעה חזקה של שפות אלה. המאמץ להפוך את העברית לשפה העיקרית של היישוב היהודי בארץ לפני הקמת המדינה ואחריה, כלל מגבלות חמורות שהוטלו על שימוש בשפות זרות, או שפות יהודיות אחרות. המגבלות החמורות ביותר הוטלו על השימוש ביידיש, שהייתה שפתם העיקרית של יהודים יוצאי מזרח אירופה, וכן על השימוש בגרמנית, שהייתה שפתם של מדענים וסופרים יהודים רבים (ביניהם מייסד התנועה הציונית, הרצל). בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה הפך המאבק בשפה הגרמנית לחרם של ממש, וגם בימינו נשמעו מחאות מצד חברי כנסת על כך שנשיא גרמניה נאם בפני הכנסת בגרמנית בשנת 2000 ובפברואר 2005. בשנותיה הראשונות של המדינה הוטלו קנסות על העלאת מחזות ביידיש, נאסרו שידורים ביידיש ברדיו ועוד. המגבלות הוסרו בהדרגה לאחר שהתבררו ממדי השואה והנזק העצום שנגרם לתרבות היידיש באירופה, וכמו כן עקב מחאות נמרצות מצד עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות ערב, שדרשו לשמר את תרבותם הייחודית. במקביל התפשט השימוש בעברית כשפה עיקרית, הן מסיבות אידאולוגיות, והן מסיבות של נוחות - בהיותה שפה משותפת לכל הקהילות הלשוניות בישראל, תהליך שנמשך גם היום ומביא לכך שמספר השפות המדוברות בישראל הולך ופוחת.

שילוט תלת-לשוני בירושלים

עם הקמת המנדט הבריטי בשנות ה-20 הוכרזו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. הכרזה זו מופיעה הן בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים (פסקה 22) והן בדבר המלך במועצתו שפרסמה ממשלת בריטניה. המדיניות של שלטונות המנדט הייתה לפרסם כל הודעה ומסמך רשמיים בשלוש השפות, אך הנוסח האנגלי הוא זה שנחשב מחייב. עם הקמת מדינת ישראל הוכנס תיקון בחוק המבטל את החובה להשתמש בשפה האנגלית ואת העדיפות המשפטית שלה. מבחינה מעשית הפכה העברית לשפה הרשמית העיקרית, בעוד הערבית משמשת כשפה נוספת בחלק מהפרסומים הרשמיים, וכמו כן מותר להשתמש בה בנאומים בכנסת או בפניות לרשויות. בראשית ימי המדינה הוחלט כי לצורכי קשרים דיפלומטיים ייעשה שימוש בשפה הצרפתית. מצב זה השתנה עם התערערות הברית בין ישראל לצרפת, והתחזקות הקשרים עם ארצות הברית.

מערכת החינוך הישראלית הממלכתית כוללת בתי ספר המלמדים בעברית ובתי ספר המלמדים בערבית. בבתי הספר העבריים נלמדת השפה האנגלית החל מכיתות ג-ד, והשפה הערבית נלמדת החל מכיתה ז'. בבתי ספר ערביים נלמדת השפה העברית מכיתה ג', והשפה האנגלית מכיתה ד'.

העלייה הגדולה מארצות ברית המועצות לשעבר, הביאה לשימוש נרחב בשפה הרוסית. המדיניות החדשה (בשונה מהמדיניות שנהגה בשנותיה הראשונות של המדינה) מעמידה לרשות העולים שירותים שונים בשפת ארץ מוצאם, בין היתר: שידורי רדיו וטלוויזיה ברוסית ובאמהרית, פקידים דוברי רוסית במשרדי ממשלה וכיוצא באלה. מצד שני נעשה מאמץ להקנות לעולים את השפה העברית, בעיקר באמצעות אולפנים מיוחדים ללימוד עברית.

[עריכה] ספורט

ערך מורחב – ספורט בישראל

אצטדיון טדי, ירושלים.

הספורט בישראל לא מפותח ותקצובו נמוך ביחס למדינות המערב. בעשור האחרון חלה התפתחות גדולה בספורט התחרותי בישראל, בעיקר עקב העלייה ממדינות חבר העמים בשנות התשעים וכניסתם של משקיעים פרטיים. ישראל זכתה במדליה האולימפית הראשונה שלה באולימפיאדת ברצלונה 1992 (יעל ארד, ג'ודו) ובמדליית הזהב האולימפית הראשונה באולימפיאדת אתונה 2004 (גל פרידמן, גלישת רוח). מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, ישראל זכתה במדלייה בכל אחת מאולימפיאדות הקיץ.

ענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל הוא הכדורגל. בעשור האחרון נכנסו משקיעים גדולים לענף הכדורגל, בהם יעקב שחר (רכש את מכבי חיפה), לוני הרציקוביץ' (מכבי תל אביב), רובי שפירא (הפועל חיפה), משה תאומים (הפועל תל אביב) דניאל יאמר (מכבי נתניה) וארקדי גאידמק (בית"ר ירושלים). חל שיפור ברמת השחקנים הישראלים, אם כי רמת משחקי הליגה עדיין נחשבת לנמוכה יחסית למקבילותיה באירופה. בשנת 2002 הפועל ת"א חוללה סנסציה אירופית כאשר העפילה לשמינית גמר גביע אופ"א. שנה לאחר מכן נוצרה אבן דרך בכדורגל הישראלי כאשר מכבי חיפה הייתה לקבוצה הישראלית הראשונה להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות. שנה לאחר מכן מכבי ת"א שחזרה את ההישג. המועדון המעוטר ביותר בארץ הוא מכבי תל אביב. קבוצות מצליחות אחרות הן מכבי חיפה (שזכתה ב-5 אליפויות ב-6 השנים האחרונות), הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. ישראל ייצאה מספר כדורגלנים בכירים שזכו להצלחה באירופה, בהם אבי כהן, רוני רוזנטל, חיים רביבו, אלי אוחנה, אבי תקווה, אייל ברקוביץ', יוסי בניון, טל בן חיים ודודו אוואט. כדורגלנים מפורסמים שלא עזבו או הצליחו מחוץ "לביצה המקומית" הם אבי נימני, יניב קטן, ניר דוידוביץ', אלון חרזי, מיכאל זנדברג ושמעון גרשון. נבחרת ישראל בכדורגל העפילה רק פעם לטורניר המונדיאל (בשנת 1970) ומאז כשלה בעלייה לטורניר זה ולאליפות אירופה בכדורגל.

בעוד הכדורגל בישראל איננו זוכה להצלחה בינלאומית רבה, בכדורסל ישראל מיוצגת בהצלחה על ידי נבחרת ישראל בכדורסל ומכבי תל אביב, שנחשבת לאחד המועדונים הטובים באירופה. מכבי תל אביב שולטת בליגת הכדורסל ובמפעלי הגביעים בארץ כבר מספר עשורים, ללא איום אמיתי על הבכורה מצד קבוצות אחרות. לטענת רבים, השליטה המוחלטת של מכבי בכדורסל הישראלי חונקת את ענף הכדורסל בארץ ומדכאת תחרותיות.

ההישג הגדול ביותר של ישראל באתלטיקה שייך לאלכסנדר אברבוך, קופץ המוט שזכה פעמיים ברציפות בתואר אלוף אירופה (בשנים 2002 ו-2006). אתלטים ישראלים בולטים נוספים: רוגל נחום (קפיצה משולשת), אסתר רוט שחמורוב (ריצות קצרות), איתי מגידי (ריצת 3,000 מטר מכשולים), וניקי פאלי (קפיצה לגובה).

בישראל נפוצים גם ענפי ספורט אתגרי וספורט ימי. ענף השחמט בישראל מצליח מאוד למרות התקציבים הזעומים שהוא זוכה להם מהממשלה.

הטניס בישראל מפותח באופן כללי ובפרט טניס הנשים. שחר פאר, הטניסאית המובילה בישראל, מדורגת במקום ה-20 בעולם. טניס הזוגות מפותח גם הוא, כאשר הזוג אנדי רם ויוני ארליך מדורגים במקום ה-13 בעולם.

עקב המלחמות ואירועי הטרור הרבים אותם חוותה ישראל, ספורט הנכים בה מפותח במיוחד וישראל זוכה במדליות רבות באולימפיאדת הנכים.

[עריכה] סטטיסטיקה

על פי נתוני האו"ם, ישראל נחשבת לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם ב-2006 עם 343 נפש לקמ"ר. בפועל הצפיפות גבוהה יותר, שכן רק 50% משטח ישראל בגבולות הקו הירוק מיושב או מעובד. חלק הארי של השטח הבלתי מיושב הוא מדבר הנגב. רוב הקרקעות הבלתי מיושבות או הבלתי מעובדות משמשות שטחי אימונים לצה"ל. המדינות הצפופות יותר מישראל הן: הודו, הונגריה, לבנון, יפן, בלגיה והולנד.
6% אחוז משטח מדינת ישראל מיוער, ו־27% משטחה הוא חקלאי. מאז 2005 העיר הגדולה ביותר היא ירושלים שבה מתגוררים כעשירית מאוכלוסיית המדינה. בארבע הערים הגדולות במדינה מתגוררים למעלה ממיליון וחצי תושבים.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, תוחלת החיים במדינת ישראל הינה גבוהה יחסית אף לגבי מדינות מפותחות. ישראל עומדת במקום החמישי לגבי תוחלת החיים לגברים - 77.3 שנים. כאשר בראש יפן (78.4), ובתחתית רוסיה (58.3). לגבי תוחלת החיים לנשים ישראל עומדת במקום ה-14 עם 81.4 שנים, כאשר יפן בראש (85.3) ובתחתית מצויה מצרים (69). הדירוגים אינם כוללים את מדינות מרכז אפריקה ודרומה.

תמותת התינוקות בישראל גבוהה יחסית, במקום ה-19 עם 5.3 תינוקות לאלף לידות, כאשר שבדיה בתחתית עם תמותה רק של 2.8 ותורכיה במקום הראשון עם 39.4 מיתות לאלף תינוקות. לפי הנתונים שיעור תמותת התינוקות בציבור הערבי כמעט כפול משיעורו בציבור היהודי. הבעיה חמורה במיוחד במגזר הבדואי, ונובעת מצד אחד מריבוי לידת תינוקות בעלי מומים עקב שיעור גבוה של נישואי קרובים, ומאידך מהזנחה קשה של שירותי הרפואה, בייחוד שירותי רפואה מונעת, ביישובים הבדואים בדרום הארץ.

הגיל החציוני של האוכלוסייה הינו 28.3, ומספר המבוגרים מעל גיל 65 הינו כ10%. שיעור הילדים ובני הנוער באוכלוסיית המדינה גבוה יחסית ועומד על כ-30%, לעומת כ-20% במערב אירופה. האוכלוסיות בעלות שיעור הילדים הגבוה ביותר הן הציבור הערבי המוסלמי והציבור החרדי. לפי הלמ"ס הגיל החציוני לנישואין ראשונים עולה בהתמדה לגברים 26.9 ולנשים 23.9.

על פי סקר הכנסות של הלמ"ס לשנת 2004, הכנסה ממוצעת ברוטו לחודש, עמדה על 11,220 ש"ח למשק בית, ועל 3,363 ש"ח לנפש [1]. ההכנסה החציונית ברוטו לחודש עמדה על 8,264 למשק בית [2].

אחוז ההוצאה לחינוך יחסית לתמ"ג הוא הגבוה בעולם - (8.6%) כמו גם ההוצאה למו"פ שעומדת על 4.3% מהתמ"ג, אף על פי כן, יחסית למספר הילדים, ההשקעה בחינוך לתלמיד נמוכה מאשר במדינות מפותחות רבות. ההוצאה לבריאות בישראל הינה במקום בינוני יחסית למדינות העולם ועומדת על 8.7% מהתמ"ג. מאז שנות ה-90 נרשמת עלייה מתמדת בהוצאות הפרטיות על בריאות וירידה בהשתתפות המדינה בהוצאות האלה. אזרח ישראלי מייצר בממוצע 1.6 ק"ג אשפה ביום.

לפי נתוני הבנק העולמי ב-2005, השלטון בישראל מדורג במקום נמוך בפרמטרים של מדינות מפותחות. מבחינת אי יציבות שלטונית, יעילות, שחיתות ממסדית ואיכות אכיפת החוק, ישראל נמצאת בתחתית הטבלה. הבנק העולמי קבע שפרמטרים אלו מסכנים השקעות בישראל ומעלים את פרמיות הסיכון. [3]

בשנת 2005 נהרגו בכביש 469 אזרחים בתאונות דרכים בישראל. מדובר בירידה של כ-30% מהשיא של אמצע שנות ה-90 שעמד על למעלה מ-700 הרוגים בשנה, כאשר המגמה הכללית היא ירידה שנתית של כ-4% בממוצע במספר ההרוגים בכל שנה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ השפה העיקרית בשימוש רשמי היא עברית, תרגום לערבית מופיע בחלק מההודעות הרשמיות והיא מותרת בשימוש בכנסת ובמוסדות אחרים. בנוסף נעשה שימוש נרחב באנגלית לצורך קשרי חוץ ומסחר, ובמידה מסוימת גם ברוסית. ראו הרחבה בערך מדיניות לשונית בישראל.
2. ^ כל השגרירויות הזרות נמצאות בתל אביב עקב המחלוקת הבינלאומית על הריבונות בירושלים והחלטת או"ם.
3. ^ לנשיא המדינה יש סמכויות סמליות בלבד. רוב סמכויות השלטון נמסרות על פי חוק לראש הממשלה או לממשלה כולה.
4. ^ השטח בגבולות הקו הירוק בלבד ואינו כולל את רמת הגולן, את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים.
5. ^ גודל האוכלוסייה כולל את כל תושבי הקבע (ולא רק אזרחים) נכון ל-31 במאי 2006. ביולי 2005 היו רשומים 187,000 מתיישבים ישראלים ביהודה ושומרון, 20,000 ברמת הגולן, ו-177,000 תושבים יהודים וערבים במזרח ירושלים. המניין אינו כולל את התושבים הזרים, שנאמדו בסוף 2004 בכ-179,000 נפש.
6. ^ מבוסס על פי הסטטיסטיקה של רשם החברות בישראל.

[עריכה] ראו גם

• יישובים בישראל
• אישים בציונות
• ערים בישראל
• גבולות מדינת ישראל

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מדינת ישראל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישראל

• המנון ישראל - "התקווה"
• מידע מפורט על ישראל, באתר הC.I.A. - (אנגלית)
• מפות טופוגרפיות של ישראל, מרכז מיפוי ישראל
• אתר באנגלית למשקיעי חוץ בישראל המתייחס לפרמטרים כלכליים ונתונים כללים על ישראל
• הקלטות היסטוריות של ציוני דרך חשובים בתולדות המדינה
• סרטים היסטוריים של ציוני דרך חשובים בתולדות המדינה

תקופות בתולדות ארץ ישראל

היסטוריה של ארץ ישראל | לוח התקופות בארץ ישראל העת העתיקה | ממלכת ישראל המאוחדת | ממלכת יהודה וישראל | התקופה הפרסית | התקופה ההלניסטית | התקופה החשמונאית | התקופה הרומית | התקופה הביזנטית | התקופה הערבית | התקופה הצלבנית | התקופה הממלוכית | התקופה העות'מאנית | תקופת המנדט | מדינת ישראל

מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה[3] · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה[1] · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין[2] · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור[3] · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · פיליפינים · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן[1] · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה[1] · תאילנד · תורכיה[1] · תימן הערות: 1. ^ חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2. ^ הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי ההאומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3. ^ חלק משטח המדינה נמצא באוקייניה.

מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · הרשות הפלסטינית · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · תורכיה · תימן

מדינות ואזורים לחופי הים התיכון

איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה · תורכיה טריטוריות חסות: אקרוטירי ודקליה (הממלכה המאוחדת) · גיברלטר (הממלכה המאוחדת) טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין

   

ערך מומלץ