האינתיפאדה הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האינתיפאדה (الانتفاضة الفلسطينية الأولى) היא התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב־1987 והסתיימה במלחמת המפרץ ב־1991 או עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב־1993 ובמהלכה התקוממו התושבים הערבים ביהודה, שומרון ועזה (יש"ע) כנגד השלטון הישראלי. האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים וכלי-נשק מאולתרים אחרים. עם פרוץ "אינתיפאדת אל אקצה" ניתן לזו שלפנינו השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבדל ברור ביניהן.

תוכן עניינים 1 הרקע לאינתיפאדה 1.1 גורמים לאינתיפאדה 1.1.1 הקצנה בימין הישראלי 1.1.2 הסבל והעוני של הפלסטינים 1.1.3 סיבות פנים ערביות 1.2 מדיניות ישראל 2 אירועים 2.1 פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה 2.2 תגובה ישראלית 2.3 ערביי ישראל 2.4 דינאמיקה פנים ערבית 3 ארועים בולטים בהמשך האינתיפאדה 4 ארגונים פלסטיניים 5 מטרות האינתיפאדה 5.1 מטרות מיידיות 5.2 מטרות רחוקות טווח 6 השפעות האינתיפאדה 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת

[עריכה] הרקע לאינתיפאדה

האינתיפאדה הייתה תופעה ספונטאנית בחלקה; לאחר שהחלה, ניסה אש"ף לטעון כי הוא ארגן אותה, אולם היסטוריונים רואים בטענה זו ניסיון שלאחר-המעשה להציג יותר שליטה והשפעה בשטח ממה שהיו לאש"ף בפועל. הערכות במנהל האזרחי גרסו, כי רבים ממשוחררי עסקת ג'יבריל הקימו תאים מקומיים של התארגנויות עממיות, שהיוו ציר מרכזי באינתיפדה זו.

בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה התרחשו מספר אירועים שהגבירו את העוינות בין הפלסטינים לישראלים. ב־1 באוקטובר 1987 חיילי צה"ל הרגו שבעה גברים מעזה שהיו חברי ארגון הג'יהאד האיסלמי. כמה ימים לאחר מכן ירה מתנחל ישראלי בילדה. ב־8 באוגוסט נרצח קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון פיגוע התאבדות בירושלים. בספטמבר המשיך המצב להדרדר ובשבוע אחד בלבד נרצח חייל וביצעו שלושה מעשי דקירה של ישראלים. נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הדרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון בשטחים, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס לבלאטה זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.

[עריכה] גורמים לאינתיפאדה

למרות שאין עדות ברורה על הגורמים לאינתיפאדה, הועלו השערות רבות לגבי גורמים אלו, חלקם נתונים במחלוקת. השערות אלו כוללות:

[עריכה] הקצנה בימין הישראלי

הקריאות המתגברות של הימין בישראל לטרנספר, הכרזתו של אריאל שרון על מעבר לבית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והשמועות על השתלטות יהודית על רובע זה בעקבותיה וכן הניתוק של השכונות היהודיות מחברת החשמל המזרח ירושלמית (שגרמו לשמועות על כוונות השתלטות עליה) תרמו להתססת הרוחות אצל הפלסטינים.

עם זאת, ספק אם יש באחד מהדברים המנויים שינוי משמעותי לעומת המצב לפני האינתיפאדה. כמו כן, מפלגת מולדת שחרטה על דגלה את הטרנספר קמה רק ב 1988 לאחר פרוץ האינתיפאדה.

[עריכה] הסבל והעוני של הפלסטינים

הסיבה העיקרית שבבסיס האינתיפאדה, בעיני רבים, היא הסבל וההשפלה המצטברים של הפלסטינים תחת עשרים שנות השלטון הצבאי הישראלי. סיבות נוספות הן צפיפות האוכלוסין הגוברת (שנגרמה בשל הריבוי הטבעי הגבוה באזורי העוני וההקצאה המוגבלת של שטחים וקרקעות לבניה ולחקלאות תחת השלטון הישראלי), והאבטלה הגוברת (בפרט, ההכנסה מעבודות בישראל אפשרה לפלסטינים לממן חינוך אקדמי לילדיהם, אולם כמעט ולא היו משרות לבוגרי הלימודים).

בעוד שמצבם של ערביי השטחים השתפר יחסית לאחיהם במדינות הסביבה, הרי ככל שעבר הזמן הפכה נקודת הייחוס שלהם לגבי המצב הכלכלי להיות המשק הישראלי בו רבים מהם עבדו. מה גם שחלק נכבד מתושבי השטחים הם פליטים שמצאו את עצמם עובדים במקומות שאבותיהם ישבו בהם.

נטען גם, שישראל לא השתמשה בכל כספי המסים שגבתה מהפלסטינים לצרכי האוכלוסייה הפלסטינית (למרות הצהרותיה הפומביות על כך). בנוסף, האיסור למעשה על פיתוח מקורות מים והמכסות הנמוכות של מים לפלסטינים לעומת אזרחי ישראל, תרמו לתחושה שישראל מנצלת את תושבי השטחים למטרותיה ואיננה מתחשבת בהם כלל.

[עריכה] סיבות פנים ערביות

אחרים מציינים כי הפלסטינים חשו כי ננטשו בידי בעלי-בריתם הערבים, ואש"ף כשל בהבטחתו להשמיד את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית. רבים מהם חשו כי הם עתידים לחיות את שארית חייהם כאזרחים סוג ב', ללא זכויות פוליטיות מלאות.

בחודשים שקדמו לאינתיפאדה פעלה ירדן להגברת מעורבותה בגדה המערבית ואף ניסתה לרכוש השפעה ברצועת עזה. התעלמותה (לרוב) ועידודה (לעיתים) של פעילות זו על ידי ישראל גרמה לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לירדן ולישראל.

ההקצנה הדתית בעקבות המהפכה האיסלמית באיראן תרמה גם היא להתססת הרוחות וחיזקה את הזרם הדתי. תופעה זו עודדה ברובה על ידי ישראל שראתה בתנועות הדתיות מכשול בפני אש"ף. ישראל הניחה לתנועת המוגמע' (התנועה שממנה צמח חמאס) להשתלט למעשה על כל הארגונים הדתיים, תוך דחיקת הגורמים המתונים. רק באמצע 1987 ניסתה ישראל לעצור התפתחות זו ונכשלה.

[עריכה] מדיניות ישראל

מדיניותה של ישראל בשנים שקדמו לאינתיפאדה נקבעה בעיקרה על ידי ממשלת רבין ביוני 1976 בעקבות גל מהומות. המדיניות כללה בין היתר:

• משמר הגבול היווה את הכוח העיקרי לטיפול בהפרות סדר וגובה על ידי צה"ל
• הימנעות מחיכוך עם האוכלוסייה
• צעדי ענישה ועידוד מקומיים בהתאם להתנהגות התושבים
• בידוד מהומות
• אבטחת צירי תנועה בתוך הערים
• עוצר היווה אמצעי ענישה מועדף בשל הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה
• ניסיון לפקח על השטחים תוך הוצאה מינימאלית
• חלוקה של היתרי עבודה בישראל (כמעט) לכל דורש
• יצירת תלות כלכלית בישראל
• אי טיפול מעשי בפליטים (התוכנית ליישוב הפליטים שיושמה טיפלה רק בכמחצית מהגידול הטבעי)
• מתן אפשרות לאש"ף להזרים כספים לשטחים
• סיוע לירדן לשמור על מעמדה בגדה המערבית ולחדור לרצועת עזה

[עריכה] אירועים

[עריכה] פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה

האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'באליה שברצועת עזה שנהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע במכוניתם ב־8 בדצמבר. השמועות שנפוצו כאילו לא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת עוררו מהומות במחנה. למחרת המשיכו להתעמת תושבי המחנה עם חיילי צה"ל בצורה חסרת תקדים. התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, ה־9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפדה. מג'באליה התפשטו המהומות למחנות פליטים אחרים ברצועה, לערים ברצועה, למחנות הפליטים בגדה המערבית, לערי הגדה המערבית, לכפרי הגדה המערבית ולבסוף הובאו לירושלים ב־19 בדצמבר.

בימים הראשונים של המהומות היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.

חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי השטחים וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב־10 בינואר 1988) שעמדה למעשה בראשן.

מכיוון שאש"ף לא אירגן את המהומות בראשיתן הרי הייתה סכנה מבחינתו לאבד את השטח לטובת הכוחות המקומיים. ניסיונות של אש"ף להציג את ההתקוממות כיוזמה שלו נתקלו בהתעלמות או בבוז. עם זאת אש"ף הצליח להטיל את מרותו על המפגינים משום שמרבית אנשי הוועדות העממיות וכל אנשי המפקדה המאוחדת היו חברים בו וראו את עצמם (לפחות עקרונית) כפופים למרותו. כתוצאה מחוסר רצונה של המנהיגות המקומית להתעמת עם אש"ף, בשל החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן בשל היותם של מרבית המנהיגים משולי החברה הפלסטינית לפני האירועים (מצב זה השתנה במהירות עם תחילת האינתיפאדה), נותרו מנהיגי האינתיפאדה המקומיים אנונימיים, דבר שהקל על אש"ף לטעון לשליטה באירועים.

עם זאת, אש"ף ושלוחיו לא פעלו לבדם בשטח, ולראשונה הארגון מצא את עצמו מתחרה בארגונים איסלמיים קיצוניים - חמאס (שהוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האיסלמי, שגם להם היה חלק בליבוי האלימות.

בתחילת האינתיפאדה מרבית הפעילות נעשתה באמצעים פשוטים: עשרות צעירים פלסטינים בני-עשרה ארבו לסיורים קטנים של חיילי צה"ל, והמטירו עליהם אבנים גדולות תוך ניסיון לפגוע בכוח הזרוע וביתרון מספרי אדיר. כמו כן נערכו הפגנות רבות. בתקופה זו נעשה ניסיון להימנע מהפעלת נשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים וזאת למרות הוראות סותרות שהגיעו מהנהגת אש"ף. בעוד שבתחילה הצליח ניסיון זה הרי ככל שעבר הזמן התמוססה הצלחתו.

הממשל האזרחי הישראלי קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים בשטחים הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1-3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.

החל מפברואר 1988, נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי, עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של מובארכ עואד שגורש על ידי ישראל ב־6 במאי. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.

ב־15 בפברואר התפוצצה (כנראה פוצצה על ידי ישראל) בלימסול שבקפריסין ספינת השיבה שאורגנה על ידי אש"ף. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) לנמל חיפה וקליטתה על ידי נציגים מערביי ישראל.

ב־1988 סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום מיסים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול השטחים. כשמעצרים לא הובילו לסיום מרד המיסים, ישראל חיסלה אותו על-ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגברה האנרכיה בשטחים. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב־1 ביולי 1988) היו דומים למרד הערבי הגדול (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד ספטמבר 1989), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב־15 באוגוסט 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש בבקבוקי תבערה, מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמייד לאחר אירועי הר הבית ב-1990.

[עריכה] תגובה ישראלית

תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זילזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים לארצות הברית מייד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ישקעו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).

לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמם, הזרימה ישראל כוחות גדולים מאוד של הצבא לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת שר הביטחון דאז, יצחק רבין: "לשבור רגליים וידיים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת עוצר המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב־1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת 1986 בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם הוראות פתיחה באש אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו הרס בתים, גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.

המדיניות הישראלית תואמה על ידי "פורום השטחים" בראשות שר הביטחון ודווחה לקבינט. למרות ההשתתפות של כל הגורמים בפורום היו שינויים מקומיים (במיוחד בירושלים) בדרך הטיפול באירועים.

למרות צעדיה, ישראל לא הצליחה למנוע את התמוטטות הממשל האזרחי שלה בשטחים.

בירושלים נקטה ישראל תחילה מדיניות של "סיוע" לחסימת השכונות הערביות שבודדו על ידי תושביהם, כענישה לתושבים. מדיניות זו החלה להשתנות באמצע ינואר 1988 כאשר משטרת ישראל החלה לשלוח כוחות גדולים לתוך השכונות הערביות. ב־5 בפברואר פתחה ישראל במבצע "במחשבה תחילה" במסגרתו בוצעה השתלטות מחדש על השכונות הערביות, הטלת עוצר על מרביתן וסגירה למעשה של הר הבית בפני מתפללים לא ישראלים.

המדיניות הבלתי רשמית של הכאת מתפרעים, מדיניות שבוצעה בהפרות פקודה רבות (רובן המכריע לחומרה), זכתה בביקורת נוקבת.

באוגוסט 1988 הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.

[עריכה] ערביי ישראל

ב־17 בדצמבר 1987 התכנסה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת התנועה האיסלאמית) והחליטה על שביתה כללית בקרב ערביי ישראל ב־21 בדצמבר שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

[עריכה] דינאמיקה פנים ערבית

בין ה־3 בפברואר ל־15 בו 1988 הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. למרות שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה באש"ף (הארגונית והכספית) בעיקר מאמצע 1988.

אף על פי כן, המשיכה המפקדה הלאומית להוות גורם מרכזי בגדה, הוראותיה בוצעו לרוב, בין השאר בשל הנכונות שלה לסגת מהוראות שהתגלו כבלתי ניתנות לביצוע וכן לימוד הלקחים של אנשיה מההתארגנות בבתי הסוהר הישראלים. לעומת זאת ברצועת עזה, נתקלה ההתארגנות במאבקי כוח עם התנועות האיסלאמיות ולאחר מכן ישראל הצליחה למוטט את ההתארגנות בפברואר 1988.

ב־16 באפריל 1988 התנקשה ישראל באבו ג'יהאד שהיה האחראי מטעם אש"ף על ארגון האינתיפאדה, התנקשות זו אמנם הועילה בטווח המיידי (בשל ניתוק קשרים מסוימים בין הנהגת החוץ של אש"ף לבין פנים השטחים) אולם התגלה לאחר מכן כחסרת השפעה ממשית.

במאי 1988, הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת הג'יהאד האסלאמי על ידי מעצר מרבית ראשיה.

ב־12 ביוני התדרדר המאבק בין חמאס לבין אש"ף לעימות גלוי כאשר בהפגנה במחנה ג'בליה נרמסו תמונותיו של יאסר ערפאת. מאבק זה התחדד בשל שמועות על סיוע ישראלי לחמאס, כישלון נסיונות התיאום בין הארגונים ומאבקים פנימיים בתוך אש"ף. כישלון ניסיונות ההידברות הביא לחתימת אמנת חמאס ב־18 באוגוסט.

ביוני-יולי 1988 נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.

התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את סרי נוסייבה ב־1 באוגוסט אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.

החל מתחילת האינתיפאדה, הלכה וירדה התמיכה בירדן בשל הגאות הלאומית הפלסטינית, כתוצאה מכך הכריז חוסיין מלך ירדן ב־31 ביולי 1988 על "התנתקות מהגדה המערבית", קרי, ניתוק כל הקשרים בין ירדן והגדה המערבית. החלטה זו החמירה את התדרדרות השירותים בגדה המערבית משום שעד אותה עת סיפקה ירדן במידה רבה את השירותים האזרחיים באזור זה.

הניתוק של ירדן מהגדה חייב את אש"ף לתפוס את מקומה כמקור הכספי לתשלום חלק מעובדי המדינה (ירדן שילמה כחמישית ממשכורתם) ולארגן את השירותים שאורגנו עד אז על ידה. התפתחות זאת הייתה אחת הסיבות להכרזה של אש"ף ב־15 בנובמבר 1988 בתוניס על הקמת מדינת פלסטין. ההכרזה התקבלה בסיום של המושב ה־19 של המועצה הלאומית הפלסטינית שנערך ללא השתתפות מעשית של נציגי האינתיפאדה. באותו לילה נותק החשמל בכל רחבי השטחים והוטל עוצר כללי.

[עריכה] ארועים בולטים בהמשך האינתיפאדה

ב־12 בינואר 1989 הורשה יאסר ערפאת לנאום במועצת הביטחון כנציג פלסטין. באותו יום הוטל בצעד חריג עוצר על מזרח ירושלים ונערכו חיפושים נרחבים בסילואן. ב־19 בינואר, הציע יצחק רבין לערוך בחירות לאוטונומיה פלסטינית אבל ההצעה נדחתה הן על ידי אש"ף והן על ידי המפקדה הלאומית כעבור שלושה ימים.

באמצע פברואר 1989 נערכו מספר דיונים בין אישים ממפלגת העבודה לבין נציגים פלסטיניים מהשטחים המקורבים לאש"ף בראשות פייסל חוסיני. ב־13 במרץ הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב־24 באפריל החליטה המפקדה הלאומית על אי הזזת שעונים לשעון קיץ.

במאי 1989 ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד בקרב פעילי חמאס, כולל מעצרו אחמד יאסין, מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו.

ב־14 במאי החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית בגדה המערבית אולם החלטה זו לא מומשה. ב־20-21 בספטמבר פעולה לגביית מיסים בבית סחור הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.

ב־15-17 בדצמבר החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.

במהלך 1990 נרגעו במקצת האירועים האלימים, בין השאר בשל מעצרים רבים אותם ביצעה ישראל.

ב־8 באפריל 1990 הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר. ב־20 במאי נרצחו 7 פלסטינים על ידי עמי פופר במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו עוד 7 פלסטינים. ב־30 במאי נתפסו 2 סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב־20 ביולי.

ב־8 באוקטובר 1990 הביאה ניסיון של תנועת נאמני הר הבית להניח אבן פינה לבית המקדש השלישי התפרצו מהומות קשות. במהומות נזרקו אבנים על הכותל המערבי ובתגובה השתמשו השוטרים בגז מדמיע ובכדורי גומי. במהומות בהר הבית עצמו נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ־200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך השטחים (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן לערביי ישראל.

ב־1991 הביאה מלחמת המפרץ שבה הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין למצב חדש. מצד אחד, הפלסטינים נחלשו בזירה הבינלאומית בשל תמיכתם זו אולם מצד שני התחזק מאוד מעמדה של ארצות הברית (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום המלחמה הקרה) דבר שאיפשר את כינוס ועידת מדריד.

עם זאת, לא התקבלה החלטה על סיום האינתיפאדה ולמעשה ב־3 במרץ 1991 אף קראה המפקדה הלאומית להגברת ההתנגשויות עם כוחות הביטחון.

בדצמבר 1992, החליט יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, לגרש 413 ממנהיגי האינתיפאדה (בעיקר אנשי חמאס) ללבנון במטרה להרגיע את השטחים. הגירוש נכשל מכיוון שהמגורשים התרכזו בסמוך לגבול רצועת הביטחון וקיבלו סיוע מהחיזבאללה.

למרות שוועידת מדריד לא סיימה את האינתיפאדה, הרי הוועידה מציינת את המעבר הסופי מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש בסכינאות ותחילת שימוש בפיגועי התאבדות.

[עריכה] ארגונים פלסטיניים

• ועדות עממיות ברחבי השטחים - בכל ישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים.
  • "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" - הוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב־10 בינואר 1988). עמדה למעשה בראש הוועדות העממיות והיוותה את הנהגתם, ככל שעבר הזמן נחלשה השפעתה והחברים בה נהיו זוטרים יותר ויותר.
  • ועדות ההלם או כוחות ההלם - הזרוע הצבאית של הוועדות העממיות, הוקמו לראשונה ב־17 בספטמבר 1987 על מנת לפגוע במשתפי פעולה. ככל שהתקדמה האינתיפאדה הפכו לגורם משמעותי יותר בתוך הוועדות העממיות עד כדי השתלטות עליהן.
• אש"ף - לא יזם את האינתיפאדה אבל השתלט על רובה במהירות תוך מאבק פנימי (בין הארגונים השונים) וחיצוני (עם התנועות האיסלמיות)
  • התנועה הקומוניסטית הפלסטינית - יזמה גישה מתונה יחסית של התקוממות עממית, תוך זיקה מינימאלית להנהגת החוץ
  • פתח - החזיק בגישת ביניים של הסלמה מבוקרת תוך כפיפות מלאה להנהגת החוץ של אש"ף
  • החזית העממית - החזיקה בגישה של הסלמה מירבית
• הג'יהאד האיסלמי - היה אחראי על ההתפרצות הראשונית של האירועים אולם במהירות נדחק והיה לגורם שולי בהם, בין השאר בשל היותו מורכב למעשה משלוש קבוצות ללא קשר ביניהן.
• החמאס - הוקם בתחילת האינתיפאדה והיה לגורם מרכזי בה.

[עריכה] מטרות האינתיפאדה

המטרות של האינתיפאדה התחלקו לשניים:

1. מטרות מיידיות שקשורות לשטחים עצמם.
2. מטרות רחוקות טווח מדיניות.

[עריכה] מטרות מיידיות

• חסימת כבישים בפני צה"ל
• השתלטות על ריכוזי האוכלוסייה
• סילוק שרון מהרובע המוסלמי
• ביטול צווי הגירוש ושחרור העצורים
• הפסקת הפקעת אדמות
• ביטול המע"מ
• עריכת בחירות מוניציפאליות וכינון ממשל עצמי

[עריכה] מטרות רחוקות טווח

המטרות המדיניות של האינתיפאדה היו תלויות בגורמים השונים:

• אש"ף - הקמת מדינה פלסטינית בשטחים, שבירתה ירושלים.
• התנועות האיסלמיות - הריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה.

[עריכה] השפעות האינתיפאדה

ההשפעות המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה. הפלסטינים הצליחו להציג במהירות את מאבקם כמאבק בכיבוש אכזרי ומדכא ולמעשה כבר ב־11 בדצמבר 1987 התקבלה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון. בנוסף על כך, הדיון על מעמד השטחים שהוקפא מאז התמוטטות שיחות האוטונומיה התחדש ולבסוף הביא לנסיגה ישראלית מעמדותיה הקודמות.

במאי 1989 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית תוכנית של 4 נקודות להפסקת האלימות. הצדדים אמנם לא דחו רשמית את התוכנית אולם היא לא התממשה ולכן הציעה בספטמבר תוכנית דומה של 5 נקודות. גם תוכנית זו לא מומשה אולם גרמה לקשיים קואליציוניים בישראל (שגרמו מאוחר יותר לנפילת ממשלת האחדות) וכן היווה בסיס לועידת מדריד.

בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי, כמו גם על עצם הבעיה של המשך הכיבוש הישראלי של השטחים ועל מחירו הכלכלי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל לשטחים, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.

הבעיות שהוצפו על ידי האינתיפאדה עלו לדיון לא רק בעולם כולו (בעיקר בכל הנוגע לשאלות של בעיות הומניטריות), אלא גם בציבור הישראלי עצמו; האינתיפאדה הובילה לפיצול בקרב ציבור זה. כאשר אנשי הימין הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל ואילו אנשי השמאל טענו כי הבעיה נובעת מכיבוש השטחים. ויכוח זה היה אחראי במידה רבה לפירוקה של ממשלת האחדות הלאומית ועוד לפני כן גרם להאשמות חריפות כלפי ראשי צה"ל (שלכאורה אינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות) וכלפי יצחק רבין, שר הביטחון דאז, שלכאורה בלם את צה"ל בפעילותו.

בקרב המתנחלים הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף להתקפות של קבוצות קטנות שלהם כלפי צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי השטחים.

יש אומרים כי האינתיפאדה הובילה לעלייתן של תנועות השמאל (כגון שלום עכשיו) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב־1992. האינתיפאדה נעצרה לחלוטין רק עם הסכמי אוסלו בשנת 1993 שהביאו לנסיגה חלקית של ישראל.

לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.

מבחינה כלכלית האינתיפאדה גרמה נזק משמעותי, בעיקר לפלסטינים שנותקו מהעבודה בישראל וכן הושמו בעוצר. גם ישראל נפגעה מהבחינה הכלכלית אולם עם תחילת העלייה מברית המועצות הצליחה להתאושש.

בקרב ערביי ישראל גרמה האינתיפאדה להתגברות ההזדהות עם ערביי השטחים ולהקצנה פוליטית.

על פי נתוני ארגון בצלם נהרגו באינתיפדה הראשונה מפריצתה ועד פריצת אינתיפדת אל אקצה, 422 ישראלים, מתוכם 271 אזרחים ו151 חיילים. ולפלסטינים נהרגו 1,593 אנשים. אין נתונים על פלסטינים שנהרגו בידי אחיהם בשל שיתוף פעולה עם השלטון הישראלי, אך מדובר בעשרות רבות.

הרוגים ישראלים באינתיפדה לפי שנים. מתחת לקו האדום אזרחים. מעל לקו האדום חיילים. (על פי נתוני בצלם)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר פיקוד דרום
• הרוגים באינתיאפדה הראשונה באתר בצלם
• אתר לימודי על האינתיפאדה
• דור של אלימות, מחקר על השפעת האינתיפאדה על הילדים, עקיבא אלדר, הארץ
• בין החייל והמתנחל מוחמד מסאלחה במט"ח, על הדימוי של החיילים הישראלים בעיני הפלסטינים
• פסק דין מחמוד נ' מדינת ישראל, פסק דין, בנושא פציעתו של הפלסטיני על ידי חיילי צה"ל בזמן האינתיפאדה, באתר המוקד לזכויות הפרט (קובץ PDF)
• תוכנית חמשת הנקודות של בייקר (אנגלית)
• דוח של ארגון פלסטיני על השנתיים הראשונות של האינתיפאדה
• סיכום אירועים של ישראל-פלסטין באתר פלסטיני (אנגלית)
• רונן פרי, ביטול חוק האינתיפאדה: מצע לדיון, בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה (12.12.2006).

[עריכה] לקריאה נוספת

• זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990.
• הסכם לונדון