ימי הביניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.
כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.
| תקופות היסטוריות |
|
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריוגרפיה של ימי הביניים
[עריכה] ימי הביניים בהיסטוריה
- ערך מורחב – ימי הביניים בהיסטוריה
[עריכה] מקור המונח ושימושיו
המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית.
גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.
[עריכה] תיארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים
תיארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.
[עריכה] תחילת ימי הביניים
ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים. על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר והאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון) אם כי השיטה שמתארת את זמן ימי הביניים מהמאה החמישית היא השולטת והיא רשומה בספרי ההיסטוריה.
[עריכה] סיום ימי הביניים
ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמה, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש היסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית. את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, המצאת הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האומנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסנס. דעה אחרת אומרת שסיום ימי הביניים מתאפיין בהמצאת אבק השריפה בסין ב-1450.
[עריכה] האזורים שבהם חלו ימי הביניים
ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.
[עריכה] חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות
[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים
ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
- התקופה המוקדמת - במהלכה בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי ורוב האירופאים לא היו נוצרים, אלא סלאבים, ערבים, סקנדינבים, מגיארים.
- התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשטה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
- התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.
[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים
חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
- ימי החשכה (The Dark Ages) – מהתמוטטות האימפריה הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול" (שרלמיין).
- ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת הדבר שהביאה למותם של חלק גדול מתושבי אירופה.
- ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.
[עריכה] מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
[עריכה] שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים
- ערך מורחב – שלהי העת העתיקה
- ערך מורחב – נדידת העמים
- ערך מורחב – ראשית ימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.
כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.
שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהימלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית.
חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.
פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.
בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים, ואחרים והחלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הבטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בבטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".
ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.
במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.
[עריכה] צמיחת הסדר הפאודו-וואסאלי
מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.
האדם בחברה הפיאודלית לא היה יישות אינדבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מצמיתים—איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.
האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחוייבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.
[עריכה] ראשית ימי הביניים
ערך מורחב - ראשית ימי הביניים
- ערך מורחב – טכנולוגיה בימי הביניים
עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כמו לדוגמה הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.
בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, לתרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.
לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית. הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אומנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".
היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).
האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.
הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוכסית מהכנסייה הקתולית ב-1054. דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסייה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.
מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.
[עריכה] שיא ימי הביניים
- ערך מורחב – שיא ימי הביניים
- ערך מורחב – מסעי הצלב
בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב. בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר בכדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באומנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.
בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
- ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר בריטניה ומשלא נענה פלש עליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשריי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים בבריטניה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
- גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
- בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. בגלל שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם בריטניה על הכתר.
בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.
תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסייה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.
[עריכה] סוף ימי הביניים
- ערך מורחב – ימי הביניים המאוחרים
המאה ה-15 החלה לסמן את סופם של ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסנס, אם כי במידה רבה ימי הביניים נמשכו גם במאה ה-16. השינויים הגדולים היו בתרבות ובמדע וכן בשינוי שיטת הארגון הפוליטית (מעבר ממונרכיה פיאודלית למונרכיה אבסולוטית) ועליית כוחן של ערי-המדינה באיטליה.
התקופה זו גם ראתה שינויים טכנולוגיים אחרים, כולל את המצאת הדפוס, הבאת אבקת השריפה מסין, האצטרולב, המשקפיים וספינות משופרות שאפשרו מסעות באוקיאנוסים. המצאות אלו ואחרות הפכו את שחר עידן החקר הימי לאפשרי.
כניסת הנוצרים לאזור הבלטי והפיני בצפון מזרח אירופה, הביאה להיטמעות אותם אנשים ביתר מהירות בזהות הלאומית האירופאית. הקרע בין הכנסייה הקתולית לכנסייה המזרחית אורתודוקסית הוביל לפילוג בין מזרח אירופה למערבה. כיבוש מזרח אירופה על ידי האימפריה המונגולית גרם לניתוקה התרבותי ממערב היבשת, ולהעמקת הפילוג הפוליטי בין שני חלקי היבשת.
בספרד החל כיבוש איטי של האזורים המוסלמים. כתוצאה מכך, מידע על הפילוסופיה והמדע בעת העתיקה נגלה לעולם דוברי הלטינית, מהספריות המוסלמיות שנכבשו, דבר זה העשיר את תפיסת העולם האריסטוטלית שרווחה באירופה.
פוליטית, ימי הביניים המאוחרים אופיינו בדחיית הכוח הפיאודלי, ואי סדר הולך וגובר. מגמות אלו הובילו להתפתחות מדינות חזקות ומבוססות מלוכה. באמצעות מונופול על התותחים הראשונים הצליחו בתי המלוכה למוטט את טירות האצילים שסירבו לכפוף את עצמם לרצון המלך. מלחמות בין מדינות, כמו מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת, החלישו את המדינות הנוצריות במאבקן באיסלאם. המגפה של שנת 1348 (המוות השחור), והקרע בכנסייה הקתולית, היו קטלניים לסדרי ימי הביניים המוקדמים, והובילו את אירופה לשינויים הגדולים שעמדו להתחולל במאה ה-15 וה-16.
האימפריה הביזנטית שרדה עד 1453 אך בצורה חלשה ומרוסקת, עד שנכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.
[עריכה] כלכלה וטכנולוגיה בימי הביניים
למרות התפישה המבוטאת בשמה של התקופה, הטכנולוגיה לא קפאה על שמריה באותה תקופה. ההפך הוא הנכון, התקדמויות טכנולוגיות של ימי הביניים היוו את המסד לתהליכי שינוי כלכליים ותרבותיים אדירים. בין ההתפתחויות הטכנולוגיות המובהקות של ימי הביניים ניתן לכלול את: טחנת המים וטחנת הרוח בתחום אספקת הכוח ורתימת כוחו של הטבע, את מחזור שלושת השדות, פיתוח המחרשה הכבדה והרתמה המודרנית לסוס בחקלאות. בתחום המלחמה נמנים: אימוץ אבק השריפה, המצאה שהגיעה מסין לאירופה. ואפשרה גם את פיתוח התותח שהתרחש באותה עת. גם להמצאת פרסת הסוס היה תפקיד היסטורי חשוב שכן היא אפשרה לראשונה שימוש מאסיבי בסוס ללחימה ורכיבה ארוכת טווח ואפשרה לקרל הגדול מנהיג הפרנקים את בניית הצבא המחודש שלו. פיתוחים טכנולוגיים חשובים נוספים כוללים בין השאר את השעון, האצטרולב, הנייר, המראה.
[עריכה] אמנות ואדריכלות
- ערך מורחב – אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ימי הביניים כוללת כמה סגנונות אדריכליים שאיפיינו את הבנייה באירופה מנפילת האימפריה הרומית ועד ניצני הרנסנס. סגננונות הבנייה בימי הביניים התבססו על האדריכלות הקלאסית אך היו מאוד שונים ממנה. כהמשך של האדריכלות הרומית התפתחה האדריכלות הביזאנטית באזור מזרח הים התיכון, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. במקביל התפתח סגנון הרומנסק בצרפת ובצפון ומערב אירופה החל מתחילת המאה ה-11. סוף ימי הביניים במרכז ומערב אירופה התאפיינו בסגנון הגותי.
[עריכה] הכנסייה באירופה בימי הביניים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] היהודים בימי הביניים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] אירועים מרכזיים בימי הביניים
- 800 - קארל הגדול (שרלמן) מוכתר על–ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה. שרלמן איחד תחת שלטונו את רוב מערב אירופה וניצר את רוב השבטים הברברים שחיו בה. אחרי מותו, ממלכתו התפצלה בין שלושת נכדיו, ואלה היוו את היסוד לאיטליה, גרמניה וצרפת.
- 1066 - וויליאם הכובש כובש את בריטניה.
- 1099 - מסע הצלב הראשון מסתיים בכיבוש ירושלים.
- 1138 - נולד רבי משה בן מימון (הרמב"ם), מגדולי אנשי הרוח בתור הזהב של ספרד.
- 1163 - בפריז מתחילים לבנות את קתדרלת נוטרדאם. מתחילה התפתחות גדולה בגידול הערים, באומנות ובמסחר.
- 1187 - צאלח א-דין כובש את ירושלים, מסע הצלב השלישי מתחיל.
- 1215 - ג'ון מלך אנגליה חותם על המגנה כרטה המגבילה את סמכויותיו של הכתר ומהווה למעשה את תחילת המשפט הקונסטיטוציוני בבריטניה.
- 1291 - עכו הצלבנית נופלת. בכך מתמוטטת הממלכה הצלבנית בארץ ישראל. מסדרי האבירים עוברים לאיי הים התיכון ומקדישים את עיקר זמנם למלחמה בשודדי הים, עניניים פוליטים ומדיניים, ובנקאות.
- 1307 - מלך צרפת, פיליפ היפה, פושט על כל מעוזי הטמפלרים בצרפת ועוצר את חברי המסדר, שנאלצים להודות בכפירה, מינות ועבודת השטן. בכך הוא למעשה מחסל את אחד ממסדריה הצבאיים המפוארים של אירופה, שהוקם על מנת להגן על צליינים בארץ הקודש ולסייע למסעי הצלב.
- 1337 - פורצת מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת. המלחמות הסתיימו ב-1453.
- 1345 - הושלמת בניית הקתדרלה הגותית נוטרדאם דה פריס.
- 1346 - פריצת מגפת הדבר, הידועה בשם "המוות השחור".
- 1450 - המצאת אבק השריפה בסין
- 1452 - נולד ליאונרדו דה וינצ'י, מבשרו של הרנסנס באיטליה.
- 1453 - נפילת קונסטנטינופול בידי ההאימפריה העות'מאנית והתמוטטות האימפריה הביזנטית.
- 1455 - יוהן גוטנברג ממציא את הדפוס.
- 1458 - מלחמות השושנים על כתר המלוכה באנגליה מסתיימות בעליות של בית טיודור לשלטון.
- 1492 - כריסטופר קולומבוס מגלה את אמריקה.
- 1492 - גירוש יהודי ספרד.
- 1509 - הנרי השמיני מוכתר כמלך אנגליה. במהלך כהונתו מתנתקת אנגליה מהכנסייה הקתולית ומוקמת הכנסייה האנגליקנית שכפופה למלך בריטניה ולא לאפיפיור.
- 1517 - פורצת מהפכת הרפורמציה.
[עריכה] המשפחה בימי הביניים
- ערך מורחב – ילדות בימי הביניים
משפחת האיכרים, של אירופה בימי-הביניים, הייתה יחידה פטריארכאלית, שבה היה אדם אחד בעל מעמד: הגבר שהיה ראש המשפחה. מעמד האישה לא היה שווה מבחינה משפטית וחוקית למעמד הגבר, אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת, וזכויות הירושה שלהם היו מופחתות. מעמד הילדים היה קשה אף יותר.
לפי ספרה של אלישבע באומגרטן "חיי המשפחה באשכנז בימי הביניים", היה מעמד הנשים היהודיות באירופה נמוך אף ממעמד הנשים הנוצריות.
[עריכה] קישורים חיצוניים בנושא המשפחה
- "ימי הביניים" הטובים". על מעמד האישה בימי הביניים. מאת אהוד בן גיל, אתר הספרייה של מט"ח
- מעמד האישה בקהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים, ד"ר זאב פלק, אתר דעת.
- על ספרה של ד"ר אלישבע באומגרטן "חיי משפחה באשכנז בימי הביניים", רות אלמוג, הארץ.
