פלסטינים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פלסטינים | |
|---|---|
 |
|
| אוכלוסייה | 10,000,000 (הערכה) |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | ישראל; רצועת עזה ויהודה ושומרון ירדן לבנון סוריה ערב הסעודית מצרים ארצות הברית |
| שפות | ערבית עברית ארמית |
| דת | אסלאם נצרות |
| קבוצות אתניות קשורות | עמים ערבים אחרים יהודים כורדים |
פלסטינים הם ערבים שמוצאם מארץ ישראל - הם או הוריהם התגוררו בחבל ארץ זה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, ואשר מגדירים עצמם כבני העם הפלסטיני (ראו בהמשך הערך, בנוגע לאיות מילה זו).
בקבוצה זו נכללים הערבים המתגוררים כעת בתחומי ארץ ישראל, וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים וצאצאיהם (ראו בעיית הפליטים הפלסטינים). בתקופת המנדט הבריטי שימש מונח דומה ("פלשתינאים") לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל (אז "פלשתינה-א"י"), יהודים וערבים כאחד. האמנה הפלסטינית, שהיא המסמך המכונן של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), מגדירה כפלסטינים את כלל בני האדם שחיו בארץ-ישראל עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וכל צאצאיהם, למעט היהודים. האמנה מכירה ביהודים שחיו בארץ-ישראל לפני מה שהיא מגדירה כ"פלישה הציונית" בשנת 1917, כפלסטינים.
פלסטין, במשמעו הגיאוגרפי, מוגדרת על ידי האמנה כשטח שעליו חל המנדט הבריטי על ארץ ישראל. השם "פלסטין" מקורו בשם סוריה פלסטינה שניתן לארץ במאה השנייה לספירה על ידי הרומאים, וממנו נגזר בזמן המנדט הבריטי השם "פלסטיין".
אף כי העם הפלסטיני אינו בעל מדינה עצמאית, הוכר אש"ף בעולם כמייצג הרשמי של כל הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו ב-1992 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.
ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
הסופרים היוונים הקדומים נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם 'פליסטין'. משרצו הרומים, במאה השנייה לספירה, להשכיח את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם, כינו את המחוז שכלל את ארץ ישראל בשם "סוריה פלסטינה", דהיינו, החלק הדרומי, ה"פלסטיני", של אזור סוריה, אך לרוב השתמשו בשם המקוצר 'פלסטין' ככינוי למחוז מנהלי זה. שם זה מופיע במדרש פעמים בודדות, וחכמים התייחסו אליו כאל שם זר מנהלי, ובהתאם כתבו אותו בצורה 'פלסטין' (ולא 'פלשתינה', כנגזר מן השם התנ"כי). עם התפצלות האימפריה הרומית קיבלה הממלכה המזרחית, ביזנטיון, את המחוז והשאירה את שמו על כנו. עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השביעית, חילקו הכובשים את האזור הנכבש לכמה מחוזות, כשאחד מהם נקרא 'פילסטין', בעקבות השם הרומי-ביזנטי הקודם. בעקבות כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל השתכח שם זה כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופאיות, ואף היהודים כינו כך לעתים את ארץ ישראל, בעקבות שפות אלו. הסופרים העבריים בעת החדשה, כשכינו (לעתים ספורות) בשם זה את הארץ, השתמשו בצורה 'פלשתינה', מתוך מגמתם הידועה לכתוב ב"תנ"כית". המנדט הבריטי, שחפץ (כמו הרומים דאז) שלא להדגיש את הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל, בחר בשם "פלשתינה (א"י)" ככינוי לארץ. הצורה הכמו-תנ"כית ייתכן שהושפעה ממנהג הסופרים העבריים החדשים, אך היו ששיערו שהייתה בכך כוונת-מכוון, להצביע על כך שבעלי הארץ הראשונים לא היו יהודים - אלא פלשתים, או עמים אחרים. משהתחילו הערבים החיים בארץ ישראל לגבש לעצמם זהות של עם נפרד בתוך האומה הערבית, בחרו בשם 'פלסטין', שביטא את שמו של חבל הארץ, המנותק מן הזיקה היהודית למקום.
כך, תלוי האיות העברי ("פלסטינים", "פלשתינים", "פלשתינאים" או "פלסטינאים") בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות. כיום, אין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". מכיון שהשם 'פלסטין' הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים הכותבים עברית, וּוִיקיפדיה העברית בעקבותיהם, להשתמש בו. סיבה נוספת לבחירה בשם זה היא שגם חז"ל השתמשו בו באיות זה (כאמור, מתוך ראייתם את השם כמנהלי-טכני). מאידך, הכתיב 'פלשתינה' מזהה את המילה עם המקור התנ"כי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.
[עריכה] הפלסטינים בתקופת המנדט הבריטי
הפלסטינים התרבו בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הם הכפילו את מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500-550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600-650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). חלק גדול מהריבוי נגרם כתוצאה ממהגרים ערביים לארץ, בעיקר מעבר הירדן וסוריה, שרק חלק מהם נשאר בארץ בדרך קבע. היות שאין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט - יש המשערים שהגירה זו הסתכמה ב-100,000 ערבים ומעלה.
הפלסטינים לא הקימו ארגון לאומי ציבורי כולל, כמו כנסת ישראל עם אספת הנבחרים והוועד הלאומי שלה. הדבר הוצע להם על-ידי ממשלת המנדט, אך נדחה על ידם. היה קיים ארגון עדתי-דתי - המועצה המוסלמית העליונה וגופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים ארגונים כלכליים, מקצועיים, תרבותיים והייתה קיימת גם התארגנות לאומנית פוליטית. התארגנות זו מעולם לא כוננה מוסדות ייצוג נבחרים. היא צמחה מתוך ועדות נכבדים מקומיות ואזוריות, כגון "ועדות מוסלמיות -נוצריות" (1920 - 21), ומתוך ועידות וקונגרסים.
בשנת 1920 הוקם "הוועד הפועל הערבי", בראשותו של כאזם אל-חוסייני, כארגון קבוע, אך הוא התפרק עד לשנת 1934, השנה בה מת אל-חוסייני. בין לבין, התרחשו "קרבות" בין שני צדדי יריבים - המועצה המוסלמית העליונה והועד הפועל הערבי. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הם לא מילאו תפקיד חשוב.
בשנת 1936 הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, כיו"ר הוועד. ועד זה הוקם מתוך ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים. בסתיו 1936, נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבּים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים", על שם אל-חוסייני, מקים הוועד הפועל הערבי) היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפך לקיצוני.
כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבידות של הערבים היה גדול ממספר האבידות של היהודים והבריטים. הוועד הערבי העליון פוזר על ידי השלטונות והוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937) (וגם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה). שנות המרידה, 1936 - 1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הם היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהייהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945, חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים נגעו בסך הכול בנסיונות למנוע מכירת אדמות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ומרדי תעמולה.
הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, נהיה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו דווקא בקיצונים שבקרב הפלסטינים. ועדת אונסקופ הציעה את תוכנית החלוקה, שהתקבלה ב-29 בנובמבר, 1947. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות - האחת, הארץ תחולק בין שתי מדינות, יהודית והערבית, וירושלים תהיה תחת מנדט בינלאומי. השניה, היא שתיווצר מדינה דו-לאומית פדרלית. הערבים דחו את כולם, והכריזו מלחמה אלימה כדי למנוע את ביצוע החלוקה והקמת המדינה היהודית.
קמו שני ארגוניים צבאיים למחצה של נוער עירוני - "אל פותווה" של ההנהגה הקיצונית, ו"אל נג'אדה" של המתונים. היו גם כנופיות טרור במתכונת הישנה. מדינות ערב עזרו בכסף, בנשק, במתן אימונים, נקודות מקלט, בשיגור מתנדבים ובתמיכה מדינית ומוסרית. משנכשל המאמץ הצבאי הזה, החלה בפברואר 1948 יציאתם של פליטים. באפריל-מאי היא נהפכה לזרם של רבבות רבות. ההנהגה הראשית ישבה בחו"ל עוד מתחילת המאבק האלים. שאר המנהיגים הצטרפו ל"נוטשים", ובכללם רוב המפקדים הצבאיים.
מתוך 1.2 - 1.3 מליון פלסטינים, נשארו בארץ ישראל 700,000 פלסטינים: 150,000 בישראל, 400,000 ביהודה ושומרון, ו-100 - 150 אלך ברצועת עזה.
[עריכה] הפליטים הפלסטינים
500 - 600 אלף פלסטינים נהיו לפליטים בירדן ומצרים. 200,000 ביהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 ברצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן (שגם היא הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית), ו-50 - 100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות.
[עריכה] הפלסטינים במצרים וירדן
הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות מושבותם. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. לעומת זאת, ברצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד ממצרים. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, הממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.
הפלסטינים שבעזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פלסטינאית ערבית פוליטית. בחודש יולי, 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי, ג'מאל חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, עם חאג' אמין אל חוסייני כנשיא.
הנסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו. אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את הגדה המערבית, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינאית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 1948 - 49. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948.ובשנת 1952, הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק לאחרי 1958.
ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 נסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח הגדה המערבית לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מייד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם בגדה המערבית, ואח"כ כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.
הסיפוח הכולל הושלם באפריל, 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ, נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".
לאחר מלחמת ששת הימים, עברו יהודה ושומרון לשליטת ממדינת ישראל.
[עריכה] שורשי העם הפלסטיני
הפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה רחבה בגישה זו. עם זאת ישנו ויכוח אקדמי נרחב, בעיקר בין היסטוריונים יהודים וערבים, באשר לראשית התודעה הלאומית הפלסטינית. קיימות שלוש גישות עיקריות לנושא:
[עריכה] הגישה הציונית הקלאסית
מספר היסטוריונים מציגים ראיות לאי-קיומה של תודעה קולקטיבית של עם פלסטיני עד לתחילת ההתיישבות הציונית, ואף מאוחר מכך. הראיה העיקרית היא שבימי שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה ארץ ישראל מחולקת בין כמה מחוזות אשר אף אחד מהם לא השתרע בתחום ארץ ישראל בלבד ואף אחד מהם לא הוגדר על-ידי האימפריה העות'מנית כ"פלסטיני". חלק מהפלסטינים הגיעו לארץ ישראל לאחר תחילת ההתיישבות הציונית ולמעשה אינם נמצאים בשטחה יותר זמן מהיהודים. על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליון בארץ ישראל היו בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. כמו כן ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי הגידול במספרם של הערבים בשטח המנדט הבריטי היה גדול בהרבה מהצפוי על פי הריבוי הטבעי וכי ערבים רבים הגיעו בעקבות העבודה שנמצאה בשפע אצל הבריטים והעולים היהודים.
גישה זו, שיהושפט הרכבי הוא ממבטאיה המובהקים, גורסת כי צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות.
גישה ציונית מעט קיצונית יותר, מכחישה את קיומו של עם פלסטיני, ורואה בו חלק מהפאן-לאומיות הערבית הכללית, שאין לו מאפיינים ייחודיים משלו. לרבים "זכורה" קביעתה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, כי "אין עם פלסטיני", אם כי הציטוט המדויק של מאיר הנו "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני". מחזיקי גישה זו נסמכים על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי הגדה המערבית לפלסטינים תושבי ממלכת ירדן, ובין הפלסטינים תושבי רצועת עזה לפלסטינים במצרים.
הקיצוניים מצביעים גם על תמונות נוף שצולמו באזור בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפיהם הייתה הארץ שוממה ומדברית, עם יישובים מעטים ודלי אוכלוסין עד ש"הציונים הפריחו את השממה ובנו את הארץ".
[עריכה] הגישה הפלסטינית והרביזיוניסטית
היסטוריונים פלסטינים כאדוארד סעיד והיסטוריונים ישראלים רביזיוניסטיים, המכונים "היסטוריונים חדשים", מביאים בהקשר זה ראיות לקיומה של טריטוריה בשם "פלסטין" עוד בימי הביניים, ולזיקה של תושבי הטריטוריה כבר אז. אף שהטענה כי מדובר בתודעה לאומית קולקטיבית, הקודמת לזהויות האחרות (החמולתיות והדתיות), נחשבת למוטלת בספק, עצם ההתייחסות לטריטוריה כ"פלסטין" עוד מוכרת גם בתקופה שלפני ההתיישבות הציונית. היסטריונים אלה גורסים כי מראיות אלה ניתן ללמד שהעם הפלסטיני היה קיים עוד לפני תחילת ההתיישבות הציונית והוא בן מאות שנים.
[עריכה] גישות נוספות
קיימת גישת ביניים, בין הגישה הפלסטינית לגישה הציונית הקלאסית, הגורסת כי התודעה הלאומית הפלסטינית התפתחה עוד באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, לרבות ההתעוררות הלאומית באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מנית בין סוריה ופלסטין וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים). לטענת ההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה, כשלמעשה האחראים העיקריים להגעת הפלסטינים לאזור היו התורכים שהביאו לכאן בני לאומים רבים לעבודה במחנותיהם, על מסילת הברזל החיג'אזית ועוד. מלבד הפלסטינים הביאו התורכים גם את הארמנים, הצ'רקסים ועוד.
בשנת 1922 לאחר שהבריטים קיבלו את המנדט (יפוי הכוח) על ארץ ישראל\פלשתינה, מטעם חבר הלאומים, הם (הבריטים) ערכו מפקד אוכלוסין בכל השטח שהיה נתון למרותם, אשר כלל את ארץ ישראל המערבית ואת עבר הירדן המזרחי, דהיינו האזור שבו קיימות כיום מדינת ישראל, מדינת ירדן והרשות הפלסטינית. ובסך הכול שטח שגודלו כ-125,000 קמ"ר. (לשם השוואה, גודלה של מדינת ישראל לבדה כ-22,150 קמ"ר).
במסגרת המפקד לא נכללה קטגוריה של "פלסטינים", אולם, נכללה "עדה דתית". לפי המפקד מנו תושבי האזור כולו 752,048 נפש, מהם 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 אחרים. לפי ההגדרה המקובלת כיום, ניתן להגדיר את מרבית התושבים הלא-יהודים כפלסטינים. בשנת 2006, על פי אומדן עצמי של הפלסטינים, הם מונים בשטחים, בישראל, בירדן, במחנות הפליטים בלבנון וסוריה וכן בפזורה ברחבי העולם, למעלה מתשעה מיליון בני אדם.
[עריכה] ראו גם
- התנועה הלאומית הפלסטינית
- טרור פלסטיני
- הסכסוך הישראלי-פלסטיני
- ערבית פלסטינית
- הנכבה
- ארגונים פלסטינים בולטים: אש"ף, פת"ח, חמא"ס.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהושפט הרכבי, הפלסטינים מתרדמה להתעוררות, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1974.
- ברוך קימרלינג, פלסטינים - עם בהיווצרותו: למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, כתר, 1999.
- אשר ססר, הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - אוניברסיטת תל אביב, 2005.
- שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פלסטינים |
- דגנית אמתלאי סויסה, לידתו של סכסוך, אימגו
- זאב גלילי, המפה הגדולה של הארץ הריקה, באתר מקור ראשון
- יניב וייסמן, התיישבות יהודית בארץ ישראל, באתר ארץ הצבי
- היסטוריה פלסטינית, הרצאות מאת ד"ר עמי איילון, מיסט
- תולדות התנועה הלאומית פלסטינית, הרצאות מאת פרופ' אשר ססר, מיסט
- שמעון שמיר, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית.
