שמאל רדיקלי בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ההגדרות בעייתיות ומזיקות יותר מאשר שגויות ולא נכונות וצריך לקבוע את רשימת הארגונים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
השמאל הרדיקלי בישראל הוא מכלול של יחידים ותנועות פוליטיות בישראל הנמנים עם השמאל הרדיקלי. באופן כללי, השמאל הרדיקלי דוגל בשינויים עמוקים במבנה החברה במיוחד בתחומי הכלכלה, הלאומיות, התרבות ויחסי הכוחות בחברה. בישראל, בה הדגש הפוליטי הוא על הסכסוך הישראלי-ערבי, השמאל הרדיקלי מוגדר גם לפי דעותיו ופעולותיו בנושא הסכסוך עם הפלסטינים ויחסו לציונות ולא רק לפי דעותיו בנושאים החברתיים והכלכליים. קיימים פעילי שמאל רבים המאמצים עמדות רדיקליות בצד המדיני אך אינם מאמצים, בהכרח, עמדות רדיקליות בנושאים אחרים.
את השמאל הרדיקלי הישראלי אפשר למיין ל-2 קבוצות:
- שמאל בנושאי הסכסוך הערבי-ישראלי והציונות:
- ארגוני שמאל שעיקר פעילותם מתמקדת בסכסוך הישראלי-ערבי, סולידריות עם הפלסטינים, התנגדות להתנחלויות בשטחים וארגוני זכויות אדם המתמקדים כמעט רק בדאגה לזכויות האדם של הצד הפלסטיני, תוך ביקורת חריפה על ישראל.
- בקבוצה זו אפשר לכלול גם ארגונים ויחידים, השוללים את הציונות כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לדידם, ישראל כמדינה ציונית היא בלתי-לגיטימית ולכן יש להפכה למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית. רוב החברים בארגונים כאלה מצהירים על עצמם כפוסט ציונים או כאנטי ציונים, נוטים לביקורת חריפה גם על מדיניות ישראל בשטחים ופעילים מאוד כנגד ישראל בחו"ל.
- שמאל חברתי:
- ארגוני שמאל העוסקים בנושאי חברה וכלכלה, נטיות מיניות, מגדר, זכויות בע"ח וכו'. על קבוצות אלה ניתן למנות אנרכיסטים, קומוניסטים, טרוצקיסטים, פמיניזם רדיקלי ועוד. ארגוני איכות סביבה בעלי חשיבה רדיקלית יכולים להיות מסווגים בקבוצה זו, אך אם פעילותן אינה חורגת מהקונצנזוס ועמדתן בנושאים המדיניים נייטרלית, הציבור בדרך כלל לא יחשיב אותן כ"שמאל רדיקלי".
שתי הקבוצות הללו אינן זהות אך יש ביניהן חפיפה, שכן לעיתים חלק חשוב מהביקורת הרדיקלית בישראל הוא דווקא הקישור בין היותה של ישראל חלק מן הסדר הקפיטליסטי העולמי, לבין הכיבוש והמאבק הפלסטיני (ראו "עקרונות וזרמים" להלן). לפיכך אותן הקבוצות היוצרות את החיבור בין סוגיית הסיכסוך הישראלי פלסטיני ובין הבעיות הכלכליות והחברתיות הנן השמאל הראדיקלי הישראלי.
המאפיין הסוציולוגי המובהק של השמאל הרדיקלי הוא השותפות שבין אזרחיה הערבים ובין אזרחיה היהודים של ישראל בהנהגתן של תנועות השמאל הרדיקלי. מאפיין זה הוא מובהק יותר בשמאל הרדיקלי "המדיני" (בפרט בתנועות כמו חד"ש ותעאיוש) מאשר בזרמים אחרים של השמאל הציוני והלא-ציוני בחברה הישראלית, מכיוון, שהתנועות הללו קשורות בשמאל הרדיקלי הבינלאומי ושמות דגש על יחסי יהודים-ערבים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תפיסת עולם
על אף תומכיו המועטים ביחס לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, השמאל הרדיקלי הוא הטרוגני מאוד בעמדותיו. בשאלות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, השמאל הרדיקלי מאוחד כולו בקריאה לביטול הממשל הצבאי של ישראל בשטחים, ולביטול העדיפות שניתנת ליהודים במדינת ישראל במסגרת חוקי ההתאזרחות וחוקי הקרקעות. יש כמה השקפות רווחות בנוגע למסגרת המדינית הרצויה: שמירת המסגרת של מדינת ישראל בתוך תחומי הקו הירוק, אך שינוי מהותי באופיה או יצירת מדינה דו-לאומית בשטח ישראל ובשטחים. הגישה האנרכיסטית קוראת לפירוק מוסד המדינה במטרה ליצור סדר חברתי בלתי-היררכי. בסוגיות חברתיות-כלכליות המגוון רחב עוד יותר. בארגונים רדיקלים מבחינה חברתית, קיימות בו גישות מרקסיסטיות, טרוצקיסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, אנרכיסטיות, קוויריות, פמיניסטיות ואחרות. עם זאת, ניתן להתוות קווי מתאר לדיון, שאם אינם קווים של הסכמה אזי הם מהווים לפחות את גבולות הדיון בתוך השמאל הרדיקלי.
חלק מכל תפיסה רדיקלית הוא ראייה הוליסטית של החברה על מרכיביה כמונעת על-פי הגיון בסיסי אחיד. השמאל הרדיקלי בעולם כולו מאפיין את העולם כזירת מאבק בין מדכאים למדוכאים, כאשר תפקיד הפעילים הפוליטיים הוא "לא להיות לצדם של התליינים", במילותיו של אלבר קאמי. השאלה הפתוחה היא מיהם המדכאים ומיהם המדוכאים, ומהו אופיו המרכזי של הדיכוי. מרקסיסטים יצביעו על הדיכוי המעמדי, פמיניסטיות קווירים על דיכוי נשים, או דיכוי הנטייה המינית והמגדר, ופוסט-קולוניאליסטים על דיכוי עמי העולם השלישי. פוסט-מודרניסטים ידחו את העיסוק המהותני ב"סדר-עדיפויות" של דיכוי, ויגדירו כל היררכיה כזאת כמדכאת כשלעצמה. תפיסה זו דומה לתפיסה האנרכיסטית שמדגישה את הקשר שבין כל צורות הדיכוי השונות, ולפיכך את הקשר שבין שלל המאבקים השונים נגדן. בנוסף, האנרכיזם מאמין שמטרתם ההיסטורית של מוסדות כמו מדינות וממשלות, משטרות וצבאות, אינה לשרת את הציבור או להגן עליו, אלא לשמור על איזון וסדר חברתי "תקין" שיאפשר לבעלי הכוח וההון לנצל את הציבור. האנרכיסטים מאמינים כי בני אדם מסוגלים לארגן את חייהם ללא כפייה, ללא עונשים ופקודות מלמעלה, אלא על בסיס רצוני וטבעי.
השמאל הרדיקלי הישראלי מדבר על כמה מוקדים לדיכוי: דיכוי של פלסטינים בשטחים הכבושים במסגרת שלטונה של ישראל בהם, דיכוי של לא-יהודים בישראל עצמה במסגרת חוקים שנותנים העדפה ליהודים, דיכוי של יהודים מזרחים במסגרת מדיניות שמעדיפה את יוצאי-אירופה וצפון-אמריקה, דיכוי של נשים במסגרות צבאיות ובמסגרות פטריארכליות ודיכוי של קבוצות באוכלוסייה שהן חלשות מבחינה כלכלית. זיהוי של מוקדי דיכוי כאלה מקובלת גם על דעתם של גורמים פוליטיים לא-רדיקליים בישראל, אולם בשמאל הרדיקלי יש נטייה לראות בסיס משותף לכל הגורמים האלה, והוא השיטה הפוליטית והכלכלית. על-פי השמאל הרדיקלי שינוי שורשי של המסגרת הפוליטית והכלכלית של המדינה יפתור את הבעיות מעיקרן, בעוד תיקונים ושינויים הדרגתיים הם בלתי מספקים. השמאל הרדיקלי דוחה את התפיסה הרווחת בשמאל הציוני לפיה יש להפריד בין דיכוי "חברתי" בקרב יהודים בתוך ישראל ובין דיכוי "לאומי" נגד פלסטינים (בין אם הינם אזרחי ישראל, תושבי השטחים או בעיית הפליטים הפלסטינים). לפיכך השמאל הרדיקלי אינו מכיר ב"שמאל חברתי" ו"שמאל מדיני" כשתי אופציות נפרדות, אלא גורס כי מי שאינו שמאל "חברתי" וגם "מדיני" אינו שמאל כלל.
[עריכה] ניתוח המציאות: הציונות והאימפריאליזם
הציונות נבחנת בשמאל הרדיקלי במונחים גלובליים, כתנועה שפתרה את הבעיה היהודית של אירופה אחרי השואה, בעזרתן של המעצמות (בעיקר ברית המועצות ובריטניה), באופן שהיה נוח ביותר לאותן מעצמות. לתושבי הארץ הפלסטינים, הפתרון הציוני היה אסון שהוביל אל הנכבה שלהם. ישראל נתפסת כמדינת-חסות של האימפריאליזם הבריטי, הצרפתי והאמריקני, בסדר היסטורי זה, מדינה שנלחמה בשכנותיה עבור האינטרסים של הבורגנות של המעצמות והבורגנות המקומית, ולא למען תושביה שלה. היחס ליהודים המזרחיים ולפלסטינים, אזרחי ישראל ואחרים, נתפס כדוגמה לדיכוי של פרולטריון בידי ממסד עשיר ומחובר למוקדי-הכוח הבינלאומיים. השמאל הרדיקלי מנתח את המיליטריזם הישראלי ככלי לדיכוי של נשים וקבוצות מודרות אחרות.
[עריכה] חזון לפתרון
השמאל הרדיקלי המסורתי, המרקסיסטי, טען שהפתרון הרדיקלי היחידי האפשרי הוא מהפכה. לא ייתכן, כך נטען, לקוות לשינוי רדיקלי ללא התקוממות רבתי. תפיסה זו גולמה גם בישראל על-ידי קבוצות כמו "מצפן". בשנים האחרונות, בעקבות השינויים בזירה הבינלאומית, הקריאה למהפכה כצעד ראשון ויחיד לקראת שינוי נתפסת כלא-ריאליסטית, ומספר אנשי שמאל פוסט-מודרניסטים קוראים, בין אם ברצינות ובין אם באירוניה, ל"מהפכה של חיי היום-יום" ולהקמת "אזורים אוטונומיים ארעיים" (Temporary Autonomous Zones). עם זאת, תפיסה רצינית אחת שרווחת בשמאל הרדיקלי היא סוג של תורת שלבים: אין לצפות לשחרור משמעותי בתוך החברה הישראלית כל עוד היא תלויה בכיבוש ועסוקה במלחמה תמידית. לפיכך יש לפעול קודם כל לשחרור העם הפלסטיני מהכיבוש ורק לאחר מכן, או בתוך כך, יהיה אפשרי לנהל מאבק מעמדי, מגדרי או אחר בתוך החברה הישראלית. יש לציין כי התפיסה הזאת איננה קונצנזואלית בשמאל הרדיקלי, ויש הרואים בה שגיאה ומעדיפים לפעול בתוך החברה הישראלית, מתוך התפיסה שאין לצפות ממי שמדוכא בעצמו להזדהות עם סבלו של האחר.
הדעות חלוקות בשמאל הרדיקלי באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נקודת מחלוקת אחת היא סביב זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, שרוב השמאל הרדיקלי אינו רואה בו לאום במובן הרגיל של המלה. יש המקבלים את קיומו של עם ישראלי כלאום בעל-זכויות כמו מק"י, ויש הרואים בו קבוצה קולוניאליסטית שאין לה זכויות קבוצתיות אלא רק זכויות אדם ואזרח. המצדדים בתפיסה הראשונה לרוב תומכים בשתי מדינות לשני עמים או במדינה דו-לאומית, שני פתרונות המכירים בזכויות הלאומיות של הישראלים (אם כי לא בהכרח של היהודים) לצד אלה של הפלסטינים. בעלי הגישה השנייה, שהם מיעוט קטן מתוך השמאל הרדיקלי, תומכים בהקמת מדינת לאום פלסטינית דמוקרטית וחילונית. אף אחד בשמאל הרדיקלי אינו שולל את זכותם של הישראלים לחיות בארץ כיחידים שווי-זכויות.
חילוקי הדעות בין המצדדים במדינה אחת לבין תומכי פתרון שתי המדינות הם בעיקרם ויכוח בין מה שנתפס כאוטופיזם לבין פרגמטיזם. ככלל, השמאל הרדיקלי סבור שתמיכת השמאל הציוני בפתרון שתי המדינות מבוססת על רצונם של חלקים בבורגנות הישראלית בשקט, בשווקים ובכוח עבודה זול. בשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, התמיכה בפתרון זה אינה מתוך הזדהות עם מטרות אלה, אלא מתוך מחשבה שמצב של שקט יכול להביא לעצירת שפיכות הדמים ולפיתוח של תודעה המונית נגד כל סוגי הדיכוי. המתנגדים לפתרון שתי המדינות מצביעים על הקשר ההדוק בין המשק הישראלי והפלסטיני ועל ההתנחלויות, כמכשולים לשלום שניתן להתגבר עליהם רק באמצעות איחוד של שני העמים במסגרת אחת. רבים ממצדדי המדינה האחת גם רואים לנגד עיניהם פיתוח של תרבות היברידית מקומית, המבוססת על קוסמופוליטיות ועל התרבות הערבית, שהיא גם תרבותם של יהודים רבים (דוגמה נפוצה היא מוזיקה מזרחית בישראל).
[עריכה] היחס לטרור הפלסטיני
סוגייה בוערת תמיד, ובעיקר בתקופות של מתקפות טרור פלסטיני בישראל (כמו 2001-2004), היא משמעותה והיקפה של התמיכה במאבק הפלסטיני. מעטים בשמאל הרדיקלי דבקים בתפיסה לפיה "לא אומרים לעם איך להילחם על חירותו", אך הרוב מסכים שיש לנצל את האוזן הקשבת שהוא זוכה לה בקרב הפלסטינים כדי לשכנעם לנקוט בדרכי מאבק מוסריות ויעילות בעיניו - בעיקר מאבק לא-אלים.
ישנה מחלוקת מסוימת באשר לגבולות הפעולה הנכונים. אין מחלוקת על כך שהפגיעה בנשים וילדים היא פסולה, בכל זמן ובכל מקום; אך הפגיעה בחיילים ובמתנחלים נתונה במחלוקת. מעטים מן השמאל הרדיקלי סבורים שלפלסטינים ישנה זכות מוסרית וחוקית (לפי המשפט הבינלאומי) לפגוע בחיילים של "צבא כיבוש", על אף שגם בקרב אלה יעילותה של האסטרטגיה הזו מוטלת בספק בשל הנחיתות הצבאית המובהקת של הפלסטינים. אחרים כוללים בקבוצת המטרות הלגיטימיות גם מתנחלים בוגרים, בטענה שאנשים אלה בחרו לחיות בשטח כבוש ביודעין, ובכך הם משתתפים באופן פעיל בכיבוש. למרות זאת, רוב פעילי השמאל הרדיקלי שוללים בדרך כלל אלימות נגד בני אדם באשר היא.
פובליציסטים, המהווים מיעוט קטן מהשמאל ומהשמאל הקיצוני, פרסמו מאמרים ובהם הבנה (ולעיתים אף הצדקה) למעשיהם של המחבלים המתאבדים, תוך ביצוע רומנטיזציה של הפיגועים (למשל דליה רביקוביץ [1]). אם כי התבטאויות בזכות פיגועי ההתאבדות הן נדירות, ארגוני שמאל רדיקלי הביעו לא אחת הביעו תמיכה בפלסטינים האחראים לפיגועי טרור כנגד אזרחים ולעיתים אף פעלו להגן עליהם מפני סיכול ממוקד, משום שזה, לטענתם, הוצאה להורג ללא משפט. בדרך כלל הפעילות התמקדה במישור הפובליציסטי והמשפטי אך לפעמים גם גלשה למעורבות פעילה: הפרעה לביצוע מעצרים על ידי כוחות הבטחון והתנדבות לשמש כמגן אנושי.
[עריכה] דרכי פעולה
בתוך השמאל הרדיקלי קמו לעתים פסימיסטים שטענו כי החברה הישראלית רקובה מיסודה, ושאין אפשרות לשנותה מבפנים. יחידים ספורים מבין אלה "ערקו" לצד הפלסטיני, הצטרפו לארגונים צבאיים של השמאל הפלסטיני, ואף ריגלו למען ארצות ערב (אודי אדיב הוא דוגמה בולטת). מיואשים אחרים, רבים יותר, קמו ועזבו את הארץ; אך תהליך של מעין "ברירה טבעית" קבע שהנותרים יהיו דווקא אלה המתעקשים לפעול בתוך החברה הישראלית. גם אלה לא הכחישו את החשיבות העליונה של קשר עם ותמיכה בפלסטינים בכלל ועם השמאל הפלסטיני בפרט, ושילמו על כך מחיר. בשנות השמונים הועמדו לדין אנשי שמאל שנפגשו עם נציגי אש"ף ברומניה, וכיום טלי פחימה שהורשעה בעיסקת טיעון על קשריה עם אנשי גדודי חללי אל-אקצה של הפת"ח מג'נין.
שני סוגי פעולה נפוצים בקרב השמאל הרדיקלי הם הפגנות והפצת מידע. סוג נוסף של פעילות הוא פעולות בחוץ לארץ.
[עריכה] הפגנות
הפעילות הפוליטית הנפוצה ביותר בשמאל הרדיקלי היא הפגנה. אלה נעות בין משמרות מחאה קטנות, לבין עצרות של אלפי משתתפים. לרוב, הפגנות אלו אינן מידרדרות לעימות אלים כלשהו אולם לעתים הן נתקלות באלימות מצד אנשי ימין מחד והמשטרה (היס"מ בפרט) מאידך.
להפגנות בשטחים ישנה דינמיקה אחרת, בעיקר כאשר הן נערכות יחד עם פלסטינים. הפגנות אלה אינן זוכות בדרך כלל ברשיון ועומדות מול כוחות צבא ומג"ב. לעתים קרובות זורקים בני-נוער פלסטינים אבנים, למורת רוחם של המפגינים הישראלים שתומכים באי-אלימות. לאחרונה התגלה, שמסתערבים שבאים להפגנות בתפקיד זורקים גם כן אבנים ובכך אולי משלהבים את הנוער הפלסטיני, אך לטענת הצבא, מסתערבים רק מצטרפים לזריקת אבנים ואינם מתחילים אותן בעצמם.
כוחות הבטחון נוהגים להכריז על מקומות שבהם נערכות הפגנות כעל שטח צבאי סגור ולפזרן באמצעות מעצרים ואמצעים לפיזור הפגנות: גז מדמיע, רימוני הלם, מכות ואף כדורי גומי. כאשר ישנם ישראלים או פעילים בינלאומיים בשטח, השימוש באש חיה הוא נדיר מאוד אך קיים (למשל במקרה גיל נעמתי). פעילים פוליטיים מן השמאל הרדיקלי טוענים שהצבא לעיתים משתמש ברימוני גז מדמיע על מנת לפגוע במפגינים עצמם[2].
[עריכה] הפצת מידע
השמאל הרדיקלי עוסק רבות בניסיון להפיץ מידע בציבור הישראלי. מדובר במידע עובדתי, לעתים קרובות על המתרחש בשטחים, אך גם בניתוח ובדעות. נעשים מדי יום ניסיונות להגיע אל התקשורת הממוסדת באמצעות סיקור של אירועים, מאמרי מערכת, מכתבים, מודעות, עצומות, פרסומות ועוד; אך בנוסף לכך נפוץ הניסיון לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהגיע ישירות אל הציבור, באמצעות כרוזים, כרזות, גרפיטי, אתרי אינטרנט, פנזינים שידורי רדיו עצמאי ועוד. ימי התקשורת האלטרנטיבית הם כימי השמאל הרדיקלי עצמו, אך עם הזמן נוסדו ארגונים שעוסקים בעיקר בהפצת מידע, כמו אינדימדיה ישראל, סלון מזל, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית וזוכרות. ארגון שמאל רדיקלי בולט העוסק בהפצת מידע הוא מחסום Watch, המנהל אתר המציג את העוולות השונים הנגרמים לפלסטינים במחסומים הצה"ליים בשטחים.
[עריכה] פעילות השמאל הרדיקלי בחו"ל
חלק נכבד מהפעילות של השמאל הרדיקלי מתנהל בחו"ל, שם פעילי שמאל מנסים לגייס את הדעת הקהל כנגד ישראל ומנסים לשכנע אנשים, מוסדות (בעיקר אקדמיים) וממשלות להפעיל לחץ כנגד ישראל. הפעילות מתרכזת בעיקר בקמפוסים ומתבססת על הפצת תעמולה בגנות הכיבוש והאשמת ישראל בפשעי מלחמה כנגד הפלסטינים. לטענת משקיפים מארגוני סטודנטים יהודיים, התעמולה מכילה שקרים בוטים ומלאה בסילופי מידע כנגד ישראל. לטענתם, תעמולה זו מגבירה את האלימות כנגד סטונדטים יהודיים בקמפוס.
לא מעט ארגוני שמאל רדיקלי, ביניהם גוש שלום והוועד נגד הריסת בתים, מנסים לגרום להטלת חרם כלכלי על ישראל, עקב פעילותה בשטחים. בעוד גוש שלום קורא לחרם על ההתנחלויות, הוועד נגד הריסת בתים מרכז את החרם במאבק נגד חברת קטרפילר, ענקית הצמ"ה המספקת דחפורי D-9 לישראל. ארגוני שמאל רדיקלי בחו"ל מנסים להטיל חרם כלכלי כולל על ישראל, ואף על חברות המבצעות עסקים עם ישראל (ובפרט עם צה"ל).
מרצים בארץ, המזוהים עם השמאל הרדיקלי, קוראים למוסדות אקדמאים להטיל חרם אקדמי ואף חרם כלכלי על ישראל. הבולטים בחוג מרצים אלה הם טניה ריינהרט, ג'ף הלפר ואילן פפה. האחרון כמעט הצליח להטיל חרם על ישראל בבריטניה (אפריל 2005) אך לבסוף יוזמתו סוכלה עקב לחץ כבד מבית ומחוץ על האקדמיה הבריטית. בנוסף לקריאות להחרמות, מרבים אלה לכתוב מאמרים כנגד ישראל ולעודד פעילות נגדה בקמפוסים בחו"ל. הם מרבים להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ומעשי זוועות כנגד הפלסטינים, מרצה אחד אף האשים את ישראל בביצוע ג'נוסייד כנגד הפלסטינים [3]. חלקם תומכים במימוש זכות השיבה.
פעילות נוספת היא הגשת בקשה לצווי מעצר כנגד קציני צה"ל במדינות זרות או בבית הדין הבינלאומי הפלילי. שיא פעילות זו נרשם בספטמבר 2005 כאשר בקשות מעצר הוגשו נגד האלוף דורון אלמוג (שנאלץ לבטל מסע התרמה לאוטיסטים בלונדון) ונגד רבי האלופים משה יעלון ודן חלוץ, מכיוון ששלושתם היו אחראים לחיסולו של בכיר החמאס סאלח שחאדה, שיחד עמו נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם ילדים ונשים.
ככלל, רוב הפעילות של השמאל הרדיקלי בחו"ל נחשבת לבגידה בישראל, בידי כלל הציבור הרחב. ישנם מספר מבקרים חריפים של פעילות זו בארץ ובחו"ל, ביניהם נמנים דניאל פייפס (ממייסדי Campus Watch המוקדש למעקב ומאבק בהסתה האנטישמית והאנטי-ישראלית בקרב הקמפוסים בארצות הברית), הליגה נגד השמצה ואלן דרשוביץ'. הביקורת גם באה מחוגי השמאל הציוני, בעיקר על ידי בן דרור ימיני ואמנון רובינשטיין, הטורחים להביא עדויות ודוגמאות רבות לפעילות זו בטוריהם השבועיים וטוענים שפעילות השמאל הרדיקלי בחו"ל מלאה בהסתה ובשקרים וגורמת להגברת האנטישמיות. [4]
[עריכה] פעילות השמאל הרדיקלי בשטחים
השמאל הרדיקלי פעיל מאוד גם בשטחים (בעיקר בגדה המערבית) וזאת על-מנת ליצור קשר ישיר עם הפלסטינים.
פעילות זו כוללת הפגנות משותפות, עזרה בחיי היום-יום (בניית בתים, פעילויות לילדים, עזרה במסיק זיתים וכו') וארגון פעילויות מחאה כנגד ישראל. כמו כן, נעשות פעולות הסברה בשיתוף עם הפלסטינים שמטרתן להציג בארץ ובחו"ל את "העוולות שישראל מבצעת בשטחים". לטענת אנשי ימין, הללו לא אחת משקרים בדיווחים, ואף מביימים אירועים וסיפורים על אכזריות צה"ל (יש לציין כי האשמות מסוג זה מופנות בדרך כלל אל הפלסטינים עצמם). בולטת פעילותם של נשות מחסום Watch העוקבות אחרי פעילות חיילי צה"ל במחסומים ומפרסמות באתרן דו"חות בעברית ובאנגלית על כך.
מספר קטן של ארגונים לא מסתפקים בכך אלא גם פועלים למען הרשות הפלסטינית. ארגון גוש שלום התנדב לשמש מגן אנושי ליאסר ערפאת ופעיליו אף השחיתו וחיבלו במחסומים צבאיים. בנוסף, פעילי שמאל רדיקלי הרבו לבקר את ערפאת במוקטעה, אלה היו בעיקר אורי אבנרי וחבריו, אך כללו גם פעילים ממפלגת מרצ.
בשנתיים האחרונות השמאל הרדיקלי נאבק נגד הקמת גדר ההפרדה, המספחת שטחים חקלאיים גדולים בגדה המערבית לישראל ופוגעת קשות ברבבות כפריים פלסטינים, שמפקיעה אדמות פלסטיניות. המאבק כיום (2006) מתקיים במיוחד בכפרים בלעין ועאבוד.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] טרם קום המדינה ועד מלחמת לבנון
לפני קום המדינה פעלו בארץ גופים לא-ציוניים קטנים, כגון ברית שלום. בנוסף, פעילים רבים בשומר הצעיר ובתנועות ציוניות אחרות דגלו בעמדות שהיום היו מציבות אותם בשמאל הרדיקלי, דוגמת תמיכה במדינה דו-לאומית. המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (שכונתה פק"פ על-פי ראשי התיבות של שמה ביידיש) קמה ב-1919 כמפלגה יהודית-ערבית.
בזמן מלחמת העצמאות, חברים יהודים רבים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התגייסו אל ההגנה, וחבר מועצת העם מטעם מק"י מאיר וילנר אף חתם על מגילת העצמאות.
אחרי מלחמת העצמאות התבססה מק"י, יורשתה של הפק"פ, ככוח השמאלי הרדיקלי המשמעותי היחיד בארץ. המצב החל להשתנות בשנות השישים, עם הופעתו של השמאל החדש בעולם המערבי. השמאל החדש, שדחה את היחס לברית המועצות כאל מודל לשאיפותיו של השמאל הרדיקלי וביקר את המפלגות הקומוניסטיות הממוסדות על תמיכתם בסטליניזם, זכה לתהודה קטנה בארץ עם הקמת "מצפן" על-ידי פורשים יהודים מהמפלגה הקומוניסטית ב-1962, אך השפעה זו הפכה משמעותית רק לאחר מלחמת ששת הימים ומרד הסטודנטים ב-1968.
ב-1965 התפלגה מק"י, והפלג היהודי, שלקח את השם מק"י, בראשות משה סנה החל את דרכו בחזרה לחיקו החם של השמאל הציוני. רק"ח לעומת זאת, הפלג האינטרנציונליסטי נשאר מדוכא בידי הממסד. פעילים רבים נותרו "קרחים מכאן ומכאן", וחשו מנוכרים מרק"ח מחד, וממק"י הציונית מאידך. תחושת הניכור מהציונות החריפה לאחר מלחמת ששת הימים והתמיכה הגורפת בציבור הישראלי בכיבוש השטחים. בתקופה זו "מצפן" גדלה מעט, וקמו גופים חדשים, שחלקם כללו חברים ציונים ולא-ציוניים, כגון "מוקד" ו"של"י". השפעת השמאל החדש גדלה מאוד בקרב השמאל הרדיקלי בעקבות מרד הסטודנטים ב-1968.
מלבד פעילים ירושלמיים אחדים, הציבור בכלל והשמאל בפרט היו מופתעים מפריצתם של "הפנתרים השחורים" לזירה ב-1971. על אף שלא שללו את הציונות כקבוצה, הפנתרים הציבו תביעות חברתיות ותודעה מזרחית לוחמת שאיימה על הממסד הישראלי. הפנתרים, ששמם נלקח מתנועה של שחורים אמריקאים, היו התנועה הראשונה בשמאל הרדיקלי הישראלי ששיקפה את השינוי בשמאל העולמי באותן שנים: ההתרחקות מהתארגנות מעמדית (לפי המודל של המפלגות הקומוניסטיות הלניניסטיות, והטרוצקיסטיות) והפנייה למאבקי שחרור אתניים (כמו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות בארצות הברית) ומגדריים (פמיניזם, ומאוחר יותר שחרור הומוסקסואלים ולסביות). בשנות השבעים הגיעה רק"ח (ואחריה חד"ש) לשיא השפעתה בציבור הערבי-ישראלי. לצד מנהיגי המפלגה הוותיקים, ביניהם אנשי רוח כאמיל חביבי, הגיעו באמצעות הפעילות הסטונדיאליות בארגונים יהודיים-ערביים כמו קמפוס למפלגה צעירים שלימים יהפכו לדומיננטיים בציבור , אנשים כמו מוחמד ברכה, דב חנין, עיסאם מח'ול, עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ואחרים.
בשנת 1972 נחשפה התארגנות שמאל קיצוני (שהתפלגה מ"מצפן") שריגלה למען סוריה. חברי החוליה, בראשות אודי אדיב, הודו בהאשמות נגדם.
[עריכה] בין מלחמת לבנון לאינתיפאדה הראשונה
השמאל הרדיקלי לא תמך ככללו בהסכם השלום עם מצרים שכרת מנחם בגין בקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה. חד"ש התנגדה, לדוגמה, בגלל שחשבו שמטרת ההסכם הוא לקבע את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. מלחמת לבנון, שפרצה ב-1982, עוררה התנגדות מקיר אל קיר בקרב השמאל הרדיקלי כבר מהקילומטר הראשון. לראשונה החלה תופעה של סרבנות ניכרת בקרב חיילי המילואים שהוצבו בלבנון. זו זכתה לגינוי מהשמאל הציוני, כולל הנהגת שלום עכשיו ופוליטיקאים כמו יוסי שריד; גינוי זה דחף רבים מהסרבנים לזרועות השמאל הרדיקלי, בין היתר בתנועת "יש גבול". לאחר הטבח בסברה ושתילה ו"הפגנת ה-400 אלף" גבר כוחן של המסגרות הרדיקליות בשמאל עוד יותר.
ב-1982 נפגש אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. הפגישה השפיעה עמוקות על אבנרי, שנהפך למעריץ נלהב של האיש, אך גם על השאר השמאל הרדיקלי שראו באיש "מנהיג שחרור" פלסטיני ופרטנר לשלום. גם אחרי שגורש מלבנון, המשיכו פעילי שמאל רדיקלי, בראשות אבנרי, לקיים פגישות עם ערפאת ולנהל איתו מעין מו"מ על הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים.
באינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, התוודע לראשונה הציבור הישראלי הרחב להתנגדות הפלסטינית ההמונית לכיבוש. אל המסגרות הקיימות כבר, כמו "הוועד הישראלי לסולידריות עם ביר זית", התוספו תנועות רדיקליות חדשות נגד הכיבוש כמו: "די לכיבוש", "השנה ה-21", "הלאה הכיבוש" ו"נשים בשחור". תופעת הסרבנות, על אף שלא הגיעה לממדים דומים לאלה שבמהלך המלחמה בלבנון, שמרה על כוחה; מאות חיילי מילואים סירבו לשרת בשטחי יש"ע. כמו כן, בתקופת האינתיפאדה הראשונה החלו לקום מסגרות אנרכיסטיות בישראל, כמו הארגון האנרכיסטי הישראלי.
[עריכה] שנות אוסלו
הסכם אוסלו שנחתם בין יצחק רבין ויאסר ערפאת ב-1993 יצר דילמה לשמאל הרדיקלי, שרובו שהכיר מאז ומתמיד באש"ף בתור נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני. אינטלקטואלים שמאליים, פלסטינים, דוגמת אדוארד סעיד ואחרים, גינו את ההסכם וראו בו בגידה של ההנהגה הבורגנית של אש"ף בהמונים הפלסטינים, שניתנה בתמורה למעמד קומפרדורי כלפי האימפריאליזם המערבי. הגישה הזאת שכנעה רבים, בין היתר יוצאי "מצפן" כמו מיכאל ורשבסקי. חד"ש לעומתם תמכה בהסכם בהצבעה בכנסת וככל הנראה, רוב השמאל הרדיקלי הסכים עם עמדתה.
שנות אוסלו היו שנים קשות לשמאל הרדיקלי. התחושה ש"השלום בדרך" עודדה רבים לתמוך בשמאל הציוני (חד"ש תמכה במועמדותם של שמעון פרס ואהוד ברק בשתי מערכות הבחירות שנערכו בשיטת הבחירה הישירה). הצמיחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים, לצד נפילת ברית המועצות, החלישה לכאורה את התוקף של הביקורת הרדיקלית על הקפיטליזם. לראשונה הקדישו פעילים רבים מהשמאל הרדיקלי זמן ומרץ לסוגיות כמו איכות הסביבה (למשל במאבק נגד כביש חוצה ישראל), זכויות בעלי חיים והתנגדות לתרבות הצריכה. יציאת צה"ל מלבנון ביוני 2000 התקבלה בברכה על-ידי השמאל. שנות התשעים היו שנים קשות לשמאל גם בקרב המגזר הערבי. לראשונה איבדה חד"ש את ההגמוניה שלה במגזר לטובת תנועות חדשות כמו בל"ד, בראשות עזמי בשארה שפרש מחד"ש, והתנועה האיסלאמית.
[עריכה] האינתיפאדה השנייה
פרוץ אינתיפאדת אל אקצה ואירועי אוקטובר היכו את רוב החברה הישראלית, ובמיוחד את השמאל הציוני, בתדהמה. השמאל הציוני התקשה להתאושש מהלם המאורעות שפרצו זמן קצר אחרי ועידת קמפ דייוויד, ונדמה היה שמנהיגו, אהוד ברק, רק מעודד את "המבוכה" בכך שהכריז כי תמיד ידע שהמשא ומתן ייגמר בכישלון. ברק הפסיד לאריאל שרון בבחירות של 2001, בין היתר בגלל הימנעות מסיבית מהצבעה במגזר הערבי. שלושה עשר הרוגים באירועי אוקטובר סימנו לדעת רבים את סוף הברית הלא-רשמית שכרתה מפלגת העבודה עם ערביי ישראל.
לעומת השמאל הציוני, רבים בשמאל הרדיקאלי לא היו מופתעים. עוד בשנים שלפני פרוץ האינתיפאדה רבים בשמאל הרדיקלי טענו שהסכמי אוסלו לא קידמו את סיום הכיבוש, אלא החליפו את הכיבוש הישיר בכיבוש עקיף, והזהירו מפני התסכול הגואה ברחוב הפלסטיני בשל כך, כמו גם בשל השחיתות ברשות הפלסטינית, והתדרדרות המצב הכלכלי בשל מדיניות הסגרים של ישראל.
לעומת השתיקה והמבוכה המתמשכות בשמאל הציוני, השמאל הרדיקלי החל עד מהרה לפעול נגד הדיכוי הצבאי של אינתיפאדת אל אקצה. כחודש אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה קמה תנועת תעאיוש, שבראשית ימיה עסקה בעיקר ב"משלוחי סולידריות" של מזון ותרופות לשטחים. ב-2001, 2002 ו-2005 יצאו "מכתבי שמיניסטים", שבהם הצהירו מאות תלמידי תיכון שיסרבו לשרת בשטחים או בצבא כלל. תנועת הסירוב התרחבה במהלך אינתיפאדת אל אקצה מתנועה של חיילי מילואים (כמעט ללא יוצאים מן הכלל) לתנועה שכללה בני נוער רבים לפני גיוס. רבים מהם לא סירבו רק לשרת בשטחים אלא לשרת בצבא ללא קשר למקום שירותם - עמדה רדיקלית יותר, שאותה דחו ארגוני סירוב ציוניים כמו "אומץ לסרב". ארגון "פרופיל חדש" ואחרים דרשו לראשונה התייחסות גם להימנעות מגיוס כאל אקט פוליטי מחאתי.
כמה קבוצות החלו במאבק משפטי להעמדה לדין של אנשי צבא בכירים שלטענתם היו אחראים לביצוע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים; דגש מיוחד הושם על מדיניות ההסיכולים הממוקדים, שאותה כינו המתנגדים "הוצאה להורג ללא משפט", ועל חיילי חיל האוויר. אחרי חיסול סלאח שחאדה, בפעולה שגרמה ל־14 הרוגים אזרחיים, הגישה "יש גבול" עתירה לבג"ץ נגד מינויו של מפקד חיל האוויר דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל, שנדחתה לבסוף על ידי בית המשפט. אחרי התעכבות הדיונים המשפטיים בתחומי ישראל, החלו כמה פעילים בתהליכים משפטיים בחו"ל, בין היתר במסגרת בית הדין הבינלאומי בהאג. רבים בציבור ראו צעדי מחאה אלה כחציית קו אדום, ובימין ואף במרכז נשמעו קריאות להעמיד את ה"מסגירים" לדין כבוגדים.
פעילים בשמאל הרדיקלי מאזור ירושלים רשמו הצלחה מסויגת בבג"ץ בנושא תוואי גדר ההפרדה, כאשר הצליחו לגייס תושבים רבים ממבשרת ציון וקציני צבא בכירים במילואים סביב הפגיעה הקשה באדמות הכפר בית סוריק ובפרנסת תושביו עקב תוואי הגדר המתוכנן. בעקבות העתירה, בג"ץ חייב את המדינה לשנות את תוואי הגדר. התוואי החדש גרם גם הוא לפגיעות קשות, והמאבק נגד הגדר המשיך לתפוס תשומת לב רבה בשמאל הרדיקלי. חלקים מהשמאל הציוני, שתמך בגדר רעיונית, השתכנעו מהביקורת הרדיקלית והצטרפו גם הם להתנגדות לתוואי הגדר, שמפקיע אדמות חקלאיות רבות, יוצר "עובדות בשטח" ומקשה מאוד על חייהם של מאות אלפי פלסטינים. מאהל המחאה בכפר מסח'ה היה צעד ראשון במאבק משותף של ישראלים, פלסטינים ואנשי תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) נגד גדר ההפרדה.
[עריכה] השמאל הרדיקלי כיום
כיום (ספטמבר 2005), ניתן לתאר כמה מגמות. תהליך ההתנתקות שהגיע לסיומו לא זכה לתמיכתו של השמאל הרדיקלי, וזאת בניגוד מובהק לשמאל הציוני, שתמך בתהליך (ניתן אף לומר ששרון "גנב" את הרעיון מעמרם מצנע). השמאל הרדיקלי הדגיש את היות ההתנתקות חלק מהשקפת-העולם של ההפרדה, הכוללת את בנייתה במקביל של גדר ההפרדה, שגורמת סבל רב לפלסטינים ואינה מביאה פתרון שאותו מחליטים שני הצדדים בסכסוך. מושג "ההפרדה" נתפס בשמאל הרדיקלי כמונח גזעני מקביל לאפרטהייד בדרום אפריקה, בעוד שהשמאל הציוני מצדיק אותו מטעמי שמירת המאזן הדמוגרפי, ואילו המרכז והימין המתון מצדיקים אותה מטעמי בטחון.
המאבק נגד גדר ההפרדה שואב כרגע את מרב הפעילות של השמאל הרדיקלי. בחלק מן ההפגנות, המשותפות לישראלים, פלסטינים וזרים, מתלקחת אלימות קשה בין הצבא למפגינים, כגון במקרה גיל נעמתי במסח'ה. ההפגנות, שמתרכזות כיום בכפרים בילעין ועאבוד, מושכות מאות מפגינים כל יום שישי. במקביל, תופעת הסירוב נמשכת, על-אף שתיקה תקשורתית והחשש מעלייתו של סירוב מצד ימין. נמשכים הנסיונות להפיץ בציבור הישראלי דעות רדיקליות ואינפורמציה אלטרנטיבית, בין היתר באמצעות אתרי אינטרנט כמו אינדימדיה ישראל (חלק מרשת אינדימדיה), הגדה השמאלית ומחסום. כמו כן מתפרסמות כתבות רבות בעיתון "הארץ" שחלק מכותביו משתייכים למחנה זה. פעילים רבים בשמאל הרדיקלי הם גם פעילים למען זכויות בעלי חיים ואיכות סביבה.
[עריכה] ביקורת על השמאל הרדיקלי
בציבור הישראלי רווחת עמדה שלילית חריפה כלפי השמאל הרדיקלי, או בשמו המקובל יותר בציבור "השמאל הקיצוני". הימין, המרכז וחלק מאנשי השמאל הציוני בישראל רואים באנשי השמאל הרדיקלי בוגדים, ואת התנגדותם להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כחתירה להשמדת המדינה.
רווחת הטענה שהשמאל בכלל, והשמאל הרדיקלי בפרט, הוא "חד-צדדי", ושהוא עיוור לאלימות נגד ישראלים. השמאל הרדיקלי מואשם בתמיכה בטרור הפלסטיני ובמעשי זוועה שנעשים בשם המאבק הפלסטיני כנגד חפים מפשע. פעמים רבים נשמעת ביקורת על כך השמאל לא מגנה את הטרור אלא דווקא מגן על מבצעיו. טענות אלו יוצאות על אף גינויים של ארגונים כנגד פעולות טרור נגד אזרחים ופעילויות אלימות ככלל. ביקורת נוספת מאשימה את השמאל הקיצוני במתן לגיטימציה לארגוני הטרור, כאשר המקרים הבולטים הן התמיכה ביאסר ערפאת, הקריאות לשחרר את מרואן ברגותי ולאחרונה הפגנות נגד ישראל וגדר ההפרדה לצד החמאס.
הגינוי של השמאל הרדיקלי לפעולות ישראל - בייחוד פעולות צה"ל בשטחים - נתפס בידי המבקרים כהתנגדות של השמאל לזכותה של ישראל להגנה עצמית ולמלחמה בטרור. השמאל הרדיקלי טוען שהם מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, וזאת בתנאי שהיא לא פוגעת בזכויות אדם ואזרח, כפי שיש לטענתם קורה בשטחים. השמאל הרדיקלי שולל פעולות רבות, בהן הקמת מחסומים, הטלת עוצר, פעולות חישוף, הריסת בתים וסיכולים ממוקדים, שישראלים רבים רואים כחיוניים למלחמה בטרור. המבקרים טוענים כי גינויי השמאל אינם מוצדקים ופוגעים במאבק של ישראל בטרור על ידי פגיעה בדעת הקהל והפעלת לחץ כנגד ישראל המקל על הטרוריסטים לפעול. בנוסף, רבים רואים גינויים אלא כעדות לחוסר הרגישות של השמאל הרדיקלי לחיי ישראלים וכצביעות, לאור הביקורת על יחסו של השמאל הרדיקלי לטרור הפלסטיני.
עיתונאים ואנשי ציבור ציונים, לרבות בן דרור ימיני ואמנון רובינשטיין המזוהים עם השמאל הציוני, הביעו ביקורת קשה על הופעות אנשי השמאל הרדיקלי בעולם, והפצת ביקורת נגד מדיניות ישראל שמשמשת לכאורה כדלק לאנטישמיות. מרב הביקורת מתמקדת באקדמאים מן השמאל רדיקלי כגון טניה ריינהרט, לב גרינברג, אילן פפה ודומיהם שפעילותם זכתה להבלטה עקב השתתפותם בעצומות נגד מדיניות ישראל, מאמרים חריפים שפרסמו ותמיכת חלקם בחרם אקדמי על ישראל. כמו כן, המאבק המשפטי בישראל ומחוצה לה נגד בכירים בצבא ובממשלה על מעורבותם לכאורה בפשעי מלחמה נתפס כ"חציית קו אדום" בין ישראל לאויביה.
יש חוגי שמאל, כגון מרצ, החשים קרבת מה לשמאל הרדיקלי, אך רואים אותו כקבוצה נאיבית שפועלת מתוך כוונה טובה, אך באמצעים מוטעים ובהקצנה יתרה. הקרבה היחסית מעוררת מחלוקות רבות. אנשי השמאל, אף שרובם רואים עצמם שותפים לאידאלים של סוציאל-דמוקרטיה, התנגדות לכיבוש, תמיכה בשלום וקריאה לפינוי ההתנחלויות, אינם מוכנים לקבל בחלקם הגדול את הביקורת הרדיקלית, לפיה מדינה יהודית דמוקרטית היא סתירה, ואת השלילה המתבקשת מכך של אופייה היהודי של המדינה. רבים מקרב מחנה השלום מודאגים גם מהפגיעה במעמדו ובתדמיתו בדעת הקהל של הרוב הציוני ומיצירת התדמית של בוגדים שנדבקת גם בשמאל הציוני ומקשה עליו להגיע ללבו של הציבור החושש מהטרור הפלסטיני, ופוגעת בכוחו הפוליטי.
[עריכה] ארגוני שמאל רדיקלי
לא תמיד קל לסווג ארגונים ותנועות כ"שמאל רדיקלי". הרשימה הבאה היא רחבה, וכוללת רבים שהם "בשולי" השמאל הרדיקלי - מכל מיני כיוונים. הרשימה כוללת רק ארגונים פעילים כיום.
קישורים עם כוכבית הם קישורים לאתרי הארגונים (כאשר אין ערך בוויקיפדיה).
[עריכה] מפלגות
- חד"ש
- מק"י (כיום חלק מחד"ש)
- בנק"י (תנועת הנוער של מק"י)
- דע"ם - מפלגת הפועלים
- הרשימה המתקדמת לשלום
[עריכה] ארגונים נגד הכיבוש
- אנרכיסטים נגד הגדר
- גוש שלום
- זוכרות
- כביסה שחורה
- מחסום Watch
- הוועד נגד הריסת בתים
- קואליציית הנשים למען שלום צודק* (ארגון גג של מספר ארגוני נשים רדיקליים)
- הקמפוס לא שותק*
- תעאיוש
[עריכה] ארגוני סרבנות
[עריכה] אחרים
- הקשת הדמוקרטית המזרחית
- מאבק אחד - זכוית אדם, זכויות בעלי חיים
- פעולה ירוקה* - תנועה המשלבת רדיקליזם חברתי וסביבתי
