עברית מקראית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של השפה העברית |
|
| פורטל השפה העברית |
עברית מקראית, עברית תנכי"ת או לשון המקרא היא הניב של השפה העברית שבו כתוב המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית), והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] סקירה כללית
לא ברור מתי התחיל הדיבור בעברית מקראית, ונוהגים לציין את שנת 1200 לפנה"ס כנקודת התחלה. שפה זו הייתה מדוברת בפי עם ישראל והיא מוכרת לנו כמעט רק מן התנ"ך העברי. העברית משתייכת למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. במקרא עצמו יש עדות (בראשית ל"א, מז) לפיה האבות דיברו עברית, בעוד במשפחתם המקורית דיברו ארמית.
התנ"ך עצמו מוסר על שני ניבים שונים בהגיית העברית המקראית: לפי ספר שופטים (י"ב, ו) היה הבדל בהגיית האות ש בין בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב י"ח, כח).
בתוך העברית המקראית קיימים גם הבדלים לשוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים דקדוקיים וגם הבדלים באוצר המילים. סבורים כי לשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.
נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות - העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ירמיהו, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל.
לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות ים המלח וכתבים אחרים מאותה תקופה.
העדר תעודות אותנטיות מן התקופה, למעט בודדות כגון לוח גזר ומצבת מישע, מקשה על חקר העברית המקראית. הטקסט הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, הטקסט עם אמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר, והטקסט עם הניקוד והטעמים, שהועלו על הכתב רק במאה שמינית לספירה על ידי אנשי המסורה הטברנית והבבלית. קיימות כמובן גם מסורות הקריאה של העדות השונות, ואולם הן נבדלות מאוד זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות.
[עריכה] מאפייני העברית המקראית
[עריכה] תורת ההגה
- עיצורים: בעברית המקראית נעלמו שש או שבע פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטושמית. העיצורים המקבילים לעיצורים הערביים ث, خ, ذ, ض, ظ, غ התמזגו בעיצורים ש, ח, ז, צ, צ, ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, נט'ר-נצר, ע'זה-עזה). בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים.
- תנועות: הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. המצב הזה הוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות.
- הטעמה: בדרך כלל ההטעמה איננה בעלת ערך פונמאטי אלא היא נקבעת לפי תנאים פונטיים. בדרך כלל היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. יש מקרים מסוימים שבהם ההטעמה היא בעלת ערך פונמאטי, כלומר משפיעה על משמעות המילה, כגון בזוג המילים שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.
[עריכה] תורת הצורות
המורפולוגיה המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים - קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל - ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל - אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל - יָשֵן, יָכֹל).
בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֶלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָּה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).
לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.
[עריכה] תחביר
תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא ("וילך משה"), למעט לצורכי הדגשה או גיוון ("ומשה יִקַּח את האֹהל"). כבכל השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד במקרא. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה") ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.
ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה ("בלעם בנוֹ בעור", "מעונָה אלהי קדם").
[עריכה] אוצר מילים
אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו רק לפי מה שמצוי במקרא, ושם מונים כ-8000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעיתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית.
[עריכה] כתיב
הכתיב בעיקרו עיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצי דו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַן > יִישַן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2006.
- אנציקלופדיה מקראית, הערך "עברית"
[עריכה] קישורים חיצוניים
- לשון המקרא באתר הניווט בתנ"ך
- לשון המקרא באתר "השפה העברית"
- מרכז לימודי לחקר עברית מקראית
- הדקדוק העברי של גזניוס בתרגום לאנגלית (קובצי PDF) באתר עדת שלום
קטגוריות: עברית | תנ"ך | תולדות עם ישראל | שפות שמיות
