הציונים הכלליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הציונים הכלליים הוא שמה של מפלגה פוליטית ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד הימני-ליברלי של המפה הפוליטית. התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

[עריכה] היסטוריה ואידאולוגיה

[עריכה] בתפוצות

הביטוי "ציונים כלליים" ניתן במקור לחוגים במסגרת התנועה הציונית ולצירי הקונגרסים שהיו במרכז המפה ולא היו חברים במפלגה כלשהי, חלקם חברי ההסתדרות. בשנת 1931 הקימו הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב, אליה הצטרפו "הציונים הרדיקליים" בפולין בהנהגת יצחק גרינבוים והם הפכו לתנועה גדולה בפולין ובתפוצות נוספות. תומכיה נמנו עם אנשי המעמד הבינוני והיא דגלה בציונות ראשית לכל, בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות במערכות החיים.

המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים לציונים כלליים א' וב', סביב שאלת התמיכה בחיים ויצמן על המדיניות המעשית של התנועה הציונית בארץ ישראל. היא התאחדה מחדש רק ב-1946. ב-1968 חל פילוג נוסף לשלוש תנועות: "הברית העולמית של הציונים הכלליים" אליה הייתה שייכת המפלגה הליברלית, "הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים" שפעלה רק בתפוצות ו"הליברלים העצמאיים" שפעלו בישראל בנפרד.

מראשי התנועה העולמית: יצחק גרינבוים, אבא הלל סילבר, נחום גולדמן, משה סנה.

[עריכה] בארץ ישראל ובמדינת ישראל

המפלגה הייתה בעלת צביון ליברלי-קפיטליסטי מובהק שייצגה את מעמד הביניים. למרות שהייתה שייכת לימין הפוליטי, פעלה המפלגה בתקופת היישוב במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה ובעיניני בטחון ומדיניות דגלה בקו מתון. בעיניני חברה וכלכלה דגלה המפלגה במשק קפיטליסטי וביוזמה חופשית והתנגדה למשק ההסתדרותי ולממלכתיות שהנהיג דוד בן גוריון. מנחם מנדל אוסישקין נחשב כמשפיע מאוד על ראשית התנועה בארץ ישראל. המפלגה הוציאה עיתון בשם "הבוקר", החל משנות השלושים ועד לשנות השישים. שנים רבות היה עורך העיתון יוסף הפטמן.

המפלגה התמודדה בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, וזכתה לשבעה מנדטים. היא לא הייתה שותפה בממשלה.

את עיקר כוחה צברה המפלגה בשנים 1949-1950. ההתחזקות הגדולה הייתה תוצאה של מדיניות הקיצוב (הצנע) שהנהיגה הממשלה המכהנת. הציונים הכלליים דגלו במשק חופשי ובביטול הצנע ועל כן זכו לפופולריות רבה בתקופה זו. סיסמת המפלגה בבחירות 1951 הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", סיסמה שקסמה לרבים בתקופת הצנע. התמיכה הרבה לה זכו באה לידי ביטוי בבחירות לעיריות ומועצות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, הציונים הכלליים זכו ב-24.5%, רק 2.8% פחות ממפא"י - מפלגת השלטון. תוצאות הבחירות ערערו את היציבות בתוך מפא"י, שחששה מאיבוד ההנהגה בבחירות הבאות וממרי אזרחי בעקבות מדיניותה הכלכלית. בעקבות ארועים אלו יזמה מפא"י את תוכנית המדיניות הכלכלית החדשה שהתקבלה ב-1952.

בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) זכתה מפלגת "הציונים הכלליים" בעשרים מנדטים וחברה למפא"י בקואליציה. התוצאה הטובה הושגה הודות למדיניות הצנע, שאומנם הוחלפה לפני הבחירות במדיניות אחרת אבל בפועל עדיין התקיימה.

בבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) זכתה המפלגה בשלושה עשר מנדטים, וזאת עקב חוסר המעש שאפיין את ישיבתה בממשללה והמצב הכלכלי שהשתפר לאין ערוך. היא לא הייתה שותפה לקואליציה.

בבחירות לכנסת הרביעית (נובמבר 1959) זכתה המפלגה בשמונה מנדטים. היא לא הייתה שותפה לקואליציה.

לקראת הבחירות לכנסת החמישית (1961) התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית לשם הקמת המפלגה הליברלית הישראלית. ב-1965 הקימה המפלגה הליברלית גוש פוליטי משותף עם חרות בשם גח"ל, שהיווה את הבסיס לליכוד שהוקם ב-1973.

מראשי התנועה בישראל: ישראל רוקח - ראש עירית תל אביב ושר הפנים בממשלת ישראל, פרץ ברנשטיין - שר בממשלת ישראל, יוסף ספיר - שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים.