הממשל הצבאי על ערביי ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה ממשל צבאי שהשליטה מדינת ישראל על היישובים והתושבים הערביים שבשטחה, החל משנת 1949 ועד לביטולו בשנת 1966.
הממשל הצבאי הוקם פורמלית ב-1949 (גם אם היה קיים בפועל כבר מתחילת 1948, משעה שהמחתרות השתלטו על שטחים שכללו יישובים ערביים). הכלי המשפטי להקמתו היו תקנות ההגנה (שעת חירום) שחוקק שלטון המנדט הבריטי בשנת 1945 לנוכח התגברות פעולות האיבה של הארגונים היהודיים נגד השלטון הבריטי. עם הקמת המדינה הוחלט להשאיר בתוקף את כל החוקים המנדטוריים (למעט תקנות הספר הלבן השלישי), וכך נותרו בתוקף גם "תקנות ההגנה (שעת חירום)". הממשל פעל בשלושה פיקודים שונים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. למרות שהממשל הצבאי הוטל לכאורה על שטחים גאוגרפים, הרי שבפועל הממשל חל כמעט אך ורק על הערבים, וזאת הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על-ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בערים המעורבות, כמו חיפה ויפו, לא הוחל הממשל הצבאי, והערבים שחיו בהן נהנו מחופש רב יותר.
תחילה פעל הממשל במקביל למשרד המיעוטים, שהיה אחראי מבחינה הומינטרית על ערביי ישראל, אולם משרד זה בוטל ב-1949, והממשל הצבאי נשאר כגורם כמעט יחיד המטפל באוכלוסייה הערבית, תוך שהוא מונע ממשרדי הממשלה השונים מגע ישיר עם האוכלוסייה הערבית. הגורם המשמעותי היחיד, בנוסף למנגנון הממשל הצבאי, שטיפל באוכלוסייה הערבית היה היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה. ב-1952 נעשה ניסיון שנכשל להקים ועדת שרים שתטפל בענייני ערביי ישראל. לעומת זאת היה תפקיד משמעותי יותר להסתדרות (שקיבלה ערבים לשורתיה החל מ-1958), לוועדה לענייני ערבים של מפא"י, ולוועדה המרכזית לביטחון (בה היו חברים ראשי היחידות לטיפול בערבים במנגנוני הביטחון).
בעוד שבשנותיו הראשונות הייתה ההתייחסות לממשל הצבאי כאל רע הכרחי (בשל תמיכת ערביי ישראל במלחמת העצמאות במדינות ערב, והחשש מהיותם מעין "גיס חמישי"), הרי שמאמצע שנות החמישים, וביתר שאת מאז טבח כפר קאסם, החלו מתחזקות הקריאות לביטולו. קריאות אלו אף הביאו למספר הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, אלא שכולן נפלו. כמו כן הוקמה ועדת רטנר (על שמו של יוחנן רטנר שעמד בראשה), שהמליצה להמשיך את מצב הממשל הצבאי על מנת לווסת את שוק העבודה.
כחלק ממדיניות הממשל הצבאי, פוצלו המיעוטים לקבוצות שונות (לפי השתייכות דתית ומוצא אתני). במהלכו התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) שכולם שימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן מערביי ישראל. כמו כן, נוצלה תחילת תקופה זו לעידוד מעבר ערבים למקומות יישוב גדולים שנבחרו על-ידי השלטון.
כחלק מהממשל הצבאי נדרשו ערביי ישראל לצאת מכפריהם על-פי אישורי תנועה (עד 1959 - ביום ובלילה, מ-1963 בלילה בלבד). איסור התנועה התבסס על תקנה 125 ב"תקנות ההגנה". אישורים אלו הושגו לעתים כתמורה לסיוע ל"שירות הביטחון" (ה"שין-בית", כיום: השב"כ), או תמורת נכונות לעבודה בתנאים סוציאליים ירודים ביישובים יהודיים. ביום העצמאות הותר כמעט לכל ערביי ישראל לצאת מכפריהם. עובדי הרשויות המקומיות ועובדי מערכות הבריאות והחינוך המקומיות התקבלו לעבודה רק על-פי אישור של "שירות הביטחון" (גם כיום נדרש אישור של נציג השב"כ במשרד החינוך למינוי מנהלי בתי ספר ערביים).
זכות הבחירה לא נשללה מערביי ישראל במהלך תקופה זו, והם יוצגו בכנסת בעיקר באמצעות מק"י, שהייתה מפלגה משותפת ליהודים ולערבים. כמו כן היו מפלגות-לוויין ערביות של מפא"י שכונו "מפלגות המיעוטים", אם כי נציגיהן היו מחוייבים למשמעת ההצבעה של מפא"י.
בפברואר 1963 הוגשו לכנסת ארבע הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי על-ידי מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון (שהפכה מאוחר יותר לחלק ממפלגת העבודה) ותנועת החירות (בראשות מנחם בגין). ההצעות נפלו על חודו של קול. בין הקולות המתנגדים היה קולו של חבר כנסת דרוזי ממפלגת-לוויין של מפלגת השלטון מפא"י.
כיוון שמנגנון הממשל הצבאי הופעל על פי תקנות ההגנה (שעת חירום), וללא אישור הכנסת (אישור כזה לא נדרש על-פי התקנות), הממשלה יכלה לבטלו ללא צורך בחקיקה מיוחדת. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי בעקבות הודעתו בכנסת של לוי אשכול, ראש הממשלה דאז.
למרות ביטול הממשל הצבאי בעקבות הודעת אשכול, לא בוטלו מיד כל ההגבלות של הממשל הצבאי, חלק מההגבלות הועברו לסמכות משטרת ישראל והן דעכו במהלך השנים הבאות. כך למשל צו שביטל את מרבית ההגבלות על התנועה של ערביי ישראל וניתן ב־22 בספטמבר 1967 עדיין הכיל הגבלות שאסרו עליהם להתקרב לכור הגרעיני בדימונה ולגבול עם ירדן בערבה וכן להיכנס לסיני (שהיה תחת שלטון ישראל).
