יהודה, שומרון ועזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה והשומרון וחבל עזה (בראשי-תיבות יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי, ונכבשו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, למעט שטחים שהוחל עליהם החוק הישראלי. לשטחים אלה מעמד משפטי ובינלאומי מיוחד, ועתידם נתון במחלוקת עזה, בין ישראל לפלסטינים ובין מחנות בישראל עצמה. האזור המכונה "יהודה והשומרון" (יו"ש או איו"ש) נקרא גם הגדה המערבית, על-פי הכינוי הרשמי שנתנה לו ממלכת ירדן בזמן ששלטה בו.
תוכן עניינים |
[עריכה] כינוי
[עריכה] עד למלחמת ששת הימים
עד למלחמת ששת הימים השמות יהודה, השומרון ועזה היו שמות גאוגרפיים או היסטוריים, ולא ציינו יחידה פוליטית. בתקופת המנדט הבריטי היו האזורים האלה שטח אינטגרלי של פלשתינה/ארץ-ישראל. בהסכמי רודוס, אחרי מלחמת העצמאות, (1949) שורטטו קווי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה (הקו הירוק). גבולות אלה עברו בתוך שטח המנדט לשעבר, והעבירו את "יהודה והשומרון" ("הגדה המערבית") לשליטת ירדן, ואת "רצועת עזה" לשליטת מצרים. במהלך מלחמת ששת הימים נכבשו השטחים האלה (יחד עם שטחים נוספים - סיני ורמת הגולן בידי צה"ל. ישראל לא סיפחה את השטחים שנכבשו מן הירדנים באופן רשמי לשטחה, למעט מזרח ירושלים. שטחים אלה נותרו, אם כן, במעמד משפטי מיוחד, וכדי להימנע משימוש בשם הירדני "הגדה המערבית", הוחלט לכנות אותם בעברית "יהודה, שומרון וחבל עזה".
[עריכה] מקור השמות יהודה, השומרון ועזה
יהודה ושומרון הם שמות מקראיים. השם "יהודה" מוזכר במקרא כשם של שבט משבטי ישראל וכשמה של הממלכה הדרומית שנוצרה מפירוק ממלכת ישראל המאוחדת. הממלכה הדרומית שנוצרה כתוצאה מהפילוג נקראה "ממלכת יהודה", כיוון שרובו הגדול של שטחה השתרע על נחלת שבט יהודה, ורוב תושביה היו משבט יהודה.
במקורות מאוחרים יותר נזכר השם "יהודה" כשמו של האזור סביב ירושלים ומדרום לה. בתקופת הורדוס והשליטה הרומאית בארץ שימש השם "יהודה" כשמה של ממלכת-החסות או הפרובינקיה כולה. בברית החדשה מופיע שם עיר הולדתו של ישו כ"בית לחם יהודה", אולי כדאי להבדילה מעיר בעלת שם זהה ששכנה בגליל, ואולי כדי להבהיר לקורא באיזו ממלכה נמצאה העיר. השם פלשׂתינה (או ליתר דיוק: "סוריה-פלשׂתינה") מופיע כבר בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, אולם הוא הפך לשמה הרשמי של הפרובינקיה רק לאחר מרד בר כוכבא. השם "יהודה" השתמר בפי יהודים כשמו של האזור הגאוגרפי, ובהשפעת התנ"ך והברית החדשה הוא החל לשמש גם נוצרים.
"שומרון" מוזכרת במקרא כשמה של עיר הבירה של הממלכה הצפונית. העיר נהרסה בתקופת מרד החשמונאים, ונבנתה מחדש בשם חדש על-ידי המלך הורדוס. הורדוס קרא לעיר "סבסטיאה" על שם הקיסר אוגוסטוס (Sebastos היה שמו היווני של אוגוסטוס). העיר סבסטיאה המשיכה להתקיים בתקופה ההלניסטית, וכיום נמצא במקום הכפר סבסטיה, ששימר את השם היווני. מאז תקופת בית שני, הושאל השם 'שומרון' לכל השטח ההררי בארץ ישראל]] שבין הרי יהודה וירושלים בדרום לבין עמק יזרעאל בצפון, וכך הוא ידוע היום בקרב יהודים ונוצרים. בימי בית שני נוצר גם הכינוי "שומרונים" לבני עדה שמנהגיה קרובים למנהגי היהודים, אך המקום הקדוש להם הוא הר גריזים סמוך לעיר שכם.
השם "עזה" מוזכר במקרא כשמה של עיר פלשתית, שנמצאת במקום שבו נמצאת העיר עזה בימינו. שמה של העיר השתמר בכל השפות. בתרגום השבעים מתועתק שמה של העיר ליוונית כ"גזה", והדבר מעיד על הבחנה, שעדיין התקיימה בשמות מקומות, בין שתי הגיות שונות לאות ע. בערבית, שבה ההבחנה קיימת לגבי כל המילים בשפה, נקראת העיר "ע'זה" (غزّة ההגייה: "רזה"), ואילו בשפות אירופיות נקראת העיר Gaza, על פי תרגום השבעים.
[עריכה] בשפות אחרות
בערבית השמות "יהודה" ו"שומרון" אינם מוכרים כמעט. הכינוי המקובל בערבית לאזורים הגאוגרפיים האלה הוא "הרי חברון" (جبال الخليل לציון אזור יהודה) ו"הרי שכם" (جبال نابلس לציון אזור השומרון). היחידה הפוליטית עדיין נקראת בערבית "הגדה המערבית" (الضّفّة الغربيّة). הגרסה הערבית לשם "עזה" היא غزّة (ההגייה: "רזה"). בשפות אירופיות השמות "יהודה" ו"שומרון" מקובלים כשמות גאוגרפיים (אנגלית: Judea, Samaria צרפתית: Judée Samarie), אולם היחידה הפוליטית עדיין מכונה "הגדה המערבית", למשל באנגלית: The West Bank, או בצרפתית: Cisjordanie (ההגייה: סיז'ורדני), שם שמשמעותו "ציס-ירדן", כלומר "עבר זה של הירדן", כנגד "טרנס-ירדן" (Transjordanie), כלומר "העבר ההוא של הירדן").
[עריכה] כינויים שונים כיום
שאלת הכינוי הראוי לשטחים האלה עוררה בישראל ויכוח סוער. כמה כינויים רווחו במהלך השנים, ועד היום הבחירה באחד מהם נגזרת מתפיסתו הפוליטית של הדובר:
- יהודה, השומרון וחבל עזה: השם הרשמי בו משתמשים הרשויות המינהליות של מדינת ישראל, שנגזר מהשמות הגאוגרפיים ההיסטוריים של אזורים אלה. בנוסף להופעתו במסמכים רשמיים, הוא רווח בעיקר בקרב גורמים ימניים, כיוון שהוא מרמז לתביעה ישראלית על השטח.
- השטחים המשוחררים: השם ששימש גורמים ימניים, הרואים בשטחים אלה נחלת אבות, ומחייבים את המשך שליטתה של ישראל בהם.
- השטחים הכבושים: השם שמשמש גורמים שמאליים, ומשקף עמדה שאל לה לישראל להחזיק בשטחים אלה.
- השטחים המוחזקים: שם המציין את העובדה שישראל מחזיקה בשטחים אלה, אך מעמדם אינו ידוע.
- השטחים: כינוי סתמי, של מי שמסרב להשתמש בכל כינוי שניתן לגזור ממנו משמעות פוליטית כלשהי. כינוי זה רווח מאוד בעיתונות.
[עריכה] דמוגרפיה
הרוב המוחלט של האוכלוסייה בשטחים הוא פלסטיני. בתחילת 2005 נאמד מספר הערבים המתגוררים בשטחים (ללא תושבי מזרח ירושלים) בין 2.4 ל 3.8 מליון, לעומת כ־250 אלף יהודים המתגוררים ביהודה ושומרון. ההבדלים בהערכת מספר התושבים נבעי מנטיות פוליטיות/מדיניות של מספקי הנתונים.
התושבים הערביים: חיים בכמה ערים גדולות, בעיירות ובכפרים חקלאיים רבים ביניהן. בסמוך לחלק מהערים הוקמו מחנות פליטים לפלסטינים שהגיעו לאזור במהלך מלחמת העצמאות (1947-1949). הצפיפות באזור גדולה, בייחוד ברצועת עזה, שנחשבת לאחד האזורים הצפופים ביותר בעולם.
ההתיישבות היהודית: מלבד הפלסטינים קיימת התיישבות יהודית, כפרית ברובה, שהכינוי הנפוץ שלה הוא התנחלויות. כל ההתיישבות היהודית באזור הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), אם כי באזור גוש עציון מדרום לירושלים, באזור צפון ירושלים: עטרות ונוה יעקב, ובכפר דרום שברצועת עזה, היו יישובים יהודיים לפני מלחמת העצמאות. במקומות אלו הוקמו חלק מהיישובים הישנים מחדש, והוקמו גם יישובים חדשים. בגוש עציון השתתפו בהקמת היישובים מחדש גם בנים למתיישבים המקוריים, אולם מקימי כפר דרום מחדש אינם בני המתיישבים המקוריים (שהקימו את היישוב בני דרום בתחומי הקו הירוק). בעיר חברון הייתה קהילה יהודית עד שנת 1929. רוב התושבים היהודים בחברון כיום אינם בני משפחות הקהילה הוותיקה בחברון, שרוב יהודיה נרצחו במאורעות תרפ"ט.
בין היהודים לפלסטינים ביש"ע, ובמיוחד באזור חברון ובאזור שכם, שוררת מתיחות עזה שגולשת לעתים קרובות לאלימות.
[עריכה] מעמד משפטי ומדיני
כאמור, המעמד הנוכחי של השטחים המכונים "יהודה והשומרון ועזה" נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים. בשנים 1967-1994 הנהיגה ישראל בשטחים האלה שלטון צבאי, על-פי המשפט הבינלאומי המקובל לגבי שטחים שנכבשו במלחמה. עם זאת, ישראל לא ראתה את עצמה כמדינה כובשת, וטענה כי היא מחילה את המשפט הבינלאומי על האזור מתוך רצון טוב ולא מתוך חובה. אף על-פי שישראל לא הכירה באופן רשמי בסיפוח "הגדה המערבית" לירדן (ולבד מבריטניה ופקיסטן, גם אף מדינה אחרת לא הכירה בסיפוח זה), היא כיבדה את הסטטוס-קוו המשפטי שנוצר, והמשיכה להחיל את החוק הירדני באזור. עם זאת, רצועת עזה לא סופחה מעולם למצרים, ולכן המצב המשפטי בה היה מורכב יותר.
זמן קצר לאחר כינון השליטה הישראלית ביהודה והשומרון וחבל עזה החלה ישראל להקים יישובים ישראלים באזור. יישובים אלה כונו "התנחלויות" ותושביהם כונו "מתנחלים". הקמת ההתנחלויות עוררה ויכוח חריף בתוך ישראל, וגררה מחאות בעולם, אולם ישראל המשיכה במדיניות זו ואף הגבירה אותה בסוף שנות ה-70. בהתנחלויות מוחל החוק הישראלי באופן לא-רשמי. מבחינה משפטית פורמלית, החוק החל על המתנחלים הוא החוק המקומי המיוחד, אולם מבחינה מעשית המתנחלים נשפטים כתושבי ישראל לכל דבר ועניין. עד תחילת שנות ה-90 היה הגבול בין ישראל ליהודה והשומרון וחבל עזה פתוח לחלוטין הן לישראלים והן לתושבים המקומיים. עם התגברות האינתיפאדה, שהחלה בסוף שנת 1987, הוטלו בהדרגה מגבלות על מעבר תושבים מקומיים של יהודה והשומרון וחבל עזה לתוך ישראל, הגבלות ששיאן בהקמת מכשולים פיזיים כדי למנוע מעבר כזה (ראו: גדר ההפרדה).
ב-1993 נחתם ההסכם הראשון בשורת הסכמים שכונתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה נחתמו בין אש"ף, שהוכר לצורך העניין כנציג הרשמי של הפלסטינים החיים ביהודה והשומרון וחבל עזה, לבין ממשלת ישראל. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, והאזור חולק לשלושה שטחים לא-רצופים: הערים הגדולות וסביבותיהן עברו לשליטת הרשות הפלסטינית, באזורים הכפריים הופקדה הרשות על עניינים אזרחיים בלבד, בעוד צה"ל מוסיף לשלוט באזור מבחינה ביטחונית, וביתר השטח נשאר שלטון ישראלי צבאי.המנהל האזרחי שתפקידו היה אחריות על כל השירות האזרחי (חשמל, מים, תקשורת, תשתיות וכו') לתושבים הפלסטינים, הפך להיות אחראי על ענייני התיאום והקישור בתחום האזרחי. כל ההתנחלויות נכללו בשטח האחרון. ההסכם התמוטט בסוף שנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.
[עריכה] דעות וטענות בנוגע לזכויות על יש"ע
[עריכה] טיעונים בזכות ריבונות ישראלית ביש"ע
טיעונים משפטיים:
לדעת מומחים בתחום המשפט הבינלאומי, כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון, פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, והמשפטן הידוע דגלס פייט, בכיר לשעבר במימשל האמריקני מעמדם של השטחים מבחינת החוק הבינלאומי הוא דלהלן:
- החוק הבינלאומי, שלפיו הזכויות הלאומיות של העם היהודי בשטחי ארץ-ישראל המערבית, כמפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם, לא השתנה עד עצם היום הזה.
- תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, הייתה בגדר המלצה שנדחתה על ידי העולם הערבי, במעשה המלחמה שלהם ולכן התבטלה כליל.
- ישראל איננה כובשת זרה, מכיוון שמעולם לא היו השטחים שיועדו במקור לבית לאומי תחת כל ריבונות אחרת.
- "אמנת ז'נווה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי..."
- "כתב המנדט לא הבחין בין זכויות היהודים לבית לאומי בכל השטח שממערב לירדן...הטיעון, שליהודים אין זכויות משפטיות על יהודה ושומרון עלול להיות קטלני באשר לזכויות כלשהן שיש ליהודים לריבונות על ישראל שלפני שנת 1967".
- מן הנוסח האנגלי של החלטות 242 ו 338 של מועצת הבטחון עולה כי המועצה לא קבעה כי על ישראל לסגת מכל השטחים אלא מחלקם . ההסדרים של הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים ב1978 והסכם אוסלו מ1993 ענו על דרישות החלטות אלו וישראל נסוגה משטחים .
בכתב המנדט של חבר הלאומים (שהיה מוסד בינלאומי שהתקיים בין מלחמות העולם) נקבע, בין היתר, כי "אף שטח מפלשתינה (ארץ-ישראל) לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית". עם זאת, כתב המנדט מסייג את הדברים בכך שאין לפגוע בזכויות של עדות אחרות החיות בפלשתינה-ארץ-ישראל (הסתייגות המופיעה גם בהצהרת בלפור). כמו כן, ניתן לראות בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") כמבטלת את כתב המנדט, אם כי מעמדה של החלטה זו (כמו של יתר החלטות העצרת) הוא מעמד של המלצה בלבד.
טיעונים פוליטיים ואחרים:
ככלל, החזיקו ממשלות ישראל בתפיסה הרואה קשר היסטורי-לאומי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ההיסטורית וכן ראו בשטחי יש"ע (או לפחות בחלקם) שטחים חשובים מבחינה צבאית-אסטרטגית. עם זאת, סברו רבים כי יש לוותר על שטחים מסיבות שונות (פוליטיות, דמוגרפיות ובטחוניות). לממשלות אשר קידמו את מפעלי ההתנחלות, היו מניעים שונים לכך. חלקן ראו את הגורם הצבאי-אסטרטגי כגורם עיקרי ורצו לקבוע את אזורי ההתיישבות בהתאם להשקפה זו וחלקן סבר שיש לעודד התיישבות ציונית בכל שטח של ארץ-ישראל, יהא מעמדו המשפטי אשר יהא. באחת העתירות לבג"ץ בעניין, טענה המדינה "שיש זכות לעם היהודי להתנחל בחבלי ארץ מולדתו". (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16).
אם יש לדבר על מעמד של מדינה כובשת, הרי היה זה דוקא מעמדם של ירדן ומצרים ביש"ע. הגדה המערבית הוחזקה עד מלחמת ששת ימים בידי ירדן, אך אף מדינה מעולם, למעט בריטניה ופקיסטן, לא הכירה בריבונותה עליה. לבסוף ירדן ויתרה לחלוטין על תביעתה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1988 הצהיר חוסיין מלך ירדן שירדן מוותרת כליל על כל תביעה ביחס לשטחים אלו. אף רצועת עזה נכבשה ממצרים, שמעולם לא טענה לריבונות עליה, וגם איתה נחתמו הסכמי שלום. למצרים ולירדן אין, אם כן, תביעות טריטוריאליות מישראל, כי אם לסוריה בלבד, ובעניין רמת הגולן.
מי שטוען לריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הם הפלסטינים, אולם מדינה פלסטינית מעולם לא התקיימה בשטחים אלו או בכל שטח אחר. ומעמדם של הפלסטינים שברחו לאזורים אלה מישראל שבגבולות "הקו הירוק" היה כשל פליטים. הגדרת העם הפלסטיני הינה חדשה יחסית ושנויה במחלוקת, אם כי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין חתם במסגרת הסכמי קמפ דייוויד עם המצרים, על מתן אוטונומיה עם כוח שיטור חזק לפלסטינים.
[עריכה] טענות נגד שליטה ישראלית ביש"ע
- החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") מבטלת משפטית ומעשית את כתב המנדט של חבר הלאומים (שאף הוא אינו מתכחש לזכויות לא-יהודים בארץ). סירובם של הפלסטינים לקבל את התוכנית לא הביא לביטולה. הפלסטינים שילמו מחיר כבד על סירובם לקבל את ההצעה, בכך שזכותם להגדרה עצמית עוכבה במשך שנים רבות, אולם אין לעכב את יישום ההחלטה מעבר לנדרש.
- הציבור הפלסטיני יושב בשטחים דה-פקטו. יש לפלסטינים זכות טבעית ומשפטית להמשיך לשבת בשטחים שבהם נולדו ובהם נולדו אבותיהם, ויש להם זכות להגדרה עצמית בשטחים אלה. מדינת ישראל אינה מעוניינת להעניק אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים בשטחים האלה, והיא גם מגדירה עצמה כ"מדינה יהודית", כך שאינה יכולה לקבוע את גורלם של הפלסטינים. לפיכך אין לישראל זכות להוסיף ולשלוט באזור.
- לציבור הפלסטיני יש ריבונות "רדומה" על השטח, שנובע מעקרון ההגדרה העצמית שנוסח אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשם שזכותם של העמים הסלאביים להגדרה עצמית במקומות מושבם הוכרה, אף על-פי שהיו נתינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כך יש להכיר, כיום, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במקום מושבם.
- החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם דורשות מישראל במפורש לסגת משטחים שנכבשו במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.
[עריכה] עמדת הקהילה הבינלאומית
רוב מדינות העולם והגופים הבינלאומיים, אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלו, ורואים בהם שטח כבוש עליו חלה אמנת ז'נבה הרביעית. ההשקפה הבינלאומית הרווחת היא שגבולות מדינת ישראל נקבעו דה-פקטו בהסכמי רודוס מ-1949, וכל שינוי בגבולות אלה בעקבות מלחמה, נחשב ככיבוש בכוח לכל דבר ועניין. שינוי לגיטימי בגבולות הריבונות הישראלית, על-פי השקפה זו, יכול להיעשות רק בהסכם בין הצדדים, הישראלי והפלסטיני.
גם מדינת ישראל עצמה לא ניסתה לשפר את מעמדה החוקי ולא החילה את ריבונותה על השטחים. באזור מזרח ירושלים, וכן בגולן שנכבש מידי סוריה, הוחל "החוק המשפט והחיקוק הישראלי". בכוונה ניזהרו המנסחים מלכלול את המושג "ריבונות", כדי שלא לספק עילה להטלת סנקציות על ישראל מצד מדינות שרואות בשטחים אלה שטחים כבושים. על רוב שטחי יש"ע הוטל בעבר משטר צבאי, או מ-1994 משטר משולב על-פי הסכמי אוסלו.
בעיית הגדרתם של השטחים היא סוגייה פוליטית, לאומית ובינלאומית, הקשורה קשר הדוק עם הסוגייה הדמוגרפית, כלומר הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל. סיפוח של השטחים למדינת ישראל יגרור בהכרח הענקת זכויות תושב או אזרח לפלסטינים החיים בהם. זאת בהנחה שישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות האוסרות על כל מדינה לשלול אזרחות ממי שנולד בה, חי בה ואין לו אזרחות אחרת.
רמת הגולן, נכבשה אף היא על-ידי ישראל במלחמת ששת-הימים, בדומה לשטחי יש"ע, וב־1981 הוחל עליה החוק הישראלי, בחוק רמת הגולן. תושבי רמת הגולן זכו לזכויות תושב בישראל, וחלקם אף קיבלו אזרחות מלאה. רוב מדינות העולם רואות באזור שטח סורי ריבוני, ובתושביו אזרחים סוריים, אך יחסה של ישראל לתושבי רמת הגולן נחשב הוגן.
[עריכה] המחלוקת הפנים-ישראלית בהקשר לנסיגה ישראלית
[עריכה] רקע היסטורי על המחלוקת
עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור היהודי בישראל הייתה מצומצמת. בין התומכים המובהקים בחזרה לקו הירוק, למעט בירושלים וברמת הגולן, היה דוד בן גוריון. אף על פי שלא כיהן בתפקיד רשמי בתקופת מלחמת ששת הימים ואחריה, הוא הביע את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו. בן גוריון היה ראש הממשלה בעת קביעת תוואי הקו הירוק. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל.
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ראתה תמיד בשטחים הגובלים בקו הירוק, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כשטחים בעלי חשיבות צבאית אסטרטגית. עד תום מלחמת ששת הימים היה כל שינוי במערך הצבאי בשטחים האלה עילה לכוננות של צה"ל. אף על פי כן, שליטה בשטחים האלה נתפסה תמיד כבעייתית בשל הרכב האוכלוסייה. בהסכם השלום עם מצרים נקבע כי שטח סיני יוחזר למצרים אך יישאר מפורז, וזוהי דרישת ישראל גם לגבי שטחי יש"ע אם יועברו לשלטון אחר, או אם תוקם בהם מדינה פלסטינית. הסכם מיוחד בין ישראל למצרים בעקבות תוכנית ההתנתקות קובע כי צבא מצרים ישלוט בגבול בין מצרים לרצועת עזה וימנע מעבר נשק לתוכה, אולם יישום ההסכם נתקל בקשיים.
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו. אף-על-פי-כן, גם בתקופתו של רבין, המתנגדים לפינוי השטחים בקרב הציבור היהודי בישראל היוו מיעוט גדול. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996 זכה בנימין נתניהו ברוב קטן. אפשר לפרש את זכיית נתניהו כהבעת ספק ביתרונותיה של נסיגה לגבולות הקו הירוק. נתניהו עצמו השאיר את הסוגייה מעורפלת - מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה כזו, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.
האינתיפאדה השנייה הביאה להתנגדות ציבורית רחבה בציבור היהודי הישראלי לכל ויתור נוסף על שטחים מעבר לקו הירוק, אולם בהדרגה התפשטה ההשקפה כי הפתרון לסכסוך הוא "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית משטחים מעבר לקו הירוק, ויצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. כשהודיע אריאל שרון כי יביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, התקבל הדבר באהדה בחוגים רחבים בציבור היהודי הישראלי, גם חוגים במרכז הפוליטי שהתנגדו לנסיגה בעבר. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק.
המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, אולם הדומיננטי ביותר מביניהם הוא הציבור הדתי-לאומי. תנועות של הציבור הדתי-לאומי היו דומיננטיות גם במאבק למניעת הנסיגה מרצועת עזה.
[עריכה] טיעונים בעד
לתמיכה בפינוי השטחים יכולים להיות כמה מניעים:
- תפיסה כי לעם הפלסטיני יש זכויות לגיטימיות על אדמות, זכויות שישראל מונעת את מימושן בכוח. על כן חובתה של ישראל להחזיר את השטחים לבעליהם. בגישה זו תומכים אישים כגון שולמית אלוני, מנהיגת מרצ לשעבר, ואורי אבנרי, מייסד ומנהיג הארגון "גוש שלום".
- דעה כי השליטה של ישראל על השטחים היא הגורם לטרור, וראיית ההתנחלויות כמכשול ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי דעה זו פינוי ההתנחלויות יתקבל ברצון על ידי הפלסטינים ויזרז את יישוב הסכסוך. זו הייתה ההנחה המוצהרת שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, שקודמו בידי שמעון פרס ויוסי ביילין ממפלגת העבודה. לגישה זו היו תומכים נלהבים רבים בישראל במהלך שנות התשעים, בעיקר מקרב חוגי מפלגת העבודה ומר"צ. גישה זו הייתה למעשה גישתו של רובו הגדול של מחנה השמאל בישראל, עד לפרוץ "אנתיפאדת אל-אקצא". החלק המעשי של הסכמי אוסלו לא כלל פינוי התנחלויות, וגם לא נסיגה של ממש מן ה"שטחים", אלא היערכות מחדש של צה"ל מסביב לריכוזי האוכלוסייה, במקום בתוכם. צה"ל הטיל מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים דרך צירי התנועה שנותרו בשליטתו. יש הטוענים, כי הביצוע בפועל של הסכמי אוסלו לא פתר את בעיותיהם של הפלסטינים, והוביל לפרוץ האינתיפאדה השנייה.
- הערכה כי ההיאחזות בשטחים מהווה נטל ביטחוני וכלכלי כבד על מדינת ישראל, על כן זהו האינטרס המובהק של ישראל לוותר על השטחים ועל תושביהם העוינים, או לפחות לצמצם למינימום את מספר התושבים הפלסטינים שישתלבו במדינת ישראל. לגישה זו מצטרף גם הטיעון בדבר הבעיה הדמוגרפית של ישראל - הריבוי הטבעי הגבוה בקרב הפלסטינים בהשוואה לריבוי טבעי בינוני בקרב היהודים הישראלים, והחשש שברבות הימים יהיו היהודים מיעוט בשטח הכולל של ארץ ישראל. לפיכך, האינטרס של ישראל הוא לסגת מאזורים בעלי רוב פלסטיני, כדי להבטיח את הרוב היהודי במדינה היהודית. תפיסה זו הפכה למקובלת מאוד בקרב היהודים הישראלים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא. בניגוד לשתי התפיסות הקודמות, תפיסה זו מקובלת גם בקרב אנשי ימין.
[עריכה] טיעונים נגד
- מטעמים היסטוריים דתיים ולאומיים- אמונה כי שטחי יש"ע הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, וייחוס קדושה ל"אדמת המולדת" ולזכותו של עם ישראל לשלוט בהם. כמו כן העובדה שאבותיו של העם ישבו באזורים אלו (בעיקר ביהודה ושומרון), בניגוד לאזור ההתיישבות היהודי הנוכחי (מישור החוף). על כן, הארץ שייכת ליהודים בזכות ומחובתם ליישבה. שתי המפלגות העיקריות המייצגת תפיסה זו הן המפד"ל והאיחוד הלאומי. אחד המנהיגים הבולטים אשר האמינו בתפיסה זו היה רחבעם זאבי, מייסד תנועת "מולדת". בעבר האמונה בארץ ישראל השלמה הייתה נחלת חילונים ודתיים, אם כי כיום, הרוב הגדול של הדוגלים בתפיסה זו הם דתיים.
- מטעמים ביטחוניים- הדעה כי ה"שטחים" הם נכס אסטרטגי מבחינה ביטחונית. כלומר, תפיסה שעל-פיה הרחבת גבולותיה של המדינה מאפשרים לצה"ל לפעול ביתר חופשיות בעת מלחמה, ומניעת צבאות זרים או ארגוני טרור מפעולה סמוך לריכוזי אוכלוסייה ישראליים. דוגמה לכך היא הגדלת טווח טילי הקסאם מרצועת עזה אחרי נסיגת צה"ל (אף כי בפועל טילים מסוג זה נורו לעבר ישראל גם כשצה"ל שלט ברצועת עזה). המפלגה העיקרית הדוגלת בתפיסה זו היא הליכוד. אחד המנהיגים המחזיקים בתפיסה זו הוא בנימין נתניהו.
- מטעמים של אסטרטגיה מדינית וטקטיקה - עמדה לפיה נסיגה ופינוי שטחים מתפרשת בעולם כהכרה של ישראל בכך שאין לה זכויות בחלקים המפונים ואולי גם ביתר חלקי ארץ ישראל. באותה עת, אין הפלסטינים מוותרים על טענתם לגבי יתר חלקי ארץ ישראל. לפיכך, סבורים בעלי דעה זו, כי נסיגה כזו תגביר את הלחץ על ישראל לוויתורים רבים נוספים על שטחי ארץ ישראל שייותרו בשליטתה. כמו כן, נטען כי כל נסיגה (בין עם הסכם ובמיוחד ללא הסכם וללא ויתור של הפלסטינים על דרישות נוספות) מתפרש כהצלחה של הטרור ומהווה תמריץ להמשך פעולות טרור.
- מטעמים אנושיים- הזדהות עם המתיישבים, והנחה כי פינוי ההתנחלויות תגרום להם סבל קשה. יש הטוענים כי פינוי כזה הוא בלתי מוסרי.
[עריכה] שלטון נוכחי
השטחים מחולקים, מאז הסכמי אוסלו, לשלוש קטגוריות מנהליות:
- שטחי A: רשמית, בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.
- שטחי B: רשמית, בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל
- שטחי C: בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאות כל ההתנחלויות, והגדרתם נקבעה בעיקר על-פי גורם זה.
גם על פי הסכמי אוסלו, הריבונות (הזמנית) נתונה באופן רשמי בידי צה"ל, והוא זה שמעניק לרשות הפלסטינית את סמכויות השלטון שלה. כיום שלטון זה מוגבל ביותר, באזורי יהודה ושומרון גם בתוך אזורי A ו-B, שכן קיימת נוכחות מאסיבית של צה"ל באזור. ברצועת עזה, מאז יישום תוכנית ההתנתקות, השלטון הוא כולו פלסטיני אולם משברי-שלטון פנימיים, הקשורים לחולשת הרשות ולעוצמתם של גורמים אופוזיציוניים מקשים מאוד על תפקודו המעשי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מפות של הגדה המערבית, עזה, והיישובים היהודים בשטחים אלו
- אליקים העצני, אומה ומדינה פלסטינית - עובדות ואמיתות שלא נס ליחן, הצגה של טיעונים נגד ההגדרה ככיבוש, באתר "פרש"
- אם אין ריבון, אין כיבוש, רובי סיבל באתר הארץ
