מיראז' 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

Dassault Mirage III

תיאור
תפקיד	מטוס ירוט/תקיפה לעליונות אווירית
צוות	1 בדגמים C, E, O, R, S ו-2 בדגמים B ,D
ממדים
אורך	14.8 מ'
מוטת כנפיים	8.22 מ'
גובה	4.25 מ'
שטח כנפיים	34.8 מ"ר
משקל
ריק	5,915 ק"ג
משקל המראה מקסימלי	11,800 ק"ג
מנוע
מנוע (מיראז' 3)	מנוע סנקמה אטאר 9B או 9C עם מבער אחורי
דחף	4280 ק"ג יבש, 6400 ק"ג עם מבער אחורי
ביצועים
מהירות מקסימלית	1,203 קשר (מאך 2.1) בגובה פני הים
טווח קרבי	1,350 ק"מ
תקרת שרות	59,000 רגל
קצב טיפוס	> 30,000 רגל/דקה
חימוש
תותחים	2 תותחים 30 מ"מ דפה עם 125 פגזים כ"א
טילים	שני טילי אוויר-אוויר "שפריר" 1/2 או טילי "סיידווינדר", טיל מאטרה R530 אחד ו2 פצצות 400 או 500 ק"ג.

מיראז' 3 (מצרפתית: Mirage - "חזיון תעתועים") מתוצרת חברת "דאסו" הצרפתית הוא מטוס קרב על-קולי שתוכנן בשנות ה-50 של המאה העשרים ויוצר בצרפת ובמדינות נוספות במגוון דגמים ופיתוחים. מטוס זה היה בשנות ה-60 מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי וכונה בו "שחק".

המיראז' 3 הוא אחד ממטוסי הקרב המוצלחים והנפוצים ביותר בעולם, והוא נמכר לחילות אוויר רבים ברחבי העולם תוך שהוא מיוצר במשך למעלה מעשור. ישנם חילות אוויר המשתמשים בדגמי מיראז' כמטוסי קו ראשון גם כיום, וביניהם חילות האוויר של ארגנטינה, צ'ילה, קונגו, מצרים, גבון, לוב, פקיסטן ופרו.

[עריכה] תחילת הפיתוח

בשנת 1953 פרסם משרד ההגנה הצרפתי, כלקח מביצועי המיג-15 בקוריאה, מכרז לפיתוח מטוס קרב קל לפעולה בכל מזג אוויר, שיוכל לטפס לגובה של 18,000 מטר (59,040 רגל) בשש דקות ולהגיע למהירות 1.3 מאך בטיסה אופקית.

בתשובה פיתחה חברת "דאסו" את ה"מיסטר-דלתא 550", שהונע בצמד מנועי "ארמסטונג סידלי MD30R וויפר" עם מבער אחורי ובתוספת רקטת דלק נוזלי מסוג "SEPR" להאצה מהירה. אב טיפוס זה, שהיה בעל כנף דלתא משוכה ב-60 מעלות, טס לראשונה ב-25 ביוני 1955. לאחר שינויים מסוימים התגלגל המטוס למיראז' 1, שהגיע למהירות הנדרשת של 1.3 מאך ואף ל-1.6 מאך בסיוע הרקטה בסוף 1955.

ממדיו הקטנים של המיראז' הראשון הגבילו את חימושו לטילי אוויר-אוויר בלבד, ולכן הוא לא היה ישים לצרכים מבצעיים. דאסו הגה גרסה גדולה יותר שנקראה מיראז' 2, עם צמד מנועי טורבומקה גביזו, אך זו מעולם לא נבנתה ונזנחה לטובת גרסה שאפתנית הרבה יותר, עם משקל גבוה ב-30% מהמיראז' 1 ועם המנוע החדש של סנקמה - "אטאר 9" (שפותח מהמנוע הגרמני BMW003 ממלחמת העולם השנייה), גרסה שנקראה מיראז' 3. המיראז' 3 החדש יישם בתכנונו את "חוק השטחים" שהתגלה באותה עת, ולכן היו לו "מותניים צרים" כמו למטוסים על-קוליים אחרים מאותה תקופה, גם הוא נעזר ברקטת SEPR.

אב הטיפוס של המיראז' 3 המריא לראשונה ב-17 בנובמבר 1956, והגיע למהירות של 1.52 מאך בטיסתו השביעית. הצלחתו הביאה להזמנת 10 מטוסי טרום ייצור שסומנו מיראז' 3A. אלו היו ארוכים בכמעט 2 מטרים מאב הטיפוס ושטח הכנפיים הוגדל ב-17.3 אחוזים. המנוע שופר במקצת והותקן מכ"ם תומפסון סיראנו איביס בחרטום ומצנח עצירה.

מיראז' 3A הראשון טס ב-1958 והגיע למהירות של 2.2 מאך, ובכך היה למטוס האירופי הראשון ששבר את מחסום 2 המאך בטיסה אופקית. נבדקה גם גרסה עם מנוע רולס רויס אבון לבדיקת חיל האוויר האוסטרלי (בציון מיראז' 3O), אך זו לא יוצרה לבסוף.

[עריכה] מיראז' 3

[עריכה] מיראז' 3C ו-3B

דגם הייצור העיקרי של המיראז', ה-3C, טס לראשונה באוקטובר 1960. לעומת ה-3A הוא היה ארוך בכחצי מטר ומצוייד במנוע אטאר 9B לתפקיד מטוס יירוט חד-מושבי. המיראז 3C חומש בצמד תותחי דפה בקוטר 30 מ"מ, שמוקמו בגחון המטוס, מתחת לכונסי האוויר. בדגמים המוקדמים היו שלוש נקודות תלייה חיצוניות לחימוש (אחת מתחת לגוף המטוס ואחת מתחת לכל כנף) אך עד מהרה נוספו עוד שתי נקודות, אחת מתחת לכל כנף. בנקודות החיצוניות נישאו בדרך כלל טילי אוויר-אוויר מתוצרת אמריקאית מדגם סיידווינדר או מאטרה מג'יק מאוחר יותר.

אף על פי שהייתה אפשרות להתקין רקטת האצה, מעולם לא נעשה בה שימוש בפועל שכן ימי המפציצים מגביהי הטוס חלפו מן העולם. התקנת רקטה זו דרשה הסרה של התותחים מן המטוס והיה לה מוניטין גרוע של גרימת התלקחות במטוס. חלק מהמקום שבו הותקנה הרקטה שימש כמיכל דלק נוסף, ובמקום נחיר הפליטה שלה הותקן סנפיר יצוב או וו עצירה.

95 מטוסי מיראז' 3C הוזמנו על ידי חיל האוויר הצרפתי. המטוסים הראשונים הגיעו ביולי 1961 ונשארו בשירות עד 1988. חיל האוויר הצרפתי הזמין גם מטוסי מיראז' 3B דו-מושביים לאימון מבצעי, הראשון מביניהם טס את טיסת הבכורה באוקטובר 1959. גוף המטוס הוארך בכמטר, והתותחים הוסרו למען מושב נוסף. ה-3B לא היה מצויד במכ"ם והתקנים לרקטת האצה, אך היה מסוגל לשאת חימוש חיצוני. סך הכול הזמין חיל האוויר הצרפתי שישים ושלושה מטוסי מיראז' 3B דו-מושביים. חלקם הוסבו לאחר מכן למטוסי אימון לתדלוק אווירי (עבור טייסי המפציצים מדגם מיראז' 4), מטוסי ניסוי למערכות מיראז' 3E ולמערכת "טוס על חוט" של המיראז' 2000.

[עריכה] מיראז' 3E ו-3R

דאסו פיתחו גם דגם רב-משימתי של המיראז' שנקרא "3E"; דגם זה היה בעל חרטום מוארך ב-30 ס"מ להתקנת אוויוניקה ואחסנת דלק נוסף. קשה להבחין בהבדל חיצוני בין הדגמים אך חופתו של ה-3E מסתיימת בקו אחד עם שפת כונס האוויר, בעוד חופת ה-3C מסתיימת מאחורי שפת הכונס.

דגם 3E צוייד גם במערכת מכ"ם דופלר לניווט בתחתית גוף המטוס, מתחת לתא הטייס, במכ"ם סיראנו 2 אוויר/קרקע, במערכת אזהרה ממכ"ם אויב ובמנוע אטאר 9C משופר. 192 מטוסים מדגם זה שירתו בחיל האוויר הצרפתי, החל מינואר 1964. 523 מטוסים יוצאו למדינות אחרות. מספר מטוסי צילום נבנו תחת הסימול מיראז' 3R. למטוסים אלו היה המבנה של מיראז' 3E, מערכות האוויוניקה של 3C ועד חמש מצלמות אומרה בחרטום שממנו הוסר המכ"ם.

[עריכה] גרסאות יצוא

מיראז' 3CZ של חיל האוויר של דרום אפריקה

גרסת המיראז' 3C יוצאה לישראל תחת הסימול מיראז' 3CJ וכונתה בחיבה Mirage III Cat, לדרום אפריקה בסימול 3CZ, ולשווייץ, אשר רכשה גם את זכויות הייצור. לאחר הצלחות חיל האוויר הישראלי עם המיראז' 3CJ במלחמת ששת הימים כנגד מטוסי המיג 17 והמיג 21 מייצור סובייטי של חילות האוויר של מדינות ערב, שופר מאוד המוניטין של המטוס כ"מוכח בקרב". תדמית זו בשילוב מחירו הנמוך יחסית הביאו להצלחה גדולה בייצואו.

מספר לא מבוטל של דגמי 3E יוצאו גם כן ונרכשו על-ידי ארגנטינה, ברזיל, לבנון, פקיסטן, דרום אפריקה, ספרד וונצואלה. מפעלי דאסו התאימו לכל לקוח תת-גרסה משלו, לפי דרישותיו, וכך למשל הדגם לחיל האוויר הפקיסטני צוייד במכ"ם תומפסון-CSF "אגאב" בעל יכולת הנחיית טילי אוויר-ים אקסוסט. לקוחות אחדים רכשו דגמים דו-מושביים שצויינו בדרך כלל כמיראז' 3, אלו נמכרו למדינות רבות, ואף הורכבו במפעלים מקומיים באוסטרליה ובבלגיה.

מטוסי צילום מדגם R נבנו עבור דרום אפריקה ושווייץ (שרכשה מטוס אחד ובנתה 17 נוספים). גם אבו דאבי, בלגיה, קולומביה, מצרים, לוב ופקיסטן רכשו דגם זה, וחלקם צויידו במצלמות בריטיות במקום ה"אומרה" הצרפתיות.

בשווייץ נבנה דגם משופר שנקרא 3S. בוצעו בו שינויים בכנפיים, בגוף ובכן הנסע. גם האוויוניקה שופרה והותקן בו מכ"ם אמריקאי יוז TARAN-18 המסוגל להנחות טילי אוויר-אוויר יוז AIM-4 "פלקון".

[עריכה] המיראז' בחיל האוויר הישראלי

בשנת 1959, לאחר מסכת ניסויים מקיפה, החליט חיל האוויר הישראלי לרכוש את מטוס המיראז' כמטוס יירוט ותקיפה. חיל האוויר ביקש לרכוש 100 מטוסים במחיר של כ-200 מיליון דולר, אך סכום גבוה זה עורר התנגדות רבה במטכ"ל ונרכשו רק 24 מטוסים. לאחר מינויו של צבי צור לרמטכ"ל בינואר 1961 שונתה ההחלטה ונרכשו 72 מטוסים חד-מושביים וארבעה דו-מושביים שהופעלו בשלוש טייסות:

טייסת 119 ("טייסת העטלף") בבסיס תל נוף,
טייסת 101 ("טייסת הקרב הראשונה") בבסיס חצור,
טייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה") בבסיס רמת דוד.

ההפלה הראשונה של מטוס מיראז' בשירות חיל האוויר הישראלי הייתה ב-14 ביולי 1966 בעת פעולת תגמול כנגד סוריה באזור תוואי תעלת הטיית מקורות הירדן. המטוס שהופל היה מיג 21. ב-29 בנובמבר של אותה שנה הופל לראשונה במזרח התיכון מטוס בטיל אוויר-אוויר; היה זה מיג 19 שהופל בטיל מאטרה 530 "יהלום" לאחר שחדר למרחב האווירי של ישראל. מטוס מיג 19 נוסף הופל באש תותחי המיראז'.

מיראז' 3C במוזיאון חיל האוויר, עם 13 סימני הפלות

במלחמת ששת הימים היו לחיל האוויר 65 מטוסי מיראז' במצב שמיש, כשליש מכוחו של החיל. בבוקר ה-5 ביוני 1967 שוגרו רביעיות של מטוסי מיראז' חמושים בפצצות 500 ק"ג לתקיפת שדות התעופה המצריים קהיר מערב, ביר תמאדה, בני סואף, פאיד, חילואן, אבו סווייר ואינשאס. 12 מטוסי מיראז' בלבד נותרו להגנת שמי ישראל. בגל התקיפה השני על שדות התעופה התקיפו מטוסי המיראז' את אבו סווייר, בילבייס, גרדקה וקהיר מערב, שבו נתקלו במטוסי מיג 21 שהפילו את מטוסו של סרן יאיר נוימן. הוא נאלץ לנטוש מעל שטח מצרים ונרצח על ידי כפריים שלכדוהו ליד העיירה זקזיק. גל התקיפה השלישי שוגר כנגד שדות תעופה בירדן, מצרים וסוריה. שני מטוסים נפגעו בסוריה: מטוסו של סגן מאיר שחר נפגע מעל דמשק והתרסק, מטוסו של רס"ן עמיחי שמואלי נפגע אך הצליח לשוב לישראל, שם נטש שמואלי הפצוע בהצלחה.

ב-8 ביוני 1967 תקף (ככל הנראה בשל טעות בזיהוי) צמד מטוסי מיראז' (בשילוב ספינות טורפדו של חיל הים) את אוניית הביון האמריקאית "ליברטי". מתוך 294 מלחים אמריקאיים שהיו על הסיפון, נהרגו 34 ונפצעו 172. בסה"כ הפילו המיראז'ים 48 מטוסי אויב בקרבות אוויר במלחמת ששת הימים, ביניהם מטוסי מיג מדגמים שונים, איליושין Il-14 ומטוסי האנטר עיראקים.

המיראז'ים נטלו חלק חשוב בהשגת העליונות האווירית באזור התעלה במלחמת ההתשה, ואחד מקרבות האוויר המפורסמים ביותר התרחש ב-30 ביוני 1970, כאשר מטוסי פאנטום ישראליים תקפו מכ"ם מצרי באזור מפרץ סואץ, ושש רביעיות של מטוסי מיג 21 מוטסים בידי טייסים סובייטיים הוזנקו כנגדם. המיראז'ים שהגנו על הפאנטומים הפילו שלושה מיגים, ושניים נוספים הופלו בידי פאנטומים.

מטוסי המיראז' השתתפו בחלק נכבד מ-117 קרבות האוויר שהתרחשו במלחמת יום הכיפורים, ואחת ההפלות המפורסמות היא של טיל אוויר-קרקע "קלט" ששוגר ממפציץ טופולב Tu-16 מצרי לעבר תל אביב ביומה הראשון של המלחמה.

ב-1976 הוקמה טייסת 253 ("טייסת הנגב") והועברו אליה מטוסי המיראז' והנשר של טייסת 101.

במלחמת שלום הגליל כבר החלו לצאת מטוסי המיראז' משירות פעיל, ושימשו רק כעתודה להגנה על שמי ישראל.

במוזיאון חיל האוויר בחצרים מוצג מטוס מס' 111 שנצבע כמס' 159 בעל 13 ההפלות (שאחת מהן של טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט") ומטוס מס' 158 שהוחזר מארגנטינה ולו 12 הפלות (אף-על-פי שסומנו עליו במקור 13 סימני הפלה).

[עריכה] הנשר והכפיר

עקב תנאי מזג האוויר הבהירים בדרך כלל במזרח התיכון, הביע חיל האוויר הישראלי עניין בגרסת מיראז' 3 נטולת מכ"ם ואוויוניקה, כך שמחירה יוזל, מבנה המטוס יפושט והוא יתאים יותר למשימות תקיפה. בחודש ספטמבר 1966 הזמין חיל האוויר 50 מטוסים מהדגם שזכה לסימון מיראז' 5.

מטוס המיראז' 5 הראשון טס ב-19 במאי 1967. הוא דומה מבחינה חיצונית לדגם הקודם, אך חרטום המטוס הוארך והוצר בשל ביטול המכ"ם. צינור הפיטו הועבר מקצה החרטום אל למתחתיו. המיראז' 5 נשא שני תותחים כקודמו, אך נוספו לו עוד שתי נקודות לנשיאת חימוש חיצוני (סה"כ 7 נקודות). משקל החימוש הכולל היה 4,000 ק"ג וכן בוטלה האפשרות להתקנת רקטת האצה.

עליית המתח בין ישראל לשכנותיה גרמו לנשיא צרפת, שארל דה גול, להכריז, ב-3 ביוני 1967, על אמברגו שמנע את העברת המטוסים לישראל. אמברגו זה התברר כלא-יעיל, מכיוון שהמלחמה פרצה ממילא יומיים לאחר מכן. המיראז'ים המשיכו לרדת מקו הייצור ועד 1968 הצטברו כל המטוסים בעוד ישראל סיימה לשלם את תמורתם.

בסוף 1969, ביקשו טייסי הניסוי של חיל האוויר הישראלי בצרפת להעביר את המטוסים לקורסיקה, בטענה שכך יוכלו להמשיך ולהתאמן גם בעונת החורף. הממשלה הצרפתית חשדה שהם מנסים להעביר את המטוסים לישראל, חשד שהתגבר כאשר נודע כי הם ביקשו להתקין מיכלי דלק גדולים על המטוסים. כתוצאה מכך לא אישרה ממשלת צרפת מהלך זה. לבסוף ויתרה ישראל על קבלת מטוסים אלו, והושב התשלום בגינם. 50 המטוסים שהוזמנו על ידי ישראל שירתו בסוף בחיל האוויר הצרפתי.

עם זאת, הצליחה מדינת ישראל להשיג את תוכניות המיראז' 5 והחלה לייצר בתעשיה האווירית העתק שלו שזכה לשם "נשר" והיה מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. הנשר היה העתק מושלם של המיראז' 5, פרט לכמה התקנים אלקטרוניים מתוצרת ישראל, כסא מפלט "0-0" מתוצרת מרטין בייקר והתקנים לנשיאת חימוש מגוון יותר, כטיל האוויר-אוויר הישראלי שפריר. מטוס הנשר שירת בחיל האוויר החל משנת 1972 וזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים. בסה"כ נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו-מושביים. 39 מאלו שופצו ונמכרו לארגנטינה בשנים 1978-1982, שם כונו "Dagger" (פגיון) ונטלו חלק במלחמת פוקלנד, תוך שהם סופגים אבדות כבדות.

במקביל לפרויקט הנשר, נעשו נסיונות בישראל להשתלת מנוע סילון אמריקאי J-79 מתוצרת ג'נרל אלקטריק (שנבנה ברשיון בישראל) בגוף המיראז' 3. נסיונות אלו הולידו את מטוס הקרב הישראלי הראשון - הכפיר. גרסת ניסוי ראשונית שנקראה "טכנולוג" טסה לראשונה באוקטובר 1970. דגם משופר טס ביוני 1973. דגם הייצור נקרא כפיר C1 והוחל בייצורו באפריל 1975. השוני החיצוני הבולט ביותר היה כנפוני הקנארד שהוספו למטוס לשיפור התנהגותו וכושר תמרונו. 27 מטוסי כפיר C1 יוצרו עד אשר שופרו בדגם ה-C2, שכלל "שפם" לאורך החרטום, כנפוני קנארד שונים וגדולים יותר, כנף עם "שן מסור" ועוד שתי נקודות לחימוש חיצוני (סה"כ 9). שינויים אלו קיצרו את מרחק ההמראה של הכפיר לעומת קודמיו בעלי כנף הדלתא והקנו לו יכולת תמרון עדיפה במהירויות נמוכות.

בשנת 1991 פרסמה התעשיה האווירית כי היא מפתחת דגם ייצוא של הכפיר שכונה "נמר", המצוייד במנוע סנקמה אטאר 9K-50 או GE-Volvo F-404, עקב הגבלות אמריקאיות על מכירת מנועי J-79. אף על פי שלא היו קופצים על הנמר, המשיכה התע"א בפיתוח ה"כפיר-2000" (כונה גם "סופר כפיר") למטרות יצוא.