השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בשואת העם היהודי. לערך העוסק ברצח עם כהגדרה כללית, ראו רצח עם.

למושגים, אישים ומאמרים בנושא השואה, ראו פורטל השואה.

הטלאי הצהוב אותו אולצו לשאת מרבית יהודי אירופה הכבושה

השואה היא הכינוי שניתן לרצח העם (ראו הערה לשונית בסוף הערך), והנסיון השיטתי לרצוח את כל בני העם היהודי, שביצעו הנאצים ועוזריהם במהלך מלחמת העולם השנייה^[1].

אין ידיעה מדויקת על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על שישה מיליונים. לפי אתר יד ושם מספר זה מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן שהיה מבכירי המשטר הנאצי (הוא נשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים מעריכים את מספר הקורבנות היהודים בין 5 ל-6 מיליון, והם מתבססים על נתונים סטטיסטיים בדבר מספר היהודים בקהילות אירופה לפני השואה ואחריה. מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד יד ושם אסף עד כה כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנספים על 11 מיליון לכל הפחות. בהגדרתה הרחבה מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה הצרה יותר תקופת השואה מצומצמת לשנות מלחמת העולם השניה.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הנאצי^[2]. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גבר, אישה וטף - אף כאלו שבעורקיהם זרם דם יהודי למחצה ואף כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצע הרצח על ידי ירי לבורות בידי כיתות יורים, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל גטאות, מחנות עבודה ומחנות השמדה שבהם גם תאי גזים.

בשנים האחרונות נחשפו עדויות על עשרות אלפי נשים יהודיות שנאנסו במהלך השואה בידי נאצים.

אף על פי שרדיפות אנטישמיות אינן נדירות בההיסטוריה היהודית, השואה יוצאת דופן בממדיה, בשיטתיותה והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית ולא דתית. אם מביאים בחשבון את השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם יעול הטבח, ואת העובדה שהשואה התחוללה בידי אומה בעלת מסורת הומניסטית שקיימה משטר חוק דמוקרטי - האירוע מקבל ממדים כמעט חסרי תקדים בחומרתם בתולדות האנושות. אף על-פי-כן מקרים של טבח המונים על רקע לאומני או גזעני אירעו גם לפני השואה, למשל שואת הארמנים, וגם אחריה, בעיקר באפריקה.

לשם הנצחת זיכרון השואה הקימה מדינת ישראל את "יד ושם" - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ונקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לשם אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. במדינות רבות בעולם מציינים את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כיום זיכרון לשואה.

[עריכה] שלבי השואה

זגוגיות חלונות מנופצות לאחר ליל הבדולח

ילדים מורעבים בגטו ורשה

אסירים יהודיים מורעבים במחנה ריכוז באוסטריה

[עריכה] שלב ראשון, בשנים 1939-1933: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית

ערך מורחב – היהודים בגרמניה הנאצית

בית הכנסת המרכזי של ברלין לאחר ליל הבדולח

אנשי האס אה חוסמים בניין באוניברסיטת וינה כדי לא לאפשר ליהודים להיכנס

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית, שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.

משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי ה-SA (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקים אלו כללו בין היתר את "חוק אזרחי הרייך" - רק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" - אסורים נישואים או יחסי-מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ומיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף איש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בוינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סרבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה כ-235,000 יהודים - כחצי מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, אולם זו לא הביאה לפתרון הבעיה.

כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא מתנגדים פוליטיים (בעיקר קומוניסטים) בשל מילוי בתי הכלא הרגילים. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

[עריכה] שלב שני, בשנים 1941-1939: הכחדה עקיפה של היהודים

ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה

יהודים בדרכם אל גטו קרקוב

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. בחלק מהשטח שהשיגה הקימה גרמניה את גנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין) והשאר סיפחה אליה. מתוך למעלה משלושה מיליון יהודים בפולין ערב המלחמה, נוספו כשני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר היו בשטח שסופח לברית המועצות. במהלך הכיבוש ולאחריו סבלו היהודים מהתנכלויות הגרמנים. ב-21 בספטמבר שלח ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים.

באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון "בעיית היהודים". בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:

• שלילה מוחלטת של זכויות היהודים.
• השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
• מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
• גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין.

בתקופה זו רבו מקרי רצח ביהודים. לרוב, רוכזו היהודים בגטאות, אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים.

תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה תוכנית מדגסקר שבסיסה העברתם לאי מדגסקר. כבר לפני המלחמה הציעו הפולנים, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחו.

[עריכה] הגטאות

ערך מורחב – גטו

הגרמנים עסקו ב'טיהור שטחים מיהודים' כפי שקראו לריכוז כל היהודים מהארצות שבשלטונם. "הנאצים אספו המוני יהודים בגטאות, ניצלו את כח עבודתם עד שלא יכלו יותר, ואז פקדו עליהם לחפור בור ולעמוד על פיו; החייל היה יורה, והיהודי היה נופל. אחר כך פקדו על יהודי אחר לכסות את הבור" - קורות חייו של יהודי מרגע שנכנס למחנה עבודה.

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין בשנים 1941-1939. אחוזי התמותה בגטאות היו כה גבוהים עד כי בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה.

על עזיבת הגטו נענשו היהודים בעונשים חמורים אפילו עד להוצאה להורג. בתהליך ההשמדה ההמונית, בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם. יוצא דופן היה הגטו בטרזינשטאט שבו רוכזו נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה בכדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אבל גם מטרזינשטאט שולחו יהודים לאושוויץ כדי לפנות מקום ליהודים חדשים שבאו כל הזמן.

[עריכה] מחנות עבודה

ערך מורחב – מחנה עבודה

מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים בעבודות כפייה. העבודות היו ללא כל תמורה, ולוו בהשפלות ופגיעות גופניות. בשנת 1940 חלה תפנית במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים: עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן. העובדים הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה. תנאי העבודה, המגורים והתזונה היו קשים מאוד. בגלל הסדרים הקטלניים שאיפיינו מחנות ריכוז והשמדה, עד מהרה איבדו העובדים את כוחם וניספו. מחנות העבודה הופעלו על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (גרמנית: Vernichtung durch Arbeit).

[עריכה] ראשית ההשמדה

גופות יהודים שנורו למוות ב-12 באפריל 1945

במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של כל היהודים באירופה. עקרונות הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינויין - איינזצגרופן (עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח את כל היהודים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבויימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".

לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה מ-2,000,000 יהודים בליטא, לטביה ושטחים אחרים של ברית המועצות. ניסיונות ההריגה של הגרמנים בברית המועצות העלו שרצח ביריות (על ידי הוצאת היהודים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על שימוש בגז. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: אספו את הקורבנות מן הכפרים והכניסו אותם למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל מה שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה זו נעשתה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה חלמנו, אליו נלקחו הקרבנות ושם הושמדו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מושמדים. גם שיטה זו עוררה ביקורת, המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: בו במקום ישרפו את הגופות, ולא ישאר זכר.

[עריכה] שלב שלישי, בשנים 1943-1941: הפתרון הסופי, השמדה המונית

ערך מורחב – הפתרון הסופי

ילדים ממחנה אושוויץ ששוחררו על ידי הצבא האדום, ינואר 1945

אסירי מחנה ריכוז בזמן השואה

במסגרת הניסויים של הנאצים בבני אדם, צברו ניסיון בהמתת בני-אדם בשיטות שונות ומשונות. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנבחרים למבצע זה לא היו נערים קלי דעת - מי שנודע כסדיסט צמא-דם, נפסל לשרות. בפיקוד האס אס היו אנשים משכילים ביותר, שעשו מה שעשו מתוך נאמנות לפיהרר.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו - תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי. מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו שאר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש כמחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש כמחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בי, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, חלקם הגדול יהודים.

[עריכה] שואת יהודי רומניה

ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

רומניה, עד אוגוסט 1944, לא סבלה מכיבוש גרמני ושואת יהודיה ובמידה מרבה גם חלק שואת יהודי אוקראינה, הם באחריות השלטונות הרומניים.

האנטישמיות העממית הרומנית, יחד עם אנטישמיות של חוגי האינטליגנציה הרומנית ותמיכת הכנסייה, מצאו עידוד רב בעליית גרמניה הנאצית ותורתה האנטישמית.

הנסיבות הפוליטיות וקונסטלציה מסוימת של המעצמות האירופאיות הביאו לבידודה של רומניה בין שכנות ששאפו לספח טריטוריות רומניות ואבדן עוצמתן והשפעתן של בנות בריתה המסורתיות, צרפת ובריטניה. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב קורעת ברית המועצות מרומניה את בסרביה וחלק מבוקובינה ובעקבות תכתיב/בוררות גרמנית-איטלקית מועברים שטחים מרומניה לידי הונגריה ובולגריה. בנסיבות אלה, הצמרת הפוליטית הרומנית בחרה בגרמניה כבת הברית היחידה שתוכל למנוע המשך קריעת מחוזות משטחה ואולי גם השבת חלק מהמחוזות האבודים. בחירה זו חייבה וגם הביאה לעלייתם לשלטון ברומניה של האלמנטים הפרו-נאציים שהיו גם האלמנטים האנטישמיים ביותר, התנועה הלגיונרית וגנרל יון אנטונסקו. חשוב לציין שהחקיקה האנטישמית ברוח חוקי נירנברג החלה ברומניה עוד בשלב הקודם, עם תקנון היהודים. גם הפגיעה המאורגנת ביהודים התחילה לפני כן עם פרעות דורוחוי. עליית תנועת הלגיונרים לשלטון גוררת אחריה את שבוע ההתלהבות הרומנטית ואת הטרור שנלווה לתהליך הרומניזציה. הקרע שבין אנטונסקו ובין התנועה הלגיונרית מביא לפגיעה ישירה נוספת (ראה מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט) וגם לאחר הרחקת הלגיונרים מהשלטון ממשיך אנטונסקו בתהליך הרומניזציה, סילוק החיילים היהודים מצבא רומניה והגלית היהודים מהאזורים הכפריים והקמת מחנות ריכוז ומחנות עבודה אליהם נשלחים היהודים.

[עריכה] שלב רביעי, בשנים 1945-1943: טשטוש מעשי האימה

ערך מורחב – מבצע 1005

ערמות של כותנות הפסים- הזכר היחיד שנשאר לאלפי אנשים, דכאו

מראשית 1943 החלה התערערות במצבו של "הרייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים הללו המשיכה הכחדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות. הנאצים ניסו להשתמש ביהודים כדי ליצור מגע עם בעלות הברית ואולי, כך קיוו, לשלום.

עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם הזדרזו הנאצים לחסל את שארית הגטאות ומחנות הריכוז. הם כל-כך התאמצו לטשטש את עקבותיהם, עד שהקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. עדיין כשנסוגו מערבה מפני צבא בריה"מ, לא שקטה תאוות הרצח שלהם: הם הצעידו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה (ממחנה אושוויץ לבדו יצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו מן הצדדים. אם יהודי נפל, היו יורים בו ומשאירים אותו שם. בצעדות מוות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה.

בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

גם בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה.

[עריכה] התגובות לשואה

ערך מורחב – תגובת העולם לשואה

[עריכה] תוצאות

[עריכה] עקורים

ערך מורחב – פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה

המלחמה והשואה הותירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב או את כל בני משפחתם ורכושם, ולעתים קרובות נאלצו להמשיך להתמודד עם גילויי אנטישמיות שנמשכו במדינות המוצא שלהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להשיב את הפליטים למדינות מוצאם, אך פליטים רבים סרבו לחזור, או לא יכלו לחזור משום שבתיהם וקהילותיהם הושמדו. כתוצאה מכך, יותר מ-250 אלף פליטים שוכנו במחנות עקורים באירופה.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת לפני המלחמה, קיבלה לאחריה תמיכה אוניברסלית בקרב היהודים. ציונים רבים טענו שלו הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סרובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית אלפי פליטים. ב-1952 נסגרו מחנות העקורים, עם יותר מ-80 אלף יהודים עקורים בארצות הברית, 136 אלף בישראל ו-20 אלף נוספים במדינות אחרות, ביניהן קנדה ודרום אפריקה.

[עריכה] הליכים משפטיים נגד הנאצים

נעשו נסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם. כמה מהפקידים הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. בסך הכל, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. במערב גרמניה ובאוסטריה זכו מואשמים אלו לעונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים, נתפס אדולף אייכמן, הועמד למשפט בישראל ב־1961 ונידון למוות.

[עריכה] הנצחת השואה

ערך מורחב – הנצחת השואה

עם הזדקנות האוכלוסייה של ניצולי השואה, ניתנה תשומת לב גוברת לשימור זכרון השואה. כתוצאה מכך נעשו מאמצים נרחבים לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להנצחת השואה, בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בסרטי השואה ובספרות השואה. הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות", ואכן לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, של היהודים ושל הלא יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי קורבנות, כאנה פרנק, וניצולי שואה, כאלי ויזל ופרימו לוי. ברחבי העולם נבנו גם הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו בעולם ימי זכרון לשואה. בישראל מצוין יום הזכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן. ב-1 בנובמבר 2005 החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין 27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שבדיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו כדי להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים ועד להסברים מודרניים שטענו שהשואה מוכיחה את אי קיומו של אלוהים.

[עריכה] המונח "השואה"

לא ברור מי טבע את המונח "השואה" ככינוי לחורבן יהדות אירופה והמקומות הנוספים אליהם הגיעו הנאצים. לפי מילון ספיר למילה "שואה" שלוש משמעויות:

1. אסון כבד
2. חורבן, הרס, כיליון
3. שממה

נראה כי הרצון לבטא את עוצמתה והיקפה החריג של תוכנית הגרמנים לחיסול העם היהודי היא הסיבה לטביעת המונח המיוחד. במקרא מופיעה המילה כמה פעמים, ולפי פרשנותו של עמוס חכם בדעת מקרא למילה שלושה מובנים:

1. סופה וענן, כמו בפסוק: בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; (משלי א' כ"ז)
2. צרה וחורבן, כמו בפסוק: תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה (תהלים ל"ה ח')
3. מדבר, כמו בפסוק: לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא. (איוב ל"ח כ"ז)

מאז נטבע הפך המונח לכינוי הבלעדי לחורבן יהדות אירופה, אולם היו שראו בכך טעות, כמו המשורר אורי צבי גרינברג שלחם כנגד השימוש במילה. בנאום שנשא גרינברג לרגל קבלת פרס ביאליק בשנת 1955 אמר:

טעות איומה משתרשת והולכת בשימוש במלה שאינה הולמת, לא בכלל ולא בפרט, את משמעות האסון ותוצאותיו-לעתיד-קיומנו: אסון כיליוננו בארצות הגויים באירופה. הטעות בשימוש השגור במילה "שואה". איני יודע מי העלה את המלה הזאת. ודאי לא הייתה כוונה רעה בכך. אבל היא מסמלת היטב את מצב היסח-הדעת שבא והולך וגובר עלינו עם טביעת מלה זו... הרגשות ורצונות סקולריים של חלקי עם מנוונים מעין אלו, הניעו את האנשים להתרפק ולהידבק בביטוי אומלל וכוזב זה: שואה. ביטוי ההולם את מהותם של שאננים, של עריקי המציאות היהודית הכאובה.

לטענתו של גרינברג, המילה מבטאת אסון בלתי נמנע ובלתי צפוי, כמו אסון טבע, ובטביעת המונח מקופלת התייחסות לארוע השואה ככזה. לטענתו חילון האומה והרצון להתחמק מלראות בפעולות ההרג שהופנו כנגד יהודים לאורך ההיסטוריה כמהלך אחד רציף, הן שהביאו לטביעת המונח המיוחד ולאי שימוש במילה המסורתית "חורבן". מלחמתו של גרינברג כנגד השימוש במונח לא צלחה והוא, כאמור, המונח הבלעדי לארועי חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה.

[עריכה] ראו גם

• השואה - מונחים

[עריכה] לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
• איתמר לוין, לקסיקון השואה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שואה
ציטוטים בוויקיציטוט: השואה
ספר לימוד בוויקיספר: השואה
טקסט בוויקיטקסט: חוק איסור הכחשת השואה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השואה

• יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
• זכרון והנצחת השואה, באתר ממשלת ישראל
• מדריך השואה, באתר Ynet אוסף קישורים למאגרי מידע גדולים, אתרים בעברית, ארגוני הנצחה, הנצחה מקוונת, מוזיאונים, ארכיונים מצולמים, וטקסטים.
• אוסף לינקים, באתר במבילי מכיל אוסף קישורים לכתבות על השואה ולאתרי שואה.
• מרכז מידע לניצולי השואה
• אוסף מאמרים בנושא השואה מאתר "דעת"
• סדרת כתבות "חב"ד בשואה" - מאת שניאור זלמן ברגר
• ההומור כמנגנון הגנה בשואה

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ הנאצים רדפו ורצחו, גם צוענים, הומוסקסואלים, אנשים בעלי מוגבלויות, פגועי נפש, ומיעוטים אחרים (ראו: השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה), אלא שבמושג "שואה" נעשה שימוש על פי רוב רק באשר להשמדת היהודים.
2. ^ בניגוד להנחה הרווחת, פגיעה ביהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. ראו גם יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי.