מלחמת לבנון השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת לבנון השנייה
עימות: הסכסוך הישראלי ערבי תאריך: 12 ביולי 2006 - 14 באוגוסט 2006 קרב לפני: נסיון החטיפה בע'ג'ר (2005) מקום: ישראל ולבנון תוצאה:
הצדדים הלוחמים
ישראל (צה"ל)	חיזבאללה
כוחות
בין מאות לעשרות אלפים לפי התקדמות המבצע.	8,000 מחבלי חיזבאללה, מהם 700 סדירים (הערכה)
אבדות
44 אזרחים הרוגים, 2,000 אזרחים פצועים, 300,000 פליטים. 119 חיילים הרוגים, 400 חיילים פצועים, 2 חיילים חטופים.	1,100 אזרחים לבנונים הרוגים (לפי הערכת ממשלת לבנון), 3,600 אזרחים פצועים, כמיליון פליטים. 36 חיילי צבא לבנון הרוגים, 100 חיילי צבא לבנון פצועים. לפי הערכות צה"ל: מעל ל-700 מחבלי חיזבאללה הרוגים, מהם 600 ידועים בודאות 21 מחבלי חיזבאללה שבויים 9 מחבלים הרוגים של ארגונים אחרים.
בנוסף נהרגו 4 משקיפי יוניפי"ל האומות המאוחדות (יוניפי"ל)

מלחמת לבנון השנייה הוא השם שניתן בציבור ובתקשורת הישראלית ללחימה שהתרחשה בלבנון ובצפון ישראל מאמצע יולי ועד אמצע אוגוסט 2006, מחטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה, דרך מבצע "שינוי כיוון", ועד הפסקת האש. המלחמה כללה התקפות של החיזבאללה על צה"ל ועל יישובים בישראל, ושל צבא ההגנה לישראל על החיזבאללה, על יישובים בלבנון ועל מטרות תשתית בלבנון. הממשלה לא אישרה לכנות את חילופי האש בשם "מלחמה" והם מכונים בפרסומים הרשמיים "מערכה".

סה"כ 81 ימים, מהם 33 ימים של לחימה אקטיבית (12 ביולי - 14 באוגוסט) ועוד 48 ימים של הפסקת אש עד ליציאת כל כוחות צה"ל מלבנון, למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר (14 באוגוסט - 1 באוקטובר).

הלחימה התנהלה במקביל למבצע גשמי קיץ, שעורך צה"ל ברצועת עזה ונועד להילחם ברקטות הקסאם ולשחרר את גלעד שליט.

[עריכה] רקע

הסכסוך הישראלי-לבנוני

עימותים עיקריים:

מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)

מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה

הכוחות בסיכסוך:

צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות

אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון

יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)

מושגים:

רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד

חוות שבעא

אישים ישראלים בולטים:

יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר

אריאל שרון | רפאל איתן | מפקדי מלחמת לבנון | אהוד ברק

אישים לבנוניים נוצרים:

סעד חדאד | אנטואן לאחד | באשיר ג'ומאייל

אישים לבנוניים מוסלמים:

עבאס מוסאווי | חסן נסראללה | מוחמד חוסיין פדלאללה

אישים ערביים:

חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל

רקע הסטורי:

גדר הצפון

ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

[עריכה] גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הבטחון

ערך מורחב - גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הבטחון

מאז תום מלחמת לבנון ביוני 1985 ועד הנסיגה מלבנון בשנת 2000 שלט צה"ל על רצועת בטחון ברוחב מספר קילומטרים בדרום לבנון, במטרה ליצור הפרדה בין יישובי הצפון לבין ארגוני טרור ששהו בלבנון, בהם חיזבאללה. במשך השנים צה"ל ספג אבדות רבות ולאחר לחץ ציבורי כבד החליט ראש הממשלה, אהוד ברק, על הנסיגה מלבנון במאי 2000.

במשך שש השנים לאחר הנסיגה, ידע צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות החיזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. ישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים. על אף הירידה בכמות האירועים והנפגעים מאז הנסיגה, מידי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של החיזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים. במשך תקופה זו, נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל, לעומת מאות רבות של הרוגים במשך כל שנות השהייה ברצועת הבטחון. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים.

[עריכה] מדיניות ההבלגה על פעולות החיזבאללה

לאחר הנסיגה בשנת 2000 התפרש ארגון החיזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), התמקם בעמדות מבוצרות, בחלקן מוצבי צה"ל שננטשו, וביישובים האזרחיים. בנוסף פרש חיזבאללה את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה לפנים רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועד לטענתם כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

לקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הדגיש ראש הממשלה אהוד ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות החיזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת מן האויר של יעדים בדרום לבנון, או באש ארטילרית מוגבלת, כדי שלא לדרדר את המצב. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.

גם ראש הממשלה שכיהן אחריו - אריאל שרון העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של החיזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - חטפו אנשי החיזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד) בקו התפר שבין החרמון להר דוב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), וקצין מילואים נוסף פותה ונחטף על ידם בחו"ל, אך צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת. בשנת 2004 שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של קצין המילואים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לנסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי החיזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים בטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

[עריכה] החודשים שקדמו לפתיחת המלחמה

ב-28 במאי 2006, כחודש וחצי לפני האירוע שסימן את תחילת מלחמת לבנון השניה, ירה החיזבאללה מספר רקטות ופצצות מרגמה לשטח ישראל, חלקן פגעו ביחידת הבקרה האווירית בהר מירון וחלקן ביישובים בגליל. בתגובה תקפו מטוסי צה"ל שני בסיסים של החזית העממית - בכפר סולטן יעקב ובאזור נועיימה. בנוסף תקפו מסוקי צה"ל בסיסים של החיזבאללה, ונורתה גם אש תותחים וטנקים נגד האזורים שמהם נורו פצצות המרגמה והרקטות. ארועים אלו נקראו "כיוון אחר". ^[1] בעתונות היומית נכתב כי היה זה "יום הקרבות הקשה ביותר בגבול הצפון מאז נסיגת צה"ל מלבנון". ^[2] במהלך יום הקרבות פינו אנשי חיזבאללה את כל העמדות והמוצבים שלהם בקרבת הגבול, אולם במהלך הימים שלאחר מכן שבו לעמדותיהם.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל החיזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק החיזבאללה נכזבו. חיזבאללה המשיכה להתחמש ובמקביל נכנסה לפוליטיקה הלבנונית, כשהיא מתבססת על הצלחת העבר וטוענת שהיא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חיזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השניה, שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה, היו מזוהים עם מפלגת החיזבאללה, ובהם שר התשתיות. עם זאת, היו לחיזבאללה מבקרים רבים בלבנון בשל הקישור שלהם עם הכיבוש הסורי.

[עריכה] החזית הדרומית

ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ

ב־25 ביוני 2006, תקפו מחבלים מהחמאס, ועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם "צבא האיסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף.

ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 בתמורה לשחרור החטוף, וקבע כי לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט מספר ימים על מנת לאפשר לפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים, לנסות לשחרר את החייל החטוף. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף.

[עריכה] מטרות המבצע

כבר מתחילת המבצע, הדגיש אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חיזבאללה בשנת 2000.

בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג ראש הממשלה - אהוד אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון":

• שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חיזבאללה ועל לבנון.
• הפסקת אש מוחלטת.
• פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון.
• הוצאת החיזבאללה מאזור דרום לבנון.
• הסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבים מצפון הנמצאים בטווח הטילים.

מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים:

• במקום היעד של הוצאת החיזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם ומציאותי יותר: הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו.
• בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב לאומי על הגבול עם ישראל, וימנע מחיזבאללה לתקוף את ישראל.

[עריכה] מהלך המלחמה

ערך מורחב – אירועי מלחמת לבנון השנייה

הפצצת חיל האוויר בלבנון

משגר רקטות של חיזבאללה יורה מבין הבתים של כפר קאנא. המשגר ירה אל עבר חיפה רקטות ארוכות טווח ואז הושמד בידי חיל האוויר.

מבצע שינוי כיוון: פלס של חיל ההנדסה הישראלי מכין לפיצוץ מבנה של חיזבאללה במרון א-ראס

חיילי צה"ל מניפים דגל ישראל במוצב "סחלב" לשעבר בשטח לבנון.

פעולת קומנדו של שייטת 13 בצור. בפעולה נהרגו 4 בכירים שעסקו בשיגור רקטות לעבר חיפה.

[עריכה] פתיחה

המלחמה החלה למעשה ב־12 ביולי בפעולת חיזבאללה שכללה התקפה על סיור של צה"ל בתוך גבול ישראל, חטיפת שני חיילי מילואים אשר השתתפו בסיור - אהוד גולדווסר ואלדד רגב - והריגת ארבעה, תוך כדי פעולת הסחה של שיגור רקטות לכל אזור הצפון. על פי החיזבאללה, העילה למבצע הייתה שחרור אסירים פלסטינים ולבנונים הנמצאים בישראל. לוחמי הפלוגה המבצעית של גדוד 50 שהיו באותה תקופה בתעסוקה מבצעית בבירנית, הגזרה השכנה לאירוע החטיפה. הם הגיעו סמוך למקום האירוע וקיבלו פקודה להיכנס ללבנון כדי לבצע מרדף להצלת החטופים. כח הוכן במהירות ויחד עם כח שריון שהיה תחת פיקוד הפלוגה יצא לכיוון מוצב "כיפת הדגל". כמה דקות לאחר שהכח חצה את הגבול עלה הטנק על מטען גחון. כח הנח"ל, ששימש כחיל רגלים, לא היה רכוב, והגיע למקום. משימת הכח השתנתה,והפכה להיות משימת הגנה וחילוץ לוחמי השריון. הכח הגן בגופו על גופות הטנקיסטים, תחת אש ונפילות פצמ"רים. כח הנח"ל השתלט על האש מהמוצב, ולאחר מכן חיכה בשטח האויב עד שניתנה לו פקודה לחזור. באותו אירוע ב"כיפת הדגל" נהרגו 4 לוחמי הטנק שעלו על המטען.

בעקבות החטיפה, פתח צה"ל ב־13 ביולי ב"מבצע שכר הולם" (לאחר מכן שונה שמו ל"מבצע שינוי כיוון") כנגד החיזבאללה בלבנון והמשבר התפתח להתקפה כוללת של ישראל על יעדים בכלל שטח לבנון ומנגד ירי מסיבי של החיזבאללה על כל צפון ישראל.

[עריכה] הפצצה אוירית

בשלבים הראשונים של המבצע עיקר ההתקפה הישראלית התרחשה דרך הפצצות של חיל האוויר והפגזות ארטילריה מהים והיבשה - חיל האוויר ביצע אלפי גיחות הפצצה (לפי דובר צה"ל מעל 7,000 גיחות, מהן למעלה מ־1,000 של מסוקי קרב), שבהן השמיד אלפי מטרות ופגע שלא במתכוון באוכלוסייה אזרחית. בימי ההפצצות הראשוניים הצליח חיל האוויר להשמיד את רוב מערך הרקטות ארוכות-הטווח של חיזבאללה, בהן רקטות כבדות כמו הזילזאל.

[עריכה] פעילות קרקעית בדרום לבנון

ברם, ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של כוחות רגלים, שריון והנדסה קרבית בדרום לבנון וכפריה. ב-16 ביולי נכנסו לראשונה כוחות הנדסה, מלווים בדחפורים ממוגנים והחלו בהרס מוצבי חיזבאללה שעל קו הגבול. ב־19 ביולי נכנסה סיירת הצנחנים לכפר מרון א-ראס והרגה עשרות מחבלים. כוח של יחידת אגוז התקדם אף הוא לעבר הכפר אולם ספג 5 הרוגים. ב־24 ביולי פתח צה"ל במבצע קורי פלדה, כוחות גולני וחטיבת הצנחנים נכנסו אל העיירה בינת ג'ביל שם התנהלו קרבות קשים בהם נהרגו 8 חיילים ולמעלה מ-80 מחבלים, במהלך הקרב נזרק רימון לתוך החדר שבו היו רב-סרן רועי קליין וחייליו, קליין זינק על הרימון תוך צעקת שמע ישראל ונהרג, וכך הציל את חייליו. ב-2 באוגוסט פעלו כוחות מיוחדים של צה"ל באזור בעלבק, הרגו למעלה מ-10 מחבלים (19 לפי צה"ל) ולכדו עוד 5 ואספו מידע מודיעיני רב. על מבצע זה, שכונה "חד וחלק", נמתחה מאוחר יותר ביקורת ונטען שזו הייתה פעולת ראווה. ב-5 באוגוסט פעלה שייטת 13 בצור. ב-1 באוגוסט הורחבה הפעילות הקרקעית וב-12 באוגוסט הונחתו כוחות גדולים באמצעות מסוקים והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני, בקרבות הקשים נהרגו 24 חיילים ומסוק יסעור הופל, ומהצד השני נהרגו 80 מחבלים. כוחות שריון נכנסו לואדי סלוקי ונקלעו למארב בו נפגעו מספר טנקים ממטעני גחון וטילי נ"ט, הטנקים חולצו בידי דחפורים וכוחות הנדסה ומאוחר יותר נשמעה ביקורת קשה על ההוראה להיכנס לואדי. במהלך כל המלחמה נהרגו בקרבות בלבנון 104 חיילי צה"ל.^{[3] [4] [5]} עוד 12 חיילים נהרגו מפגיעת רקטה בכפר גלעדי ועוד 3 טייסים נהרגו בתאונות מבצעיות.

לדברי צה"ל, חוסלו מעל 700 מחבלי חיזבאללה, מהם 600 הרוגים ששמם ידוע ^[6] ונשבו כ־21 מחבלים, בהם אחד מהחוטפים ^[7]. חיזבאללה הודה רק בכ-100 הרוגים משורותיו למרות שרק בבינת ג'ביל לבדה נהרגו 80 מאנשיו ומספר דומה נהרגו במרון א-ראס וביומיים האחרונים ללחימה. חלק מהכפרים, ששימשו כמעוזים ומחסני נשק של החיזבאללה, חרבו בעקבות הלחימה. במהלך הלחימה השמידו ותפסו חיילי צה"ל כמות רבה של אמצעי לחימה ובהם רקטות, משגרי רקטות, טילי נ"ט מתקדמים, רובים, תחמושת, מחשבים, חומר מודיעיני ובונקרים.

צה"ל הפגיז מטרות הקשורות לארגון החיזבאללה ותשתיות לבנוניות, והביא מאות אלפי תושבים בדרום לבנון לנטוש את כפריהם בעקבות אזהרות שפירסם ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדרום לבנון נותרו כ-120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר. במהלך ההפגזות הכבדות על יישובי לבנון על ידי צה"ל נהרגו לדברי ממשלת לבנון כ־1,000 לבנונים. במקביל, ירה חיזבאללה על יישובים בצפונה של ישראל 3,970 רקטות^[8], שחלקן גרם להרג של 44 אזרחים ^[9] ועוד 12 חיילי מילואים, ולפגיעה בכ־2000 אחרים^[8]. בנוסף יורטו 4 מזל"טים של חיזבאללה בידי חיל האוויר, אחד מהם היה מזל"ט תופת שיועד לפגוע בתל אביב. ^[10] רבים עזבו את יישובי הצפון והוכרז מצב מיוחד בעורף בצפונה של ישראל, לרבות חיפה וטבריה.

[עריכה] תגובות ותוצאות

לשתי המדינות נגרם נזק כלכלי כבד בעיקר בשל הפגיעה בתשתיות ובענף התיירות. בשתי המדינות, בתחילה, המבצע רק הקשיח את העמדות וחיזק את התומכים בלחימה. בישראל זכה המבצע בסקרים לכ־80%-90% אהדה בקרב הציבור, ובלבנון ישנה תמיכה של כ־70% מהציבור לפעולת חטיפת החיילים של החיזבאללה כאמצעי לשחרור אסירים לבנונים מהכלא הישראלי. עם זאת, לאחר ההחלטת הממשלה על הרחבת המבצע עד נהר הליטאני, לאחר כ־4 שבועות של לחימה, שינו את עמדתם מספר ארגונים שתמכו בלחימה, כשלום עכשיו ומר"צ, והצטרפו למתנגדים. אם בתחילת המבצע, היו בלבנון הסתייגות ממעשי חיזבאללה, בעיקר בקרב הדרוזים (וליד ג'ונבלאט) והנוצרים ^[11], על פניו נראה כי בהמשך הפך חיזבאללה לגוף לגיטימי יותר, שבשיאו הודה פואד סניורה, ראש ממשלת לבנון, ללוחמי חיזבאללה, על "תרומתם ללבנון". ^[12] למרות זאת, אמ"ן העריך שמעמדו של חיזבאללה בלבנון נפגע ושהוא מצוי במצוקה קשה עקב הבוץ שלתוכו גרר את העם הלבנוני.

[עריכה] לקראת הפסקת אש

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הבטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. אחרי הפסקת האש אירעו מספר תקריות אש בין צה"ל לחיזבאללה (בהן נהרגו 11 מחבלים), ביניהן פעולת קומנדו של סיירת מטכ"ל למניעת הברחת אמצעי לחימה (בפעולה נהרגו קצין צה"ל ו־3 מחבלים) וחשיפת מערכת בונקרים של חיזבאללה סמוך לגבול. במהלך חודש ספטמבר התפרסו כוחות יוניפי"ל מתוגברים וכוחות צבא לבנון בדרום המדינה, אך לא פעלו למניעת תקריות עם חיזבאללה.

ב-1 באוקטובר 2006, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר. ^[13]

[עריכה] שלבים עיקריים

[עריכה] העורף הישראלי

בניין דירות בחיפה שקרס עקב פגיעת רקטה ב-17 ביולי.

כדוריות וחלקי מתכת שהיו בתוך רקטה שנורתה לעבר חיפה.

מתקפת הקטיושות גרמה לשריפות יער באזורים נרחבים בגליל. בתמונה יער שנפגע באזור הגליל העליון, צולם בסוף אוגוסט 2006

כבר מתחילת המלחמה החל חיזבאללה בהפגזה מסיבית של העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ שמגיעות לטווח של 20 ק"מ ונושאות מטען של כ-10 ק"ג חומר נפץ ("קטיושות" כפי שמכנה אותן התקשורת), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובי קו העימות כגון קריית שמונה ונהריה, אך הרחיקו גם עד צפת. כבר ב-13 ביולי תקף חיזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח מדגם פג'ר 3 ו-5 תוך יצירת משוואה שהתקפה על ביירות כמוה כמתקפה על חיפה. בתגובה לתקיפה זו הגביר צה"ל את הפצצת רובע דחייה בביירות. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות, כאשר חיזבאללה יורה למעלה מ-100 רקטות ליום בממוצע, ובשיא מעל ל-250 רקטות ביום. סה"כ נורו 3,970 רקטות^[8]. רוב הרקטות שנורו היו רקטות גראד קצרות טווח 122 מ"מ (טווח 20 ק"מ) ו-122 מ"מ משופרות (טווח 40 ק"מ) אך חיזבאללה ירה גם רקטות ארוכות טווח תוצרת סוריה ואיראן בקטרים של 220 מ"מ (עם ראש קרבי המכיל רסס של 40,000 גולות) ו-302 מ"מ אותן כינה "חיבר 1" (טווח 100 ק"מ). רקטות אלו פגעו באזור חיפה והקריות והרחיקו גם עד טבריה, עפולה, חדרה, בנימינה בית שאן ושטחי הרשות הפלסטינית. בניגוד לאיום של נסראללה, הוא לא פגע בתל אביב או נתניה. ברם, למעלה מ-1000 רקטות נחתו באזור קריית שמונה.

כמו כן נחתו רקטות בשטח הרשות הפלסטינית: פקועה ליד ג'נין, וכן בשטח סוריה.

מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים ^[18], בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. נפצעו כ-2,000 ^[8]. מד"א טיפל בלמעלה מ-1,000 מקרים.

נזק כבד נגרם למבנים שנפגעו על ידי הרקטות, אבל רוב הרקטות נחתו בשטחים פתוחים גרמו לשרפות שהציתו מאות דונמים של חורש טבעי ויערות ושרפו מאות אלפי עצים, ליערות יקח כ-60 שנה להשתקם ^[19]. כוחות הבטחון וההצלה של ישראל: משטרת ישראל, מכבי אש, מגן דוד אדום ופיקוד העורף נערכו בכוחות מתוגברים למצב ופעלו רבות באזורי הנפילות. חבלנים של המשטרה ושל יהל"ם טיפלו בנפלי הרקטות. בסך הכול נורו 3,986 רקטות אל עבר ישראל.

כתוצאה מירי הרקטות הכריז שר הבטחון עמיר פרץ ב-15 ביולי על "מצב מיוחד בעורף" המאפשר לרמטכ"ל ואלופי הפיקוד לתת הוראות, בהתאם להערכות מצב ביטחוניות, למערכות אזרחיות שונות. ברדיו החלו לפרסם הנחיות של פיקוד העורף המנחות את האזרחים לגלות עירנות ולהימצא בקרבת מרחבים מוגנים. צפירת אזעקה התריעה כאשר החלו מטחי רקטות והתושבים נדרשו להיכנס למקלטים או למרחבים מוגנים. בעקבות הירי הכבד של רקטות בילו תושבי הצפון ימים רבים במקלטים. מצבם של מקלטים רבים היה גרוע מאחר והם הוזנחו במשך שנים.

מתוך כמיליון תושבי הצפון, מעריכים שלמעלה מ-300,000 עזבו את בתיהם וירדו לאזור המרכז והדרום. באילת הפך התיכון העירוני למחנה מאולתר ובתי המלון היו מלאים. רבים מהעוזבים התארחו אצל קרובי משפחה הגרים מחוץ לטווח הרקטות.

משום שהתושבים נאלצו להישאר במקלטים מקומות עבודה רבים הושבתו ואחרים עבדו במתכונת חירום (כגון נמל חיפה) ולמשק נגרמו נזקים של מיליארדי דולרים. תעשיית התיירות בצפון ספגה את המכה הקשה מכולם בעקבות ביטולים רבים.

בעקבות הנזקים הכלכליים הקשים נמתחה ביקורת על הממשלה בנוגע להתמהמהותה בנוגע למתן פיצויים לתושבי הצפון ועסקיהם. בתגובה ניהל משרד האוצר מו"ם על פיצויים עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים ונחתם הסכם ובו פיצויים של עד 80% לתושבי הצפון והעסקים בצפון על ההפסדים שנגרמו להם. מאוחר יותר נחתם הסכם מיוחד המפצה את התיירנים בעקבות ההפסדים עקב הפגיעה הקשה בתיירות. כמו כן, בתחילת אוגוסט פוצו ערוץ 2 וערוץ 10 על ידי הרשות השניה, בשל הירידה בנפח הפרסום, והותר להם להקרין יותר פרסומות בשעות השיא, לשלם פחות תמלוגים למדינה ולהשקיע פחות ביצירה מקורית.

אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו), סיוע בשיפוץ המקלטים ואף אירוח משפחות מהצפון. בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המוראל של יושבי המקלטים. הסוכנות היהודית ארגנה קייטנה מיוחדת ל-17,000 מילדי הצפון באזור המרכז, רחוק מאיום הרקטות. איש העסקים השנוי במחלוקת, ארקדי גאידמק, הקים עיר אוהלים באזור חוף ניצנים לילדי הצפון.

למרות הקושי, העורף גילה יכולת עמידה איתנה ואורך רוח, ולא לחץ על הממשלה להפסיק את המלחמה ולהיכנס למו"מ עם חיזבאללה. עם זאת, הייתה תחושה קשה כי הממשלה הזניחה את העורף והפקירה אותו לחסדי אנשי עסקים ועמותות צדקה. סקר שערך עיתון הארץ ב-10 באוגוסט גילה ש-73 אחוז מתושבי הארץ סבורים שהממשלה כשלה בטיפול בתושבי הצפון, לעומת 19 אחוז שהעריכו את טיפול הממשלה. כמו כן, התמיכה במנהיגי המדינה, אולמרט ופרץ, ירדה לכמחצית במהלך החודש הראשון למלחמה.

[עריכה] ערביי ישראל והמלחמה

הרג אזרחים בהתקפות חיזבאללה (שחור) ביחס להתפלגות האוכלוסייה בצפון הארץ (ורוד) 1

הרקטות של חיזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. 18 מתוך 43 האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות היו ערבים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות בשל הזנחה ארוכת שנים של הציבור הערבי. לאחר שהותקף, פיקוד העורף האשים כי בנצרת כובו האזעקות עקב חוסר רצונם של התושבים בצפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אך ראש עיריית נצרת דחה טענות אלו. ^[20] נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט ולא התפנו מהכפרים והערים, בשל "הצומוד". באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה".
בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חיזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחיזבאללה, אלא גם במדיניות ישראל. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חיזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחיזבאללה כאחד. בעת נאום פרץ בכנסת ב-31 ביולי 2006, השמיעו ^[21] קריאות גנאי חריפות, שהביאו להרחקתם של חברי הכנסת זחאלקה, צרצור וא-סאנע מהמליאה.
בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. אחת הסיבות לכך היא שהטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעה בחפים מפשע בלבנון. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים^[22]

[עריכה] העורף בלבנון

יעדים בלבנון שהפוצצו בין ה-12 ביולי ל-27 ביולי 2006

מאות לבנונים נהרגו, בהם רבים אזרחים, בהפצצות חיל האוויר, ואלפים נפצעו. לדברי פואד סניורה נהרגו בלבנון 1100 אזרחים. לטענת ישראל, הסיבה לכך הייתה כי חיזבאללה מיקם רבות מתשתיותיו בלב אוכלוסייה אזרחית והשתמש באזרחים כמגן אנושי. לטענת לבנון, רבים מההרוגים היו קורבנות שווא. בין השאר ציינו כי הושמדו בהפצצות מפעלים על עובדיהם, משאיות חקלאיות ואף אמבולנסים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון.

צה"ל פיזר כרוזים ובהם קרא לתושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם וכל אזור שישראל ראתה כנגוע בטרור, כתוצאה מכך נדדו מיליון פליטים צפונה. עם זאת, בשל הפגיעה הקשה בתשתיות הדרכים, כמו גם ההפגזות על כלי רכב שנעו בדרכים בדרום לבנון, רבים מן התושבים לא הצליחו לנוע צפונה ונאלצו להשאר בכפרים המופגזים בדרום לבנון, עובדה שהגדילה אף יותר את מספר האזרחים ההרוגים בלבנון שאינם קשורים ללחימה. ב-18 ביולי החל פינויים של אלפי אזרחים זרים ששהו בלבנון, רובם פונו לקפריסין.

בדרום ביירות, שבה מתאכלסים כחצי מיליון איש, רובם שיעים, וכן מפקדות ובתיהם של מפקדי חיזבאללה, נכתש בהפצצה כבדה מהאוויר. בתים בני 11 קומות הופלו. גם הכפרים בדרום לבנון, ובפרט מרון א-ראס ובינת ג'ביל, נפגעו קשה במהלך הלחימה ובתים רבים נהרסו, חלקם על תושביהם. אחד האירועים המרכזיים במלחמה היה הפגיעה בבניין בכפר קנא, שגרמה להרוגים רבים ולהפסקת אש בת 48 שעות.

בהפצצות חיל האוויר הושמדו לפחות 80 גשרים [10], ניזוקו קשות צירי תנועה רבים ושדה התעופה הבינלאומי בביירות (על שם חרירי) נפגע כמה פעמים. כמו כן נהרסו בתים ושכונות שלמות ונפגעה קשות התשתית הלבנונית. בעקבות הפצצת בתי זיקוק ששכנו ליד הים, נוצר נזק אקולוגי קשה לחופי לבנון וסוריה. הנזק לכלכלת לבנון מוערך במיליארדי דולרים. חלק גדול מהפגיעה הייתה בתשתיות שלא קשורות לחיזבאללה, כמו הכניסות הצפוניות לביירות. בשל כך הכעס על ישראל גבר בלבנון, גם בקרב כוחות שנחשבים במערב למתונים. כפי שהישראלים ראו בסמיר קונטאר תירוץ של החיזבאללה לבצע מתקפות, סקר של הדיילי סטאר מראה ש85% מתושבי לבנון לא האמינו לגרסת ישראל שהמלחמה התחילה כדי לשחרר את שני החטופים והניחו כי מדובר בתכנון תוקפני מראש. בשל כך פחת מאוד הרצון של הלבנונים לחתום הסכם שלום עם ישראל, ל-20 אחוז בקרב הגברים ו-30 אחוז בקרב הנשים.

[עריכה] הרוגים לאחר הלחימה

בחודש הראשון לאחר יציאת צה"ל נהרגו 13 אזרחים לבנונים ובסך הכול לא פחות מ-22 הרוגים לבנונים עד עתה ופצועים רבים מנתזים של פצצות מצרר שישראל שיגרה בימי המלחמה. בעקבות זאת, ביקש מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, מישראל להעביר ללבנון את מפת נפילות פצצות המצרר. ^[23] בנוסף לאירועים אלה נהרגו 11 מחבלי חיזבאללה בתקריות אש עם צה"ל.

[עריכה] כוחות צה"ל

ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי#מבצע שינוי כיוון

ערך מורחב – היסטוריה של חיל ההנדסה הישראלי#חיל ההנדסה במבצע שינוי כיוון

[עריכה] הכוחות שהשתתפו בפעולה

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון

כוחות הנדסה מחשפים בונקר של חיזבאללה

לטענת גורמים בכירים בצבא, עוד לפני תחילת המלחמה עמלו רבות אגף המודיעין וחיל מודיעין השדה על השגת מידע מודיעיני רב על מטרות חיזבאללה בלבנון ועל התעצמותו הצבאית. לפי גורמים אלה, מודיעין זה התגלה כמדויק ביותר ושימש את כוחות צה"ל לביצוע תקיפות מדויקות בעומק לבנון.

בתחילת המלחמה פעל בעיקר חיל האוויר הישראלי שהפציץ בלבנון. מיד אחריו פעלו שייטת ספינות הטילים של חיל הים הישראלי, שאכפה מצור ימי על לבנון וחיל התותחנים הישראלי, שביצע ירי ארטילרי מסוללות תותחי ה-M109 אל עבר דרום לבנון.

ב-16 ביולי נכנס לראשונה כוח צבאי קרקעי אל דרום לבנון באופן מבצעי מתוכנן. היו אלה כלי הצמ"ה של גדוד אסף (601) של חיל ההנדסה הישראלי, שהוקפץ מגזרת עזה. הדחפורים החלו בניקוי זירות מטענים, הריסת מוצבי חיזבאללה וחישוף השטח הסמוך לגבול. בהמשך הצטרפו ללחימה גם גדוד להב (603), גדוד המחץ (605) וגדודי מילואים של ההנדסה הקרבית.

ב-19 ביולי נכנסו כוחות חי"ר, שריון והנדסה לדרום לבנון על מנת לטהר כפרים בשליטת חיזבאללה. בהתחלה פעלו בכפרים חטיבת הצנחנים, חטיבת גולני, חטיבה 7 וחטיבה 188 ובהמשך גם חטיבת הנח"ל, חטיבה 401 המצוידת בטנקי מרכבה סימן 4 החדישים. גולני נלחמו בהתחלה בעיקר במרון א-ראס וסביבתה בעוד שהצנחנים נלחמו בעיקר בבינת ג'ביל והנח"ל פועלים בגזרה המזרחית. כמו כן פעל באזור גדוד חרב הדרוזי, שהצטיין בלחימה.

ב-27 ביולי החליט הקבינט הבטחוני-מדיני על גיוס 3 אוגדות מילואים וכבר למחרת גויסו אלפים בצו 8. ב-1 באוגוסט אישר הקבינט את הרחבת הפעילות הקרקעית וכוחות מילואים נכנסו ללבנון, בהם חטיבת אלכסנדרוני, חטיבת כרמלי, חטיבה 226 (בגזרה המזרחית), חטיבת ברעם (בגזרה המערבית) וחטיבת עקבות הפלדה של המילואים. חיילי מילואים רבים נפרשו על גבול ישראל-לבנון וכן ביהודה ושומרון תוך החלפת החיילים הסדירים, שהופנו ללבנון.

בין האוגדות שפועלות בלבנון: אוגדה 162 (שריון) בפיקודו של תא"ל גיא צור (גזרה מרכזית) ואוגדה 91 בפיקודו של תא"ל גל הירש (גזרה מערבית).

ב-7 באוגוסט הצטרפה גם חטיבת גבעתי ללחימה בצפון. עד אז נלחמה גבעתי ברצועת עזה במסגרת מבצע גשמי קיץ.

כמו כן פעלו בלבנון הכוחות המיוחדים של צה"ל. יחידות שפעילותן הותרה לפרסום הן סיירת מטכ"ל, שייטת 13, יחידת שלדג, יחידת אגוז, יחידת מגלן וסיירת יעל. הללו ביצעו פעולות קומנדו בעורף לבנון, בהן נהרגו מחבלי חיזבאללה ונלקח מידע מודיעיני.

ב-12 באוגוסט שילש צה"ל את כמות החיילים הפועלים בלבנון והכניס אוגדות מילואים של חי"ר ושריון, הן קרקעית מדרום והן באמצעות הנחתה ממסוקים. בשלב זה מוערך מספר חיילי צה"ל בלבנון בעשרות אלפים לעומת מספר אלפים בשלב הקודם.

[עריכה] המוכנות של צה"ל למלחמה

[עריכה] הציוד ואמצעי הלחימה

חיילי מילואים מחילות היבשה, שגויסו בצווי חירום לטובת המלחמה, הגיעו לימ"חים, ומצאו שחסר בהם ציוד חיוני, הדרוש להם לצורך ניהול הלחימה. בעיקר חסרו אמצעי ראיית לילה, נשק מדוייק, וציוד קשר; אך גם פריטים פשוטים כמו משקפי אבק, וציוד רפואי כמו אלונקות וחוסמי עורקים. במקרים רבים קנו החיילים ציוד מכספם שלהם או מכספים שאספו במגביות שונות. לעומת זאת תפקודן של היח' הסדירות מבחינת הספקה ואספקה היה יחסית טוב בהתחשב בעובדה שיח' סדירות החזיקו את הקו.

[עריכה] האימונים

אינתיפאדת אל אקצה, שהחלה זמן קצר לאחר יציאת צה"ל מלבנון ב־2000, גרמה לצמצום ניכר בהיקף האימונים שבוצעו בצה"ל. הכוחות הסדירים הופנו בצורה כמעט מלאה לפעילות הביטחון השוטף והמבצעים השונים בשטחי הרשות הפלסטינית ולא התבצעו בו אימונים סדירים, ורוב האימונים שבוצעו לא היו במסגרות גדולות. אופי הפעילות השוטפת היה שונה באופיו מזה שנדרש ללחימה בלבנון.

עלות הלחימה והצורך בסדר כוחות גדול ללחימה השפיע על שירות המילואים. כוחות מילואים גדולים יותר נדרשו לשמירה על הבטחון, ולעיתים גם בוצע גיוס מילואים נרחב, בין השאר למבצע חומת מגן. צורך זה, בשילוב עם ירידה חדה בתקציב הפנוי, הובילו לירידה חדה בהקצאת ימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה.

[עריכה] המודיעין

לטענת גורמים בכירים בצבא, עוד לפני תחילת המלחמה עמלו רבות אגף המודיעין וחיל מודיעין השדה על השגת מידע מודיעיני רב על מטרות חיזבאללה בלבנון ועל התעצמותו הצבאית. לפי גורמים אלה, מודיעין זה התגלה כמדויק ביותר ושימש את כוחות צה"ל לביצוע תקיפות מדויק בעומק לבנון.

עם זאת, התעוררו טענות קשות מצד חיילים ומפקדים (בעיקר מקרב מערך המילואים), על חוסר במידע מודיעיני נקודתי. היו טענות שהתייחסו להעדר תצלומי אויר מעודכנים מן השנים האחרונות. היו שטענו שעיקר הבעיה הייתה בהפצת עזרי המודיעין לכוחות הלוחמים, שכן החומר הגולמי היה בידי זרועות המודיעין. ^[24]

אחד הכישלונות המודיעיניים הבולטים במלחמה הוא אי הידיעה על הימצאותו של הטיל נגד ספינות C-802 הסיני מתוצרת איראנית ברשות החיזבאללה. על כך נודע רק לאחר שטיל מסוגו פגע באח"י חנית וגרם למותם של ארבעה חיילי צה"ל.

[עריכה] האספקה

אחת הטענות הקשות ביותר הייתה על מחסור באספקה של מזון מים ותחמושת ללוחמים. ^[25] צה"ל נמנע מהכנסת כלי רכב שאינם ממוגנים היטב לתוך לבנון, ומשום כך, התקשה להעביר אספקה לכוחות הפרוסים בשטח. היו ניסיונות להעביר אספקה באמצעות טנקים, וכן באמצעות כלי טייס, אולם לא בכמות מספקת.

[עריכה] אופי הלחימה בלבנון

בשלב הראשון של המבצע תקף צה"ל רק באמצעות מטוסי קרב ואש ארטילריה ימית ויבשתית. מטוסי קרב מדגם F-16 הפציצו מטרות שנקבעו מראש וכן משגרי רקטות ומחבלים שאותרו על ידי כלי טיס בלתי מאויישים של חיל האוויר. בסך הכול ביצעו כלי טיס של חיל האוויר למעלה מ-7,000 גיחות. ספינות של חיל הים הטילו מצור ימי על לבנון ותקפו בתותחים מטרות סמוך לחוף והעיר צור. חיל התותחנים הפגיז שטחי שיגור מצפון לגבול בתותחי M109 ואף השתמש לראשונה במשגר רקטות M-270 MLRS מנתץ כדי לפגוע במשגרי חיזבאללה. בסך הכול ירה צה"ל כ-1,800 רקטות (ביניהן רקטות מצרר) ולמעלה מ-160,000 פגזים. ^[26] עפ"י עדויות חיילים נעשה גם שימוש בפגזי זרחן. [11]

אמצעי לחימה של לוחמי חיזבאללה שנתפסו בידי חיילי צה"ל בבית בכפר ע'נדוריה

טילי נ"ט תוצרת בריה"מ שנתפסו על ידי צה"ל בכפר עייתא א-שעב

לצד ההפצצות הכבדות מהאוויר והירי הארטילרי, נקט צה"ל גם בפעילות קרקעית כנגד חיזבאללה. הפעילות הקרקעית הייתה לוחמה בשטח בנוי בתוואי הררי. כוחות חי"ר, הנדסה ושריון נכנסו לכפרים הלבנונים ונלחמו מבית לבית. ראשונים נכנסו הפלסים של חה"ן, שפילסו נתיב נקי ממטענים באמצעות רקטות ריצוף ודחפורים, אחריהם נכנסו לוחמי החי"ר, כשהם מטהרים בית אחר בית בחיפוי טנקים. ההתקדמות הייתה איטית תוך סריקת בתים כדי לגלות מטענים, מארבים, בונקרים ומחסני אמל"ח. במהלך הפעילות תפסו החיילים עמדות שולטות בבתים והציבו בהם צלפים וקלעים. הטנקים עצמם שימשו בעיקר לחיפוי ופינוי פצועים, מאחר ויעילותם בתוואי שטח הררי הייתה נמוכה ומוגבלת. בחלק מהקרבות בכפרים היה שימוש ברקטת ריצוף צפע שריון ודחפורי D9 ממוגנים-נ"ט כדי להרוס בתים מהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל. חלק מהכפרים רוככו בארטילריה לפני כניסת הכוחות. חילוץ הפצועים של צה"ל נעשה בידי טנקי מרכבה שהמסדרון האחורי שלהם הוסב לאמבולנס ומסוקי ינשוף של חיל האוויר. פעמים רבות נעשה הפינוי תחת אש כבדה.

מנגד, חיזבאללה התבצר היטב בכפרים, כאשר אנשיו מתחבאים בבתים ובבונקרים תת-קרקעיים המצוידים במצלמות וידאו הצופות אל מחוץ לבונקר. הם מיקשו צירים רבים במטעני גחון והטמינו בדרכים ובבתים מטעני חבלה מוסווים. הם הכינו מארבים לחיילי צה"ל וירו על הכוחות באש קלה ובטילי נ"ט. טילי הנ"ט נורו לעבר ריכוזי חיילים, בתים בהם חיילים תפסו עמדות וכן לעבר טנקים, וגרמו לאבדות רבות בקרב חיילי צה"ל. טילי הנ"ט שבהם השתמש חיזבאללה כללו את רקטת RPG-29 ואת טילי המטיס והקורנט החדישים תוצרת רוסיה שהצליחו לחדור אפילו את טנקי המרכבה החדישים ביותר. כמו כן עשו אנשי חיזבאללה שימוש באש צלפים ואש מרגמות.

לצד הפעילות הקרקעית הפעיל צה"ל גם כוחות מיוחדים בעומק לבנון. הללו ערכו פשיטות על מפקדות חיזבאללה בעומק לבנון, אספו מודיעין, הרגו עשרות מחבלים ואף שבו כמה מהם.

החל מ-12 באוגוסט שינה צה"ל את שיטת הפעילות שלו ובמקום לטהר כפר כפר התמקד בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל הופצצו מהאוויר או על ידי טנקים. ביום הלחימה האחרון התקדמו כוחות צה"ל, ובראשם כוחות חי"ר ושריון של אוגדה 162, עד לפאתי הליטני, תוך כדי שהם חוצים את מעבר נחל הסאלוקי.

ב-14 באוגוסט בשעה 8:00 בבוקר נכנסה לתוקפה הפסקת האש וצה"ל הפסיק ביוזמות התקפיות, תוך שהוא מותיר לעצמו את הזכות להגיב במקרים בהם נשקפת סכנת חיים לחיילים. חיילי צה"ל החלו בשיפור עמדות לכיוון ישראל, תוך הותרת רצועת ביטחון צרה, עד להגעתם של כוחות צבא לבנון ואו"ם.

אחרי הפסקת האש התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של "שמורות טבע", מערכות של מנהרות ובונקרים של חיזבאללה ליד הגבול.

[עריכה] תגובות

[עריכה] תמיכה במבצע בישראל

סטיקרים לתמיכה בישראל במלחמה שהפיצו העיתונים מעריב וידיעות אחרונות.

הפעולות ההתקפיות של ישראל במבצע היו כמעט קונצנזוס מוחלט, מהימין הקיצוני ועד השמאל המתון. מהסיבות לתמיכת השמאל המתון במבצע ניתן למנות את העובדה ששרים רבים בממשלה ובהם שר הבטחון הינם אנשי מפלגת העבודה הישראלית, והעובדה שישראל מגינה על עצמה מהגבול הבינלאומי, לאחר העזיבה של רצועת הבטחון, ולא משטח כבוש. בין התומכים הבולטים במבצע מהשמאל הישראלי, ניתן לציין את הסופר יורם קניוק ואת זהרה ענתבי ממייסדות ארגון ארבע אמהות. עם זאת, התמיכה הרחבה מכל הארגונים, ואף מארגוני שמאל כשלום עכשיו השתנתה לאחר החלטת הרחבת המבצע עד נהר הליטני, לאחר כ-4 שבועות של לחימה, ומספר ארגונים שתמכו בלחימה או נמנעו מהכרזה חד-משמעית של התנגדות, כשלום עכשיו ומר"צ, הצטרפו למתנגדים באופן פומבי. ^[27]

סקר שפורסם ב-21 ביולי הראה ש-90% מאזרחי ישראל מצדדים בהמשך הלחימה בצפון עד שהחיזבאללה יורחק מהגבול, 95% טענו כי תגובת ישראל מוצדקת ונכונה וכמעט 80% מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה, שקודם למבצע מעמדו החל להתערער בסקרים. ^[28] סיעות האופוזיציה מהימין גיבו את את ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט ואת שר הבטחון עמיר פרץ בנושא זה. התומכים במבצע לא היו תמימי דעים לגבי תמיכה בפעולה קרקעית. רבים מהתומכים התנגדו לכך, בשל מאורעות מלחמת לבנון. מנגד, חלק מהתומכים במלחמה קראו להפציץ מטרות בסוריה ובאיראן וראו בהן את התוקפניות האמיתיות.

בין הסיבות לתמיכה במבצע, בהיקף הנוכחי, עמדו התפישות הבאות:

1. החיזבאללה פתח במלחמה עם חטיפת שני החיילים והריגת חיילים אחרים. ישראל רק מתגוננת.
2. החיזבאללה הוא ארגון טרור מובהק, שיש להביסו ואין להכנע בפניו.
3. פגיעה בתשתיות לבנוניות תביא ללחץ מצד הממשלה ומדינות העולם על חיזבאללה ועל נותני החסות שלו איראן וסוריה.
4. פעולה ישראלית התקפית תרחיק את חיזבאללה מהגבול לטובת כח אחר.
5. אין להותיר את צפון המדינה כבת ערובה לגחמותיו של החיזבאללה.
6. האזרחים שנהרגו אשמים כי היו נותני חסות של משגרי רקטות, או כי שהו באזור לחימה, ולא התפנו מבתיהם, כפי שהתבקשו על ידי צה"ל.
7. החיזבללה אשם בהרג אזרחים תמימים מפני שהוא במכוון הופך אותם למגן חי ונלחם מאחוריהם.
8. פעולה התקפית תפגע ביכולת השיגור של רקטות על צפון ישראל.
9. שיקום ההרתעה של צה"ל, לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000, במיוחד כלפי החמאס וארגוני טרור נוספים שהולכים בדרך החיזבאללה. [12]
10. החיזבאללה מנהיגיו ופטרוניו ייתפסו ברחוב הערבי במדינות ערב כמושיעים, דבר שעלול לגרום לגל איסלמיסטי קיצוני שישטוף את מדינות ערב ויסכן את היציבות.

[עריכה] התנגדות למבצע בישראל

הפגנת שמאל בתל אביב הקוראת להפסקת הלחימה בלבנון, למשא ומתן עם החיזבאללה ולחילופי שבויים. ב־6 באוגוסט 2006

הפגנת שמאל מול משרד הביטחון נגד המשך והרחבת המלחמה ב־10 באוגוסט 2006

על אף התמיכה הרחבה בציבור, כבר ביום הרביעי למבצע ב-16 ביולי התקיימה בישראל מחאת שמאל ראשונה כנגד המבצע, בהשתתפות כ-4,000 איש, בטענה שמבצע זה פוגע באזרחים חפים מפשע ולא מביא ביטחון לתושבי ישראל^[29].
כעבור כמעט שבוע, התקיימה הפגנה שניה, שהעיתונות הגדירה את כמות משתתפיה כ"אלפים".

בקרב הסיעות בכנסת, המפלגות בל"ד, חד"ש ורע"ם היו היחידות שהתנגדו מהיום הראשון למבצע. לאחר מספר ימים הכריזו על התנגדות למבצע ולפגיעה באזרחים לבנונים גם חברי הכנסת לשעבר יוסי שריד ושולמית אלוני (רצ-מרצ), שנאמה בהפגנה למען הפסקת אש.

בתחילת המבצע, מפלגת מרצ גיבתה את הפעולה שנקטה ממשלת ישראל, אולם מאוחר יותר נשמעו במפלגה קולות רבים שדרשו הפסקת אש והסתייגו מכניסה קרקעית ללבנון. ^[30]. מרצ הייתה המפלגה הציונית היחידה שנמנעה ולא הצביעה בעד הממשלה בהצבעת אי-אמון שהגישו הסיעות הערביות.

חלק מאנשי הרוח בישראל השתתפו בעצומות בגנות המלחמה ובזכות הפסקת אש. הראשונה הייתה של מספר קולנוענים. לאחר מכן היו שתי עצומות שונות של סופרים ומשוררים. העצומות זכו לביקורת בקרב חלק מהציבור ומיד נוצרו גם עצומות נגד, שהצדיקו את המלחמה. יוצרים רבים אשר מזוהים עם השמאל בישראל, יורם קניוק, יהושע סובול, אילן שיינפלד, עמוס עוז והזמר אביב גפן, תמכו ביציאה למלחמה, כאשר הם מבדילים בין לחימה בשטח כבוש, אשר הינו פסול, בדומה לשטחים, לעומת הלחימה בלבנון שהיא לגיטימית.

ברם, בעקבות החלטת הממשלה להרחיב את כניסת צה"ל עד לנהר הליטני, מספר גופים שתמכו במלחמה, כגון מרצ ושלום עכשיו, שינו את דעתם והצטרפו למיעוט המתנגדים. ^[27]

בין הסיבות להתנגדות למבצע, בהיקף הנוכחי, עמדו התפישות הבאות:

1. הפעולה של צה"ל לא מידתית מול חטיפת שני חיילים.
2. כמות ההרג האזרחי בלבנון - מעל כ-300 אזרחים לאחר שבוע, ולמעלה מ-600 לאחר כ-4 שבועות - אינה מוסרית.
3. צה"ל פוגע בתשתית כלכלית אזרחית לבנונית וכמעט לא מצליח לפגוע בחיזבאללה.
4. הפגיעה באוכלוסייה אזרחית נועדה כדי ליצור לחץ נגד חיזבאללה. בפועל סקרים בלבנון מעידים שפעולות צה"ל דווקא הגבירו את התמיכה בחיזבאללה על ידי האוכלוסייה.
5. ראש ממשלת לבנון הבטיח שצבא לבנון יתפרש בגבול עם ישראל, בתמורה להפסקת אש.
6. המלחמה מזכירה את מלחמת לבנון הראשונה שנחשבת כטעות בעיני רבים.
7. לאחר הקרבות, צה"ל יצטרך לשאת ולתת על החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה מאותה נקודה.
8. תמונות ההרוגים החפים מפשע הגבירו את הכעס על ישראל בעולם והגבירו פעולות נגד מטרות יהודיות וישראליות ברחבי העולם.

[עריכה] תגובות בעולם

הפגנה בלונדון להבעת סולידריות עם ישראל במהלך המלחמה

מספר מנהיגים אירופאים כמו נשיא צרפת ז'אק שיראק וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר כמו גם המזכיר הכללי של האו"ם, קופי ענאן, התבטאו למען הפסקת המבצע הצבאי והכנסת כוחות בינלאומיים לדרום לבנון שימנעו מארגון חיזבאללה להתפרס לאורך גבול לבנון-ישראל ^[31], אך מנגד גם שיראק וגם בלייר חתמו על תצהיר ה-G8 שקבע כי לישראל יש זכות להגן על עצמה. בלייר אף נשמע מספר פעמים תומך בעמדת ישראל במאבקה נגד החיזבאללה ובהשבת החיילים החטופים. ארצות הברית, לעומת זאת, הביעה תמיכה מלאה בפעולותיה של ישראל והתנגדה לכל ניסיון לכפות הפסקת אש על ישראל. ישראל זכתה גם לתמיכה מצד בריטניה, והרמטכ"ל הבריטי אף אמר שלישראל יש זכות להגן על עצמה גם במחיר הרג אזרחים. כמו כן זכתה לתמיכה מלאה מצד ראש ממשלת קנדה, שהדגיש שמדובר במלחמה מוצדקת נגד ארגון טרור ועל כן אין לנקוט ב"מדיניות מאוזנת".

ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו-HRW גינו את התקפות חיזבאללה על אזרחים ישראלים כפשע מלחמה והפרה של החוק הבינלאומי.

ברחבי העולם הערבי ובלבנון עצמה נשמעה ביקורת על חיזבאללה, בעיקר ממצרים, ירדן וסעודיה, בעיקר לגבי עיתוי הפעולה וההתעקשות לגרור את לבנון למלחמה. ביקורת ברוח זו הושמעה בידי פוליטיקאים ואנשי דת וכן מטעם פעילי 'ה-14 במארס' - לבנונים שפעלו לפינוי צבא סוריה מהמדינה, במסגרת מהפכת הארזים. חיזבאללה, שציפה לסיוע העולם הערבי, נתבדה, על אף שבהמשך הצהיר שר ההגנה הלבנוני כי במקרה של כניסה קרקעית משמעותית של ישראל לתחום לבנון, יצטרף ללחימה נגדה. עם זאת הביקורת הייתה מוגבלת בהיקפה. בלבנון וברוב מדינות ערב האשמה הוטחה כנגד ישראל על הפגיעה באזרחים וגרירת האזור למלחמה ומעמד חיזבאללה אף התחזק בקרב חלק מהציבור הלבנוני.

בלבנון, בעולם הערבי ובאו"ם נשמעה ביקורת קשה על הפגיעה הישראלית באזרחים ובתשתיות אזרחיות בהפצצות ישראל. שליח האו"ם יאן אנגלרד הזהיר מפני אסון הומניטארי בלבנון. ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו-HRW גינו את הפגיעה באזרחים לבנוניים בידי צה"ל וקבעו כי יש בהפגזות חשש לפשעי מלחמה ולהפרות של החוק הבינלאומי. הביקורת התחזקה לאחר ההפגזה בכפר קאנא, וכללה גם האשמה בתקיפות על אמבולנסים, שיירות פליטים ושיירות מזון, וכן בשימוש בנשק אסור עפ"י אמנות בינלאומיות, כגון פצצות תבערה.

קבוצות שמאל שונות בעולם, הכוללות מעט קבוצות יהודיות, קיימו הפגנות מול גורמים ישראליים בחו"ל^[32]. קבוצות אלו טוענות שישראל מגיבה להתקפות על הצבא שלה בפגיעה מאסיבית באזרחים. ובנוסף טוענות כי ישראל מסרבת למשא ומתן ובמקום להביא לשקט ישראל גוררת את התקריות לידי מלחמה. מנגד התקיימה בלוס אנג'לס הפגנת אלפים התומכת בישראל ומגנה את החיזבאללה. בהפגנה נאם מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר שאמר: "כל קליפורניה עומדת לצד ישראל". ^[33]

האו"ם עצמו התמהמה בהתייחסות למצב ורק ב-12 באוגוסט, אחרי מאמצים קדחתניים מצד ארצות הברית וצרפת, הסכימה מועצת הביטחון על החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים הלוחמים.

[עריכה] ועדות החקירה

[עריכה] הקריאות להקמת ועדת חקירה

כבר במהלך הלחימה נשמעו קולות, בעיקר מצד חיילי מילואים ועיתונאים, שדרשו חקירה מקיפה של שגיאות ומחדלים שנעשו לקראת המלחמה ובמהלכה. עלו טענות לגבי השגיאות המבצעיות והלוגיסטיות הלא מעטות שהתרחשו לדבריהם. ביניהן ניתן למנות כשלי המודיעין, חוסר אימון מתאים למבצע, פקודות סותרות, הבעת אי אמון במפקדים הבכירים, הרוגים מיותרים לאחר שנודע על הפסקת האש, נתינת משקל יתר לכח האווירי על חשבון הכח היבשתי, נתק בין המפקדים לחיילים בשל הטכנולוגיות החדשות, בעיות במיגון הטנקים, אי אספקת ציוד צבאי מתאים ומחסור חמור באספקת מזון ושתיה ללוחמים שנכנסו ללבנון.

[עריכה] הקמת ועדות בדיקה שונות

הקריאות לחקירת המלחמה התגברו לאחר סיומה. מאהלי מחאה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל חיילי מילואים, התמקמו בירושלים סמוך לבית המשפט העליון ולמשרד ראש הממשלה, בקריאה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ובמקביל העלו קריאה להתפטרות של מובילי המבצע, אולמרט, פרץ וחלוץ. מיד לאחר הפסקת הקרבות, השר פרץ הקים ועדת בדיקה חיצונית בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, אך היא הוקפאה בעצת חבריה כי היא לא הייתה מוסכמת על ראש הממשלה וזכתה לביקורת רבה בתקשורת ובצבא. גם חברי הכנסת בועדת החוץ והביטחון החליטו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, במסגרת ועדת החוץ והביטחון, כדי לחקור את המלחמה, וקראו לכל המעוניין לפנות אליהם לצורך שימוע.

אולמרט החליט לבסוף להקים שתי ועדות חקירה שיפעלו במקביל: האחת, בראשות ראש המוסד לשעבר נחום אדמוני, לבדיקת תפקוד הדרג המדיני, וועדה שנייה לבדיקת הצבא, בראשות ליפקין-שחק. על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף, אך הוא הודיע שירחיב את תחום החקירה שלו בהתאם לשיקול דעתו. אולמרט לא הסכים לדרישה לועדת חקירה ממלכתית באמרו שהוא לא ישתק את צה"ל לכמה חודשים כדי לרצות גורם זה או אחר. למרות זאת, הודה כי "היו כישלונות, אסור לטייח, אסור להעלים עין". ^[34]. בניסיון ליצור הד ציבורי למאבקם, פתחו אנשי התנועה למען איכות השלטון בישראל, בשביתת רעב. מלבד זאת, קיימו שני גופי המחאה במוצאי שבת ה-9 לספטמבר, בכיכר רבין בתל אביב, הפגנה בה השתתפו כ-35 אלף איש. במפתיע הצטרפו לתומכים בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, גם עמיר פרץ וגם שאול מופז, שהעביר ביקורת נוקבת על ניהול המלחמה. אולמרט המשיך להתנגד להקמת ועדת החקירה הממלכתית, אך נאלץ לשנות את הרכב הועדה בראשות נחום אדמוני, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה - מני מזוז פסל שניים מחבריה, בשל חשד לניגוד אינטרסים. לבסוף החליט אולמרט להוסיף לועדה את השופט לשעבר - אליהו וינוגרד, ולהעמידו בראשה. בטרם אישרה הממשלה את הקמת הועדה ואת הרכבה, החליט נחום אדמוני שלא לקחת חלק בוועדת החקירה.

במקביל, הקים צה"ל ועדת בדיקה פנימית לחקירת אירועי החטיפה ותפקוד צה"ל במלחמה, בראשות האלוף דורון אלמוג.

[עריכה] ועדת וינוגרד

האישור להקמת ועדת וינוגרד, ניתן בסופו של דבר בישיבת הממשלה ב-17 בספטמבר. 20 שרים תמכו, שניים התנגדו ואחד נמנע. ^[35].

ב-5 באוקטובר 2006 ספגה ועדת וינוגרד שתי מכות כואבות. הראשונה - כאשר בעקבות תלונות מצד התנועה למען איכות השלטון בישראל, הודיע היועץ המשפטי לממשלה שימנע את מינוי מני בן-חיים לתפקיד מרכז ועדת הבדיקה. זאת משום שבן-חיים ריכז במהלך הבחירות את מטה המתנדבים של מפלגת קדימה, ולדברי מזוז "מדובר במפלגה שאת פעילותה והתנהלותה אמורה לבדוק הועדה... ועלולה להיווצר מראית עין של ניגוד עניינים". ^[36]. השנייה - כאשר בעקבות עתירת לבג"ץ של התנועה למען איכות השלטון בישראל, הורו השופטים לנציגי המדינה לנמק תוך 5 ימים מדוע לא תבוטל ועדת וינוגרד, ותוקם ועדת חקירה ממלכתית. ^[37].

[עריכה] סימוכין והערות

[עריכה] ראו גם

• מבצע גשמי קיץ
• החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם
• החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם
• חיזבאללה
• מבצע ענבי זעם
• חיל האוויר במבצע שינוי כיוון
• חיל ההנדסה במבצע שינוי כיוון
• הסכסוך הישראלי ערבי

[עריכה] לקריאה נוספת

• אילן כפיר, האדמה רעדה - 33 ימים, לבנון 2006, הוצאת ספרית מעריב והוצאת כתר, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: הנחיות פיקוד העורף לתושבי הצפון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת לבנון השנייה

• סיקור מיוחד באתר Ynet
• סיקור מיוחד באתר NRG
• סיקור מיוחד באתר סקופ
• מבצע שכר הולם/שינוי כיוון, באתר דובר צה"ל
• סרטוני וידאו של תקיפות חיל האוויר, באתר דובר צה"ל
• משבר במזרח התיכון - סיקור מיוחד באתר ה-BBC
• אתר הנצחה להרוגי מלחמת לבנון השניה, NRG
• רשימת הנופלים במלחמה, Ynet
• כתב הגארדיאן התלווה לאנשי החיזבאללה, Ynet
• העיתון דיילי סטאר הלבנוני מדווח על פגיעה של צה"ל במתקנים אזרחיים לייצור חלב
• בלוג לבנוני המספר על המתרחש בלבנון
• שלום לבנון, שלום ישראל - עמי בן בסט - בלוג ישראלי הקורא לבלוגרים לבנונים ליטול חלק
• מאמר הטוען כי החיזבאללה מכיר בישראל
• ריכוז מאמרים בעברית הקוראים להפסקת המלחמה בלבנון
• לבנון 2006 - יומן מלחמה, באתר "סיקור ממוקד"
• פירוט חללי צה"ל, בקובץ אקסל (רוכז על ידי צנחן1 מפורום צבא ובטחון בפרש)
• ד"ר יוחאי סלע, בעולם הערבי שואלים – מי יעניש את נסראללה?, באתר "אומדיה"
• יפתח שפיר, סקירת השימוש בנשק רקטי במלחמת לבנון השנייה, באתר "אומדיה"
• אתר שתיל - היום שאחרי המלחמה
• יועז הנדל, כישלונות המודיעין הטקטי במלחמת לבנון, באתר "אומדיה"