איחוד האמירויות הערביות

איחוד האמירויות הערביות הידוע גם בשם האמירויות הערביות המאוחדות (בערבית: الإمارات العربيّة المتّحدة אלאִמַארַאת אלעָרַבִיָה אלמוּתָחִדָה) היא מדינת מדבר עשירה בנפט הנמצאת בדרום מזרח חצי האי ערב בדרום מערב אסיה, וכוללת שבע אמירויות: אבו דאבי, אג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות

ראשיתו של איחוד האמירויות בשבטים של יורדי ים שהתאסלמו עם הכיבוש המוסלמי במהלך המאה ה-7. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מירוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ם ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרתו פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן (חסות והתחייבות שנמשכו עד שנת 1971).

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטאר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכוויית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו ד'אבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.

ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כוויית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכוויית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כוויית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שאותה הן ממשיכות לראות כאויבת, בניגוד לעמדת ערב הסעודית, המגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.

בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה כיורשו בתפקיד.

האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. בעקבות פתיחתו של תהליך השלום היו גישושים בין ישראל לבין האמירויות, אולם הם פסקו כאשר נקטע התהליך.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של איחוד האמירויות הערביות

העיר דובאי באמירות דובאי

האמירויות הערביות היא פדרציה של 7 אמירויות שלכל אחת חוקים משלה, ומנהיג כל אמירות מכריע בשאלות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברתה ודת. האיחוד בשנת 1971 יצר פדרציה בה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכריה (בעיקר נפט) ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית.

החוקה יצרה את תפקיד הנשיא וסגן הנשיא אשר נבחרים על ידי מנהיגי האמירויות לתקופה של 5 שנים. בראש המדינה עומד הנשיא, ואילו בראש "מועצת השרים" (הקבינט) עומד ראש הממשלה.

"המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבעת האמירויות, אלה בוחרים את הנשיא וסגן הנשיא כל 5 שנים, אולם בפועל השייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן היה נשיא המדינה מאז העצמאות ועד מותו ב-2 בנובמבר 2004 ויום לאחר מותו נבחר בנו שייח' חאליפה בן זייד אל נהאין לתפקיד כמורשת אביו.

"המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), בזמן ש"האספה הלאומית" שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות בוחנת חוקים שמוצעים.

קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים איסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים.

[עריכה] כלכלה

מלון בורג' אל ערב בדובאי

ערך מורחב – כלכלת איחוד האמירויות הערביות

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית - דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם (האמירויות מדורגות במקום ה-45 בעולם בהכנסה שנתית לנפש). עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי.

החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט אשר מטרתו לקבוע יחד עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו, וזיכיונות עתידיים. בעזרת החברות בארגון האמירויות משפיעות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי - בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות.

כאמור, כלכלת המדינה מושתתת בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי אולם לצד הענף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, עיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת.

מאז שנות ה-80 מספר התיירים גדל באופן דרמטי בעיקר אירופים המחפשים חורף מתון וקל ובמיוחד לאחר שהוחלט לשנות את מדיניות הטיסות למדיניות "שמיים פתוחים" שגרם להורדת מחירי הטיסות מאירופה ושימוש בנמל התעופה כנק' ביניים בין אירופה למזרח הרחוק.

המאזן המסחרי של האמירויות מרשים, בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה הייחודיים של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה הבלעדית כמעט על עבודה זרה: יותר מ-90% מכוח העבודה.

באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; מהמפוארים שבניהם הוא בורג' אל-ערב, שהוא גם המלון הגבוה בעולם.

[עריכה] אמירויות

חלוקת האמירויות לפי שטח (לחצו להגדלה)

האיחוד מאחד 7 אמירויות:

אבו דאבי
אג'מאן
דובאי
פוג'יירה
ראס אל-ח'ימה
שארג'ה
אום אל-קיוין

[עריכה] גאוגרפיה

מפת איחוד האמירויות הערביות

ערך מורחב – גאוגרפיה של איחוד האמירויות הערביות

רובה של המדינה מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), ומהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבחת מאטי - מישור מלחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית.

אין שטחי האיחוד נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה, נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים.

בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד °49. בשאר ימות השנה נעים יותר, °20 - °35. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה).

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של איחוד האמירויות הערביות

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איחוד האמירויות הערביות

נתונים סטטיסטים על איחוד האמירויות הערביות בCIA World Factbook
מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב

מדינות המפרץ הפרסי

איראן · איחוד האמירויות הערביות · בחריין · כווית · עומן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר

מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · הרשות הפלסטינית · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · תורכיה · תימן