משתמש:עוזי ו.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
בארץ הפלאות
"היה בדעתי לאמר", אמר הדודו כנעלב, "כי לא יהיה לנו דבר ממרוץ-של-כנסת".
"אבל מהו 'מרוץ-של-כנסת'?" אמרה עליזה; ולא שהיה לבה מסיתה לדעת, אלא שהדודו פסק מדיבורו כמי שסבור שמישהו חייב לדבר, ודומה היה שמלבדה אין אחד הנוטה לאמור דבר.
"הנה," אמר הדודו, "אין לכך הסברה טובה מן המעשה" (ולפי שאולי תרצו לנסות בדבר במו-עצמותיכם, אחד מימות החורף, אספר לכם איך כלכל הדודו את המעשה).
ראשונה התווה מסלול של מרוץ, כמן עגול, ("אין לדקדק בצורה," אמר), ואחר הוצבו כל העדה לאורך המסלול, פה ושם. לא קראו "אחת, שתים, שלוש וקדימה", אלא החלו לרוץ כשחפצו ועמדו מרוץ כשחפצו, ועל כן לא קל היה לדעת מתי נגמר המרוץ. אכן, לאחר שהיו רצים כמחצית השעה בקרוב, ושוב היו יבשים בתכלית היובש, הכריז הדודו פתאום "המרוץ נגמר!" וכולם נקהלו סביבו, נושמים בכבדות, ושאלו "אבל מי זכה?"
על השאלה הזאת לא יכול הדודו לענות מבלי הרבות מחשבה ושעה ארוכה ישב כשאצבעו הדוקה על מצחו (כדרך שרואים ברגיל את שכספיר, למשל, בתמונותיו), בעוד השאר מחכים בשתיקה. לסוף אמר הדודו: "הכל זכו, והכל מקבלים פרסים."
"אבל מי יתן את הפרסים?" שאלו קולות במקהלה.
"מה, היא, כמובן" אמר הדודו, מראה באצבע אחת על עליזה, ומיד נקהלו סביבה כל העדה, קוראים ומצווחים בערבוביה, "פרסים! פרסים!"
...
"אבל היא בעצמה צריכה לקבל פרס, יודעים אתם", אמר העכבר.
"כמובן", ענה הדודו בראש כבד מאד. "מה עוד יש לך בכיסך?" המשיך ופנה אל עליזה.
"רק אצבעון", אמרה עליזה נעצבת.
"תניהו הלום," אמר הדודו.
אז שבו נקהלו סביבה כלם, ואלו הדודו הגיש לה שי את האצבעון ויאמר "בקשתנו שטוחה לפניך שתקבלי את האצבעון הזה כליל הנוי"; וכאשר סיים את הנאום הקצר הזה, הריעו כולם.
- ("הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום: אהרן אמיר).
וגם:
מרצה בכיר במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.
במקרה חירום מתמטי, אפשר לפנות אלי ל- vishne at math.biu dot ac.il.
למה?
כדי לחסוך זמן.
איך?
"פעם ראשונה אדם לומד ומבין ורץ לכתוב בויקיפדיה. פעם שניה לומד ותוהה: משטה הייתי בי שדימיתי מבין, הרי אינני מבין ולא כלום. פעם שלישית מבין ואינו מבין, פעם רביעית מבין את שלא הבין ואינו מבין את שהבין, וכן על דרך זה פעם אחר פעם. ואם ייגע הרבה וחזר הרבה עד ששוכח כמה פעמים חזר ויש לו סיוע מן השמיים, הרי הוא מתחיל להבין, וזו תחילתה של חוכמה". מתוך "עיר ומלואה", ש.י. עגנון, עם שלוש מלים משלי.
"אפשר לתת אמון בעֵד, בכל עניין שאינו נוגע במישרין לאינטרס העצמי שלו, ליצריו, לדעותיו הקדומות, או לאהבתו את המופלא ממנו. אך אם העניין נוגע לאחד מאלה, יש לדרוש ראיות תומכות, שתעמודנה ביחס ישר למידת ריחוקה של העדות מן הסביר". (תומס הקסלי).
כמה?
"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות, ה:)
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (רבי טרפון, פרקי אבות).
