שמעון פרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמעון פרס
תאריך לידה	2 באוגוסט 1923
ממשלות	15, 16, 17, 21, 22, 23, 25, 26, 28, 29, 30, 31
כנסות	4-17
סיעות	מפא"י, רפ"י, העבודה, המערך (השני), ישראל אחת, עבודה-מימד, קדימה
תפקידים בולטים	ראש הממשלה שר החוץ שר הביטחון שר האוצר המשנה לראש הממשלה ממלא מקום ראש הממשלה שר התקשורת שר הפנים השר לפיתוח הנגב והגליל ראש האופוזיציה

חתימתו של שמעון פרס

שמעון פרס (במקור: פרסקי) (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , נולד בכ' באב תרפ"ג, 2 באוגוסט 1923), ראש הממשלה השמיני של מדינת ישראל, זוכה פרס נובל לשלום, וכיום המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל ופיתוח כלכלי אזורי.
ב-50 שנותיו בפוליטיקה הישראלית מילא פרס תפקידים רבים, ובין פועליו הקמת התעשייה האווירית, רכישת כור גרעיני מצרפת (הכור הגרעיני בדימונה), בלימת אינפלציה בשנות ה-80 שכמעט ומוטטה את כלכלת ישראל, והובלת הסכמי אוסלו ביחד עם ראש הממשלה רבין.

פעמיים כיהן שמעון פרס בתפקיד ראש הממשלה:

• בשנת 1984 בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה כוננה ממשלת אחדות לאומית והוחלט לנהל רוטציה בין המנהיגים, שמעון פרס ויצחק שמיר, בתפקיד ראש הממשלה. פרס כיהן כראש ממשלת האחדות עד שנת 1986.
• בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ופרס מונה במקומו לתפקיד שבו כיהן עד אמצע 1996 כאשר הפסיד בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה לבנימין נתניהו שהחליפו בתפקיד.

[עריכה] ילדות

פרס נולד בוישנובה שבפולין (היום בבלארוס) בכ' באב תרפ"ג (2 באוגוסט 1923), כשמעון פרסקי, לאביו - סוחר עצים אמיד, ולאמו - ספרנית ומורה לרוסית. לפרס יש גם אח קטן, גרשון (גיגי), אשר היה ממקימי רמת אביב. הוא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו ב־1934, למד בבית־הספר "גאולה" בתל אביב ובבית-הספר החקלאי בבן שמן. ב־1940 היה בין מייסדי קיבוץ אלומות, ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר. בשנים 1941-1944 היה מזכיר "הנוער העובד".

[עריכה] תחילת פעילותו הציבורית

ב־1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ולוי אשכול במפקדת ההגנה, ועסק בענייני כוח אדם ורכש. במלחמת העצמאות היה ראש שירותי הים, וב-1949 מונה לתפקיד ראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית.

ב־1952 התמנה פרס לתפקיד סמנכ"ל במשרד הביטחון ובשנה שלאחר מכן למנכ"ל המשרד. בתפקיד זה הידק את הקשרים הביטחוניים עם צרפת, קשרים שבגולת הכותרת שלהם היו שיתוף הפעולה במבצע קדש והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הישג חשוב נוסף של פרס בתקופה זו הוא קידום פיתוחה של התעשייה האווירית.

[עריכה] כניסה לפוליטיקה

בסוף 1959 נבחר פרס לכנסת מטעם מפא"י והתמנה לתפקיד סגן שר הביטחון, תפקיד בו כיהן עד 1965. בתקופת כהונתו שוגר הטיל "שביט 2", טיל ראשון מתוצרת ישראל. פרס נמנה עם מקורבי דוד בן-גוריון, ואיתו פרש ממפא"י ב-1965 והפך למזכ"ל רפ"י. ב־1967 היה פרס בין יוזמי הקמת מפלגת העבודה (איחוד משולש של מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י). בשנת 1969 התמנה, בממשלתה של גולדה מאיר, לשר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של "השטחים המוחזקים", וב-22 בדצמבר 1969 התמנה לשר לקליטת העלייה. ב-1 בספטמבר 1970 התמנה פרס לשר התחבורה ולשר התקשורת, ובשנת 1974 התמנה לשר ההסברה בממשלתה האחרונה של גולדה מאיר.

עם התפטרות גולדה התמודד פרס על הנהגת מפלגת העבודה מול יצחק רבין - התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה החשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל פרס 254 קולות לעומת 298 להם זכה רבין. פרס מונה לשר הבטחון בממשלת רבין. בתפקידו זה עסק בשיקום צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואישר את "מבצע אנטבה". במשך כל תקופת כהונת הממשלה היו היחסים בין פרס לרבין מתוחים, ובספר "פנקס שרות" שהוציא רבין ב-1979, כינה את פרס בכינוי "חתרן בלתי נלאה", כינוי שדבק בפרס אחר כך למשך שנים.

מעבר ליריבות האישית, הייתה בין פרס לרבין גם מחלוקת אמיתית בדבר מדיניות ישראל כלפי "השטחים המוחזקים". פרס, בעקבות משה דיין נטה לכיוון של "פשרה פונקציונאלית" עם ירדן, ולעידוד ההתנחלות בגב ההר. לעומתו, נטה רבין לכיוון של פשרה טריטוריאלית עם ירדן על פי עקרונות "תוכנית אלון", ותמך רק בהתנחלויות שהוקמו על פיה. הבדלי הגישה בין השניים התבטאו בין השאר בפרשת ההתנחלות של גוש אמונים בסבסטיה, והפשרה שפרס הגיע אליה איתם בדצמבר 1975.

אחרי התפטרות רבין מראשות הממשלה בדצמבר 1976, בעקבות משבר מטוסי ה-F-15 שטקס קבלתם גרם לחילול שבת, והקדמת הבחירות לכנסת התשיעית, התמודדו שוב רבין ופרס במרכז מפלגת העבודה על ראשות המפלגה. בהצבעה שהתקיימה ב-24 בפברואר 1977 זכה פרס ב-1404 קולות לעומת 1445 להם זכה רבין. אולם עם התפוצצות "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה (אם כי האחריות הייתה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי). המערך, בהנהגתו, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית לליכוד בראשות מנחם בגין. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה בה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.

[עריכה] באופוזיציה

כראש האופוזיציה תקף פרס רבות את ממשלת הליכוד, אך מנגד, הוביל את המערך לתמיכה בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.

במאי 1981, הודלף לפרס על ידי עוזי אבן דבר ההכנות למבצע הפצצת הכור הגרעיני העיראקי, "אוסיראק", מהלך שבוצע לבסוף על ידי חיל האוויר במבצע אופרה. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין, בו דחק בו לבטל את המבצע ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. המכתב גרם לדחיית המבצע ביותר מחודש. לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת בחירות לכנסת העשירית הקרבות. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיחה את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרת המאמץ הגרעיני העיראקי.

בתחילת 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. ב-18 בדצמבר 1980 התקיימה במרכז מפלגת העבודה התמודדות נוספת בין השניים. הפעם ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים.

מערכת הבחירות של 1981, שהתמקדה רבות בנושא העדתי, הייתה סוערת במיוחד. מנחם בגין דיבר על "בריכות השחיה של הקיבוצניקים המיליונרים". מוטה גור אמר "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". אספות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין, נזרקו עליו עגבניות, ובבית שמש הניף מולו תומך ליכוד "אצבע משולשת". פרס הגיב בהתעמתות והתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים. לשיא הגיע הקרע העדתי תחושה עם תקרית ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז באספת הבחירות המסכמת של המערך, שנוצלה למחרת על ידי בגין באופן מזהיר.

בליל הבחירות הראה מדגם הטלויזיה על נצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו. אולם עם ספירת הקולות התברר שהיה זה דוקא הליכוד שזכה ברוב קטן, ובגין הציע לפרס להחזיר את הנשיקות שהוא קיבל בחגיגות הניצחון המוקדמות מידי.

[עריכה] בממשלות האחדות

[עריכה] ראש ממשלה

בשנת 1984, בעקבות הבחירות לכנסת האחת עשרה שהסתיימו ללא הכרעה בין שני הגושים הגדולים, הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ובמסגרת הסכם הרוטציה עם הליכוד הוחלט שפרס יכהן כראש הממשלה במחצית הראשונה של הקדנציה, וכשר החוץ בחציה השני.

בינואר 1985 הביאו פרס ושר הביטחון יצחק רבין לממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון. בעזרת תמיכתו של דוד לוי קיבלה הממשלה את הצעתם, ועד יוני יצא צה"ל מעומק השטח הלבנוני, ונותר רק ברצועת הבטחון, שם נותרו כוחות עד שנת 2000. בכך הסתיימה מלחמת לבנון.

ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ופרופסור מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק - מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו.

כראש ממשלה פרס טיפח חבורת יועצים צעירים, בראשות מזכיר הממשלה יוסי ביילין, שכונו "הבלייזרים". הוא הירבה לבקר ברחבי הארץ, ולראשונה מזה שנים זכה לאהדת הציבור הרחב.

[עריכה] בממשלות שמיר

למרות שרבים בציבור ובעיתונות פיקפקו בכך שפרס יקיים את הסכם הרוטציה, הוא מילא את חלקו בהסכם, והתפטר מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר שהחליף אותו ב־20 באוקטובר 1986. באפריל 1987 נשלח על ידי הממשלה לשיחות חשאיות בלונדון עם חוסיין מלך ירדן, וב-11 באפריל הם הגיעו להסכמה על כינוס ועידה בינלאומית לשלום במזרח התיכון. ההסכם, שכונה "הסכם לונדון" הובא במאי לדיון בממשלה, אך לנוכח התנגדותו של שמיר, לא אישרה הממשלה את ההסכם, והיוזמה נקברה.

בשנת 1988, הפסיד שוב המערך, בראשותו, בבחירות לכנסת השתים עשרה, אך שוב הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אולם הפעם בלא רוטציה, ופרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר.

[עריכה] "התרגיל המסריח"

ערך מורחב – התרגיל המסריח

בתחילת 1990 הביא מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר לישראל הצעה למשא ומתן עם הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב, כאשר עיקר המחלוקת הייתה בנושא שיתוף נציגות ממזרח ירושלים, ונציגות של המגורשים. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי אמון, ב־15 במרץ, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה.

הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס קואליציה בת 61 חברים.

ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב־11 באפריל. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל - אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב־26 באפריל, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. שמיר הצליח להרכיב את הממשלה, ופרס חזר לעמוד בראש האופוזיציה.

[עריכה] ממשלות העבודה

[עריכה] בממשלת רבין השניה

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר, ואורה נמיר. פרס זכה ב 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להמנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה.

כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ. להפתעת רבים השניים הצליחו להתגבר על משקעי העבר, ולשתף פעולה באופן סביר רוב הזמן.

בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל במסגרת "תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי. אולם עד מהרה הצליח פרס לתפוס תפקיד מרכזי: בעוד ישראל ניהלה, במסגרת תהליך מדריד, משא ומתן עקר עם משלחת ירדנית-פלסטינית, הודיע יוסי ביילין לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף. פרס הביא את רבין בסוד העניין, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו נקראו הסכמי אוסלו. לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. אחרי שתדלנות רבה זכה פרס על צעד זה, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994.

פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן [1]. זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2 - 3 בנובמבר 1993 נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זיכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת ההסכם באוקטובר 1994.

ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש" (אותו כתב ביחד עם אריה נאור). בספר הוא פורש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, בו אינטרסים כלכליים ועל לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין שמשתמשים בו בשביל לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון.

[עריכה] ממשלת פרס

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת שלום גדולה בכיכר מלכי ישראל, בה השתתף גם פרס. בצאתו מבימת העצרת, דקות ספורות לפני רבין, עבר על פני המתנקש, יגאל עמיר, שחיכה לראש הממשלה.

באופן טבעי פרס היה לראש הממשלה בפועל, וב־22 בנובמבר הציג את ממשלתו, שבה שימש גם כשר הביטחון.

בנובמבר ודצמבר ביצעה ממשלת פרס את הנסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה. אולם כאשר הוא קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהירות, החליט להקדים את הבחירות בכמה חודשים - מאוקטובר למאי, בכדי לקבל מנדט משלו. סיבה נוספת היתה, באופן לא רשמי, בשביל לנצל את הפופולריות הגבוהה שלו בציבור בעקבות רצח רבין.

אולם הפופולריות הזו לא נשארה גבוהה לזמן רב. בתחילת ינואר אישר פרס את חיסול "המהנדס" יחיא עיאש. בתגובה ביצע החמאס בין ה־21 בפברואר ל־4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, אשקלון, ותל אביב, בהם נהרגו למעלה משישים איש, וכתוצאה מהם התערערה תחושת הביטחון של הציבור.

תחושה זו ספגה מהלומה נוספת בתחילת אפריל, כאשר החיזבאללה ירה מטחי קטיושות על ישובי גבול הצפון של ישראל. תחילה החליט פרס להבליג, בייחוד לנוכח חג הפסח והפגיעה בתיירות הצפוייה בחג. אולם כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע "ענבי זעם" ב־11 באפריל. ב־18 באפריל הרג פגז תותח ישראלי שנורה לעבר משגרי קטיושות יותר ממאה פליטים שהצטופפו במחנה או"ם בכפר כנא שסמוך אליו פעלו אנשי החיזבאללה. בתחילה היה נראה שישראל תפסיק את המבצע, אך פרס החליט להמשיכו, ורק ב־27 באפריל הוא הופסק כאשר הושגו בעקיפין הבנות בין ישראל, לבנון וסוריה.

מבצע זה עזר רק במעט, אם בכלל, לחזק את מעמדו כדמות "בטחונית", שהתערער עקב פיגועי החמאס, והתקפות החיזבאללה. אולם מצד שני תקרית כפר כנא עוררה עליו את זעמם של האזרחים הערביים.

מערכת הבחירות בשנת 1996, בה התמודד מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, הייתה הראשונה שהתנהלה לפי חוק הבחירה הישירה. במערכת הבחירות ניסה פרס להסתמך על גל האהדה כלפיו וכלפי המפלגה בעקבות רצח רבין מבלי להראות כמי שמנצל את הרצח, וניסה גם להתגבר על הפער בין התדמית של רבין כ"מר ביטחון" לתדמיתו שלו. הוא הירבה להופיע בבטלדרסים צבאיים, וסיסמת הבחירות שלו הייתה "ישראל חזקה עם פרס", שנבנתה במקצב המדוייק של "ישראל מחכה לרבין". לאור הסקרים שהראו בתחילת המערכה יתרון עצום לפרס, ניסו אנשיו "להרדים" את מערכת הבחירות.

אולם פרסומאי הליכוד, בעצתו של ארתור פינקלשטיין, כבשו את סדר היום כאשר הראו בתשדירי הבחירות את פגיעות הפיגועים והקטיושות, וחזרו שוב ושוב על סיסמאות כמו "אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס" ו"פרס יחלק את ירושלים". גם בעימות הטלוויזיוני, בו פרס ניסה להתעלם מנוכחותו של נתניהו, פרס נראה מבוגר ועייף אל מול נתניהו הצעיר, ובעל ההופעה הטלוויזיונית המלוטשת. את מסע הבחירות של נתניהו סיים בימים האחרונים שלפני הבחירות הקמפיין הבלתי רשמי של צעירי חב"ד: "נתניהו טוב ליהודים", כאשר לאנשי פרס לא הייתה תגובה.

בליל הבחירות, ה-29 במאי, הראו המדגמים על שיוויון, ועל יתרון קל לפרס, בתחום הטעות הסטטיסטית. העובדה שהמדגמים סירבו להכריז על המנצח, לא הפריעו לאנשי פרס להתחיל לחגוג. רק בשעת לפנות בוקר, כשרוב הציבור בישראל כבר ישן, החלו לזרום תוצאות האמת, והמדגמים החלו ליטות לטובת נתניהו. עם עלות הבוקר התברר שנתניהו מוביל ברוב קטן וכנראה ינצח בבחירות. כעבור יום נוסף, עם סיום ספירת קולות החיילים, התברר שפרס הפסיד בהפרש של כשלושים אלף קולות, כאחוז ממספר המצביעים.

[עריכה] אחרי ראשות הממשלה

אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס מרכז פרס לשלום שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו. הוא נשאר יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה, עד יוני 1997, כשאהוד ברק נבחר להחליף אותו, אולם גם אז נשאר פרס בכנסת. רבים במפלגת העבודה הציעו להעניק לפרס את התואר "נשיא המפלגה". אולם ברק, שחשש שפרס ינשוף בעורפו, סירב להצעה. ב־1999 פרס נבחר גם לכנסת ה-15. ראש הממשלה החדש, אהוד ברק מינה אותו ל"שר לשיתוף פעולה אזורי".

בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד. הוא היה מועמדה של קואליצית ברק המתפוררת, אבל בשל מעמדו האישי הבטיחו לו רבים את תמיכתם. ההצבעה החשאית בכנסת לתפקיד התקיימה ב-31 ביולי, והפרשנים העריכו שפרס יזכה ללא קושי. בסיבוב הראשון זכה פרס בתמיכתם של 57 חברי כנסת בלבד, לעומת 60 לקצב. בסיבוב השני זכה קצב לעוד שלושה קולות, ופרס בהפסד צורב נוסף.

עם התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה והתקרבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001, עלתה יוזמה בקרב אוהדי פרס להריץ אותו לראשות הממשלה, וקמו תנועות כמו "תנו לפרס לנצח". בתחילה דובר על כך שפרס יחליף את ברק כמועמד מפלגת העבודה. אך כאשר התברר שהדבר לא מציאותי, עלתה יוזמה שמרצ תציג את פרס כמועמדה (על פי חוק הבחירה הישירה רק סיעה, שלה לפחות 10 חברי כנסת, או קבוצת סיעות כזו, יכלה להציג מועמד לראשות הממשלה). אולם רוב אנשי מנהיגות המפלגה, בראשות יוסי שריד התנגדו להצעה, והיא נפלה בדיון בהנהלת המפלגה.

שמעון פרס עם דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה של ארצות הברית, 22.10.01

אחרי הבחירות ונצחון אריאל שרון, ברק פרש מהפוליטיקה, ומתוקף בכירותו, הפך פרס לראש המפלגה בפועל, עד להקמת ממשלתו של שרון. פרס הוביל את כניסת המפלגה לממשלה, וקיבל בה מינוי לסגן ראש הממשלה ואת תיק החוץ. ב-2 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה, ופרס התפטר מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ.

אחרי תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה ב־2003, והתפטרותו של עמרם מצנע מראשות המפלגה, מונה פרס שוב ליו"ר הזמני של המפלגה, עד לעריכת בחירות בקרב מתפקדי המפלגה. עם התערערות ממשלת שרון השניה, עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות, הוביל פרס את מפלגתו שוב להצטרפות לממשלת שרון, על מנת להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בתחילה דרש להיות ממלא מקום ראש הממשלה, אולם מכיוון שהתפקיד כבר היה תפוס על ידי אהוד אולמרט, הוא מונה להיות המשנה לראש הממשלה.

בבחירות למשרת יושב ראש המפלגה, שנערכו ב־9 בנובמבר 2005, הוביל פרס בסקרים שקדמו לבחירות בשיעור ניכר, אך משנספרו הקולות, התברר כי זכה רק ל־40% מן הקולות, בעוד שיריבו עמיר פרץ זכה ל־42% מן הקולות והוכרז כמנצח. לאחר היבחרו, הורה פרץ לשרי מפלגת העבודה, בהם פרס, להתפטר מהממשלה וב־23 בנובמבר נכנסה התפטרותו של פרס לתוקף. ב־30 בנובמבר 2005, הודיע פרס רשמית על פרישתו ממפלגת העבודה והביע את תמיכתו במפלגת קדימה, בראשות שרון. ב־15 בינואר 2006 התפטר מהכנסת, ככל הנראה, בשל רצונו להתמנות לשר בממשלת קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע ממנו, לו היה ממשיך לכהן כחבר כנסת מטעם סיעת העבודה, אך מתמודד לכנסת שלאחריה מטעם קדימה, שהיא סיעה המכהנת בכנסת היוצאת. הוא מוקם שני ברשימת קדימה לכנסת, אחרי אהוד אולמרט.

לאחר הבחירות לכנסת ה-17, מונה פרס לתפקיד המשנה לראש הממשלה והשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל ועל הפיתוח הכלכלי האזורי.

[עריכה] פרטים אישיים

שמעון פרס נשוי לסוניה משנת 1945, שדבקה באנונימיות ציבורית. הוא אב לבת, ד"ר צביה (ציקי) ולדן, ושני בנים, יוני וחמי.

אחיו של שמעון הוא גרשון(גיגי).

[עריכה] ספריו

• השלב הבא, 1965.
• קלע דוד, 1970.
• כעת מחר, 1978.
• לך עם האנשים, 1979.
• יומן אנטבה, 1991.
• המזרח התיכון החדש, 1993.
• יומן קריאה, 1994.
• Battling For Peace, ארצות הברית, 1995.
• Conversations Avec Shimon Peres, צרפת, 1997.
• בראשית חדשה, 1998.
• עם הרצל לארץ חדשה, 1999.

[עריכה] לקריאה נוספת

• מיכאל בר-זהר, כעוף החול - שמעון פרס - הביוגרפיה, ספרי משכל, 2006.
• חיים משגב, לא אותו הים - שמעון פרס, הוצאת ספרית פועלים, 2004.
• יאיר קוטלר, הזרזיר והעורב, אריאל שרון ושמעון פרס כמות שהם, ירון גולן , 2002 .
• אורלי אזולאי- כץ, האיש שלא ידע לנצח : שמעון פרס במלכודת סיזיפוס , משכל, 1996 (על שמעון פרס בבחירות 96').
• מתי גולן, פרס, שוקן, 1982.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שמעון פרס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שמעון פרס

• שמעון פרס באתר הכנסת
• שילה הטיס רולף, שמעון פרס (פרסקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
• שמעון פרס: מצליח בהנהגה, נכשל בבחירות, באתר הסוכנות היהודית.
• שבתי טבת במאמר ביקורתי על שמעון פרס
• שמעון פרס - ראש הממשלה השמיני של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי".
• מרכז פרס לשלום.
• השלב הבא של שמעון פרס, מאת אלי אשד.
• ציטוטים מפורסמים של שמעון פרס, באתר "בין המרכאות"
• מצע רשימת קדימה לבחירות לכנסת ה-17, באתר תנועת קדימה.

ראשי ממשלת ישראל

דוד בן גוריון | משה שרת | דוד בן גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט

שרי הביטחון בממשלת ישראל

דוד בן גוריון | פנחס לבון | דוד בן גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ

[[קטגוריה:חברי כנסת מטעם קדימה