הבחירות לכנסת התשיעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכת הבחירות לכנסת התשיעית הייתה ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, ותוצאותיה ניכרו לשנים, הרבה מעבר לשנות כהונת הכנסת התשיעית. בחירות אלו, המכונות "בחירות המהפך", היו הפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לקבל את השלטון במדינה, ובכך סיים הגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב, ולאחר מכן במדינה, משזו קמה, במשך כמעט חמישים שנה, החל משנות ה-30 ועד שנת 1977. בחירות אלו סימנו בגלוי את השינוי במבנה הדמוקרטי והסוציו-אקונומי המתרחש בישראל, וסימנו את קו השבר החברתי, הכלכלי והעדתי, שפיצל את החברה הישראלית לשני גושים שווי כוח לערך הנאבקים ביניהם, במקום שבו הייתה לאורך כל השנים קודם לכן הגמוניה ברורה של אנשי מפלגות הפועלים ותומכיהם.

[עריכה] רקע היסטורי

ממשלתו של יצחק רבין נולדה לאחר התפטרותם של גולדה מאיר ומשה דיין ב-11 באפריל 1974 בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים. אותו חלק באוכלוסייה שקיווה לשינוי מהותי שיחולל ראש הממשלה החדש, יליד ישראל הראשון שמונה לתפקיד, התאכזב במהרה.

הרמטכ"ל לשעבר בן ה-52, שלא כיהן קודם לכן בתפקיד פוליטי בכיר, התמנה לתפקידו אחרי שזכה בבחירות הפנימיות מול שמעון פרס ברוב קטן. פרס לא קיבל את הגזירה, ובמהלך כהונת הממשלה הפגין מדיניות "לעומתית", והחליש מאוד את יכולתו של רבין לשנות, אם כי ספק אם היה ביכולתה של ממשלת רבין לחולל שינוי משמעותי במורשת הקשה בתחום הכלכלי, המדיני, הפנימי והציבורי שהותירו הממשלות הקודמות.

בתחום המדיני, הפעילו ארצות הברית, ובמיוחד מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, לחץ כבד על ישראל להתקדם להסדר כלשהו עם מדינות ערב. הסדר ביניים שנחתם בין ישראל ובין מצרים בספטמבר 1975 הקל במשהו על הלחץ בחזית זו, אך רבין ניצב גם מול פעילות הולכת ומתגברת של תנועת "גוש אמונים", שבגיבויו של שר הבטחון שמעון פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (ביניהם זבולון המר) החלו לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית.

בזירה הפנימית היה האירוע הבולט ביותר הניכור ההולך וגובר בין תושביה הערבים של ישראל ומפלגת השלטון. האות הגלוי לכך היו אירועי "יום האדמה" ב-30 במרץ 1976, כאשר הפגנות כנגד הפקעת אדמות הפכו להשתוללות אלימה, וגררו תגובה חריפה של המשטרה, שהותירה שישה הרוגים ערבים, ופצועים רבים משני הצדדים. מתחת לפני השטח, הייתה דעיכה מתמשכת של התמיכה המסורתית של ערבים במפלגת השלטון לטובת מפלגות ערביות, שייצגה שינוי בתפישת מדינת ישראל מספקית של זכויות תושב בחסות השלטון, לתפישה המדגישה שוויון זכויות ואת המובחנות האתנית והדתית של הערבים בישראל.

ההתרחשות הדרמטית בשנות ממשלת רבין הייתה בתחום הכלכלי, שעמד במרכז תשומת הלב לאורך כל תקופת כהונתה. האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. רבין ושר האוצר יהושע רבינוביץ לא רצו, וככל הנראה גם לא יכלו, לנקוט במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותה הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתכניות הרווחה.

כדי להתמודד עם מצבת החובות התופחת של מדינת ישראל, שנבעה בעיקר מההרחבה בשנים הקודמות, נקטה ממשלת רבין מדיניות של "פיחות זוחל" – מיסוד מנגנון אינפלציוני שהביא לירידה בערך הלירה אל מול הדולר בשיעור של 50 אחוז בתקופת כהונת הממשלה. מנגנון אינפלציוני זה תגמל את המקורבים לצלחת השלטונית, ובראש ובראשונה את המפעלים והארגונים ההסתדרותיים ואחריהם עובדי ממשלה, ובמקביל הביא לפגיעה מתמשכת בבעלי ההכנסות הנמוכות.

למרות שהשינוי המשמעותי ביותר בישראל היה בתחום הכלכלי, התחום שבלט במיוחד לעין היה התחום הציבורי, ובמיוחד השחיתות הציבורית. הפרשה הבולטת ביותר הייתה זו של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית של ההסתדרות, שהיה מועמדו של רבין למשרת נגיד בנק ישראל. ידלין נחשף כמי שקיבל שוחד כ"דמי תיווך" בעסקאות מקרקעין בהן הייתה מעורבת הקופה. העובדות שנחשפו על הפרשה והגישה וההתנהגות של בכירי מפלגת השלטון כידלין שלא הבחינו בין רכוש הציבור לרכושם, עוררה תחושה של מיאוס בקרב הציבור. ב-18 באוקטובר 1976 נעצר ידלין וזמן קצר אחרי כן, בנובמבר 1976 נחשפה פרשה נוספת, שבה הואשם אברהם עופר, שר בממשלה, בקבלת שוחד כאשר שימש מנכ"ל החברה ההסתדרותית "שיכון עובדים". פרשה זו הסתיימה בצורה טראגית ב-3 בינואר 1977 עם התאבדותו של עופר. בכיר נוסף במפלגה, מיכאל צור, שהיה מנכ"ל משרד השיכון, הורשע אף הוא באותה תקופה בעבירות שונות וישב בבית הסוהר.

השחיתות במפלגת השלטון, ובמיוחד בצומת הקשרים שבין הגופים ההסתדרותיים ומערכות השלטון לא היו חידוש מרעיש, שכן שמועות וידיעות על־כך רווחו מימיה הראשונים של המדינה. השוני הדרמטי היה זה שבתקופת ממשלת רבין, עם ירידת הדור הראשון והשני של שלטון מפא"י מן הזירה, הבשילה הדמוקרטיה הישראלית למידה שאפשרה לחשוף, לדון ולתבוע את בכירי מפלגת השלטון. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, קבע את הכלל המפורסם: "דין ידלין כדין בוזגלו" – היינו, דין הבכירים כדין כולם.

ביקורת חדשה ומפתיעה כנגד שלטון המערך קמה גם בטלוויזיה הישראלית. השידור הטלוויזיוני, שתפקד בשנותיו הראשונות בשקט ובכניעות, גילה בשנים אלו מרדנות מפתיעה. התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" תקפה מדי שבוע את הממשלה, מחדליה ושחיתותה בחריפות שהציבור ומפלגות השלטון לא הורגלו לה עד אז.

מפלגת השלטון אחרה להבין כי ברק ו"ניקוי ראש" לא היו תופעות מבודדות, אלא סימן לשינוי עמוק יותר בישראל, בציבוריות הישראלית וביחס אל השלטון. אברהם עופר, כאשר הואשם בשחיתות, סבר כי הדרך להתמודד עם ההאשמות היא באמצעות פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לביטול החקירה. אם היה אשם או לא, ייצגה פנייתו תפישה לפיו שרים ושועים ניצבים מעל לחוק ואינם צריכים להחקר כאחד האדם.

תגובה דומה הייתה לביקורת שהוטחה בממשלה ב"ניקוי ראש". מדי שבוע הושמעו קריאות במערך ובמפד"ל לבטל את התוכנית, או לקצץ ולסרס את תכניה, ותגובות אלו התעצמו ככל שהתעצמה הפופולריות של התוכנית.

[עריכה] התרגיל המבריק

היה ברור כי ממשלתו של רבין, הנגועה בחילוקי דעות פנימיים, הן בין מרכיביה, והן בתוך מפלגת השלטון, לא תחזיק מעמד. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות. משבר ממשלתי שנוצר עקב טקס הבאת מטוסי F-15 לארץ, אשר התארך והביא לחילול שבת, הביא לפיטורי שרי המפלגות הדתיות, וכתוצאה מכך להתפטרותו של רבין ב-21 בדצמבר 1976. הכנסת החליטה כי הבחירות ייערכו ב-17 במאי 1977, ורבין המשיך לכהן כראשה של ממשלת מעבר.

מהלך זה, אשר כונה על ידי אנשי רבין בשם "התרגיל המבריק" סימן את סופה של "הברית ההיסטורית" בין המערך ובין המפלגות הדתיות, ולא התקבל באהדה בציבור. סיבוך נוסף היה כי שרי הליברלים העצמאים, משה קול וגדעון האוזנר "נכלאו" בממשלה, מבלי שיהיה בידם להתפטר, שכן לא ניתן להתפטר מממשלת מעבר. הקדמת הבחירות וקביעתן למאי 1977, כמעט חצי שנה אחרי כן, התבררה בסופו של דבר כמשגה קריטי של מפלגת השלטון.

[עריכה] מערכת הבחירות

[עריכה] הבחירות הפנימיות במערך

לאחר התפטרותו של רבין, נראה כי על מועמדות המערך לראשות הממשלה יתמודדו יצחק רבין ושמעון פרס. פרס, שהיה שר הביטחון, פיתח תדמית "ניצית" ו"ביטחוניסטית" לעומת רבין שנחשב ל"יוני". בבחירות פנימיות, שנערכו במרכז מפלגת העבודה ב-23 בפברואר 1977, זכה רבין ברוב של 1,445 קולות, אל מול 1,404 קולות שקיבל פרס. רבין התחייב כי בממשלתו העתידית יקבל פרס "תפקיד חשוב" אך כפי הנראה התכוון לשלול ממנו את תיק הביטחון ולהעבירו ליגאל אלון.

משה דיין החליט לסבך את המצב הפנימי בעבודה, כאשר הודיע כי לא יסכים להצטרף לרשימת המערך אם לא יוחלט כי יתקיימו בחירות חדשות בטרם תוותר הממשלה ויתור טריטוריאלי כלשהו. לבסוף, לאחר היסוסים ופסיחה על שני הסעיפים (לרבות משא ומתן עם ראשי הליכוד), הופיע שמו של דיין ברשימת מועמדי המערך לכנסת.

בחודש מרץ 1977 נחשפה פרשה חמורה, הקשורה בשמו של ראש הממשלה. העיתונאי דן מרגלית חשף כי לאשתו של רבין, לאה, חשבון דולרים בארצות הברית שהיה אסור אז על פי חוקי המטבע הישראלים. רבין הודיע על הסרת מועמדותו. מכיוון שלא יכול להתפטר מממשלת מעבר, יצא ל"חופשה" ופרס מילא את מקומו. בליל ה-7 באפריל 1977 הודיע רבין על הסרת מועמדותו. פרס ואלון הגיעו להסכמה שמנעה התמודדות נוספת, והעמידה את פרס בראשות הרשימה.

[עריכה] ההערכות בליכוד

בליכוד הייתה תחושה, אשר הסקרים שנערכו רק אישרו אותה, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה היה מחלת הלב הקשה של מנחם בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.

אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ בטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהכנה לבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הלא מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית, שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים כמו משה קצב, יורם ארידור, אהוד אולמרט, יצחק מודעי ודוד לוי.

[עריכה] ד"ש

על גל המחאה כנגד השחיתות, כנגד ה"מחדל" ובקריאה לנקיון כפיים ולמנהל תקין, קמה מפלגה חדשה. יגאל ידין, אשר מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע מעיסוק בפוליטיקה (על אף שדוד בן גוריון חפץ להכתירו כיורשו), הודיע ב-2 בנובמבר כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "דמוקרטים - שינוי". תנועת "שינוי" שהקימו הפרופסור אמנון רובינשטיין ואנשיו של ידין, חברו לגורמים נוספים, כגון פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר, ולדמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית, אסף יגורי, והתעשיין סטף ורטהיימר להקמת מפלגה חדשה, התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), שאמורה הייתה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית.

המפלגה, ובמיוחד ידין שנתפש כמנהיג שלו חיכתה ישראל, הכתה הדים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים במפלגה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל, שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד עתה קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים". הבחירות הפנימיות בד"ש היו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.

המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית", אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלויזיה, במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים, העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו: תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת, מלחמה בשחיתות ובהון השחור ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור", וכן יפעל להנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, ובכך כוונתו כי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים. הרקורד הציבורי של ידין, אשר היה חבר בועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכאולוגיה הביא אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית. עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשחיתות המערך אך חששו מהצבעה לליכוד, חשו בנוח להצביע למפלגתו.

[עריכה] מהלך מערכת הבחירות

במערכת הבחירות עמדו זה מול זה שניים מטובי התעמלנים שקמו למחנה השמאל ולמחנה הימין. מנהל מסע הבחירות של המערך היה חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד, ולמולו עמד עזר ויצמן. אף שלא הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה בה הוקרנו תשדירי בחירות בטלוויזיה, במערכת בחירות זו שיחקו התשדירים מקום מרכזי, במיוחד בגלל המתקפות האישיות שהיו במסגרת מערכת הבחירות.

מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים וכמי שעשוי להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה.

הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגת בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. על צד התעמולה השלילית, לא היססה תעמולת הבחירות של הליכוד לתקוף את המערך ב"בטן הרכה", פרשיות השחיתות הרבות שנקשרו במפלגה. סיסמתו המרכזית של הליכוד – "כוח 1 - הליכוד" – והזיהוי שנוצר בלוגו (שהל' במילה ליכוד בו התנופפה כדגל) עם הצבע הכחול סימנו את הקו המוביל בתעמולת הליכוד לשנים הבאות.

עזר ויצמן פתח את תעמולת הבחירות במכתב אישי לבוחר, שפורסם כמודעה בעיתונים, ובו נכתב בין היתר:

"50 שנה שולטת בישראל אותה מפלגה עצמה, מפלגה שאפילו הייתה ללא רבב - כבר נחלשה ועייפה, התערערה והתפוררה. 50 שנות שלטון בכל תחומי החיים, ואשר לרבב... 50 שנה לא היה הדבר כה דחוף: להחליף את השלטון. 50 שנה לא היה הדבר כה הכרחי, כה קרוב. לשנות את הכיוון, לעמוד איתנים ליד ההגה. הליכוד חייב ויכול לעשות זאת. הוא יעשה זאת אתכם. אתה, אנחנו... הישראלים. יש רק כח אחד בישראל. אתם נקראים אליו. עכשיו."

על מערכת הבחירות של הליכוד העיב התקף לב קשה אשר בו לקה בגין בתחילת אפריל. הבדיחה שנפוצה אז הייתה כי ראשי התיבות של אותיות הפתק של הליכוד "מחל" הינם "מנחם חולה לב". התקף הלב מנע מבגין השתתפות אקטיבית במערכת הבחירות, אך הוא החלים בסופו של דבר עד כדי כך שהצליח להשתתף, חולה, חיוור ורזה, בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס.

העימות, שנדחה ביומיים בגלל אסון בו נהרגו 54 חיילים בהתרסקות מסוק במדבר יהודה, הביא את בגין לכל בית בישראל. אל מול שמעון פרס, הופיע בגין כשווה מול שווים. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כפי שהראתה התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לשמעון פרס ונצחון לבגין.

[עריכה] מפלגות נוספות שהתמודדו בבחירות

בבחירות אלו התמודדו 22 מפלגות, מתוכן זכו בסופו של דבר 12 לייצוג בכנסת. פרט למפלגות הגדולות והממוסדות, פעלו מספר מפלגות שוליים קטנות:

• אריאל שרון בחר להתמודד במסגרת מפלגה משלו, ששמה שלומציון.
• מאיר כהנא ניסה, זו הפעם השנייה, להיבחר לכנסת.
• שולמית אלוני רצה פעם נוספת במסגרת "רצ".
• יוצאי "מוקד" ואנשי תנועתו של אורי אבנרי אשר כשלה בבחירות הקודמות, וכן אנשי שמאל נוספים, הקימו את מחנה של"י, מפלגת שמאל רדיקלי בה היו חברים כמאיר פעיל, אורי אבנרי ואריה אליאב.
• הפנתרים השחורים היו מיוצגים בארבע מפלגות - צ'רלי ביטון התמודד במסגרת רק"ח, סעדיה מרציאנו התמודד מטעם "מחנה של"י" ופרט לכך פעלו שתי מפלגות - "הפנתרים השחורים" ו"הפנתרים הציונים".
• איש העסקים שמואל פלאטו שרון הקים מפלגה אשר מצעה היה "האיש הבודד לכנסת". שרון, אשר הוגש כנגדו כתב אישום בצרפת, טען כי אם לא ייבחר לכנסת יוסגר לצרפת. מסע הבחירות שניהל היה כה מוצלח עד שקיבל שני מנדטים. עם זאת הותר לו להשביע רק חבר כנסת אחד, שכן הוא הציג לכנסת רק את מועמדותו הוא, ולא היו ברשימתו אנשים נוספים. המנדט הנוסף שקיבל חולק בין שאר המפלגות כ"קולות עודפים". בעקבות מסע הבחירות הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שביצע במהלך מסע הבחירות, שעיקרן מתן שוחד בחירות. כתב אישום זה נדון בשלוש ערכאות, ובסופו של דבר הורשע פלאטו-שרון בשלושה סעיפי אישום, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על-תנאי.

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות, שהתקיימו ב-17 במאי 1977 נמנו כ-1,748,000 קולות כשרים, מתוך 2,236,000 בעלי זכות הצבעה, אחוז הצבעה של כ-78%. אחוז החסימה עמד בהתאם על כ- 17,500 קולות. בבחירות התקבלו התוצאות הבאות:

[עריכה] לאחר הבחירות

היה זה חיים יבין, קריין הטלויזיה הישראלית אשר טבע את המונח מהפך, כאשר הכריז במוצאי יום הבחירות, בשידור ישיר - "גבירותי ורבותי - מהפך!".

ירידת השמאל הייתה קשה. כל מפלגות השמאל נפגעו, ובראש ובראשונה המערך, שצנח מ-51 מנדטים במערכת הבחירות הקודמת ל-32 בנוכחית. גם ללא ד"ש יכול היה בגין להקים ממשלת ימין-דתיים, ולזכות לרוב. לבסוף הצטרפה ד"ש לממשלתו, ביחד עם המפלגות הדתיות, ועם משה דיין אשר פרש מן המערך.

התחושה במערך הייתה קשה. כבר מתעמולת מערכת הבחירות השתקפה התפישה כי שלטון שאינו של המערך אינו לגיטימי. תפישה זו לא השתנתה עם הבחירות. בליל הבחירות, אמר מזכ"ל המפלגה, יצחק בן אהרון, כי זו "הכרעה לא לגיטימית" וקרא "להחליף את העם". תחושתם של רבים במערך הייתה כי הבחירות היו "תאונה היסטורית" שנבעה מהצבעת מחאה לד"ש.

"המהפך" לא היה חילופי שלטון רגילים, כי אם רעידת אדמה פוליטית שכמותה לא נודעה עד אז. ציבורים שלמים במדינת ישראל, שעד אז לא נשמע קולם, חשו כי הליכוד ובגין מייצגים אותם. הצעירים, בני עדות המזרח, בני עיירות הפיתוח, ורבים אחרים, חשו כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטון מפא"י. האהדה והאהבה לבגין שרחש ציבור זה, השתוותה רק לאהדה אותה רחש הציבור לבן גוריון בשנים הראשונות לקיומה של המדינה.

הליכוד ביסס עצמו כמפלגת שלטון לגיטימית, ובמשך שנים רבות מאז "המהפך" למעט תקופות קצרות, תקופות ממשלות האחדות תקופת שלטון יצחק רבין ותקופתו הקצרה של אהוד ברק, היה למפלגת השלטון הראשית, ובמידה רבה ירש את מעמדה של מפא"י כמפלגת השלטון העיקרית, אשר אין לה מתחרים של ממש.

ד"ש, לעומת זאת, הייתה לראשונה בסדרה של מפלגות "מצב רוח" שהופיעו ונעלמו חליפות. רבים מחבריה המובילים ראו את תפקידה כ"שוט" לייסורו של המערך, אך למעשה התכוונו להמשך שלטונו תוך שינוי דרכיו. אחרים, הסתייגו מן הקו ה"סוציאל-דמוקרטי" שנקטה המפלגה בחיזוריה אחר קולות מצביעי המערך המאוכזבים. ניגודים אלו הובילו להתפוררותה המהירה של המפלגה אחרי הבחירות, עד כדי כך שבשנת 1979 כבר חדלה המפלגה להוות גורם של ממש.

תחזיות האימה של מערכת הבחירות של המערך הופרכו לחלוטין. בגין התברר בתוך זמן קצר כדמוקרט למופת, ורחוק מאוד מדימוי הרודן המאיים שהוצמד לו. לדעת רבים, הפגין בגין גם חולשה יתרה בניהול הממשלה. מה שכונה על־ידו "קלקולים" היה למעשה התנהגות מופקרת של כמה משרי הממשלה מן הליכוד שמרדו בו, ואחרים שזלזלו בסמכותו.

תחזיות המלחמה הממשמשת ובאה תחת בגין הופרכו לחלוטין. בתוך זמן קצר אחרי הבחירות החל משא ומתן עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהוביל להסכמי קמפ דייוויד ולהסכם שלום עם מצרים, המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. המובילים בקידום התהליך היו שני הקיצונים מן העבר הלא רחוק, עזר ויצמן ומשה דיין, שערק מן המערך והצטרף לממשלה.

שינוי דרמטי לא פחות, אף כי הרבה פחות גלוי, התרחש בזירה הפנימית. הקיבוצים, 'הבן המועדף' של המערך, סר חינם אחרי הבחירות ואת מקומם החלו תופשות קבוצות חדשות. ביטול המכסות על מספר תלמידי הישיבה בהסדר תורתו אומנותו הוביל לגידול מתמשך במספר תלמידי הישיבות. הגברת התמיכה בהתיישבות בגדה המערבית הובילה להגדלה ניכרת לאורך השנים במספר היושבים בשטחים.

בתחום הכלכלי, ניסתה להוביל ממשלת בגין בהנהגת שר האוצר שמחה ארליך מדיניות של "ליברליזציה" במטבע החוץ, כשהיא מסירה את ההגבלות על חלק מפעולות הקנייה והמכירה של דולרים. בגין, שהיה זקוק לתמיכת הממשלה בהסכם השלום, וככל הנראה גם חשש מצעדים מחמירים בתחום הכלכלי, סרב לתמוך בצעד הנלווה הנדרש של איזון תקציבי, דבר שכפה על ארליך להמשיך ולממן את התקציב באמצעות אינפלציה. הזינוק האינפלציוני לא אחר לבוא ואחריו התמוטטות "המהפך הכלכלי". חרדת הפוליטיקאים מצעדים של ריסון תקציבי וקיצוץ, שהיו חיוניים לאישוש כלכלתה של ישראל, עתידה להמשך עד כינון ממשלת האחדות בשנת 1984.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית, באתר הכנסת