התרגיל המסריח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

התרגיל המסריח - כינוי לנסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו בשנת 1990 במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר.

בתחילת 1990 הביא מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר הצעה למשא ומתן עם הפלסטינאים, במסגרתה הוא הציע כי ישראל תקיים משא ומתן עם משלחת שתהיה מבוססת על הפלסטינאים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, עם השתתפות של נציגי הפלסטינאים במזרח ירושלים, ונציגי המפונים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס לתמיכה בהפלת הממשלה. כשהושג ההסכם הציעה סיעת המערך אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. הדבר התאפשר מאחר ואגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהצעת אי אמון התקבלה בכנסת.

לאחר נפילת ממשלת שמיר הטיל הנשיא חיים הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים" כדבריו (ביטוי זה העניק לנאום את הכינוי "נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, מר"צ (העתידית) 10, ערביות 6, אגודת ישראל 5), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חה"כ אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש התנועה הליברלית שהיוותה חלק מן הליכוד. שריר נמנה על קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית שבמהלך פברואר 1990, התפצלה מן הליכוד ויסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". מפלגה זאת, בראשותו של יצחק מודעי, אמנם סירבה, במהלך המו"מ הקואליציוני שהתקיים עימה, להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.

ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מלובביץ' רבי מנחם מנדל שניאורסון לאותם חברי הכנסת הנשמעים למרותו, לא לתמוך בממשלת פרס. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נוכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, וזה אכן הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על תמיכתן של מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, ""המפלגה לקידום הרעיון הציוני", ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה חזור הביתה!"), וח"כ אפרים גור שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב-11 ביוני.

מי שטבע בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, שנימק את מתן השם במלים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בנסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".

"התרגיל המסריח", גרם לזעזוע חברתי, וגרר להפגנה המונית שנערכה בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון, ובין היתר נשמע בהפגנה הבטוי: "מושחתים נמאסתם!". למרבית האירוניה, מפלגת העבודה השכילה לעשות שימוש בתחושת המיאוס "מהאין בושה" וקריאה זו הפכה לאבן הפינה בתשדירי הבחירות של המערך בבחירות שהתקיימו ב-1992. המיאוס שחש הציבור כלפי עסקאות המקח והממכר המפלגתיות וכלפי השפעתם הגדלה של הרבנים הוביל למעבר לשיטה של בחירה ישירה בראש הממשלה.