העלייה מחבר העמים בשנות התשעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל עליות לפני קום המדינה: העלייה הראשונה העלייה השנייה היישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית היישוב היהודי בימי מלחמת העולם השנייה היישוב העפלה עליות לאחר קום המדינה: מבצע מרבד הקסמים מבצע עזרא ונחמיה העלייה ההמונית עליות חיסול גלויות העלייה מברית המועצות בשנות השבעים מבצע משה ומבצע שלמה העלייה מחבר העמים בשנות התשעים העליה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

העלייה מחבר המדינות העצמאיות בשנות התשעים של המאה העשרים החלה למעשה עוד בסוף שנות ה־80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה־90.

תוכן עניינים 1 חוקי הגירה בברית המועצות 2 גורמי העלייה 3 הרכב העלייה 4 קליטת העלייה 4.1 פיזור גאוגרפי 4.2 מאפייני הקליטה 4.3 פוליטיקה 4.4 תרבות 4.5 כלכלה 5 תגובת החברה הישראלית 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] חוקי הגירה בברית המועצות

עד לנפילתו של השלטון הסובייטי אזרחי ברית המועצות שרצו להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, ואף נאלצו לשלם כסף על מנת לוותר על זכות זו. נכסי דלא-ניידי כמו דירות שבהן התגוררו בזמן השלטון הקומוניסטי היו שייכות ברוב המקרים למדינה, ולכן גם על רכוש זה נאלצו לוותר במרבית המקרים. אחרי כינון הדמוקרטיה ברוסיה וברפובליקות סובייטיות אחרות, בוטלו חוקים אלה, והעולים שעלו אחרי נפילת הקומוניזם יכלו לשמור על אזרחותם ורכושם.

[עריכה] גורמי העלייה

בניגוד לעליות קודמות, בעלייה זו מניעים ציוניים לא היוו את הסיבה העיקרית לעלייה אצל רוב העולים, והסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות והחשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר ברוסיה בשנים הראשונות שלאחריו.

הסיבה שיהודים רבים בחרו להגר דווקא לישראל, למרות העובדה שלא היו ציוניים, היא העובדה שארצות הברית סגרה את שעריה ליהודים מבריה"מ בתחילת שנת 1990, בעוד ישראל קיבלה אותם ברצון וללא תנאים. ארצות הברית עשתה זאת בעקבות הלחץ של נתיב 2, חברה השייכת למשרד ראש הממשלה, שהייתה אחראית לקשר בין בריה"מ לישראל. עד לסגירת השערים, היגרו לארצות הברית במהלך שנות ה-80 כ-200 אלף יהודים מבריה"מ.

לאחר הגירתם ארצה חל שינוי בעמדתם של חלק מהעולים, והם אימצו עמדה ציונית.

[עריכה] הרכב העלייה

עלייה זו מכונה "העלייה הרוסית", למרות שחלק ניכר מהעולים הגיעו מאוקראינה (קרוב ל-600 אלף עולים), וחלק זוטר יחסית מקזחסטן, בלארוס ומדינות נוספות שהיו כלולות בברית המועצות לשעבר. הסיבה לזה נעוצה בכך שרוסית הייתה השפה הרשמית בברית המועצות ולכן רוב העולים דוברים שפה זו, ללא קשר לאזור שממנו עלו. סיבה נוספת היא ההקבלה בין רוסיה וברית המועצות. למעשה, רוסיה המודרנית רואה את עצמה כממשיכה של ברית המועצות, וברית המועצות הרגישה שהיא ממשיכת דרכה של האימפריה הרוסית. מבחינה דתית, "העלייה הרוסית" היא חילונית ברובה הגדול.

עקב נישואי תערובת, אשר היו מקובלים מאוד בבריה"מ, בשל התפיסה האינטרנציונליסטית אשר הייתה נהוגה בה, העלייה מבריה"מ התאפיינה באחוז גבוה של עולים אשר אינם יהודים על פי ההלכה. ההערכות הרשמיות מדברות על עלייתם של כ-300 אלף עולים שאינם יהודים. שיעור הלא יהודים הלך ועלה עם השנים. על פי נתוני משרד הפנים, כשליש מקרב העולים בשנות ה-90 לא היו יהודים. מאז תחילת שנת 2000 ועד תחילת שנת 2005, 55% מקרב העולים אינם ממוצא יהודי. בשנת 2004 59% מקרב העולים לא היו יהודים. יחסם המספרי של העולים הלא יהודים מהעלייה מחבר העמים גדל עם הזמן כתוצאה מעלייה של צעירים רבים לא יהודים ומנגד אוכלוסית היהודים מורכבת בחלקה הגדול (כ-30%) מפנסיונרים ויהודים מבוגרים מאוד שהולכים לעולמם ככל שמתקדם הזמן.

רבים מהעולים עלו מתוקף הסעיף בחוק השבות המתיר גם את עלייתם של לא יהודים לפי ההלכה בתנאי שאחד מסביהם הוא יהודי ("סעיף הנכד"). בשנת 2001, למשל, 14% מכלל העולים עלו במסגרת סעיף הנכד, וגם נתון זה נמצא במגמת עלייה.

מספרם הגבוה של העולים שאינם יהודים מציב דילמות קשות בפני החברה הישראלית. אחת מהן, היא קבורתם של חיילים לא יהודים, אשר נפלו במסגרת שירותם הצבאי. הממסד הדתי וכן חלקים נרחבים בחברה הישראלית סרב לקבור חיילים אלה בבתי קברות יהודים, בעוד חלקים אחרים בחברה הישראלית טענו כי על אף היותם לא יהודים על פי ההלכה, מדובר בחיילים אשר נפלו למען המדינה ועל כן צריכים להיקבר בבתי קברות יהודים, לצד חבריהם היהודים שנפלו.

[עריכה] קליטת העלייה

[עריכה] פיזור גאוגרפי

פתאומיותו היחסית של גל עלייה זה והיקפו הנרחב הביאו עד מהרה למחסור חמור בדיור בישראל, במיוחד באזור גוש דן ולעלייה דרסטית במחירי דירות המגורים. כתוצאה מכך, הפעיל שר השיכון דאז, אריאל שרון, תוכניות שונות לעידוד הבנייה, שחלקן כללו אפשרויות לוויתור על הליכי תכנון שונים. כאשר אמצעים אלו לא סיפקו מענה לעלייה המתגברת, ועולים רבים נותרו חסרי גג, תוך שנתיים הוקמו כ-430 אתרי קראוונים, אשר הכילו 27,000 קרוואנים ומגורונים. אתר הקראוונים הגדול ביותר הוקם בבאר-שבע, נקרא נחל בקע ושם הוצבו 2308 יחידות דיור.

לאחר תקופה זו, התפזרו העולים ברחבי הארץ. גם בעלייה זו חזרה על עצמה תופעה שהופיעה בכל גלי העלייה הקודמים - מאמצי המדינה לנייד את העולים לפריפריה הביאו לכך שעולים בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך אכן פנו לפריפריה, בעוד עולים ממעמד גבוה יותר, שהיו בעלי האמצעים להתנגד למאמצים אלו, עברו להתגורר במקום לפי בחירתם - בדרך כלל בגוש דן. ערים נוספות בהן התיישבו עולים רבים (מרצונם ושלא מרצונם) הן חיפה והקריות, פתח תקוה, אריאל ואשדוד. בעלייה זו היה לחלוקה בין מרכז לפריפריה היבט אתני מובהק – בעוד מרבית העולים מאזוריו האירופיים של חבר המדינות העצמאיות הגיעו למרכז, רוב העולים שהגיעו לפריפריה היו תושבי הרפובליקות האיסלאמיות והקווקז לשעבר.

[עריכה] מאפייני הקליטה

חוקי קליטת העלייה השתנו עם הזמן. הרכבו של סל הקליטה השתנה ללא הרף ועבר קיצוצים רבים מסוף שנות ה־80 לסוף שנות ה־90. רוב העולים הגיעו בהתחלה לפריפריה ולאחר מכן התפזרו לשכונות "רוסיות". ישנן ערים, בעיקר מהמדרג הסוציו־אקונומי הבינוני והנמוך, שבהן שיעור העולים מגיע ל־50% מכלל התושבים.

עולים רבים השתלבו בשוק העבודה הישראלי, אך רובם ככולם נשארו סגורים בתוך קהילתם. הסיבות העיקריות לסגירות זו נעוצות במספרם הרב של העולים, מה שאפשר להם להקים שכונות גדולות המונות לעתים עשרות אלפי בני אדם, וחוסר מוכנותם של עולים רבים להשתנות בהתאם לחברה הקולטת אותם והציפייה מהחברה עצמה להשתנות על מנת לקבלם. חלק מסוים מהעולים חש את עצמו כ"נעלה" יותר ו"בני התרבות הרוסית הגדולה" לעומת הצ'חצ'חים המקומיים ומרבית האוכלוסייה הישראלית. תחושה זו גרמה לרבים מהם להעדיף את חברת בני עדתם על פני חברתם של הצברים. בין העולים היו כאלה שחשו כי לפני בואם ישראל הייתה מדינה נחשלת, וכי רק בזכות עליית האקדמאים מברית המועצות התחילה הכלכלה הישראלית לפרוח. בנוסף לכך, חלק ניכר מהעולים התקומם על כך שהשכלתם הקודמת לא הוכרה בחלק מהמקרים בארץ והם נאלצו להיבחן מחדש במקצוע שבו עסקו עשרות שנים.

על פי מחקרים שונים, מבין ארבע אסטרטגיות של הגירה – טמיעה, היבדלות, השתלבות ושוליות – בחרו מרבית העולים באסטרטגיית ההיבדלות, היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים יותר, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. בחירות אסטרטגיות אלו היו שונות מאלה של העליות הקודמות (כולל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה־70), אשר האסטרטגיות בהן בחרו היו אסטרטגיית ההיטמעות, היינו דחיית תרבות המוצא וקבלת התרבות הקולטת, וכן אסטרטגיית ההשתלבות.

[עריכה] פוליטיקה

חוסר המוכנות להשתלב והדרישה לקבל כוח פוליטי שיענה על צרכיהם הייחודיים, גרמה לצמיחתן של "מפלגות רוסיות" ובראשן ישראל בעלייה בראשותו של נתן שרנסקי. המפלגה זכתה להצלחה גדולה בבחירות של שנת 1996 וקיבלה 7 מנדטים. בבחירות של שנת 1999 כוחה ירד במנדט ואילו הבחירות של שנת 2003 היא התרסקה לשני מנדטים בלבד והשתלבה בליכוד. רבים רואים בהתרסקותה של מפלגת העולים סימן חיובי להשתלבות העולים בחברה ולכך שהם לא זקוקים עוד למפלגה משלהם. מייסד ומנהיג ישראל בעלייה, נתן שרנסקי, אמר אחרי הבחירות כי הסיבה לנפילת מפלגתו היא דווקא הצלחתה להשיג את יעדה, השתלבות העולים בחברה.

מנגד, הקים אביגדור ליברמן את מפלגת ישראל ביתנו, כמתחרה של ישראל בעלייה. ישראל ביתנו התמקדה במישור הלאומי והציגה דעות ניציות בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. מפלגה זו זכתה להצלחה יחסית בבחירות של שנת 1999, בהן זכתה ב-4 מנדטים ולאחר מכן התאחדה עם מפלגת הימין האיחוד הלאומי שגרפה 7 מנדטים בכנסות ה-15 וה-16.

בכנסת ה-15 פרשו מישראל בעליה רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר שהקימו סיעת רוסית-שמאלנית בשם "הבחירה הדמוקרטית". בבחירות לכנסת ה-16 התמזגה סיעה זו עם מפלגת השמאל המובהקת מרצ-יחד וברונפמן קיבל שריון למקום החמישי כנציג ציבור העולים ונכנס לכנסת.

לאורך כל שנות התשעים אופן ההצבעה של העולים בבחירות היה לעומתי, ז"א, תמיד נגד השלטון הנוכחי. למעשה, לציבור העולים היה חלק ניכר בנפילותיהן של ממשלות יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מציבור העולים מבריה"מ נטה ימינה בספקטרום הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי והחזיק בעמדות ניציות בנושא העימות עם הפלסטינים והמלחמה בטרור. למרות שרוב העולים מבריה"מ תומכים במדיניות ליברלית בנושאי דת ומדינה, בשל היותו של ציבור זה חילוני גמור ברובו, הם נמנעו מלתמוך במפלגות שמאל שהציגו מצע דומה בנושא, עקב עמדותיהן הפשרניות לגבי הפלסטינים וזיהוי השמאל עם הקומוניזם הסובייטי. כך למשל תעמולת הבחירות של אהוד ברק התבססה על הפצת ספר ברוסית המתאר אותו כגיבור מלחמה של ישראל. פרשנים פוליטיים טענו לאחר הבחירות, כי לספר זה הייתה השפעה מכרעת בניצחונו של ברק בבחירות. כמו כן, גם אהדתו הגדולה של ציבור העולים לאריאל שרון נעוצה בעברו הצבאי המפואר ובדימויו הכוחני.

את הפער שבין עמדותיו הימניות של רוב ציבור העולים בתחום המדיני לעמדותיו האנטי-דתיות מילאה מפלגת שינוי, מפלגה חילונית ואנטי-חרדית מובהקת, אשר זכתה לתמיכה גדולה בקרב ציבור העולים, שכן למרות נטייתה אף היא שמאלה בתחום המדיני, לא זוהתה עם השמאל.

[עריכה] תרבות

היחלשותו של האתוס הציוני והיעלמות תפיסת כור ההיתוך הביאו לסובלנות רבה יותר מצד החברה הישראלית לנסיונות העולים לשמור על תרבותם. במקביל, רבים מהעולים ראו את עצמם כנציגי התרבות הרוסית, שלדעתם הייתה נעלה על התרבות הישראלית הלבנטינית. שתי מגמות מקבילות אלו, בשילוב עם מגוריהם של עולים רבים בשכונות נפרדות, הביאו ליצירת תרבות רוסית-ישראלית מובחנת מהתרבות הישראלית.

תרבות זו מאופיינת, במידה רבה, בשילוב של מאפייני ארץ המקור, ברית המועצות, וארץ היעד, ישראל. תמהיל זה יצר תרבות חילונית דוברת רוסית ועברית במקביל (ואף במעורב), השמה דגש רב על ההבדל בין תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה' בתחומי הספרות, המוסיקה, התיאטרון ועוד.

בתחום התקשורת, נוצרה עד מהרה מעטפת שאפשרה לעולים שחפצו בכך לקבל את צרכי הבידור והמידע שלהם בשפה הרוסית. החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (ביניהם וסטי, נובוסטי ועוד). עם התפתחות הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל במהלך שנות ה-90, שודרו ערוצים רבים שמקורם ברוסיה. בנובמבר 2002 חלה התפתחות חשובה בתחום זה, כאשר עלה לאוויר ערוץ טלוויזיה ישראלי-רוסי, ישראל פלוס או ערוץ 9.

אופיה החילוני של עלייה זו ונסיונה לשמר גם את הרגלי האכילה שלה הביאו, באמצע שנות ה-90 לפתיחת חנויות רבות לממכר דברי מאכל שהיו נפוצים בבריה"מ, בין היתר בשר לא כשר כגון בשר החזיר. אף על פי שמכירתו של בשר החזיר מותרת בישראל, ואף מגדלים חזירים בקיבוץ מזרע, הכנסתן של חנויות אלו לערים בעלי שיעור גבוה של תושבים דתיים ומסורתיים היוותה הפרה של הסטטוס קוו, וגרמה לעימותים. ברוב המקרים הגיעו הצדדים השונים לפשרה, והחנויות עברו לאזורי התעשייה.

[עריכה] כלכלה

העולים הצליחו להשתלב בהצלחה בכלכלה הישראלית בענפי המשק השונים, והם מאופיינים כבעלי שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה. תחום ההיי-טק עבר מהפכה זוטא עם החדרתן של החממות הטכנולוגיות שבמקורם הוקמו על מנת לספק מקומות תעסוקה דרך יוזמה אישית לאלפי המדענים והמהנדסים. חלק נכבד מענף הבנייה בישראל מאוייש על ידי מהנדסים אזרחיים יוצאי חבר העמים, זאת עקב הדגש הרב ששמה בריה"מ על הפיתוח התעשייתי והעירוני בשנות ה-60 וה-70, שדרש מהנדסים רבים ככל האפשר. מחקר שנערך ב-1995, שבדק את רמת השכר של העולים המשכילים (16 שנות לימוד ומעלה) ביחס לרמת השכר של הותיקים בעלי אותה רמת השכלה, הראה שרמת השכר של העולים עולה בהתמדה ביחס לזה של הותיקים. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בארץ עומד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, כאשר שכרו של עולה המתגורר 6 שנים מגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22-40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים.

[עריכה] תגובת החברה הישראלית

בתחילה יחסה של החברה הישראלית אל העלייה היה חיובי מאוד, וזכורה אף הססמה "מעולה לעולה, כוחנו עולה". יחס חיובי זה השתנה עם הזמן עקב חששם של חלקים מהחברה הישראלית מהעלייה ההמונית. שתי סיבות מרכזיות שהוזכרו בהקשר לעלייה זו הם, החשש מהאחוז הגבוה של הלא-יהודים בקרב העולים, וכן החשש שהעולים החדשים יתפסו את מקומות העבודה במקום אוכלוסיית הותיקים.

סיבה נוספת ליחס השלילי, הקשור למאפיין כללי של חברת מהגרים, הוא היחס העוין של קבוצת הותיקים לאוכלוסיית המהגרים. בהקשר זה נפוצו סטריאוטיפים שליליים אודות העולים החדשים. יחס עוין זה התחזק גם כתוצאה מכך שבניגוד לעליות קודמות, שמרו חלקים רבים מבני עליה זו על תרבותם הייחודית ועל שפתם, מבלי לנסות למזג חלק מהתרבות והמנהגים בישראל בחייהם. כך שחלק מהביקורת שהופנתה אל בני עליה זו, נגעה לאותו בידול תרבותי, שכלל סטריאוטיפים שליליים כלפי החברה הישראלית.

עם זאת, עולים רבים הצליחו להתערות בחברה הישראלית בתחומים שונים, ולתרום לה רבות. קבוצה של עולים הקימה אף בשנת 1992 את תיאטרון גשר ביפו, במטרה להוות מעין גשר בין התרבות הישראלית והרוסית.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• העולים בישראל - דו"ח מצב, אתר משרד החינוך