ציונות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציונות הינה תנועת לאומית מודרנית שקראה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מטרה זו לא הייתה מוגדרת באופן חד בראשיתה של התנועה והיא התחדדה בהדרגה - תחילה דובר על הקמת מדינה, וזמן-מה אחר כך נקבע שהיא חייבת לקום בארץ ישראל.
הציונות נוצרה כחלק מתהליך ההתעוררות הלאומית שעבר על עמי אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, ולמעשה קראה לסיום הגלות היהודית על ידי יצירת בית לאומי לעם היהודי. בשנים שבין שתי מלחמות העולם התעמתה הציונות עם תנועות יהודיות לאומיות אחרות שביקשו אוטונומיה לאומית במקומות מושבם של היהודים, ועם תנועות יהודיות דתיות מסורתיות, שדחו את רעיון הלאומיות. לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה הדומיננטית בקרב העם היהודי.
מקור השם הוא בציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. על שם הכתוב, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:" (ישעיה פרק ל"ה י')
תוכן עניינים
|
[עריכה] מניעים להיווצרות הציונות
הציונות נוצרה במהלך המאה ה־19. במאה זאת התקיימו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות. עידן הנאורות, אביב העמים והלאומיות הרומנטית, המרקסיסים והסוציאליזם. עידן הנאורות הוא זה שאיפשר לחברה הארופאית להתחיל ולקבל את היהודים לקרבה. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על גרמניה וצרפת, ולכן היהודים בארצות אלו הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה. במהלך המאה ה־19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.
אותו תהליך של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה־19. וגם כאן התחילה תנועת ההשכלה להתפתח. אלא ששברוסיה הייתה החברה הרבה פחות סובלנית ליהודים. הפרעות שנערכו ביהודים בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבר חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב, רק חלק קטן מהם, תחת השפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון.
למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה המערבית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה־19, רוב יהדות מערב אירופה הרגישה בטוחה בתהליך ההטמעות שלה בחברה הנוצרית. עם זאת, התרחש במקביל תהליך התפכחות כדוגמת זה שחל אצל אדם בנימין זאב הרצל. בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי ווינאי מתבולל, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין הרצל שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. אולם חמור מזה - ההמון לא צעק 'מוות לבוגד' אלא 'מוות ליהודים'. אירוע זה הבהיר, כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי.
בשנת 1896 פירסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית. הספר שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה ואיפשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.
ב־29 באוגוסט 1897 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו מזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה.
במהלך שנות השמונים של המאה ה־19, התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים. יהודים רבים הצטרפו לארגונים אלו. ב־1897, הוקם הארגון היהודי הקומוניסטי שנקרא הבונד. הבונד מנה בשיאו כ־2.5 מיליון יהודים. אם זאת, למרות שהקומוניזם דגל בשיוויון והתנגד לרעיון הדת, יהודים רבים חשו דחויים אף בחברה הקומוניסטית.
גל העלייה שני שכונה העלייה השניה, התקיים על רקע הגירת המונים ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 והקיפה יותר מ־35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה - יותר מ־1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית ו-35 אלף באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרים היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה. עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב, גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.
גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.
מתוך 35 אלף היהודים שעלו לארץ רק מיעוט קטן הוגדר ציוני. הרוב עלו לארץ בגלל דוחק. אך המיעוט הציוני שעלה לארץ עלה, כשהוא מושפע מאידאולוגיות מרקסיסטיות-סוציאליסטיות מצד אחד ומזיקה ליהודות מן הצד השני. עיקר הזיקה התבטא באהבה לתנ"ך ובקשר שיצר התנ"ך בין היהודים לארץ.
בגלל הרקע המרקסיסטי שלהם, הרבו אנשים אלו לעסוק בפעילות פוליטית, והם אלו שיצרו בהמשך את המרכז הפוליטי בישוב ובמדינת ישראל. בין העולים בעליה זאת היו דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין וא.ד. גורדון (האחרון הושפע רבות מרעיון העבודה של לב טולסטוי).
לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. כתוצאה מלחץ זה ומהארגון של תנועות הנוער, שארגנו המפלגות של העלייה השניה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות מרקסיסטיות. אנשים אלו שכונו "חלוצים" הם אלו שהיוו את הבסיס הרחב יותר של האידאולוגיה המרקסיסטית- לאומית, של העלייה השלישית. בעליה זאת נוצר גם השומר הצעיר, שלימים הפך למרץ או "יחד".
העליות הרביעית, החמישית והשישת (הבלתי-לגלית) התרחשו בעקבות לחצים שחלו באירופה, בפולין ואחר כך בגרמניה הנאצית. עליות אלו היו הרבה פחות אידיאולגיות.
העלייה השביעית חלה לאחר הקמת מדינה ישראל. עיקר מניעיה היו התממשות החזון העתיק, אליו שאף העם היהודי במשך 1800 שנים של השיבה לציון, וכן מההבנה כי הגלות אינו מקום בטוח ליהודים.
ניתן לומר כי במניעי הציונות היו שלובים בד בבד, לחצים כלכליים ואנטישימיים שלחצו על ההמוני היהודים להגר לארץ ישראל, ואידאות שונות חילוניות ודתיות שהנחו את הציבור הציוני להשגת פתרונות שונים. האידאות החילוניות עיקריות היו האידאות הסוציאליסטיות-לאומיות והאידאות הרוויזיוניסטיות.
[עריכה] מטרות הציונות
ראשיתה של התנועה הציונית במזרח ומרכז אירופה (קהילות תחום המושב, אוסטרו-הונגריה וגרמניה). מטרות הציונות אף פעם לא הוגדרו בצורה המקובלת על כל החלקים של התנועה הציונית וגם המטרות שהיו מוסכמות על רובה השתנו במהלך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות (הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל וכו'). גם סדר העדיפויות בין המטרות השונות לא היה קבוע, גם בין אלה שהסכימו עליהן.
בין מטרותיה השונות של הציונות במהלך השנים ניתן למנות הדברים הבאים:
- הקמת מדינה או "בית לאומי" לעם היהודי.
- פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים בעלי מקצועות שונים.
- ארגון העם היהודי באמצעות מפעלים משותפים שונים.
- הגברת ההכרה העצמית של העם היהודי.
- הכנת התשתית המדינית לקראת הקמת בית לאומי.
- עידוד העלייה לארץ.
- עידוד החינוך היהודי והעברי.
- בניית חברת מופת, המבוססת של צדק חברתי ושוויון.
- סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות.
- בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם.
- הפיכת העברית לשפת העם היהודי.
- הגברת אחדותו של עם ישראל.
- סיפוק תמיכה למדינת ישראל.
- שילוב העם היהודי במדינת ישראל.
ההבדל בין ציונות כיום לבין ציונות בעבר: מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו - חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה - חיזוקה וביסוסה.
[עריכה] היסטוריה של הציונות
[עריכה] התפתחות הציונות מחוץ לארץ ישראל
[עריכה] הציונות המוקדמת
על פי השקפת העולם הרווחת כיום בציונות, מתארכים את ראשיתה של הציונות למחצית השנייה של המאה ה־19. עד סוף המאה ה־19, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו מסורתיים או דתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה־19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה־19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של התבוללות בחברה הכללית והנוצרית. במהלך המאה ה־19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שיווין זכויות), ובאופן רישמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.
אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם היהודים הרפורמים כגרמנים בני דת משה. אולם עליית הרומנטיקה הפכה את היהודים בעיני הסביבה לתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ הבחין באופיה הלאומי של היהדות וציין אותה. ההכרה בלאומיות זו איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כלאום, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.
רוח נאורות וההשכלה, הגיעו למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה־19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה והתחלנות, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמי אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנסיפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו בבונד, ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן ובעיקר בארצות הברית בהן יכלו היהודים להיקלט ביתר קלות.
החל מתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ־35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בה חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות אלא אף מהתנכלויות על רקע אנטישמי. רק חלק קטן מאוד מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, במה שיכונה העלייה הראשונה והעלייה השנייה. הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה יותר וזולה יותר מארצות הברית, ערגה דתית (רוב העולים מקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים/דתיים), התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב יותר מבחינה כלכלית, וכן התחלה של גיבוש רעיונות לאומיים. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית והעלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועה אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.
ביום 30 בדצמבר 1881, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1982 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.
רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה - שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ־2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.
לעומת ראיית העולם המקובלת, יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות המדינית, נשאיה של אידאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה־18, חרגה מגדר אוטופיה והפכה לתוכנית מעשית שהוגשמה, אומנם לא במספרים גדולים, לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה־19. זרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי עלו ליפו ממרחבי האימפריה העותומנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד, במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. לפי אסכולת 'המקדימים', עליית ה'תלמידים' היא הראויה להקרא 'העלייה הראשונה'. גם אלקלעי, כמו אף צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה־19, וניסה למזג את האידיאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.
[עריכה] מיסוד הציונות
בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי ווינאי, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. הוא חש כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי. עוד יותר הושפע הרצל מכישלון האמנציפציה להבטיח ליהודים שוויון זכויות חברתי אמיתי, מתהליכי ההתפוררות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בה חיו אז כ־2 מיליון יהודים, ועלייתה תנועות לאומיות גזעניות ושונאות זרים במרחביה.
ב־29 באוגוסט 1897 התכנס ביוזמתו של הרצל הקונגרס הציוני הראשון והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה. בין השאר את הספר מדינת היהודים. הקונגרס הציוני הראשון היה הפרלמנט הראשון של התנועה הציונית. ובכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקונגרס זה נקבעה הדמוקרטיות של התנועה הציונית. כמו כן נקבע בו העקרון החשוב לפיו בוחרים מפלגות ולא נציגים. עובדה זו שמרה על האפשרות לכל אדם להיות מיוצג בפרלמנט ונשמרה גם בכנסת של מדינת ישראל.
ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו אפילו לא ידע על תנועת חובבי-ציון. [הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, בשלב זה ללא פירוט היכן ומתי יוקם. בהמשך הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.
חידושו הגדול של הרצל היה הפומביות של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות עלייה לארץ קודמות שניסו לעבוד בשקט ונחסמו על ידי השלטונות החליט הרצל לעבוד בצורה הפוכה. מטרתו הייתה להשיג לגטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכות הלגיטימית של היהודים כלאום למדינה משלהם. ומכאן הרעיון של הציונות המדינית. כדי להגשים את המטרה הזאת פנה הרצל בתחילה אל האימפריה העותמנית, אל קיסר גרמניה ואל האימפריה הבריטית. סופו של המהלך התגשם בהצהרת בלפור, בהכרה בבית הלאומי בסן רימנו ובהחלטת האו"ם ב1947 על תוכנית החלוקה. כפי שהרצל ציפה דווקא הפומביות של המהלך והלגטימציה הבינלאומית שהוא קיבל סייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד הגשמתה.
פרעות קישינב גרמו גם לכך שבקונגרס הציוני השישי שנערך בבאזל בשנת 1903 הציג הרצל את תוכנית אוגנדה שלפיה תוקם מושבה של יהודים באוגנדה. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים. בקונגרס השביעי שנערך ב־1905, הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ ישראל. את עיקר המאמץ לקבוע את ארץ ישראל כמושב המדינה העתידים הובילו ציוני ציון בראשות מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה הטריטוראליסטים, ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על היעד של הקמת בית לאומי בארץ ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ ישראל, הוקם ב־1908 המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין שתפקידו להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.
[עריכה] העלייה השנייה
- ערך מורחב – העלייה השנייה
בין השנים 1903 ל־1914, היגרו לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה כ־35 אלף עולים. מתוכם כ־10,000-13,000 איש נשארו. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000-1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף גודלו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האיסלאם. אוכלוסיית המהגרים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. רובם לא היו מאורגנים ולא בעלי אידאולוגיה מגובשת.
מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרים לחייהם שעלו מתוך אידאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היוו את הגרעין הקשה, אשר הוביל את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה כערך עליון. למרות שדיברו יידיש כשפת אם, שימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה.
בין העולים בעליה זאת היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, ברל כצנלסון, וא.ד. גורדון.
ב־1917 הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את הצהרת בלפור שבה הכריזה בריטניה על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי חבר הלאומים ב־1920, במסגרת כתב המנדט שניתן לבריטניה.
[עריכה] העלייה השלישית
- ערך מורחב – העלייה השלישית
לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. כתוצאה מלחץ זה ומהארגון של תנועות הנוער, עלו לארץ יהודים רבים, בעיקר צעירים, שהיוו את הבסיס הרחב יותר של האידאולוגיה הסוציאליסטית-לאומית של העלייה השלישית. אנשים אלו שכונו "חלוצים" הם אלו שהיוו את הבסיס הרחב יותר של האידאולוגיה המרקסיסטית-לאומית, של העלייה השלישית. בעליה זאת נוצרה גם תנועת "השומר הצעיר", שזוהתה עם השמאל הסוציאליסטי ואפילו עם הקומוניזם. במשך השנים היא יוצגה על ידי מפלגת מפ"ם, עד שזו התמזגה למרצ.
כתוצאה מהמנדט הוקמה ב־1929 הסוכנות היהודית שתפקידה לבצע בפועל את הקמת הבית הלאומי. הסוכנות הפכה להנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והתחילה בהקמת מנגנונים שישמשו בעתיד את המדינה.
עולי העלייה השלישית התרכזו בעיקר במושבות וכפרים - לא בערים, הם השתקעו והקימו צורות התיישבות חדשות כגון- עמק יזרעל ונהלל.
[עריכה] העליות הרביעית והחמישית
- ערך מורחב – העלייה הרביעית
- ערך מורחב – העלייה החמישית
הסיבות לעליה רביעית ולעלייה החמישית נוצרו מלחצים כלכלים שהופעלו בפולין בעליה הרביעית ומהלחץ שהפעילו הנאצים החל מ־1932 בגרמניה. עליות אלו לא היו אידיאולגיות אלא "בורגניות יותר". אנשי העלייה הרביעית הם שסיפקו את הכוח המניע מאחורי התפתחות המפלגה הרוויזיוניסטית, בהיות לאומיים יותר. אנשי העלייה החמישית שבאו בעיקר מגרמניה, היוו בהמשך את האליטה האינטלקטואלית של המדינה. בהשפעת תרבות גרמניה וצרפת, דעותיהם היו יותר מערביות קוסמופליטיות. מביניהם ידועים אנשים שהשפעתם ניכרת גם היום.
[עריכה] עלייה בימי מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה
העלייה השישית או העלייה הבלתי-לגלית נבעה מהלחץ של מלחמת העולם השנייה והההשמדה של יהודים על ידי גרמניה. תוצאות הלחץ הזה המשיכו לפעול גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. המחתרות העבריות עודדו עלייה זו ואף ארגנו מבצעי העפלה ימים ויבשתיים על מנת להבריח עולים יהודיים אל ארץ ישראל.
[עריכה] השואה והמאבק על ארץ ישראל
ב־1939-1945 התחוללה השואה, שנתנה דחיפה גדולה למימוש הציונות. ההסתדרות הציונית הכריזה ב־1942 על תוכנית בילטמור שהיא הפעם הראשונה שבה מוכרז רשמית היעד הסופי של הציונות - הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.במובלע קיבלה תוכנית בילטמור גם את עקרון החלוקה.
ההעפלה, נבעה מהלחץ של גרמניה, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. תוצאות השואה גרמו להאצה רבה בלחץ המעפילים בשל התנאים הגרועים אליהם התדרדרו היהודים באירופה במהלכה. תנאים שהתבטאו בין השאר בבעיית העקורים.
הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה להחלטת החלוקה של האו"ם ב־1947, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד.רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב־1948 הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ישראל קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות באו"ם: לרבות ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה. מדינות ערב, לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ־1947 באמצעות כנופיות טרור פלסטיניות, נסתיימה רק ב־1949 כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אומנם מנצחת ממלחמת העצמאות והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ־6000 חללים.
[עריכה] התפתחות הזרמים והמוסדות הציוניים בישוב
אנשי העלייה השנייה הקימו שלוש מפלגות עיקריות, שאיגדו אותם רעיונית. המפלגות נקראו פועלי ציון וקבוצת הבלתי מפלגתיים (שהתאחדו למפלגת אחדות העבודה) והפועל הצעיר. מפלגות אלה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שהייתה הכוח העיקרי ב"תנועת העבודה" המאורגנת (יחד עם תנועות קטנות יותר, ובעיקר השומר הצעיר) במסגרת ההסתדרות. ההסתדרות ומפלגותיה ביחד עם המוסודות העולמיים של הציונות, היו הגורמים העיקריים שאיפשרו את ארגונה וכינונה של המדינה היהודית. מבחינה פוליטית בתחילה רוכז עיקר הכוח הפוליטי בגולה, אך עם התפתחות המפלגות בארץ, עברה השליטה למפלגות שבארץ ישראל. ב־1934, עברה השליטה בסוכנות היהודית ובישוב לידי מפא"י, בהנהגת דוד בן גוריון. מאז ועד להקמת המדינה ב־1948, המשיכה מפא"י להנהיג את היישוב. ב־1924, הוקמה המפלגה הרויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. מפלגה זאת תמכה בעיקר בפתרון קיר הברזל, בהקמת כוח עברי, ובהפרדה מהערבים. עם זאת, עיקר הכוח המארגן היה שייך למפלגות הפועלים. בתוך כך הקימו מפלגות הפועלים גופים שילטוניים, כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וסולל בונה
[עריכה] הציונות לאחר קום מדינת ישראל
לאחר הקמת מדינה ישראל, נבעה העלייה לישראל מכמה גורמים:
- הכרה שנפוצה בקרב יהודים כי ארצות הפזורה היהודית אינן בטוחות עבורן. הדבר אמור לגבי יהודים במזרח אירופה, בברית המועצות ובארצות ערב. לגבי הראשונים הכרה זו נפוצה בעקבות השואה, ובעקבות אירועים אנטישמיים שקרו אחריה. לגבי האחרונים - בעקבות מהומות נגד יהודים שהיו חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות.
- מאמצים שעשתה ממשלת ישראל להעלאת יהודים לישראל, באמצעות הבטחת זכויות אזרח וסיוע כלכלי לעולים, וגם באמצעות שליחת שליחים, ניהול משא ומתן עם ממשלות זרות, וכן שליחת מטוסים ואמצעי תחבורה אחרים לשם הסעת יהודים לישראל.
- תחושה בקרב יהודים רבים ששאיפה בת מאות שנים מתממשת לנגד עיניהם, ורצונם לקחת חלק בכך.
[עריכה] סיכום
לסיכום, הסיבה להקמת מדינה יהודית היו שילוב של לחצים שהחברה האירופאית הפעילה על היהודים, ושילוב של זרמים בעם היהודי: אידאלים לאומיים, אידאלים מרקסיסטיים וחזון הנביאים כי עם ישראל ישוב לארץ ישראל, ויכונן ממלכה של צדק משפט וחסד. הציונות היא תנועה מודרנית, הנשענת עם זאת על זיקות מסורתיות לא"י ומבקשת לגבש זיהות יהודית מוכרת, ומעמד בינלאומי, למדינת-הלאום היהודית במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.
[עריכה] זרמים בציונות
- ערך מורחב – זרמים בציונות
בתנועה הציונית היו הוגי דעות אשר יצגו העדפות שונות לגבי הדרך והיעד שצריכה הציונות ללכת בה. בעצם המכנה המשותף היחידי לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי - כל השאר - מקום, אופי, שיטה - היה נתון במחלוקת. ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:
- ציונות מדינית – גישתו של בנימין זאב הרצל
- ציונות מעשית – שהתחילה אצל חובבי ציון והוגים כמו יהודה לייב פינסקר
בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהם:
- ציונות סינתטית המיוצגת על-ידי ד"ר חיים ויצמן
חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:
- ציונות סוציאליסטית המיוצגת על-ידי נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון.
- ציונות רויזיוניסטית המיוצגת על-ידי זאב ז'בוטינסקי.
- ציונות רוחנית המיוצגת על-ידי אשר צבי גינצברג (אחד העם).
- ציונות דתית המיוצגת על-ידי הרב יצחק יעקב ריינס מייסד המזרחי והרב קוק.
[עריכה] הישגי התנועה הציונית
ההישגים מפורטים להלן בסדר כרונולוגי.
- הפיכת העברית לשפה מדוברת וביסוסה כשפה יהודית לאומית.
- יצירת מרכזים תרבותיים יהודיים, חילוניים ודתיים, בארץ ישראל.
- יצירת אלטרנטיבה למרכזים היהודיים במזרח אירופה שחרבו בשואה (בצד מרכזים דומים שנוצרו באמריקה).
- הקמת מדינת ישראל
- הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח-אירופה, צפון-אפריקה ודרום-אמריקה, כך ש-40% מהאוכלוסייה היהודית בעולם יושבים בישראל (נכון לשנת 2003, לפי נתוני הלמ"ס).
השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת כיום במחלוקת רבה בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.
נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:
- המטרה של מדינה יהודית הושגה
- למעלה משליש מהעם היהודי יושבים בארץ וההערכה היא שבעוד שנים לא רבות יהוו יהודי ישראל יותר ממחצית מיהודי העולם
- קיום היהדות הובטח
נימוקי השוללים את גישה זו:
- גם לאחר מאה שנות ציונות מרבית היהודים לא יושבים בארץ ישראל.
- קיום היהדות לא הובטח מכיוון שמדינת ישראל נמצאת בסיכון מתמיד. משנות החמישים, נהרגו בארץ ישראל יותר יהודים מאשר בכל מקום אחר בעולם.
- מדינת ישראל איננה מהווה "אור לגויים" אלא במקרה הטוב מדינה ככל המדינות.
[עריכה] התנגדות לציונות
לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה לאורך כל דרכה וכן גם אחרי קום מדינת ישראל. אנטי ציונות הוא מונח שמאגד בתוכו את השקפות העולם של מספר קבוצות דתיות ופוליטיות שונות. אנטי ציונות מוגדרת כהתנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל.
הביקורת מגיעה הן מצד היהודים והן מצדם של בני עמים אחרים.
כיום, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל בעיקר באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדותה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה אשר אותה חולקים גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות.
ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות (בארץ ובעולם) להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בשל ההפליה הנובעת לפיכך כנגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים, זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות לקיומה של מדינה יהודית בעת הזאת וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות ו/או גזעניות. לעתים רחוקות ישנה סינתזה מסוימת בין הסיבות כמו בדוגמה של נשיא איראן שמתנגד לציונות גם בשל פגיעתה בזכויותיו של העם הפלסטיני וגם מסיבות פוליטיות.
ביקורת חיצונית (זרה):
| הקבוצה | סיבת ההתנגדות |
| התנועה הלאומית הפלסטינית | רצון לשלוט בארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר להם |
| התנועה הלאומית הערבית | תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון, בעל ערכים מערביים |
| איסלאם פונדמנטליסטי | מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מהשטח המוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי |
| שמאל קוסמופוליטי - קומוניסטים ואנרכיסטים | מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו. |
| שמאל אנטי ציוני בעולם | סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה או בפירוק מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית או מדינה פלסטינית במקומה. |
ביקורת פנימית (יהודית):
| הקבוצה | סיבת ההתנגדות |
| העדה החרדית, (בניגוד לשאר החברה החרדית, אשר לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946) | חשש מפני תגובת הגויים ללאום יהודי, איסור (דתי) על דחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית) בשל ג' השבועות המופיעות בשיר השירים. |
| הבונד - תנועה סוציאליסטית יהודית בעלת השפעה רבה על יהודי פולין לפני השואה | הביעה התנגדות לרעיון עזיבת המדינות בהם יושבים היהודים ולוויתור על תרבות היידיש. תמכה באוטונומיה ליהודים בארצות מושבם. |
| קבוצות מתבוללים | דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת בינלאומית ולא כלאום לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "בני דת משה" על פני "יהודים". |
| כנעניוּת | קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל (לפני קום המדינה ואחריה) שקראו להעדפת הקשר בין יהודים ללא-יהודים בארץ ישראל על פני הקשר בין היהודים בארץ לקהילות יהודיות ברחבי העולם. לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "עברים" על פני "יהודים". |
| פּוֹסְט ציונות | שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מהשמאל הפוסט ציוני תומך ברעיון שתי מדינות לאומיות (ישראל ופלסטין), וחלקו תומך בהקמת מדינה אחת רב-לאומית. |
[עריכה] מונחים בציונות
[עריכה] ארגוני התנועה הציונית
[עריכה] מפלגות ותנועות
[עריכה] הכרה בינלאומית
[עריכה] מימוש הציונות
- העלייה הראשונה
- העלייה השנייה
- העלייה השלישית
- העלייה הרביעית
- העלייה החמישית
- העלייה ההמונית
- תחיית השפה העברית
- חלוציות והתיישבות
- יישובי חומה ומגדל
[עריכה] ראו גם
- זרמים בציונות
- אנטישמיות
- החלטת האו"ם של 1975: ציונות זו גזענות (בוטלה מעשית ב־1991)
- פוסט ציונות
[עריכה] קישורים חיצוניים
- התנועה הציונית לבגרות, מתוך סיכומונה
- אחד העם 1891-3, אמת מארץ ישראל (תקציר) - מאמר פרוגרמטי של הציונות הרוחנית.
