ג'ורג' ווקר בוש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||||||||||||||
ג'ורג' ווקר בוש (אנגלית: George Walker Bush, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , נולד ב-6 ביולי 1946) - נשיאה ה-43 של ארצות הברית. מכהן בתפקיד מה-20 בינואר 2001.
תוכן עניינים |
[עריכה] המשפחה
ג'ורג' ווקר בוש הוא בנם הבכור של ג'ורג' הרברט ווקר בוש (ג'ורג' בוש האב), הנשיא ה-41 של ארצות הברית, ושל אשתו ברברה. לזוג נולדו עוד 5 ילדים, שאחת מהם, רובין, נפטרה בגיל צעיר מלוקמיה. סבו, פרסקוט בוש, היה איש עסקים מצליח וסנאטור מטעם קונטיקט. ב-1977 נשא לאישה את לורה וולץ' ולזוג נולדו ב-1981 זוג תאומות, ג'נה וברברה.
עד סמוך ליום הולדתו ה-40 חי חיים פרועים, שכללו שתיה מופרזת של אלכוהול, ויש טענות שגם שימוש בקוקאין. בשנת 1976 נעצר על נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בשנת 1986, כשהגיע לגיל 40, הפך לנוצרי מאמין[1] ("born again Christian") וגם שינה את השתייכותו הדתית מהכנסייה האפיסקופלית לכנסייה המתודיסטית, וחדל לחלוטין לשתות אלכוהול.
[עריכה] השכלה, שירות צבאי ועסקים
בוש נולד בניו הייבן, קונטיקט, אך בגיל צעיר עברה המשפחה לטקסס לרגל עסקי האב. בוש רכש את השכלתו התיכונית באקדמיית פיליפס בבוסטון, מסצ'וסטס (1961 – 1964), והמשיך ללמוד באוניברסיטת ייל (1964 – 1968) . עם סיום לימודיו הצטרף לזרוע האווירית של המשמר הלאומי בטקסס שם שרת כטייס F-102. בשנת 1972 עבר לאלבמה בכדי לעזור למועמד הרפובליקני בקמפיין הבחירות לסנאט. באותה שנה איבד את אישור הטיס בגלל שלא התייצב לבדיקות רפואיות. באוקטובר 1973 שוחרר מהצבא, 6 חודשים לפני תום חוזהו, כדי לצאת ללימודים.
עצם העובדה שנמנע מלשרת בוייטנאם, כמו גם פרטים בעיתיים בשירותו כמתואר לעיל, מהווים עד היום נושא למחלוקת פוליטית בארצות הברית ועלו בשתי מערכות הבחירות שלו לנשיאות. ב-8 בספטמבר 2004 שודרה בתוכנית הטלוויזיה שישים דקות של רשת-CBS כתבה שהגיש דן ראת'ר בה הוצגו מסמכים שנכתבו כביכול בשנים 1972-1973 על ידי ליוטננט קולונל ג'רי קיליאן שהיה מפקדו של בוש במשמר הלאומי של טקסס, ונפטר ב-1984. במסמכים נטען כי בוש לא ציית לפקודות, וכי הופעל לחץ מגבוה למענו. סמוך למועד הפירסום, הוכח כמעט מעל לכל ספק סביר שהמסמכים עצמם מזוייפים. סייעה לכך העובדה כי ככל הנראה הם הודפסו במחשב ולא במכונת כתיבה שהייתה נפוצה באותו הזמן. לאחר ש-CBS התעקשה במשך כמעט שבועיים על נכונות הסיפור, היא הודתה לבסוף שהוטעתה על ידי המקור שלה, ודן ראת'ר התנצל בשידור. הפרשה גרמה להדחת בכירים בחדשות הרשת, ולפרישתו של דן ראת'ר מהגשת מהדורת החדשות המרכזית. למרות שלא הוכח כי תוכן המסמכים אינו נכון, ומזכירתו של קיליאן טענה שלמרות שהיא לא הדפיסה את המסמכים האלה תוכנם משקף את המציאות, פרשת המסמכים המזוייפים הורידה מעל סדר היום את שאלת שירותו הצבאי של בוש.
ב-1975 קיבל תואר שני במנהל עסקים (MBA) באוניברסיטת הרווארד, וחזר לטקסס לעסקים. בתחילה ניסה את כוחו בתעשיית הנפט. ב-1977 הקים חברת נפט בשם "ארבוסטו" (שהוא תרגום שם משפחתו לספרדית) אולם ב1984 הגיעה החברה לסף פשיטת רגל, נקנתה על ידי חברת "ספקטרום 7" ובוש הפך למנכ"ל ויו"ר החברה. "ספקטרום 7" שעמדה גם היא בפני קריסה, ניצלה בזכות השתלטותה של "הארקן אנרגיה" אשר גם בה זכה בוש בתפקידים בכירים. ב-1990, בעת שאביו שימש כנשיא, מכר בוש הצעיר את מניות "הארקן" שהיו בבעלותו זמן קצר לפני שפירסמה דו"ח על הפסדיה. חקירה של הרשות לניירות ערך לא העלתה הוכחות לשימוש במידע פנימי. בשנת 1989 קנה יחד עם חברים של אביו את קבוצת הבייסבול "טקסס ריינג'רס", וניהל אותה עד בחירתו למושל ב-1994.
[עריכה] תחילת הקריירה הפוליטית
כבן למשפחה פוליטית, ניסה בוש את כוחו בפוליטיקה מגיל צעיר. בשנת 1972, בעודו בשירות הצבאי, היה המנהל הפוליטי של מסע הבחירות של ידיד המשפחה וינטון בלאונט לייצוג מדינת אלבמה בסנאט. בשנת 1978 התמודד על מושב בבית הנבחרים האמריקני, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי. ב-1988 עבד במסע הבחירות של אביו לנשיאות.
ב-1994 חזר לפוליטיקה והתמודד למשרת מושל טקסס, מול המושלת המכהנת אן ריצ'רדס שהתפרסמה כשתקפה בעוקצנות את אביו בועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1988. את מסע הבחירות ניהל קארל רוב, מי שהפך ליועצו הפוליטי המרכזי. בוש נבחר לתפקיד, ובכהונתו זכה למוניטין על יכולתו לעבוד עם נציגי שתי המפלגות. כמו כן, התפרסם בין היתר בכך שבמהלך כהונתו חתם על 152 גזרי דין מוות. ב1998 נבחר לכהונה שניה.
[עריכה] הבחירות לנשיאות
לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 הסתמן בוש כמועמד הטבעי של המפלגה הרפובליקאית ובעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בבחירות הכלליות. לטובתו עמדו הפופולריות שלו בתור מושל טקסס ויכולתו לגשר על פערים ולעבוד עם נציגי המפלגה הדמוקרטית במדינה; הפופולריות היחסית שלו בקרב ציבור המצביעים הלטיני, הנוטה בדרך כלל לטובת המפלגה הדמוקרטית; והכרות הציבור עם שמו, בשל כהונת אביו. דברים אלה תרמו להתלכדות מנגנון המפלגה סביב מועמדותו ולמסע גיוס כספים חסר תקדים בקרב בעלי ההון המקורבים למפלגה. לחובתו עמדו חוסר הניסיון שלו במדיניות חוץ ותדמיתו כאדם לא רציני. בראיונות בתקשורת בלט חוסר שליטתו בנושאי חוץ. הוא התבלבל בין סלובקיה לסלובניה, וכשנשאל, לא ידע לומר את שמותיהם של מנהיגי צ'צ'ניה, הודו או פקיסטן [1]. הוא הרבה בשיבושי אנגלית ונתפס בעולם כמעט כרפה שכל. דימוי זה דבק בו על אף שבדיקה העלתה כי במבחני הפסיכומטרי האמריקני קיבל ציון המצוי בעשירון העליון של האוכלוסייה [2].
המתמודד העיקרי כנגדו בבחירות המקדימות היה הסנטור ג'ון מק'קיין מאריזונה, שנודע בזכות שירותו בוייטנאם והתקופה בה היה שבוי מלחמה. תהילתו יצאה בעיקר על סירובו להשתחרר מהשבי קודם חבריו שנשבו לפניו ובזכות סגנונו הישיר. מסע הבחירות של מק'קיין התמקד בצורך ברפורמות בנושא מימון הבחירות למען פוליטיקה נקייה יותר, ומושפעת פחות מהאינטרסים של התורמים הגדולים למערכות הבחירות. מקיין סחף אחריו אנשים רבים באגף המתון של המפלגה הרפובליקאית וכן מצביעים עצמאיים רבים. בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, בה גם עצמאיים יכולים להצביע ולא רק בוחרים הרשומים למפלגה, הפסיד בוש כשקיבל כ-30% מקולות המצביעים בלבד, לעומת 49% בהם זכה מקיין, אולם עד מהרה התאושש בוש עם ניצחון בדרום קרוליינה, ואחריו במדינות דרומיות שמרניות אחרות. מקיין, שהצליח לנצח בעוד מספר מדינות ובראשן מישיגן, לא יכול היה להתמודד עם קצב גיוס התרומות של בוש, ונאלץ לפרוש.
בוש בחר כשותף למרוץ את ריצ'רד צ'ייני שהיה מזכיר ההגנה בממשל של אביו, והקרין ניסיון בנושאי ביטחון וחוץ – צד חלש אצל בוש הבן. בנוסף, עזר לו בנושאים אלה צוות מומחים בראשות קונדוליסה רייס. את הצד הפוליטי של הקמפיין ניהל קארל רוב.
תעמולת מסע הבחירות של בוש נגד סגן הנשיא המכהן אל גור התמקדה בהבטחות להשתמש בעודף התקציבי הגדול שנוצר בקופה האמריקאית בתקופת נשיאותו של קלינטון לקיצוץ חד במסים, להנהיג "שמרנות רחומה", ו"להחזיר את הכבוד לבית הלבן" – רמז עבה לפרשת מוניקה לווינסקי. בענייני חוץ, תקף בוש את ממשל קלינטון על שליחת כוחות אמריקאים לקוסובו ולהאיטי, והצהיר שאם יזכה, יימנע מעירוב ארצות הברית במשימות של "בניית אומות".
בתחילת המרוץ הוביל גור בסקרים [3], אולם לקראת סוף ספטמבר החל בוש לצמצם את הפער. בסדרה של שלושה עימותים ביניהם באוקטובר, הפתיע בוש בהופעה טובה מהצפוי שגרמה לעלייה משמעותית בתמיכה בו. כמו כן, העימותים הביאו לכך שבוש התחבב באופן אישי על ציבור המצביעים, בעוד גור נתפס כמרוחק יותר ואף יהיר.
לבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר הגיע בוש עם יתרון בסקרים, אולם הבחירות עצמן התבררו כצמודות ביותר. כאשר החלו להתפרסם התוצאות במדינות השונות, התברר שגורל הבחירות תלוי בתוצאות של מדינת פלורידה, אשר הייתה אמורה לשלוח 25 מתוך 538 האלקטורים. בתחילה הודיעו רשתות השידור שגור זכה בפלורידה, אולם לאחר מכן ביטלו את הכרזתן והודיעו שהניצחון שייך דווקא לבוש. בסוף הערב התברר שההפרש בפלורידה עומד על מאות קולות וכי על פי החוק, תידרש ספירה חוזרת של הקולות במדינה.
גורל הבחירות לא היה ברור במשך כחודש. בזמן זה התנהלו בפלורידה ויכוחים ועימותים משפטיים בשאלות כמו האם יש להחשיב טופסי הצבעה שבהם הניקוב הצליח רק חלקית ("hanging chads"). כמו כן, הועלו טענות על כך שבחלק ממחוזות הבחירה במדינה, ודווקא כאלה המאוכלסים בתומכי המפלגה הדמוקרטית, טופסי ההצבעה היו מבלבלים, וכך אנשים שהתכוונו להצביע בעד גור, הצביעו דווקא עבור המועמד העצמאי הימני פט ביוקנן.
הספירה החוזרת לוותה באינספור מאבקים משפטיים, ובסופה נקבע כי בוש זכה ברוב הקולות הכשרים, אולם הדמוקרטים דרשו לספור גם טפסים שנפסלו מסיבות טכניות. הממשל המקומי בפלורידה שבראשו עמד ג'ב בוש, אחיו הצעיר של גורג' בוש, התנגד להמשך הספירה, ובתי המשפט נתנו החלטות סותרות, עד שלבסוף, ב-12 בדצמבר, הורה בית המשפט העליון על הפסקת הספירה, ובכך העניק את הניצחון בבחירות לבוש. למחרת, ב-13 בדצמבר, הודיע אל גור בנאום לאומה שהוא מכיר בנצחונו של בוש ומבקש מתומכיו לקבל את התוצאות. למרות זאת, רבים לא קיבלו את בחירתו של בוש כלגיטימית ו"בירכו" את הנשיא הנכנס בקריאה "הידד לגנב" (Hail To The Thief).
ב-20 בינואר 2001 הושבע בוש כנשיא, למרות שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מאשר יריבו – מצב שלא קרה מאז 1888. בוש זכה בכ-47.9% מקולות המצביעים לעומת כ 48.4% לגור אולם בחבר האלקטורים היה לו רוב של 271 לעומת 266 (אלקטור אחד מוושינגטון הבירה נמנע בהצבעה במחאה על כך שאין למחוז ייצוג רגיל בקונגרס).
[עריכה] הקדנציה הראשונה
[עריכה] מדיניות חוץ וביטחון
על פי ההערכה וההצהרות שניתנו בקמפיין, תחום מדיניות החוץ לא היה אמור להיות תחום עיקרי בנשיאותו של בוש, אולם פיגועי ה-11 בספטמבר שאירעו פחות משנה לאחר תחילת כהונתו שינו את המצב, והביאו את ענייני החוץ והביטחון למרכז הבמה. בקדנציה זו, האישים המשפיעים בתחום בממשלו של בוש היו סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני - אחד מסגני הנשיא הבולטים והמשפיעים ביותר בתולדות ארצות הברית, בייחוד בתחום החוץ והבטחון; שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ' - דמות בולטת בחוגי "השמרנות החדשה" (Neoconservatism); והיועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס. מזכיר המדינה קולין פאוול היה, במידה רבה, מחוץ למעגל ההחלטות.
[עריכה] תחילת נשיאותו
במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, בוש לא גילה התעניינות רבה בנושאים אלה, ועיקר התייחסותו הייתה התנגדותו למעורבות ארצות הברית ב"בניית אומות" (כפי שניסתה לעשות בסומליה, האיטי ויוגוסלביה) ושיפור הקשרים עם מדינות אמריקה הלטינית, בייחוד מקסיקו. הדאגה הביטחונית העיקרית של ממשל בוש בחודשי כהונתו הראשונים הייתה בניית מערכות הגנה כנגד טילים, למקרה של התקפה מצד מדינות כמו צפון קוריאה ולוב. לשם כך פרשה ארצות הברית מהאמנה עליה חתמה בימי המלחמה הקרה, אמנה שהגבילה החזקת נשק אנטי-בליסטי (ABM treaty). יש לציין כי בקדנציה זו פרשה ארצות הברית מאמנה נוספת באופן חד-צדדי, פרוטוקול קיוטו העוסק בפליטת גזים הגורמים לאפקט החממה.
[עריכה] פיגועי ה-11 בספטמבר וכיבוש אפגניסטן
פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון הבירה התרחשו עת ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. פניו, עת בישרו לו על האסון וממדיו, שידרו התרגשות ובלבול. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ונברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו" – המקום בו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. התמונות של בוש במעיל רוח מחבק את הכבאים ונואם במגפון גרמו לציבור האמריקאי להתאחד סביב נשיאם.
ב20 בספטמבר, בנאום בפני שני בתי הקונגרס, הכריז בוש על "המלחמה נגד הטרור", העמיד בפני שלטון הטליבאן באפגניסטן אולטימטום שדרש להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל קאעידה שהיו אחראים לפיגועים, וכן קרא לסגור את בסיסי הטרור. האולטימטום כלל גם דרישות לשחרור אזרחים זרים שהוחזקו במאסר והפסקת ההתנכלות לעיתונאים זרים. לשאר אומות העולם אמר: "או שאתם איתנו או שאתם עם הטרוריסטים".
עם הצבת האולטימטום לאפגניסטן, פעל ממשל בוש כדי לאפשר לכוחות ארצות הברית, מדינות נאט"ו ומדינות נוספות שסייעו לארצות הברית, לפעול קרקעית באפגניסטן המוקפת במדינות מוסלמיות וחסרת מוצא לים. לשם כך נדרש בראש ובראשונה שיתוף פעולה מצד ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן – מדינה שלצד קשריה ההדוקים עם ארצות הברית בימי המלחמה הקרה, היוותה את החממה בה גדלה תנועת הטליבאן ושמרה על קשרים חמים איתה גם לאחר עלייתה לשלטון. שיתוף פעולה הושג גם עם כמה מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר הגובלות באפגניסטן מצפון. כדי למצוא שלטון חלופי מתאים, יצר ממשל בוש קשר עם אנשי "הברית הצפונית" ששלטו במדינה קודם השתלטות הטליבאן. כוחותיהם נשאו ברובו של עול הלחימה הקרקעית, והם נועדו להוות את הבסיס לשלטון החדש שיחליף את שלטון הטליבן.
מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות "הברית הצפונית" והאמריקאים על הבירה קאבול. הנשיא הגולה רבאני הוחזר, וב-22 בדצמבר העביר את השלטון לידי ממשל זמני בראשות חמיד קרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002.
הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום ומזרח המדינה נמשכה. ב-7 בדצמבר נפלה קנדהאר - העיר האחרונה שהייתה תחת שלטון הטאליבן, ומנהיגם, המולה מוחמד עומאר נמלט מהעיר. במהלך דצמבר התקיימה גם הלחימה בהרי טורה בורה במזרח המדינה שכללה את ניסיון איתורו של אוסאמה בן לאדן. חלק גדול מלוחמי אל קאעידה והטליבאן נתפסו. כמה מאות מהם הועברו לבסיס הצבאי אמריקאי גוואנטאנמו שבקובה, שם הם מוחזקים עד ימים אלה במעמד של "לוחמים בלתי חוקיים", דבר שהביא על ממשל בוש ביקורת קשה מצד ארגוני זכויות אדם. מבקריה של המלחמה מציינים כי מרבית היעדים שהוצבו לא הושגו - בן לאדן ועומאר מעולם לא נתפסו, השלטון באפגניסטן שולט בעיקר על אזור הבירה קבול, ולחימה בעצימות נמוכה מעולם לא נפסקה.
[עריכה] המלחמה בעיראק
- ערך מורחב – מלחמת עיראק
בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש על צפון קוריאה, אירן ועיראק כעל "ציר הרשע" ובכך הבהיר לעולם שכיבוש אפגניסטן הוא רק צעד ראשון במדיניות ארצות הברית שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. במיוחד נגעו הדברים לעיראק, שיחסיה עם המערב היו נתונים במשבר מאז 1997 עת מנעה מפקחי האו"ם להיכנס למדינה בכדי לוודא שאין בידיה נשק להשמדה המונית. במהלך שנת 2002, התרבו הדיבורים בוושינגטון על נושא "החלפת משטר" בעיראק אולם מאחורי הקלעים, הפעילות בעניין עיראק הייתה הרבה יותר ממוקדת.
חמישה ימים בלבד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, דיבר הנשיא בוש עם אנשיו על האפשרות שלאחר אפגניסטן, תתקוף ארצות הברית בעיראק. מזכיר ההגנה רמספלד אף אמר ש"זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד לפתוח בתכנון פעולה בעיראק [4]. למרות זאת, תקוותו הראשונית של בוש הייתה כי ניתן יהיה להפיל את משטר סדאם לא על ידי מלחמה אלא על ידי פעולה חשאית של ה CIA, אך בתחילת 2002 הובהר שהדבר לא אפשרי.
ב-1 ביוני 2002, בנאום בפני צוערי המכללה הצבאית בוסט פוינט, הציג בוש את מה שנודע כ"דוקטרינת בוש":
- ארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאויימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית.
- במידה ולא יימצאו פתרונות בזירה הבינלאומית, תהיה לארצות הברית הזכות לפעול באופן חד צדדי.
- ארצות הברית תקיים עוצמה צבאית בלתי ניתנת לערעור.
- ארצות הברית תקדם באופן אקטיבי את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם.
בחודש יוני, החל גם מבצע "פוקוס דרומי", שעל קיומו נמסר לציבור רק בדיעבד, ובמסגרתו הוגברה פעילות חיל האוויר האמריקאי באזורים האסורים לטייס בדרום וצפון עיראק, ותוך כדי כך נפגעה ההגנה האווירית העיראקית והושמדו תשתיות תקשורת במטרה להכין את הקרקע לפלישה אפשרית.
ב-12 בספטמבר נאם בוש בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, נאום שרובו הוקדש לסוגיית עיראק. בוש מנה את הפרות החלטות מועצת הביטחון על ידי משטרו של סדאם חוסיין בנושא פיתוח והשגת נשק להשמדה המונית, עידוד הטרור, והפרת זכויות האדם של אזרחי עיראק, ודרש מהאו"ם לנקוט בפעולות על מנת להכריח את עיראק לציית להחלטות אלה, אחרת יהפוך הארגון לבלתי רלוונטי. הוא הזהיר את עיראק שאם היא לא תציית להחלטות, השימוש בכוח יהיה בלתי נמנע.
בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל קיבלו ב-11 באוקטובר שני בתי הקונגרס האמריקאי ברוב גדול (שכלל את הסנאטורים ג'ון קרי וג'ון אדוארדס) החלטה משותפת שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי כדי להגן על ארצות הברית מהסיכון הנשקף מעיראק וכדי לאכוף את החלטות מועצת הביטחון בנוגע לעיראק.
ב-8 בנובמבר התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה מספר 1441, החלטה שנתנה "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון, תוך קביעת לוח זמנים קפדני לחידוש פעולות הפקחים במדינה. ההחלטה הזהירה את עיראק מפני ה"השלכות חמורות" העלולות להיווצר כתוצאה מהמשך הפרת חובותיה, וקצבה לה שבוע להודיע על קבלת ההחלטה. עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות האנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי חזרו לעיראק.
על פי ספרו של בוב וודוורד "Plan of Attack" בוש החליט על פעולה צבאית בעיראק בתחילת ינואר 2003, אחרי שעיראק לא הראתה לפקחי האו"ם נשק להשמדה המונית, והמשיכה לטעון שאין בידיה נשק כזה. בוש חש ששלטונות עיראק משטים בפקחים, ואף חשד באמינותו של האנס בליקס. בוש הודיע על החלטתו לקונדוליסה רייס ולראמספלד, התומך המובהק ביציאה למלחמה, יחד עם סגן הנשיא צ'ייני. ב-11 בינואר, צ'ייני, רמספלד וראש מטה הכוחות המשולבים ריצ'רד מאיירס עידכנו את השגריר הסעודי, הנסיך בנדר, בתוכנית המלחמה, והבטיחו לו שהפעם סדאם חוסיין לא יישאר בשלטון. בוש פגש את השגריר יומיים לאחר מכן בכדי לאשר את ההצהרה, והעביר דרכו מסר לשליט סעודיה בפועל , הנסיך עבדאללה, על מנת לקבל את תמיכתו במהלכי המלחמה. רק לאחר כל הצעדים הללו פגש בוש את מזכיר המדינה פאוול והודיע לו על ההחלטה. פאוול, הגורם האנטי מלחמתי הבולט בממשל, הזהיר אותו מפני ההשלכות והבהיר לו את גודל המחוייבות הכרוכה בהחלטה, אך הבטיח לתמוך בו.
בוש הכין את הציבור למלחמה בנאום מצב האומה ב-28 בינואר 2003 בו טען שעיראק ממשיכה שלא לשתף פעולה עם פקחי האו"ם וכי היו לה 12 שנים להתפרק מהנשק. בנאומו, קישר בוש בין עיראק לבין פיגועי ה-11 בספטמבר, על אף שקשר כזה לא הוכח. כמו כן, אמר גם כי על פי דיווחי המודיעין הבריטי, עיראק ניסתה לרכוש אורניום באפריקה, זאת למרות שה-CIA ידע שמידע זה איננו נכון. לאחר המלחמה, לקח ראש ה-CIA, ג'ורג' טנט, את האחריות להכללת פסקה זו בנאום, והתנצל על כך.
בעוד מועצת הביטחון מפולגת במאבק בין ארצות הברית, בריטניה וספרד שלחצו על יציאה מיידית לפעולה צבאית, לבין צרפת, רוסיה, סין וגרמניה שדרשו לתת זמן נוסף לעבודת הפקחים, דיווחו בסוף ינואר האנס בליקס ואל-בראדעי על שיתוף פעולה מסוים אך לא מספיק מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה פאוול בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט. הנשיא בוש אמר למחרת ש"המשחק של סדאם נגמר". בדיווח נוסף של בליקס ואל-בראדעי, הצהירו השניים כי עיראק צפוייה שלא לעמוד בלוח הזמנים שהציבה החלטה 1441 אך תמכו במתן ארכה נוספת. ארצות הברית ובריטניה ניסו להעביר החלטה נוספת במועצת הביטחון שתגבה פעולה צבאית, וב-24 בפברואר הגישו נוסח החלטה האומר כי "עיראק כשלה בניצול ההזדמנות האחרונה שסיפקה לה החלטה 1441". צרפת בתגובה אמרה כי תכשיל כל החלטה שתאפשר מלחמה מיידית. הנשיא בוש, ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, וראש ממשלת ספרד, חוסה מריה אסנר נפגשו ב15 – 16 במרץ לועידת פיסגה באיים האזוריים בכדי לערוך הכנות אחרונות לקראת היציאה למלחמה.
ב-17 במרץ ארצות הברית הכריזה שהיא התייאשה מהסיכויים להעביר החלטה נוספת במועצת הבטחון של האו"ם, ושתפעל גם ללא החלטה כזו. בנאום שנשא הנשיא בוש בבית הלבן הוא נתן לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר".
ב20 במרץ (19 במרץ בוושינגטון), לאחר שהאולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק. הנשיא בוש הורה להתחיל בהתקפה, כאשר הפעולה הראשונה הייתה תקיפת הבונקר בו היו אמורים להיות סדאם ובניו בטילי טומהוק. זמן קצר אחר כך הכריז הנשיא על פרוץ המלחמה והחלה פריצת הכוחות מכיוון כווית צפונה. בלילה הבא התבצעה התקפת "הלם ומורא" - הפצצה אווירית מסיבית של מטרות אסטרטגיות בבגדד. תוכנית המלחמה של הפנטגון שהסתפקה בכוחות קטנים מהמקובל בתורת המלחמה האמריקאית נחלה הצלחה. הכוחות האמריקאים הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל. יומיים לאחר מכן, הופל פסלו של סדאם במרכז העיר באקט סמלי שצולם ושודר ברחבי העולם. ב1 במאי נחת מטוס ארבעה מושבי של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיאנוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש לבוש בסרבל טיסה. לאחר שעבר לחליפה, הודיע בנאום טלוויזיוני מעל סיפון נושאת המטוסים על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק ", כאשר מאחוריו התנוסס שלט ענק עליו נכתב "המשימה הושלמה" ("mission accomplished").
המציאות התבררה כורודה פחות. כבר מתחילת המלחמה, התאכזבו כוחות הקואליציה מכך שהשיעים בדרום עיראק לא מיהרו להתקומם נגד שלטון סדאם וישבו על הגדר. עם כיבוש בגדאד התברר שכמות הכוחות שהספיקה לכיבוש' עיראק לא הספיקה בכדי לשמור על הסדר בה. מה שסימל זאת יותר מכל הייתה ביזת אוצרות הארכיאולוגיה מהמוזיאון הלאומי בבגדאד. עד מהרה נאלץ בוש להחליף את ראש המינהל האזרחי בעירק, ג'י גרנר, איש הפנטגון, בפול ברמר, איש מחלקת המדינה. המצב בעיראק המשיך להתדרדר כמעט בעקביות. מתנגדי השלטון האמריקני בעיראק פוצצו מכוניות תופת בבגדאד, פגעו בקווי הנפט והשתלטו על ערים שלמות כגון פלוג'ה. מספר החיילים האמריקאים שנהרגו לאחר ההכרזה על סיום המלחמה עלה בהרבה על מספר ההרוגים במלחמה עצמה, ותקופת השירות של חיילי הקואליציה בעיראק התארכה מעבר לתכנון המקורי.
במקביל, החלה תמיכת הציבור במלחמה לרדת, ועימה הפופולריות של הנשיא בוש [5]. העובדה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק וכי ככל הנראה לא היה בידי סדאם נשק כזה לפני פרוץ המלחמה, הוסיפה לאיבוד התמיכה בדעת הקהל. האשמות הושמעו גם על כך שחברות עסקיות המקורבות לנשיא בוש, כמו האליברטון, שסגן הנשיא צ'ייני עמד בראשה עד שנת 2000, הרוויחו מהמלחמה בדרכים מפוקפקות. גם הריגתם של עודאי וקוסאי חוסיין ביולי, ביקורו של הנשיא בוש אצל החיילים בבגדאד בחג ההודיה 2003 והעברת השלטון המסודרת לידי הממשלה העירקית הזמנית ב-28 ביוני 2004 לא שינו את המגמה. אפילו תפיסתו של סדאם עצמו ב-13 בדצמבר 2003 שינתה את מצב הרוח רק באופן זמני.
למלחמה בעיראק הייתה השפעה רבה גם על מערכת הבחירות לנשיאות בהן התמודד בוש על כהונה שנייה בתפקיד. בזמן מערכת הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, הירידה בתמיכה במלחמה הובילה לעליית מועמדותו של הווארד דין שהתנגד מראש ליציאה למלחמה. מגמה זו הביאה את שאר המועמדים לצאת בחריפות הולכת וגדלה כנגד ניהול המלחמה על ידי בוש, דבר שהחליש עוד יותר את התמיכה הציבורית במלחמה. גם אחרי שדין נדחק מהמרוץ וג'ון קרי קיבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית, נשאר נושא המלחמה בעיראק במרכז מערכת הבחירות, כאשר בוש מנסה להציג את המלחמה בעיראק כחלק בלתי נפרד מהמלחמה בטרור, בעוד קרי טוען שהמלחמה בעיראק הייתה דווקא הסחה ממנה.
[עריכה] סוריה ולבנון
המאבק בטרור והמלחמה בעיראק הביאה להגברת העיניין של ממשל בוש בסוריה, והגברת המתח בינה לבין ארצות הברית. מייד אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר כוחות הביון הסורי שיתפו פעולה עם ארצות הברית במידה מסוימת. אולם המשבר בעיראק הביאה לדירדור בייחסים. בניגוד להשתתפות הסורית במלחמת המפרץ בזמן שלטונו של חאפז אל-אסד, תחת הנהגתו של בשאר אל-אסד סוריה נקטה מדיניות שעוררה את זעמה של ארצות הברית. רשמית היא נותרה נייטרלית, אולם האמריקנים האשימו אותם בהעברת נשק לעיראק, אי מניעה ואף עידוד להסתננות של טרוריסטים מגבולה לעיראק, ואף בהחבאת נשק ההשמדה ההמוני העיראקי.
גם המשך תמיכתה של סוריה בחיזבאללה ובארגוני הטרור הפלסטינים היה לצנינים בעיני האמריקנים. בדצמבר 2003 עבר בקונגרס "חוק האחריות הסורית" שהסמיך את הנשיא להטיל עיצומים על סוריה, והוא אכן הפעיל את סמכותו זו ב-11 במאי 2004 [6].
המתיחות עם סוריה הובילה גם למעורבות בעינייני לבנון, ולהשקעת מאמצים לדחיקת רגלי סוריה מהמדינה. במסגרת זו יזמה ארצות הברית יחד עם צרפת את קבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-2 בספטמבר וקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים הנותרים מלבנון (כלומר הצבא הסורי), ופירוק המיליציות (שבראשן החיזבאללה). שיתוף הפעולה עם צרפת סימן פתיחת דף חדש ביחסים בין המדינות, לאחר השפל ביחסים שנגרם כתוצאה מהמחלוקת על היציאה למלחמה בעיראק.
[עריכה] הסכסוך הישראלי פלסטיני
בניגוד לנושאי חוץ רבים אחרים, ההיכרות של ג'ורג' בוש עם ישראל החלה עוד לפני שנכנס לבית הלבן. בשנת 1998, כשהיה מושל טקסס והחל לחשוב על התמודדות בבחירות לנשיאות, ביקר בישראל. בין היתר, ערך לו השר לתשתיות לאומיות דאז, אריאל שרון סיור בשמי הארץ בו המחיש לו את "המותניים הצרות" של ישראל בין טול כרם לים. ביקור זה הותיר בו, ככל הנראה, רושם עז. גם קירבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים תרמה לעמדתו הפרו ישראלית.
בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של אינתיפאדת אל אקצה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח הכישלון המהדהד של הנשיא קלינטון בהשגת שלום במזרח התיכון, החל ממשל בוש את דרכו בשמירה על פרופיל נמוך ביותר בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי ערבי בכלל, ולישראלי פלסטיני בפרט. מעבר להצהרות מילוליות, מיעט ממשל בוש להתערב באירועים, ושלח נציגים בדרג נמוך יחסית כמו הגנרל אנתוני זיני. רק ההתדרדרות הגדולה בחודשים מרץ-אפריל 2002 הביאה את מזכיר המדינה קולין פאוול לביקור של עשרה ימים באזור, בעיצומו של מבצע חומת מגן, ביקור שלא הסתיים בתוצאות משמעותיות.
מאז תחילת כהונתו של ג'ורג' בוש נטה בהדרגה יחסו של הממשל האמריקני יותר ויותר לטובת ישראל. בתחילה בא הדבר לידי ביטוי בביקורים בתכיפות חסרת תקדים של ראש הממשלה שרון בבית הלבן. הנטייה הפרו ישראלית התגברה בארצות הברית בכלל ובחוגים המקורבים לממשל בפרט לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, כאשר המשך הטרור הפלסטיני גרם לניכור כלפי הפלסטינים מצד הממשל האמריקאי ששם את המלחמה בטרור בראש מעייניו. בתחילה אומנם היה חשש בישראל מהנסיון לגייס קואליציה ערבית כנגד הטרור, חשש שהתבטא ב"נאום צ'כוסלובקיה" שבו הדהים אריאל שרון את הממשל כשהשווה את ישראל לצ'כוסלובקיה שהוקרבה כדי לפייס את היטלר [7]. אולם חששות אלו התפוגגו.
תחושתו של בוש כי יאסר ערפאת שיקר לו בעניין ספינת הנשק קארין איי גרמה לו לאבד את מעט האמון שעוד נותר לו בערפאת. בהסכמה מפורשת ובהסכמה שבשתיקה, נתן הממשל האמריקאי יד חופשית לממשלת שרון לנקוט כמעט כל פעולה, למעט גירושו או הריגתו של ערפאת. לאחר הפגישה של פאוול עם ערפאת הנצור במוקטעה, קיבל הממשל את דעתה של ממשלת שרון שערפאת הוא "בלתי רלוונטי" וניתק את הקשרים הישירים איתו. בנושאים כמו המשך הרחבת ההתנחלויות והקמת המאחזים או חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על מדיניותו בהתנגדות לכל שינוי בסטטוס קוו, ברמה ההצהרתית אך שלא כבעבר, לא נעשה כל צעד ממשי במטרה להשפיע על המדיניות הישראלית בנושא.
ב-24 ביוני 2002, הציג בוש בנאום בבית הלבן תוכנית שקראה להקמת "מדינה פלסטינית זמנית" שגבולותיה והסדרים בקשר לריבונותה יקבעו תוך שלוש שנים. תוכנית זו כונתה לאחר מכן "חזון הנשיא בוש". בוש התנה זאת בכך שהפלסטינים יחליפו את הנהגתם להנהגה שלא מוכתמת בטרור. למרות הציפיות, תוכנית זאת הצטרפה גם היא לשלל התוכניות המדיניות שהועלו לחלל האוויר בלא לשאת פרי. בדצמבר הוחלט לטפל בנושא הישראלי–פלסטיני במסגרת ה"קווארטט" שייכלול את ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאומות המאוחדות.
ב-26 בפברואר 2003, בשיא המאמצים של ארצות הברית להשיג את הסכמת מועצת הבטחון של האו"ם למלחמה בעיראק, טבע בוש את המושג "מפת הדרכים לשלום", תוכנית שמטרתה הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ב-14 במרץ, ימים ספורים טרם פרוץ המלחמה בעיראק, הבטיח בוש שיציג את מפת הדרכים עם השלמת המהלך למינוי ראש ממשלה לרשות הפלסטינית. ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר טרח להדגיש את הקשר בין מפת הדרכים לבין המלחמה הקרבה בעיראק, וכך נתפסה היוזמה הזו בעיני רבים כ"תשלום" שבלייר גבה מבוש עבור תמיכתו בו בעניין עיראק.
עם השבעת ממשלתו של אבו מאזן ב-30 באפריל, הוגשה "מפת הדרכים" של ה"קווארטט" לעיון ישראל והפלסטינים לצורך קבלת הסתייגויותיהם. תוכנית זאת הייתה אמורה להתקיים בכמה שלבים. השלב הראשון, שהיה אמור להתבצע במאי 2003, דרש מהצד הפלסטיני את בלימת הטרור, ביצוע רפורמות ברשות הפלסטינית ועריכת בחירות. מהצד הישראלי נדרשה הקפאת התרחבות ההתנחלויות, ונסיגה של כוחות צה"ל לעמדות בהן שהה קודם האינתיפאדה. בשלבים מתקדמים יותר, המהלך אמור היה להביא להקמת מדינה פלסטינית זמנית ולבסוף, להקמת מדינה קבועה וסיום הסכסוך עד סוף שנת 2005.
ב-5 ביוני 2003, השתתף בוש בפיסגה בעקבה עם ראשי הממשלה שרון ואבו מאזן, ובהשתתפות המלך עבדאללה, פיסגה שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים. התמוטטות ה"הודנה" ונפילת ממשלתו של אבו מאזן הכניסה גם תוכנית זו להקפאה, אם כי באופן רשמי נותרו כל הצדדים מחוייבים לה. לאור היעדר התוצאות, הממשל המוטרד בעיראק ובבחירות הקרבות הוריד שוב פרופיל בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני.
עם פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון, התייצב בוש לצידו. בביקורו התשיעי של שרון בבית הלבן, ערב משאל מתפקדי הליכוד, הצהיר בוש על כך שפליטים פלסטינים יוכלו לחזור למדינה הפלסטינית העתידית ולא לישראל, ושקביעת הגבול תיקח בחשבון את קיומם של "מרכזי אוכלוסייה ישראלים" בשטחים. במכתב שהפקיד בידי שרון נכתב בין היתר כי "לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים עיקריים, לא מעשי לצפות לנסיגה מוחלטת לקווי שביתת הנשק מ-1949". הצהרה זו הייתה אמורים לשמש כ"תמורה" להתנתקות, ולעזור לשרון בהעברת התוכנית אך תוכנה היה מסוייג מהצפוי.
שרון ובוש קיימו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף ציין במסיבת עיתונאים פומבית שערך עם הנשיא האמריקני כי מידת אהדתו של האחרון לישראל היא חסרת תקדים. מטבע הדברים, הערכת הפלסטינים את בוש הייתה חיובית פחות הואיל וראו את מדיניותו כחד צדדית.
[עריכה] מדיניות פנים וכלכלה
[עריכה] כלכלה
בתחום הכלכלי, פעולתו הבולטת של בוש הייתה קיום הבטחת הבחירות שלו לקיצוץ במיסים, קיצוץ ממנו נהנו בעיקר בעלי ההון וההכנסות הגבוהות. בלחץ המפלגה הדמוקרטית, אישר הקונגרס קיצוץ מצומצם יותר מזה שהציע בוש, אולם עדיין מדובר בקיצוץ מיסים מהגדולים בהיסטוריה. הקיצוץ הוגדר כזמני למשך 10 שנים אך בוש הבטיח לפעול על מנת להפוך אותו לקבוע.
הקיצוץ במיסים שהובטח כאשר ארצות הברית הייתה בעודף תקציבי של 230 מיליארד דולר, יושם כאשר המדינה הייתה כבר שרויה בגרעון. הגירעון המקורי, ירידת ההכנסות ממיסים, הוצאות הבטחון המאמירות אחרי אירועי ה-11 בספטמבר והמלחמות באפגניסטן ועיראק, גרמו לכך שהקיצוץ הוביל לגרעון גדול יותר של 413 מיליארד דולר ב-2004. גרעון זה יחד עם הגרעון במאזן המסחרי הובילו לירידת ערך הדולר לעומת האירו.
[עריכה] ביטחון פנים
לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, נקט ממשל בוש במספר צעדים מהירים לחיזוק ביטחון הפנים. כעבור חודש התקבל חוק בזק מיוחד שמכונה "חוק הפטריוט" (USA PATRIOT act שהם ראשי תיבות של Uniting and Strengthening America by Providing Appropriate Tools Required to Intercept and Obstruct Terrorism). חוק זה עבר ברוב גדול בשני בתי הקונגרס ונחתם על ידי בוש ב-26 באוקטובר 2001. קבלת החוק ויישומו על ידי שר המשפטים ג'ון אשקרופט, עוררו ביקורת הולכת וגוברת מצד ארגוני זכויות אדם המתלוננים על האמצעים הקיצוניים שהוא מעניק לממשל תוך פגיעה בזכויות האדם לשיטתם. בקדנציה זו הקים בוש משרד פדרלי לבטחון פנים, ובראשו הציב את מושל פנסילבניה טום רידג'.
[עריכה] חינוך
בוש יזם חקיקת רפורמה חינוכית הקרויה חוק " No Child Left Behind ". במסגרת זו ניתן עידוד לחינוך הציבורי תוך כדי יצירת מערכת מקיפה של מבחני הערכה. מבקרי התוכנית טענו שתוספות התקציב שניתנו בחוק אינן מספיקות בשביל לממן את תוספת ההוצאות שהחוק גרם לבתי הספר.
[עריכה] זכויות הומוסקסואלים
פעולתו הבולטת בתחום זה הייתה יוזמתו בשנת 2004 להוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שייאסור הכרה בנישואין בין בני אותו מין, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר נישואין כאלה במסצ'וסטס. בוש התעקש על הצגת התיקון בקונגרס למרות שהיה ברור שאין לו את הרוב המספיק. מבקריו טענו כי עשה זאת בכדי לעורר את הנושא לפני הבחירות לנשיאות ולהביא לקלפיות את אנשי הימין הדתי. לעומת התנגדותו הנחרצת לנישואין, הכריז בראיון ב-26 באוקטובר 2004, זמן קצר לפני הבחירות, שהוא אינו תומך באיסור חוקתי על "איחוד אזרחי" (civil union) כפי שקיים במדינת ורמונט. בוש גם מינה הומוסקסואל גלוי לתפקיד השגריר ברומניה.
[עריכה] מחקר בתאי גזע עובריים
אחת ההחלטות הקשות שבוש היה צריך לקבל הייתה בעניין מימון פדראלי של המחקר בתאי גזע עובריים אנושיים. מצד אחד, דתיותו העמוקה הכוללת התנגדות נחרצת להפלה מלאכותית ואמונה בקדושת החיים מרגע ההפריה הובילה אותו לעמדה המתנגדת לניסויים מדעיים בתאים כאלה, אולם התקוות הגדולות לריפוי מחלות כמו מחלת פרקינסון מחלת אלצהיימר וסוכרת בעזרת מחקרים אלה ועמדת משפחתו של הנשיא לשעבר,רונלד רייגן, חולה אלצהיימר בשנותיו האחרונות, גרמו לו להודיע ב-11 באוגוסט 2001 על אישור חלקי של מימון מחקרים שישתמשו בתאים שנוצרו עד למועד זה.
[עריכה] בחירות 2004
במירוץ לנשיאות ב-2004, התייצב הסנאטור ג'ון קרי, איש המפלגה הדמוקרטית מול בוש, הנשיא המכהן. מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות רבות משני הצדדים והייתה מקוטבת וצמודה ביותר בדומה לזו הראשונה(בישראל השוו אותה להתמודדות ב-1996, בין פרס לנתניהו). ההסתבכות הנמשכת בעיראק בה נפלו למעלה מאלף חיילים אמריקאים, הפחיתה מפופולריות הנשיא. כמו כן, על פי סקרי דעת הקהל היו העמדות שהביע בסוגיות הפנים בלתי פופולריות. סקרים העלו כי בנושאים כמו הפלות, זכויות הומוסקסואלים, מחקר בתאי גזע עובריים ועוד, תמך הציבור בעמדות ליברליות יותר מאלה של בוש. בשבועות האחרונים שקדמו לבחירות, נשחק מעמדו בסקרים עד כי בליל הבחירות העריכו רוב הפרשנים שסיכויי יריבו טובים יותר, במיוחד לאור האכפתיות הרבה שגילה ציבור הבוחרים האמריקני שהלך בהמוניו לקלפיות, מה שאמור היה לפעול לטובת מועמד הדמוקרטים.
למרות הציפיות, משעלה הבוקר בארצות הברית התברר כי בוש ניצח ברוב קטן אך ברור בקרב הציבור הכללי (48%-51%) ובקרב חבר האלקטורים. בוש היה לנשיא הראשון מזה 16 שנה שזכה ברוב מוחלט מקולות המצביעים (רוב שאף קלינטון הפופולרי לא הצליח להשיגו. האחרון לגרוף רוב מוחלט מהקולות היה ג'ורג בוש האב ב-1988). נראה שהמפתח לניצחונו היה תחושת האימה שאפפה את האמריקאים גם שלוש שנים לאחר הפיגועים במגדלי התאומים והערכתם שבוש מתאים מיריבו לשאת על כתפיו את המלחמה בטרור. כמו כן, תרמה לניצחונו התגייסות מלאה של האוונגליסטים, המתנגדים בחריפות להפרדת הדת מהמדינה, להתרת הפלות ולזכויות הומוסקסואלים.
ההישגים המרשימים שנחלה המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס נתנו לבוש תנאי התחלה נוחים לתקופת כהונתו השנייה.
[עריכה] הקדנציה השנייה
[עריכה] מדיניות החוץ והבטחון
השינוי הפרסונאלי הבולט בכהונתו השנייה של ממשל בוש היה החלפת מזכיר המדינה קולין פאוול במי שהייתה היועצת לבטחון לאומי והפכה לדמות הבולטת בממשל, קונדוליסה רייס.
[עריכה] מלחמת עיראק
- ערך מורחב – מלחמת עיראק
הנושא שדרש את רוב תשומת ליבו של ממשל בוש היה המשך המלחמה בעיראק. לממשל היו מספר הישגים בעיראק, שהבולטים בהם היו הבחירות לפרלמנט הזמני שנערכו ב-30 בינואר 2005 (אם כי הן הוחרמו במחוזות הסוניים), גיבוש חוקה חדשה לעיראק ואישורה במשאל עם ב-15 באוקטובר והבחירות לפרלמנט הקבוע ב-15 בדצמבר, בהן השתתפו גם הסונים. אולם במקביל נמשכה הלחימה היום יומית בעיראק שכללה גם התקפות טרור רבות, ובאוקטובר 2005 צויין ההרוג האמריקאי ה-2000 בעיראק.
כתוצאה מכך, התגברה השחיקה בתמיכת הציבור במלחמה בעיראק והתחזקה הדרישה להוצאת הכוחות מהמדינה. נקודת ציון בהתנגדות הייתה באוגוסט 2005, כאשר אם שכולה בשם סנדי שיהאן, שאיבדה את בנה בעיראק בשנת 2004, פתחה בשביתת שבת מול חוותו של הנשיא בטקסס בעת שבוש שהה שם בחופשתו השנתית, בדרישה שהנשיא בוש ייפגש עימה ויסביר מדוע בחר לצאת למלחמה. עד מהרה, הצטרפו אל שיהאן פעילים רבים נגד המלחמה. תנועת ההתנגדות למלחמה הצליחה להתגבש סביב המחאה של שיהאן, ולהשאיר את הנושא בכותרות במשך כחודש. בחודשים הבאים עלתה שוב שאלת הסיבות ליציאה למלחמה, בעיקר סביב הגשת כתב אישום בפרשת פליים, פרשה שנסובה סביב מהימנות טענות בוש ערב היציאה למלחמה על ניסיונותיו של סדאם להשיג נשק להשמדה המונית. ב-17 בנובמבר קיבלו הדורשים את יציאת הכוחות האמריקנים מעירק חיזוק משמעותי, כאשר ג'ון מרתה - חבר קונגרס דמוקרטי, יוצא מלחמת וייטנאם שנחשב ניצי באופן יחסי ותמך ביציאה למלחמה - הציע התחלת יציאה מיידית של ארצות הברית מעיראק.
נוכח התגברות ההתנגדות למלחמה והירידה בפופולריות שלו עצמו (שהגיעה לשפל של 36% תמיכה הן בשל המלחמה והן בשל נושאי פנים ובראשם תגובת הממשל להוריקן קתרינה) יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, בהם הודה שהיציאה למלחמה התבססה על מודיעין מוטעה, כמו גם בטעויות אחרות בניהול המלחמה ולקח על כך אחריות. למרות כל זאת, טען בוש שהמלחמה הייתה מוצדקת וכי אסור לארצות הברית לצאת מעיראק עד שיושג נצחון מלא על הטרור במדינה והממשל העיראקי הדמוקרטי יעמוד על רגליו.
[עריכה] הסכסוך הישראלי פלסטיני
בתחום זה, המשיך ממשל בוש לנקוט בריחוק יחסי. בוש המשיך לתמוך בתוכנית ההתנתקות של שרון ובביצועה. בנובמבר 2005, לאחר יישום התוכנית, ביקרה קונדוליסה רייס בישראל והייתה מעורבת בניסוח ההסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית על הפעלת מעבר רפיח - התערבות אקטיבית ראשונה של ארצות הברית מאז פירסום "מפת הדרכים", ומקרה נדיר של התערבות ממשל בוש בפרטים הקטנים של הסכמים בין ישראל לפלסטינים. כמו כן, ממשלו של בוש פעל למען מתן מעבר לשיירות מרצועת עזה ליהודה ושומרון ומתן אפשרות לתושבי מזרח ירושלים להצביע בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006. בוש עצמו נמנע מלהתערב בנושא אישית. גם לאחר האירוע המוחי בו לקה שרון שהפך לידידו האישי, והחלפתו בפועל על ידי אהוד אולמרט המשיך בוש בגישתו האוהדת כלפי ישראל אם כי הביע הסתייגויות מחד צדדיותה של תוכנית ההתכנסות שהעלה בפניו אולמרט בפגישתם במאי 2006.
[עריכה] האו"ם
במרץ 2005, מינה בוש את ג'ון בולטון, מבקר קולני של האו"ם לשגריר ארצות הברית בארגון, על מנת לקדם את הרפורמות בו. המינוי עורר התנגדות בקרב הדמוקרטים בסנאט וכמה הסתייגויות בקרב חברים רפובליקנים. הדמוקרטים מנעו את אישור המינוי בסנאט על ידי פיליבסטר, ובעת פגרת הסנאט באוגוסט ניצל בוש את האפשרות למנות אותו באופן זמני ללא אישור הסנאט.
[עריכה] מדיניות פנים וכלכלה
[עריכה] הרפורמה בביטוח הלאומי
במסע הבחירות שלו, וביתר פירוט בנאום מצב האומה בינואר 2005, העלה בוש הצעה לרפורמה בביטוח הלאומי שתכלול הפרטה חלקית שלו כך שחלק מהתשלומים של המבוטחים לא ילכו לקופה הכללית, אלא יישמרו לכל מבוטח בחשבון אישי. למרות מסע שכנוע מצידו שנמשך מספר חודשים, הרפובליקנים בסנאט החליטו שלא להעלות את הנושא הרגיש לדיון והנושא ירד מן הפרק.
[עריכה] הוריקן קתרינה
אירועי הוריקן קתרינה ופגיעתו בניו אורלינס היוו את האירוע המרכזי בתחום הפנים בקדנציה השנייה של בוש (עד כה). ההוריקן פגע בניו אורלינס ב-29 באוגוסט 2005, ותוך ימים ספורים הוצפה העיר בשל הפגיעה בסכר שהגנו עליה מפני המים באגמים הסמוכים שעלו על גדותיהם בעקבות ההוריקן. תגובת הממשל - הן הפדראלי והן המקומי - הייתה איטית ובלתי מוצלחת. הרבה מהאשמה הוטלה על בוש שהתמהמה אפילו מהפסקת חופשתו. בוש נאלץ לפטר את מקורבו, ראש הסוכנות הפדראלית לטיפול במצבי חירום (FEMA), מייקל בראון, אותו מינה באופן אישי. שיעורם הגדול של שחורים בין הנפגעים העלה לסדר היום נושאים של גזענות ואפליה. תוצר נוסף של האסון היה בעליית מחירי הדלק בשל פגיעת ההוריקן בקידוחי הנפט שבמפרץ מקסיקו ובמזקקות שבניו אורלינס והסביבה.
[עריכה] מינויים לבית המשפט העליון
בקיץ 2005 קיבל הנשיא בוש הזדמנות נדירה למינוי שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, עם הודעת הפרישה של סנדרה דיי אוקונור, ופטירתו של נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט.
המינוי הראשון היה של ג'ון רוברטס שיועד תחילה להחליף את אוקונר כשופט, ואחרי פטירתו של רנקוויסט מונה לנשיא בית המשפט. על אף שהיה ברור שהמועמד הוא שמרן מובהק, כישוריו המשפטיים וקסמו האישי גרמו למינוי לעבור בסנאט בתמיכה של רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית, מה שנחשב כהצלחה גדולה של בוש.
לעומת זאת, ניסיון המינוי השני של בוש התגלה ככישלון. בוש מינה לתפקיד את היועצת המשפטית האישית שלו, הארייט מאיירס. ביקורת רבה הושמעה על המינוי של מקורבת ועל חוסר הניסיון של המועמדת במשפט חוקתי. הימין השמרני חשש שמאיירס לא תהיה מחוייבת לנושאים הקרובים לליבו, כמו המאבק בהפלות. גורמים שמרניים רבים יצאו בפומבי נגד המינוי, והנושא גרם לקרע בין בוש לבין בסיס התמיכה השמרני-דתי שלו. לבסוף, לאחר סדרת פגישות בין מאיירס לבין חברי הסנאט התברר שהמינוי שלה לא מובטח, והיא נאלצה לפרוש. במקומה של מאיירס מונה השופט הפדראלי סמואל אליטו, אשר מינויו זכה לאישור הסנאט ב-31 בינואר 2006, בהצבעה שהתפלגה כמעט לחלוטין על פי הקווים המפלגתיים.
[עריכה] ההגירה הבלתי חוקית
נושא הפנים שעמד במרכז סדר היום הפוליטי במהלך המחצית הראשונה של שנת 2006 היה נושא ההגירה הבלתי חוקית ממקסיקו. החל משנת 2005 הועלה הנושא על סדר היום באופן הולך וגובר על ידי גופים שמרניים שהקימו משמרות אזרחיים במדינות ארצות הברית הגובלות במקסיקו וקראו לפעולה פוליטית לחיזוק השמירה על הגבול ומלחמה בהגירה הבלתי חוקית. מנגד, החלו מהגרים ממוצא לטיני, הן חוקיים והן בלתי חוקיים, להביע את מחאתם כנגד הלכי רוח אלה, ויצאו לשביתות והפגנות המוניות ב-1 במאי 2006. הצעות חקיקה בנושא הועלו בשני בתי הקונגרס, כאשר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים הוביל יוזמה קיצונית ששמה דגש על חיזוק השמירה על הגבול, והחמרת העונשים על הגירה בלתי חוקית, בעוד בסנאט התגבשה הצעה דו-מפלגתית ששילבה את חיזוק השמירה על הגבול ביוזמה להסדרת מעמדם של מיליוני המהגרים הבלתי חוקיים שכבר נכנסו למדינה.
בנושא זה נקט בוש עמדה מרכזית, יחסית. בנאום מיוחד לאומה בנושא שנשא ב-15 במאי, קרא בוש מחד לקונגרס לממן את חיזוקו של משמר הגבול האמריקני, הן בכוח אדם והן בטכנולוגיות, והודיע על שליחת 6000 חיילי המשמר הלאומי לחיזוק השמירה על הגבול עד אז, ומאידך תמך בתוכניות שיאפשרו מעמד של "עובד זמני" ופתיחת פתח להתאזרחות. עם זאת, בשל התקרבות הבחירות לקונגרס, לא הצליחו בית הנבחרים והסנאט לגשר על הפערים ביניהם, ויוזמת בוש נתקעה.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ראו בספר (האוהד לבוש) A Man of Faith: The Spiritual Journey of George W Bush, הכותב מראיין שניי "מקורבים" עלומי שם, שטענו כי נכנסו לחדר הסגלגל וראו את הנשיא בוש (בהזדמנויות שונות) כורע לתפילה. בוש עצמו קורא מדי יום בברית החדשה לפני השינה, ומתפלל עם שחר (ראו כאן)
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ורג' ווקר בוש |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ורג' ווקר בוש |
- יוסי עבדי, הח'ליפות והדמוקרטיה במזרח התיכון, ניתוח: על "דוקטרינת הדמוקרטיזציה" של הנשיא בוש
| הנשיא הקודם: וויליאם ג'פרסון קלינטון |
ג'ורג' בוש (הבן) | הנשיא הבא: - |
