תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

היסטוריה של כלכלת ישראל

תוכנית הייצוב הכלכלית הוא שמה של תוכנית כלכלית שהוחלה בשנת 1985 בישראל, וכוונה להוריד את שיעור האינפלציה ולייצב את מצב המשק. התוכנית זכתה לדעת רבים להצלחה לא מבוטלת, והיוותה נקודת מפנה במדיניות הכלכלית בישראל, שעברה בהדרגה ממדיניות בעלת אופי סוציאל-דמוקרטי מובהק, למדיניות המאופיינת בקווים ליברליים וקפיטליסטיים מעט יותר.

[עריכה] הרקע לתוכנית

ערך מורחב – האינפלציה בישראל בשנות ה-80

מתחילת שנות השבעים החלה האינפלציה בישראל מתגברת ועלתה משיעור ממוצע של 2.0 אחוז בשנים 1970-1967 לשיעור של 14.4 אחוז בשלוש השנים שאחרי כן ו-36.6 אחוז בשנים 1977-1974. האינפלציה המשיכה להתגבר בשנים הבאות, תחילה לרמה ממוצעת של כ-70 אחוז ובשלוש השנים הראשונות לשנות השמונים הגיעה לגובה ממוצע של 133 אחוז. בשנת 1984 הגיעה האינפלציה לגובה של כ-400 אחוז ולאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה וכינון ממשלת האחדות החליטו ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי על כינון תוכנית ייצוב כלכלית, דבר שקודם בברכה מכיוון שבתקופה זו האינפלציה הסתכמה כבר בכ-450 אחוז.

מיכאל ברונו, שהיה נגיד בנק ישראל באותה עת ונחשב לאבי התוכנית הכלכלית וסטנלי פישר (נציג ארצות הברית לליווי התוכנית, לימים נגיד בנק ישראל), ערכו מספר מחקרים שעסקו במשבר הכלכלי. באחד מהם, "המשבר בישראל ורפורמה כלכלית: פרספקטיבה היסטורית" משנת 1989, סקרו השניים את התהליך שהוביל למשבר הכלכלי:

"ממצב של כמעט איזון תקציבי בחלק הראשון של שנות השישים (וכפי שהיה גם בשנות החמישים) עברה הכלכלה בתקופת "תור הזהב" בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור לגרעון השווה ל-12.6 אחוז מהתמ"ג. בתקופה זו הייתה עליה בצריכה האזרחית, בהשקעות ובסובסידיות ובמיוחד בהוצאה הצבאית. באותה תקופה, הכלכלה לא דרשה העלאה משמעותית בשיעורי המס, משום שהצמיחה המהירה אפשרה נטילת הלוואות בקלות רבה גם מבית וגם מחוץ... הממשלה הצליחה גם ללוות סכומים משמעותיים מבנק ישראל, ובכך להדפיס כסף בכלכלה שאופיינה ביציבות יחסית...

"כך נזרע הזרע הראשון לבעיות... זו הייתה תקופה של התרחבות שאופיינה במצב רוח פסיכולוגי של 'אנחנו יכולים לעשות הכל'. כך התאפשר להגביר כל מגזר של ההוצאה הממשלתית ו'לנפנף בכל הדגלים' בבת אחת—דגלי הביטחון, הפיתוח ובמיוחד הרווחה החברתית... הגישה הרווחת בחוגים הרלוונטיים (כשכלכלנים רבים, כולל כותבי דברים אלו שותפים לה), הייתה שבכלכלה פורחת כזו... העת בשלה לחלוקה מחדש של העוגה הלאומית לטובת המגזרים המקופחים בחברה.

ברונו ופישר מדגימים את הנטייה "לנפנף בכל הדגלים" בתקופה זו בנתונים על עליית אחוז ההוצאה הציבורית מתוך התמ"ג מ-36.8 אחוז בשנים 1966-1960, ל-76 אחוז בשנים 1984-1973. במיוחד בלטו בגידולם תשלומי ההעברה (לדוגמה, ביטוח לאומי) שקפצו פי שלושה; הסובסידיות, שניתרו פי ארבעה; וההוצאה הביטחונית שגדלה אף היא במידה ניכרת.

הגרעון של המגזר הציבורי עלה מ-1.3 אחוז ל-17.3 באותה תקופה (בין תחילת שנות השישים לתחילת שנות השמונים) אך הממשלה נרתעה מקיצוץ בהוצאה הציבורית. שני ניסיונות, בשנת 1976 ובשנת 1979 נכשלו. לפי ברונו ופישר:

"הממשלה נכשלה בשינוי סדר העדיפויות שלה בתגובה להשתנות בנסיבות, בין אם אלו היו חיצוניות (הלם מחירים של חומרי גלם והשפל העולמי בעקבותיו) או פנימיות (הוצאה ביטחונית גוברת וקיטון בקצב הגידול של כוח העבודה). החלק היחיד של התקציב שקוצץ אחרי שנת 1973... היה ההשקעה הישירה של הממשלה בתשתיות."

כדי לממן את המשך הרחבתו של המגזר הציבורי ומדיניות הרווחה נאלצה המדינה להגדיל את הלוואות הפנים והחוץ שלה. החוב הפנימי והחיצוני גדל מפחות ממאה אחוז מהתמ"ג בשנת 1970 ל-151 אחוז בשנת 1975, ל-179 אחוז בשנת 1980 ו-221 אחוז בשנת 1985. לגידול זה היו השלכות מרחיקות לכת בשוק: גיוס הכספים על–ידי הממשלה משמעותו הייתה בריחה של המגזר הפרטי משוק ההון, שכן ההשקעה במימון הלוואות לממשלה הייתה משתלמת יותר, מה שיצר עידוד שלילי להשקעות וצמיחה. במקביל, הגביל החוב הגדל את רמת החופש במדיניות המוניטרית, שכן הוא כבל חלק גדל והולך מהתקציב הממשלתי למימון החזר ההלוואות. כדי לשמר את המגזר הציבורי באותו היקף, היה על הממשלה לשפוך שמן נוסף בהתמדה על מדורת האינפלציה.

[עריכה] התוכנית הכלכלית

התוכנית הכלכלית, שבביצועה הוחל בקיץ 1985 כוונה לבצע שתי מטרות: הפחתת הגרעון בתקציב ויצירת איזון או כמעט-איזון תקציבי; ומתקפה כנגד ההתאמות שהתקיימו בשוק לאינפלציה הגבוהה, באמצעות הפחתה מוסכמת, בתיאום עם ההסתדרות הכללית, שאיגדה אז את רוב המועסקים במגזר הציבורי, של השכר, המחירים, האשראי ושער החליפין.

באמצעות התקנות לשעת חירום ואחר–כך בחוק מיוחד, הוכרז על פיקוח ממשלתי על מחירי מוצרים ושירותים רבים המהוים חלק נכבד מסל הצריכה של האזרח הממוצע. במקביל, בוצע קיבוע של שער השקל ביחס לדולר (1200 שקל ישן לדולר) והקפאת שכר כללית. כמו כן קיבלה ישראל סיוע נדיב מארצות הברית.

התוכנית, בניגוד לעסקות החבילה החלקיות שקדמו לה, הצליחה באופן יוצא מן הכלל ואף היוותה דגם לתוכניות במדינות אחרות. היעד העיקרי של התוכנית הושג והאינפלציה ירדה לקצב של כ-20% לשנה ובהדרגה, לאחר כ-10 שנים נוספות לרמה שנתית חד-ספרתית. הניסיונות לאושש את הצמיחה במשק, עם זאת, נכשלו והמשק נותר במצב של שפל כלכלי, שהועצם בגלל היעדר המשכיות בצעדים לצמצום ההוצאה הציבורית. צמיחה מחודשת הגיעה רק החל בשנת 1989 כאשר המשק הישראלי גדל בתוך זמן קצר בכ-20 אחוזים בעקבות העלייה מברית המועצות.