שלום עכשיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלום עכשיו היא תנועה בלתי מפלגתית המשתייכת לשמאל הציוני בישראל. התנועה מגדירה את מטרתה כ"שכנוע דעת הקהל בישראל ושכנוע ממשלות ישראל, בצורך ובאפשרות להשגת שלום צודק ופיוס היסטורי עם העם הפלסטיני ועם מדינות ערב השכנות - וזאת בתמורה לפשרה טריטוריאלית ועל יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום" (מאתר התנועה).

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 ייסוד התנועה 1.2 מלחמת לבנון 1.3 שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים 1.4 אינתיפדת אל אקצה והשלכותיה 1.5 תוכנית ההתנתקות 1.6 פינוי המאחז עמונה 2 "צוות מעקב התנחלויות" ופעילויות נוספות נגדם 3 ראשי שלום עכשיו 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] ייסוד התנועה

בשנת 1978, בעקבות ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל, פנו 350 קציני מילואים לראש הממשלה, מנחם בגין בקריאה שיחתור לשלום עם מצרים. בעקבות מכתב זה הוקמה תנועת "שלום עכשיו", לפעולה לגיוס תמיכה ציבורית ב-"תהליך השלום", גם במחיר של ויתור על שטחים. בהפגנה שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל (שמה של כיכר רבין באותה עת) קראו המשתתפים לראש הממשלה, מנחם בגין, להגיע לשלום עם מצרים בתמורה להחזרת סיני. את הלוגו המפורסם של "שלום עכשיו" יצר הגרפיקאי דוד טרטקובר [1].

[עריכה] מלחמת לבנון

את עיקר פרסומה וכניסתה לתודעה הלאומית השיגה שלום עכשיו במהלך מלחמת לבנון. שלום עכשיו הפכה לתנועת מחאה שפעילותה זכתה להדים רבים בציבור. במהלך 1984-1982 קראה התנועה ליציאת צה"ל מלבנון וקיימה פעילויות מחאה נגד המלחמה. שיאה של פעילות זו היה בהפגנת ה-"ארבע מאות אלף" שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל ב-25 בספטמבר, לאחר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.

האירוע המכונן בהתנגדות לפעילות הממשלה ותוצאותיה ארע בהפגנת התנועה שנערכה בירושלים ב-10 בפברואר 1983. במהלכה, השליך איש הימין, יונה אברושמי, רימון יד לעבר המפגינים. אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, נהרג ואחדים נפצעו, ביניהם אברהם בורג.

הביקורת העיקרית באותה תקופה (מלחמת לבנון) כלפי שלום עכשיו מבחינה חברתית הייתה, חוסר הנכונות לשלב קבוצות שונות בתוך התנועה. הכוונה, מתן בולטות לגברים - בייחוד קצינים. כך, לא הורשו למשל נשים לחתום על מה שכונה "מכתב הקצינים". טענה נוספת הייתה כי הנהגת התנועה והציבור התומך בה הוא אשכנזי בלבד.

[עריכה] שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים

בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים קראה שלום עכשיו להכיר באש"ף כנציג הלאומי של העם הפלסטיני. התנועה תבעה ניהול משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית להשגת הסדר שיסיים את השליטה הישראלית בשטחים. לאורך כל שנות קיומה נאבקה התנועה בהתנחלויות, שבהן ראתה מכשול לשלום.

הסכמי אוסלו מהווים ציון דרך בפעילות התנועה, שצידדה בהתלהבות בממשלת יצחק רבין, והתנגדה מאוחר יותר לממשלת נתניהו שהסתייגה מהם.

[עריכה] אינתיפדת אל אקצה והשלכותיה

עם פרוץ אינתיפדת אל-אקצה וגל הטרור כנגד ישראל, נראה היה שהתנועה נקלעה לתקופה של שפל, לנוכח מה שנראה כקריסתו של התהליך המדיני שמטרתו הסכם שלום שהחל באוסלו. גל הטרור גם לאובדן אמון של ישראלים רבים בצד הפלסטיני. כמו כן הושפע השפל משמועות שהתבררו לבסוף כמבוססות (לאחר שאילתה בפרלמנט האירופי ב-2003) על מימון המתקבל מהאיחוד האירופי (דרך "הקרן לשלום וביטחון באירופה").

למשך זמן קצר התמקדה שלום עכשיו בעיקר במעקב אחרי הבנייה בהתנחלויות. מאבקה של שלום עכשיו כנגד ההתנחלויות, שכלל גם דיווחים לממשל האמריקני על הרחבת הבנייה בהתנחלויות ועל הקמת מאחזים, הפך אותה לשנואה בקרב המתנחלים.

במהלך 2003 פורסמו יוזמות חדשות, שנועדו להביא לסוף הסכסוך, בדמותם של "המפקד הלאומי" ו"יוזמת ז'נבה", אשר זכו לתמיכת התנועה.

[עריכה] תוכנית ההתנתקות

בשנת 2004 הכריז אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות שזכתה אף היא לתמיכתה של של "שלום עכשיו" שארגנה מספר הפגנות תמיכה בתוכנית.

בחודש מאי 2004, לקחה "שלום עכשיו", במסגרת "מטה הרוב", חלק בארגון הפגנה הקוראת ליציאה מעזה בה השתתפו בין 100,000 ל 150,000, הפגנה שהתקיימה בצל נפילתם של 13 חיילים בשני אסונות התפוצצות הנגמ"שים ברצועת עזה בשבוע שקדם לה.

בדצמבר 2004 יצאה במבצע של החתמת אנשי מילואים המוכנים להחליף את הסרבנים לפנות התנחלויות כחלק מתוכנית ההתנתקות. המבצע עורר סערה קטנה כאשר התברר שבאתר האינטרנט של "שלום עכשיו" גם תושבי מדינות ערב עוינות כגון איראן, סוריה ואף תושבי רצועת עזה הוזמנו להשתתף בפינוי. [2]

ב־19 במרץ 2005, לקחה "שלום עכשיו", במסגרת "מטה הרוב", חלק בארגון הפגנה נוספת הקוראת ליציאה מעזה. בהפגנה נכחו רק 10,000 מפגינים והיא נחשבה לכשלון. ההפגנה לוותה בהצהרות מיליטנטיות של מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר, כנגד המתנחלים. [3], [4]

ביוני 2005, בעקבות מבצע הסרט הכתום של מועצת יש"ע (שמסמל את ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות), יצאה "שלום עכשיו" בקמפיין לחלוקת סרטי-בד כחולים, לתמיכה ביציאה מרצועת עזה. במקביל יצא המפקד הלאומי בקמפיין חלוקת סרטים בצבעי כחול-לבן. אולם בהשוואה ל'כתומים', לא נחל הקמפיין הזה הצלחה.

[עריכה] פינוי המאחז עמונה

כחלק מהמעקב של התנועה אחרי בניה בלתי חוקית במאחזים והתנחלויות ביש"ע היא הגישה ב-3 ביולי 2005 עתירה לבג"ץ על בנייה לא חוקית במאחז עמונה הסמוך ליישוב עפרה. פרקליטות המדינה קיבלה את העתירה. ב-1 בפברואר 2006 נכנסו כוחות משטרה וצבא ליישוב ולאחר מאבק קשה נהרסו 9 הבתים שעליהם הוגשה העתירה.

[עריכה] "צוות מעקב התנחלויות" ופעילויות נוספות נגדם

פעילות מרכזית של שלום עכשיו בשנים האחרונות, היא מעקב אחרי ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ופירסום נתונים על כל שינוי שחל בהן. המעקב כולל:

1. אחראי מיוחד שמועסק במשרה מלאה (דרור אטקס).
2. מעקב בשטח ובאמצעות צילומי לווין ומטוסי צילום על הרחבת ההתנחלויות.
3. מסירה של המידע לציבור הישראלי, לאיחוד האירופי ולממשל האמריקאי (שמסתמך לעיתים קרובות על נתוני שלום עכשיו כדי להחליט האם ישראל עומדת בהתחייבות להקפיא את ההתנחלויות).
4. הגשת עתירות לבג"צ במטרה לחייב את המדינה לפנות מאחזים יהודיים ביהודה ושומרון. בין השאר, הגישה התנועה את הבג"צ שהוביל לפינוי עמונה.

כמו כן, ממשיכה התנועה בפעילות שטח לתמיכה בפינוי ההתנחלויות, באמצעות נוכחות בצמתים, דוכני רחוב ומשמרות מחאה.

בנובמבר 2006 פרסמה "שלום עכשיו" דו"ח הטוען שכ-40% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות הוא אדמות פרטיות של פלסיטנים, וכי בכ-80% מההתנחלויות יש שטחים כאלה, לפחות באופן חלקי [5] [6].

[עריכה] ראשי שלום עכשיו

מייסדים:

• צלי רשף, מוסי רז, יולי תמיר, אבשלום וילן , ערן שנדר

מזכ"לים:

• מוסי רז (1994-2000)
• בטי בנבנישתי
• גבי לסקי
• מוריה שלומות
• מוני מרדכי
• יריב אופנהיימר (נוכחי)

[עריכה] ראו גם

• פוליטיקה בישראל
• שמאל ציוני

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר שלום עכשיו
• שלום עכשיו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל" - אתר הכנסת.
• "תגידו יפה שלום" - עיתון תל אביב (אוקטובר 2004)
• תנועת השלום הישראלית – תמונת מצב והערכת סיכויים, ד"ר תמר הרמן, האוניברסיטה הפתוחה ומרכז שטינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת תל אביב