קפיטליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הקניין ולשימוש בו באופן חופשי, תוך הסתמכות על אכיפת זכויות הקניין באמצעות הרשות השופטת. תחת מונח זה נכללות גם תאוריות שכוונתן העיקרית להצדיק את זכות הבעלות הפרטית על הקניין והכוונה או ביטול של הגבלות ממשלתיות על יישומה.
תוכן עניינים |
[עריכה] אטימולוגיה
המונח קפיטליזם מבוסס על השורש הלטיני capitalis, שמשמעותו ראש, שכן הונו של אדם בתקופה העתיקה נמנה במונחים של צאן, בקר, ועבדים. אף שאדם סמית' נחשב לאבי הליברליזם, הוא לא השתמש במונח מעולם ותיאר את המערכת הכלכלית המועדפת עליו כ"מערכת החירות הטבעית". סמית, עם זאת, עשה שימוש נרחב במילה "הון" (Capital) בתארו את שיפור ההון כמטרה המרכזית של המערכת הכלכלית והפוליטית.
השימוש הראשון המוכר במונח בא באצל תאקרי בשנת 1854, במשמעות בעלות על הון. השימוש המודרני הרחב הראשון במונח בא בספר "הקפיטל" של מרקס ואנגלס, המתייחס למערכת הייצור הקפיטליסטית ול"קפיטליסט" במובן של בעלים של אמצעי הייצור. המונח החל לשמש בהרחבה לתיאור השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, כפי שניתן ללמוד מהשימוש של מאקס ובר במונח בכותרת חיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" משנת 1904 ומכותרת ספרו של הכלכלן ורנר זומברט "קפיטליזם מודרני" משנת 1906. שימושם המקורי של מרקס ואנגלס במונח היה ככינוי גנאי, אך המונח אומץ גם על ידי התומכים בקפיטליזם לתיאור השיטה הכלכלית בה הם דוגלים.
[עריכה] התפתחות הקפיטליזם
- ערך מורחב – היסטוריה של הקפיטליזם
[עריכה] המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית
- ערך מורחב – המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית
התאוריה הקפיטליסטית היא בראש ובראשונה דגם העוסק באמצעים ולא במטרות. התורה הקפיטליסטית מגדירה מספר תנאי יסוד חשובים הקובעים את אופן התפתחותו של מה שמכונה על–ידי פרידריך האייק "סדר מתפתח מאליו"—אופן ארגון והתפתחות כלכלי וחברתי, הנוצר על–ידי בני–אדם באופן וולונטרי וללא הכוונה. הקפיטליזם מגדיר מה צריך לעשות כדי להביא להיווצרות סדר מתפתח מאליו, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. במלים אחרות, הקפיטליזם עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות.
[עריכה] בעלות פרטית על הקניין
קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שבסיסה הרעיוני הוא התפישה שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תשמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד תכונת הזכות לבעלות פרטית על אמצעי הקניין. שאר עקרונותיה של התאוריה נובעים מתפישת יסוד זו.
בעלות פרטית על הקניין מוגדרת בתאוריה הקפיטליסטית כיכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי בעיניו בגופו, מוחו, הונו ורכושו. הסייג היחיד שמציב הקפיטליזם לשימוש זה הוא שמימוש הבחירה החופשית של אדם לא יפגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה.
[עריכה] פעולה רציונלית
לפי התפישה הקפיטליסטית, רוב בני האדם יעדיפו רוב הזמן ליצור קשרים זה עם זה בדרכים של שלום ושלווה, על פני שימוש באלימות כל עוד זו תשתלם להם יותר. מכאן נובע שהתורה הקפיטליסטית היא רציונליסטית ותועלתנית באופיה.
פעולה רציונליסטית על פי עקרונות הקפיטליזם אינה פעולה על פי שיקול שכלי או שקלול מושלם של כל החלופות, ואינה מגדירה את טיב הפעולה (אנוכית, אלטרואיסטית, הרואית, וכו'). ההגדרה היחידה לפעולה רציונלית היא שהיא כוללת בחירה בין אפשרויות נתונות על–פי שיקול דעתו של אדם. הבחירה עשויה להיות שגויה, והביצוע עשוי להיות כושל, כמובן, אך הפעולה עדיין תוגדר רציונלית.
[עריכה] הגבלת שימוש באלימות וכוח המדינה
פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים, כמובן, כאשר אדם אינו יכול לבחור באופן חופשי. מעבר לפעולת גורמים (כמו מזג האוויר) שאינם בשליטתו של אדם, ההגבלה הנפוצה על חירות הבחירה קיימת כאשר אדם אחד מונע מאדם אחר לבחור באופן חופשי, לרוב באמצעות שימוש באלימות.
על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם יעיל שיהפוך את השימוש באלימות לבלתי משתלם בהשוואה להתנהגות שלווה. לשם כך, תובע הקפיטליזם כינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה איתנים. כדי למנוע ניצול לרעה של מערכות המשפט והחוק לצורך הפעלת אלימות על–ידי המדינה, גורס הקפיטליזם כי יש להגביל את כוחה של המדינה במקום שבו ניתנה לה דריסת רגל, ולהגדיר באופן ברור מקומות בהם לא תינתן לה דריסת רגל מלכתחילה.
השיטה הקפיטליסטית מגדירה, אם כן, ארבעה עקרונות בסיסיים:
- החירות היא זכות היסוד החשובה ביותר של האדם, וממנה נובעת זכותו לבעלות פרטית על קניין.
- חברה היא תוצר של שיתוף פעולה בדרכי שלום ומרצון בין פרטים.
- הבטחת הקניין, שיתוף הפעולה והשלום תלויים במערכת משפטית חזקה.
- את כוח המדינה יש להגביל ככל האפשר, גם בעוצמתו וגם בתחומי תחולתו.
[עריכה] סוגי משטרים קפיטליסטיים
התמקדות הקפיטליזם באמצעים ולא במטרות הפכה את התאוריה נוחה במיוחד לשימוש עבור משטרים שונים, לרוב באופן חלקי ולעתים קרובות גם תוך שימוש באמצעים הסותרים זה את זה—כלומר, שימוש במקביל באמצעים קפיטליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים.
המפתח לאבחון מקרים של סתירה חריפה כזו מצוי באבחנה שהצעדים עליהם ממליץ הקפיטליזם—מערכת משפט והגבלת כוח המדינה—הם מניעתיים באופיים, דבר המגדיר את רוב הפעולות המכוונות להשגת מטרות פוזיטיביות כאנטי-קפיטליסטיות. לדוגמה, כאשר מדינה אחת כובשת מדינה אחרת וטוענת כי עשתה זאת כדי להגביר את החירות והדמוקרטיה באותה מדינה, ניתן יהיה לומר במידה גדולה של וודאות כי הפעולה מנוגדת לתורה הקפיטליסטית.
[עריכה] גישות להגדרת חברה קפיטליסטית
ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו:
- הגישה המרקסיסטית: המרקסיזם מאמין בהיתכנות שיתוף פעולה בדרכי שלום ושלווה בין פרטים, אך סבור כי קיום בעלות פרטית על הקניין יוצר באופן הכרחי "תודעה כוזבת" אצל פרטים, בגלל מבנה הבעלות הקיים על ההון, ולכן מהווה חסם מרכזי למימוש שיתוף פעולה כזה. לפי המרקסיזם, יש להשליט דיקטטורה לזמן ממושך, עד שאנשים ייגמלו מתודעתם הכוזבת ויזכו להארה והכרה בכך שהחירות האמיתית קיימת דווקא בהיעדר קניין פרטי. על–פי התפישה המרקסיסטית הקלסית, כל מדינה בה ישנה בעלות פרטית על הקניין היא קפיטליסטית.
- הגישה הפונקציונליסטית: גישה זו גורסת כי אין הכרח בהיווצרות תודעה כוזבת וכי ברוב המקרים, אם כי לא כולם, השמירה על קניין פרטי תועיל לבני האדם. על–פי תפישה זו, במקרים מסוימים, ניתן לנקוט צעדים המנוגדים לתורה הקפיטליסטית, כאשר בעלי–הכוח יודעים שהתוצאה הסופית של הצעדים תהיה טובה יותר מזו שהייתה נוצרת באופן טבעי בקפיטליזם. על פי הגישה הפונקציונליסטית, מדינות בהן ישנו משק מעורב, שבו ננקטים צעדים קפיטליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים כאחד, יכולות להיחשב קפיטליסטיות במהותן, גם אם אינן כאלו באופן מלא.
- הגישה הליברלית-קלאסית: לפי גישה זו שיתוף פעולה בדרכי שלום בין אנשים הוא תוצר טבעי של פעולה על–פי עקרונות הקפיטליזם. בניגוד לגישה המרקסיסטית, טוענת גישה זו כי הקפיטליזם אינו המקור לעיוותים במבנה הבעלות על ההון, אלא התורם העיקרי לתיקונם. בניגוד לגישה הפונקציונליסטית, סבורים המחזיקים בגישה זו כי אין למעשה צעדים המנוגדים לקפיטליזם, שיניבו תוצאות טובות יותר מאלו שהיו נוצרות באופן טבעי תחת משטר קפיטליסטי. על פי הגישה הליברלית, מדינה שאינה מקדשת את זכות הבעלות הפרטית על הקניין אינה יכולה להחשב קפיטליסטית. אפשר לראות בהגנה טובה יותר על זכויות הפרט וזכויות הקניין סימנים מעודדים, אך חשוב שלא לראות בחברות בעלות מאפיינים קפיטליסטיים מסוימים קפיטליסטיות ממש. לפיכך, חלק גדול מהמדינות המוגדרות על פי הגישה הפונקציונליסטית כקפיטליסטיות יוגדרו קורפורטיסטיות או מדינות של כלכלה מעורבת.
[עריכה] מהי כלכלה קפיטליסטית
- ערך מורחב – מהי כלכלה קפיטליסטית
ישנן אמות מידה שונות לבחינת השאלה מהי חברה קפיטליסטית ולדרג את מידת הקפיטליסטיות של חברות שונות. דירוגים אלו מתייחסים לארבע נקודות היסוד של הגישה הקפיטליסטית: בעלות פרטית על הקניין, מידת הוולונטריות בארגון החברה, הגיבוי המשפטי לחופש הקניין, ובמיוחד ההגבלות על כוח המדינה. ישנן מספר שיטות לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינות:
[עריכה] מידת החופש הכלכלי
גישה מקובלת אחת לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינה מנסה להגדיר את מידת החופש הכלכלי לו זוכים אזרחים באותה מדינה, במנותק מחירויות אזרחיות באופן כללי. כך, לדוגמה, בוחנים מכון הריטג' וה"וול סטריט ג'ורנל" ו"מוסד פרייזר" הקנדי נקודות שונות הנחשבות בעיניהם ל"אתתים" חזקים לחופש כלכלי ומכאן למידת הקפיטליסטיות של מדינה, ובעיקר:
- מעורבות ממשלתית ישירה בתחומים כמו תשלומי העברה וסובסידיות, גובה מיסוי, שוק העבודה, בקרת מחירים, אינפלציה, וגובה החוב הממשלתי.
- מעורבות ממשלתית "עקיפה" בדמות הגבלות על סחר, ניהול עסקים והמערכת הבנקאית (במיוחד דרך רגולציה), תקנות ממשלתיות ופיקוח ממשלתי, והסבך הביורוקרטי הכרוך ביצירת עסקים חדשים, וכדומה.
- איתנות המערכת המשפטית בנקודות כמו אבטחת זכויות רכוש, עצמאות הרשות השופטת, הגנה על זכויות יוצרים ויושרת המערכת השיפוטית.
לפי תוצאות מדדים אלו יוצא כי שלוש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם הן הונג קונג, סינגפור וניו זילנד, כאשר לדירוג גבוה זוכות גם בריטניה, אירלנד, שווייץ, לוקסמבורג וארצות הברית. בתחתית טבלת החופש הכלכלי מדורגות מדינות כמו זימבבואה, דרום קוריאה, בורמה, ונצואלה, ואחרות.
מדידת החופש הכלכלי מאפשרת גם להבחין כי מידת הקפיטליסטיות של מדינה היא לעתים קרובות אילוץ, לא פחות משהיא בחירה. לדוגמה, במדידת מכון הריטג' אפשר לראות כי מבין 30 המדינות המובילות בחופש כלכלי 22 הן כלכלות קטנות, רבות מהן בצילה של כלכלה סמוכה גדולה יותר (לדוגמה, הונג-קונג, אירלנד או ניו-זילנד), או נטולות משאבים טבעיים (שווייץ, אסטוניה, קפריסין). בתחתית הרשימה אפשר למצוא שפע מדינות חדשות ונטולות נסיון דמוקרטי מאפריקה, מדינות ברית-המועצות לשעבר או מדינות מוסלמיות.
חשוב לציין כי כאן, כמו גם בצורות השוואה אחרות, אין טענה כי המדינות בעלות החופש הכלכלי הרב ביותר הן קפיטליסטיות. למעשה, הדירוג הוא יחסי, כשרוב המדינות אינן קפיטליסטיות בלבד אלא מהוות "כלכלה מעורבת" שבה דרים זה לצד זה אלמנטים קפיטליסטיים ואלמנטים סוציאליסטיים. ההבדלים בין המדינות, לפיכך, הם קודם כל הבדלים של מינון.
[עריכה] חופש כלכלי ודמוקרטיות
שיטת בחינה אחרת אינה דוחה לחלוטין את המיון לפי חופש כלכלי, אך מכניסה לחישוב גם את סוגיית החירות האישית לה זוכים אזרחי המדינה. לפי גישה זו, ישנן ארבע קטגוריות רחבות של דירוג קפיטליזם למדינות:
- מדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן יש מסורת של דמוקרטיה (כלומר, שמירה על חירויות אישיות בתחום הלא כלכלי) וחופש באופן כללי. מבין 30 המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר לפי נתוני מכון הריטג' 2 אינן דמוקרטיות (סינגפור ובחריין), ו-28 הן דמוקרטיות (חלקן חדשות). בין המדינות הבולטות ברשימה זו ניתן למנות את בריטניה, אירלנד, ניו-זילנד, צ'ילה, פינלנד, דנמרק, שווייץ, אוסטרליה, ארצות הברית, שבדיה, וגרמניה (כולן בין עשרים המובילות מבחינת החופש הכלכלי). כמובן שמידת החופש הכלכלי (או הדמוקרטי) אינה זהה בכולן, ואפשר להבחין בין מדינות עם מורשת ענפה של מדינת רווחה כמו דנמרק או שבדיה; כאלו שביצעו "סיבוב פרסה" ונסוגו במידה זו או אחרת ממדיניות כזו כמו בריטניה, אירלנד או אוסטרליה; ומדינות שבאו ממורשת שונה כמו שווייץ, ארצות הברית או צ'ילה.
- מדינות לא דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן אין דמוקרטיה, אך נשמר חופש כלכלי רב. ישנו מספר מצומצם של מדינות כאלו, שביניהן בולטות סינגפור (מקום שני לפי דירוג הריטג'), בחריין (20), איחוד האמירויות (42), ארמניה (44), כוויית (48), עומן (54). מאחר ואין מדינה לא דמוקרטית וקפיטליסטית בינונית או גדולה (מעל 10 מליון תושבים) בין המדינות המוגדרות חופשיות מבחינה כלכלית, אפשר לצרף להגדרה גם את התיאור "קטנה".
- מדינות דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן יש שלטון דמוקרטי ושמירה על חירויות אישיות, אך המדיניות הכלכלית אינה קפיטליסטית או אנטי-קפיטליסטית. הדוגמאות למדינות כאלו הן מועטות, ובמקרים רבים גם מידת הדמוקרטיות שלהן מפוקפקת. המדינה הדמוקרטית המובהקת היחידה ברשימה מהצד הבלתי-קפיטליסטי של דירוג הריטג' היא הודו (מקום 121, אם כי היא עוברת מהפך לכיוון קפיטליסטי הרבה יותר בשנים האחרונות). ניתן לציין כדוגמאות למדינות דמוקרטיות למחצה את רומניה (129), אוקראינה (118), ארגנטינה (116), רוסיה (115), תורכיה (106), בוסניה (99), גאורגיה (91), קרואטיה (82) וברזיל (80) (שלוש האחרונות נמצאות כמעט בקו האמצע בין חופש ואי חופש כלכלי).
- מדינות לא דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן אין שלטון דמוקרטי ואין מדיניות קפיטליסטית. כאן ניתן להבחין במספר קטגוריות משנה: מדינות קומוניסטיות (כמו צפון קוריאה, קובה וסין), מדינות ברית המועצות לשעבר (טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, ועוד), מדינות מוסלמיות (לוב, תימן, איראן, ועוד), מדינות אפריקה (זימבבואה, ניגריה, גמביה, קמרון, ועוד), מדינות מרכז אמריקה (האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית, הונדורס, סורינאם, ועוד), מדינות מזרח אסיה (וייטנאם, בורמה, לאוס, אינדונזיה, ועוד).
[עריכה] מדינות קפיטליסטיות ומדינות רווחה
גישה שלישית, המתמקדת כמעט בלעדית במדינות המערב, מבחינה בתוך המדינות הדמוקרטיות והקפיטליסטיות בעיקרן בין שתי סוגות:
- מדינות רווחה: מדינות שבהן יש שילוב של מנגנונים קפיטליסטיים של שוק חופשי, במיוחד ברמה האישית, עם מנגנונים סוציאליסטיים באופן חלקי או מלא, במיוחד בתחומים כמו ביטוח אבטלה וביטוח פנסיוני, תמיכה באוכלוסיות נזקקות, שוק עבודה קשיח יותר (כלומר, הגבלה של האפשרות לפטר עובדים) והלאמת חלק מהעסקים או השירותים הנחשבים חיוניים או חשובים. עם מדינות אלו מונים במיוחד את מדינות סקנדינביה.
- מדינות קפיטליסטיות: מדינות דומות, שבהן מנגנוני הרווחה מפותחים פחות או אינם מפותחים כמעט. עם מדינות אלו מונים רבים את ארצות הברית, שווייץ והונג-קונג.
הבעיה העיקרית עם שיטת השוואה זו היא מידת הנכונות של הטענה כי מדינות הרווחה נותרו כאלו. השוואה על פי נתוני "מוסד פרייזר", המגיעים עד שנת 1975 מעלה כי במבחר של מדינות שהיו או עדיין נחשבות מדינות רווחה מובהקות (נבדקו דנמרק, שבדיה, פינלנד, נורבגיה, הולנד, בלגיה ובריטניה) היה שינוי מממוצע של 6.05 בשנת 1975 לממוצע של 7.74 בשנת 2000. הממוצע שלהן בשנת 1975 היה מדרג אותן אז לצד איראן והאיטי של היום, במקום ה-78. הממוצע שלהן בשנת 2000 היה מדרג אותן במקום התשיעי, לצד לוקסמבורג ואירלנד. כלומר, במונחים של חופש כלכלי אותן מדינות רווחה הפכו ב-25 השנים האחרונות לקפיטליסטיות הרבה יותר, כך שהקו המבחין בין הקטגוריות מטושטש הרבה יותר.
[עריכה] כלכלות קפיטליסטיות, מאפיינים וביקורת
ישנם מספר מאפיינים המופיעים בתכיפות רבה ובאופן מובהק בכלכלות היותר קפיטליסטיות.
[עריכה] צמיחה כלכלית ורמת חיים גבוהה
אחד המאפיינים הבולטים של כלכלות קפיטליסטיות יותר הוא צמיחה בתוצר מקומי הגולמי או תמ"ג וב"רמת חיים". כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי (כאן) מגלים כי במדינות בעלות החופש הכלכלי הפחות ביותר (היינו, הפחות קפיטליסטיות לפי המדידה המקובלת) ישנו קיטון של 0.5 אחוז בממוצע בתוצר, לעומת גידול של 2.4 אחוז בממוצע במדינות בעלות החופש הכלכלי הרב יותר. ההפרש בולט עוד יותר כאשר משווים את גובה התמ"ג במדינות הבלתי קפיטליסטיות (2,828 דולר בממוצע) לזו שבמדינות הקפיטליסטיות יותר (26,106 דולר לשנה).
מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. לדוגמה, ישנו מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה (53.7 בפחות קפיטליסטיות, 75.9 שנה ביותר קפיטליסטיות); בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האלפבתיות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך, כמובן), עבודת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם.
[עריכה] דגש אינדבידואליסטי
חברות שבהן נהוגה כלכלה קפיטליסטית יותר מאופיינות בהדגשה רבה של הפרט ופעולותיו. העקרונות הקפיטליסטיים מתייחסים לחברה במובן הבסיסי והמוגבל ביותר -- כשיתוף פעולה מרצון בין פרטים, שהמניע לו הוא הרצון של אותם פרטים בהשגת מטרותיהם האישיות.
השיטה הקפיטליסטית אינה מגלה עניין, לטוב או לרע, בטיב שיתוף הפעולה בין הפרטים. הם יכולים לשתף פעולה בבניית בית תפילה, מפעל לנעליים, מכון לחיזוי אסטרולוגי או אנציקלופדיה חופשית. כל עוד הפעולות נעשות מרצון ואינן פוגעות בזכויותיהם של אנשים אחרים, טיבן הספציפי של הפעולות אינו מעלה או מוריד.
מסיבות שונות, הקשורות ככל הנראה לאופיו של האדם, הענקת חופש זה לבחור עם מי, איך ובמה לשתף פעולה מחוללת תוצאת לוואי של נטייה לפירוק מסגרות חברתיות מסורתיות המבוססות על חיברות וכפייה. הקפיטליזם אינו נותן עדיפות מובנית כלשהי למסורת, תבונה, כוח, מעמד, גיל, וותק או כל תכונה אחרת. כל אדם נדרש להשתתף ב"משחק החיים" בעצמו ולעמוד מול העולם בזכות עצמו ויכולותיו.
פירוק מסגרות מסורתיות זה ו"אטומיזציה" של החברה עוררו ביקורת חריפה על הקפיטליזם מצד אנשי דת, שטענו כי הבחירה החופשית שמציע הקפיטליזם חותרת תחת ערכיה המסורתיים של החברה. אם אנשים יוכלו לבחור, כך הטענה, הם יבחרו לעשות את "הרע בעיני אלוהים" ומכאן שבחירה חופשית תחת הקפיטליזם תוביל בהכרח להדרדרות מוסרית. כדי למנוע זאת אמצו חלק מאנשי הדת תפישה המפרידה בין "החיים הכלכליים" ל"חיים המוסריים", כך שאדם יוכל לפעול מרצון ובאופן חופשי בספירה הכלכלית של חייו, ועדיין לשמר ערכים "מסורתיים" בספירה האישית.
ביקורת חריפה עוד יותר הוטחה בקפיטליזם מחוגים סוציאליסטיים. טענות אלו אפשר למיין לשלושה סוגים עיקריים:
- היעדר רצון חופשי של הפרט: לפי טענה זו, בעולם אידאלי (האוטופיה הקומוניסטית) בני האדם יבחרו לעשות טוב, אך מאחר ועולמנו אינו אידאלי, קרוב לוודאי שהם יבחרו לעשות רע. לכן, מתן חופש פעולה לבני האדם במצב לא אידאלי יביא בהכרח לפעולות רעות (בלתי מוסריות) מצידם. לא ניתן לשאול אדם מהו רצונו, משום שבמצב הנתון הרצון החופשי של הפרט אינו מתקיים בדרך כלל. לכן, כך הטענה, עדיף מצב זמני של דיקטטורה, שבה המיעוט הקטן שיודע מה נכון עבור הרוב יכריע בכל הסוגיות.
- חופש לעשירים ולא לעניים: לפי טענה זו, החופש הוא אשליה עבור רוב האנשים ומתקיים בפועל רק עבור קומץ של "בעלי הון". רוב האנשים, גם אם הם רוצים לעשות שימוש ברצונם החופשי, אינם יכולים לעשות זאת משום שנגזלה מהם "זכותם הטבעית" לחלק שווה בנכסי החברה. לכן, עד שלא יתקיים מצב של שוויון מלא בין בני האדם, אין טעם להעניק חופש לאף גורם, ויש להעביר את הזכות להחליט מ"בעלי ההון" לקבוצת המיעוט האינטלקטואלי והמומחים מתוכה, כדי שתיצור שוויון זה ותחליט עבור האזרחים נטולי היכולת לבחור מה רצוי עבורם.
- עדיפות החברה: הפרט אינו צריך להיות גורם בעלי יכולת להחליט בזכות עצמו משום שצריכה להיות עדיפות לקולקטיב, החברה. זו, מבטאת את הרצון האמיתי של האדם, גם אם הוא אינו יודע זאת, והחלטותיה, גם אם הן סותרות לכאורה את רצון האזרחים, הן תמיד הנכונות.
חשוב לשים לב, בהקשר זה, כי גם הטיעון הדתי וגם הטיעון הסוציאליסטי אינם מעלים טענה לגבי יעילות פעולתו של המנגנון הקפיטליסטי כי אם לגבי תוצאותיו החברתיות. הפתרונות המוצעים בשני המקרים אינם מכוונים, על כן, להציע מנגנון טוב יותר מבחינה כלכלית, אלא לוותר על המנגנון ועל החופש האישי באופן חלקי או מלא לטובת השגת יעדים אחרים, חשובים יותר לדעת הטוענים.
[עריכה] זכויות פוליטיות וזכויות אזרח
במובנים רבים ניתן לומר כי ישנו מתאם כמעט מלא בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה למידת הדמוקרטיות שלה. לפי נתוני Freedom House (המופיעים כאן) דירוג החמישון הקפיטליסטי ביותר בתחום הזכויות הפוליטיות וזכויות האזרח הוא 1.8 (בשני המדדים, כש-1 הוא הרמה הגבוהה ביותר של זכויות ו-7 הוא הרמה הנמוכה ביותר של זכויות). דירוג החמישון התחתון מבחינת הקפיטליסטיות שלו הוא 4.3 לזכויות אזרח ו-4.6 לזכויות פוליטיות.
ישנם הטוענים כי יש במתאם זה משום אי-הגינות, כיוון שרוב המדינות הקפיטליסטיות יותר הן דמוקרטיות מערביות וותיקות. הקפיטליזם נולד וצמח במערב יד ביד עם הדמוקרטיזציה, ולכן מתאם כזה יתקיים שם. עם זאת, אין הכרח כי מתאם כזה יימצא גם בהשוואה של מדינות צעירות יותר ובעלות מסורת דמוקרטית קצרת ימים יותר.
כנגד טיעון זה ניתן להראות כי כשליש משלושים המדינות הקפיטליסטיות ביותר ומחצית מ-50 המובילות הן דמוקרטיות צעירות או מדינות צעירות שנוסדו לפני שנים לא רבות.
[עריכה] לגליזם והגנה משפטית
הגנה משפטית חזקה על הבעלות הפרטית על הקניין היא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ומהווה חלק חשוב בכל כלכלה וחברה בעלות מאפיינים קפיטליסטיים. בחברות שבהן יש כלכלה קפיטליסטית קיימת הפרדה ברורה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת, ישנו מבנה-על משפטי (לרוב, חוקה או אסופת חוקי יסוד) שמהווה מדריך לרשות השופטת וישנה מסורת המעניקה כוח לרשות השופטת לבטל או לערער על פעולות של הרשות המבצעת ועל חוקים סותרי-חוקה של הרשות המחוקקת.
[עריכה] ניעות כלכלית
אחד המאפיינים הטיפוסיים לחברות "ייזמיות" קפיטליסטיות היא מידה רבה של ניעות (מוביליות) חברתית. בניגוד לחברות מסורתיות יותר, כמו חברות שבטיות, פיאודליות או חברות אריסטוקרטיות, מאופיינות הכלכלות הקפיטליסטיות בשינויים מהירים בכל דרגי החברה, משום שניעות כזו היא חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהדינמיקה הקפיטליסטית. האתוס המריטוקרטי של הקפיטליזם מהלל את יכולתו של כל פרט, אם רק ברצונו או ביכולתו לעשות זאת, לעבור מעוני לעושר וגם, בכיוון ההפוך, לרדת במהירות מנכסיו ולאבד את עושרו, אם אינו מקפיד להמשיך ולפתח את עושרו באמצעות התחדשות ייזמית, השקעה והתפתחות. העושר שנוצר על ידי מייסד חברה אינו מתפוגג במהירות, אך הוא משנה את אופיו כאשר היורשים עוברים מעמדה של ייזם מוביל בשוק לעמדה של משקיע ומממן של יזמים אחרים באמצעות השקעה בחברות צומחות.
לדוגמה, אם משווים את רשימת החברות הפרטיות הגדולות ביותר בארצות הברית המופיעה במגזין "פורבס" מגלים כי רק 8 מבין 25 הראשונות שימרו את מקומן משנת 1996 עד 2004. בין 25 העשירים ביותר בעולם לשנת 2004, לפי נתוני "פורבס" 14 מתוך 17 הראשונים (הרשימה מנוכה מכפל יורשים) לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם.
למעשה, נדירים למדי המקרים בהם אבות מורישים לבנים ומשם לנכדים חברה הנותרת חזקה ומשפיעה. משפחותיהם של העשירים הגדולים ביותר בראשית המאה הזו, כמו מורגן, קרופ, דיימלר, או קרנגי, כלל אינם מופיעים ברשימה. אחרים, כמו קלוג (515), פורד (552), דיסני (552), רוקפלר (472) או הרסט (472) מדורגים בשוליה.
עם זאת, סוציולוגים רבים מבקרים את אותו אתוס מריטוקרטי עליו נשען הטיעון הקפיטליסטי. אומנם, חסמי הכניסה למעמד חברתי אינם קשיחים כבעבר, או עוברים בירושה. אך עלייה בהיררכיה המעמדית אינה כה קלה, ומושפעת מסיכויי החיים של כל פרט ונגישותו להון חברתי ותרבותי, ולא רק כלכלי. עם זאת, מדובר בטיעון שהוא במידה מסוימת מעגלי, כדי לזכות להון חברתי ותרבותי (למשל, חינוך טוב יותר) צריך הון כלכלי לממן זאת. כך, שעשירים תמיד ימצאו בנקודת זינוק עדיפה על פני אלו שידם אינה משגת הון זה.
[עריכה] הטייה צרכנית
חברות קפיטליסטיות נוטות להיות חברות בעלות הטייה צרכנית חזקה. הייצור בכלכלה קפיטליסטית מכוון בראש ובראשונה לצריכה המונית של מוצרים. ישנם יצרנים המתמחים בייצור עבור קבוצות קטנות של עשירים, כמובן, אך רוב היצרנים בכלכלה קפיטליסטית תלויים כמעט לחלוטין בשיווק מוצריהם בקנה מידה רחב (ייצור המוני).
ישנם רבים הרואים בהטייה הצרכנית הזו בכלכלות קפיטליסטיות וולגריזציה ורידוד תרבותי. הייזמים חותרים לייצר מוצרים שאינם קולעים דווקא לטעמן של האליטות אנינות הטעם אלא מכוונים לציבור הרחב ובהכרח, גם ליכולתו של ציבור זה לספוג מוצרי תרבות.
אותם מבקרים גם טוענים כי הייצור ההמוני, בין אם של מוצרי תרבות ובין אם של מוצרי צריכה, אינו משקף את רצונו האמיתי של הציבור הרחב, אלא את רצונם של הייצרנים למכור את המוצרים. באמצעות פרסום מתוחכם, נטען, גורמים היצרנים לצרכנים לרצות מוצרים שאין להם צורך או רצון אמיתי בהם ולמעשה "מייצרים" בו זמנית גם את הצורך בצריכה וגם את המוצרים לצריכה, כאשר הם מציגים את הצריכה כסמן מעמד וכדבר לעצמו, מנותק מצורך אמיתי במוצר.
רבים ממבקרים אלו בעידן הפוסט מודרני הם חסידי האנטי גלובליזציה, הטוענים כי הקפיטליסטים תכליתם ליצור עוד ועוד עושר גם במחיר של שינויי דפוסי החיים של רבים בעולם המערבי ובעולם השלישי. לפיכך, הם מנסים ליצור מודעות לצריכה העודפת בעזרת פעילות כמו מחאה ומאבק בתאגידים שלדעתם פוגעים באקולוגיה של כדור הארץ. או ניסיונות ליצירת אלטרנטיביות לדרך החיים הקפיטליסטית על ידי קניות המבוססות על סחר חליפין, ויום ללא קניות שהפך לנוהג במדינות שונות במערב, וגם בישראל.
התשובה לטיעון זה באה בדרך כלל באמצעות הצבעה על כך שהביקורת מתעלמת מהבדלים בין מוצרים ומפריזה בכוחו של הפרסום לשכנע אנשים לצרוך מוצר שאין להם צורך בו. אנשים עשויים להעדיף, לפחות באופן ראשוני, סוג אחד של ביטוח על פני סוג אחר של ביטוח בזכות פרסום טוב יותר של חברה מסוימת, אך עצם הצורך לבטח מעוגן בצורך ממשי של צרכנים, לא בתעמולה פרסומית מתוחכמת. הרכישות העיקריות שמבצעים אנשים כמו דירה, מכונית, ריהוט, מכשירי חשמל, השכלה, וכדומה, מעוגנות בצורך במוצרים אלו וביכולת הכספית לרכוש אותם, לא בפרסום ששכנע אנשים לרכוש דירה. אנשים קונים כמובן גם מוצרים שעיקר יעדם הוא לשמש סמל סטטוס, אך רכישת סמלי סטטוס כאלו לפי הקפיטליסטים, מעוגנת בצורך של אנשים בשכנוע אחרים בסביבתם בשייכותם למעמד מסוים. צורך זה לפי מצדדי הגישה, אינו מיוצר על ידי "הקפיטליסטים" אלא הוא חלק מאופיים של בני האדם מאז ומתמיד.
מעבר לכך, טוענים חסידי הקפיטליזם, העוינות למוצרים בייצור המוני משקפת מידה של אליטיזם והתנשאות. מבקרי הצריכה ההמונית, במסווה של דאגה "סוציאליסטית" לצרכנים האומללים המתומרנים על ידי בעלי ההון, מתיימרים למעשה לדעת בעצמם מה טוב יותר עבור הצרכנים ומה הם צריכים לרצות או מה הם רוצים "באמת". או, במלים אחרות, המבקרים אינם מבקשים לבטל את השליטה בצרכנים, הם פשוט מאמינים שהם אלו שצריכים לשלוט בהם.
[עריכה] חלוקת הכנסות
אחת הביקורות החריפות ביותר על הקפיטליזם היא שבחברות בהן הוא בולט, קיים אי שוויון חריף בעושר בין עניים לעשירים. חלק קטן מאוד באוכלוסייה, המאיון העליון, מחזיק בחלק גדול מאוד מההכנסות, ואילו רוב האזרחים האחרים, ובייחוד העניים, מחזיקים בהרבה פחות. מובן שישנם הבדלי כשרון ויכולת בין אנשים, שבגללם אפשר לקבל מידה כלשהי של אי-שוויון, אך הבדלים אלו אינם יכולים להסביר או להצדיק את ההבדלים העצומים בין המאיון העליון למאיון התחתון. יש כאן, כך הטענה, לא רק עניין של הבדל בכשרון אלא גם הבדל בהזדמנויות ובסיכויי החיים.
בחינה של חלוקת ההכנסות בחברות שונות, בעלות מידה שונה של משטר קפיטליסטי, אינה נותנת חיזוק לטענה העובדתית שבשורש טיעון זה. בממוצע עולמי, נהנה העשירון התחתון מבחינת הכנסה מ-2.26 אחוז מכלל ההכנסות. הממוצע במדינות הקפיטליסטיות יותר הוא 2.5 ובקפיטליסטיות פחות 2.1. כלומר, אין למעשה קשר בין סוג המשטר הכלכלי, קפיטליסטי או לא, לגובה הכנסותיהם של העניים כחלק מכלל ההכנסות. השוואה של עשר המדינות הראשונות והאחרונות (שלגביהן יש נתונים כאן) לפי מידת החופש הכלכלי בהן מעלה הפרש קטן (2.6 לעומת 2.1 אחוז) לטובת המדינות הפחות קפיטליסטיות.
בדיקה של גובה הכנסותיו של העשירון העליון מעלה תוצאות מאלפות אף יותר. בחזרה על ההשוואה הקודמת בין עשר המדינות היותר ופחות קפיטליסטיות עולה כי במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה העשירון העליון מ-28.54 אחוז מההכנסות, לעומת 32 אחוז בפחות קפיטליסטיות. נתונים של עשר מדינות מאמצע הטבלה (מקום שמונים ואילך) מעלות נתון של 36.76 אחוז לעשירון העליון.
נתונים אלו נותנים מקום להניח כי הביקורת על הקפיטליזם בגלל הפער בהכנסות בין עשירים לעניים מחטיאה את המטרה, ולמידת הקפיטליסטיות של מדינה אין קשר ממשי או שיש קשר הפוך בכיוונו למידת עוניים של העניים ויותר מזה, עושרם של העשירים.
תשובה אחרת לטיעון שעושרם של העשירים הוא "אי צדק" היא, שהטענה מבוססת על ההנחה שהזירה הכלכלית היא "משחק סכום אפס", בו מחלקים עוגה שגודלה נתון וקבוע לחלקים, כך שהנתח הגדול יותר ממנו נהנים העשירים בא על חשבון חלקם של העניים יותר. בפועל, נטען, השוק פועל כ"משחק סכום אפס" רק לעתים נדירות ולמעשה, פעולת מנגנוני היצע וביקוש תלויה בכך שכל הצדדים הפועלים בשוק יניחו כי מדובר במשחק שאינו משחק סכום אפס: בכל עסקה נדרשים שני צדדים המניחים כי שניהם יוצאים נשכרים מהעסקה והדבר שקיבלו עולה בערכו על הדבר שנתנו. אשר לפעולת המתעשרים בשוק, אלו צוברים ברוב המקרים את הונם בזכות יזמות ונטילת סיכונים, שאחרים אינם מוכנים ליטול, ובתוצר הסופי של פעולתם—הרחבת השוק או העוגה הכוללת—חולקים כל המשתתפים בשוק. לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה השנתית הממוצעת של העשירון התחתון במדינות הפחות קפיטליסטיות היא 823 דולר. הכנסתו השנתית של אותו עשירון במדינות היותר קפיטליסטיות היא 6,877 דולר לשנה (פי 8.3).
[עריכה] תנודתיות ומשברים כלכליים
ככל משטר כלכלי, גם במשטרים קפיטליסטיים מתרחשים משברים כלכליים בגלל סיבות שונות, מאסונות טבע ומגיפות ועד מלחמות, מחסור בחומרי גלם נדרשים או משברים במדינות ייעד לייצוא. לטענת קרל מרקס, קיימת בקפיטליזם בעיה מבנית של נטייה למשבריות, וכי המשברים הכלכליים שהוא סובל מהם יהפכו חריפים יותר ויותר בעתיד.
השקפה זו שהקפיטליזם נוטה למשברים מטבעו הייתה בין הסיבות לטענה כי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית ובעולם בשנות השלושים נבע מכשל מבני כזה בקפיטליזם. בעקבות המשבר, ומסיבות נוספות, נוצרו במדינות רבות מנגנונים אנטי-משבריים שהיו מנוגדים לגישות קפיטליסטיות. עיקרם של מנגנונים אלו היה הזרמת כספים לשוק על ידי הממשלה, באמצעות סובסידיות, עבודות יזומות וצעדים אחרים, כדי לגרום להאצה מלאכותית בצמיחה הכלכלית.
החל מאמצע שנות השבעים, עם זאת, סר חינו של טיעון זה נגד הקפיטליזם והוא אינו מקובל היום אלא על מתי-מעט מבין הכלכלנים. הסיבות לכך היו הצטברות עדויות רבות לכך שהנטייה המשברית שאובחנה בקפיטליזם אינה נובעת למעשה ממנגנונים קפיטליסטיים אלא ממנגנונים אנטי-קפיטליסטיים של רגולציה בשווקים (טיעון זה נכון במיוחד ביחס לשפל הכלכלי הגדול). יתר על כן, הסטגפלציה במערב בשנות השבעים הפריכה במידה רבה את הטיעון שניתן להשתמש לאורך זמן במנגנונים נוגדי משבר באמצעות הזרמת כספים לשוק.
היום, מקובלת יותר הדיעה כי שווקים קפיטליסטיים אינם נוטים יותר משווקים אחרים לחוות משברים, אך התנהגותם בעת משבר שונה. משבר בשוק קפיטליסטי מאופיין בתנודה מהירה כלפי מטה ומעלה, עם כניסה מהירה ויציאה מהירה ממשבר. הגמישות בשוק העבודה, למשל, מובילה לפיטורים רחבים ומהירים בעת התעוררות משבר ולהתאוששות והגברת התעסוקה מייד עם סיומו. כך, לדוגמה, בהונג קונג הביא משבר הסארס לגידול חריף באבטלה עד 8.6 אחוז, עם ירידה מהירה מאוד, בתוך שנה, לשיעור של 6.7 אחוז (נתונים: כאן). בשווקים לא קפיטליסטיים, הכניסה למשבר דומה בדרך כלל, שכן אירוע משברי פוגע באופן דומה בכל משטר כלכלי, אך היציאה ממנו ארוכה ואיטית הרבה יותר.
[עריכה] קפיטליזם ואימפריאליזם
[עריכה] נאו-אימפריאליזם
ג'.א. הובסון, העלה בראשית המאה העשרים את התאוריה שהאימפריאליזם של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (במיוחד "המרוץ לאפריקה") הוא תוצר של הקפיטליזם. לפי הובסון, בגלל תהליך ריכוז העושר בידיים מועטות יותר ויצירת מונופולים תחת המשטר הקפיטליסטי נוצרה תת-צריכה באירופה ובצפון אמריקה, והצריכה התפשטות של הקפיטליזם לשווקים חדשים מעבר לים וכיבוש אימפריאלי.
על הרעיון עט כמוצא שלל רב לנין בספרו "אימפריאליזם: השלב האחרון של הקפיטליזם". חסידי המרקסיזם התלבטו אז בקשיים שנבעו מכשלון חוק הדלות הגוברת של מרקס. לטענתו של מרקס היה מצבו של מעמד אמור להחמיר בהדרגה עם התפתחות הקפיטליזם. בפועל, מצבו הלך והשתפר. לפי לנין, ההסבר לכך הוא האימפריאליזם. כך הוא כותב בפרק שבע של "אימפריאליזם":
- "הקפיטליזם הופך לקפיטליזם-אימפריאליסטי בשלב מתקדם של התפתחותו, כאשר כמה ממאפייניו הבסיסיים מתהפכים... כלכלית, התהליך העיקרי הוא החלפת התחרות החופשית במונופול קפיטליסטי... המונופול הוא המעבר מקפיטליזם לשיטה מדרג גבוה יותר.... אימפריאליזם הוא השלב המונופוליסטי של הקפיטליזם."
כנגד תאוריה זו של לנין והובסון הועלו מספר הסתייגויות. ראשית, נטען כי שאיפות אימפריאליסטיות אפיינו לא רק מדינות בשלב "קפיטליזם מתקדם" אלא גם מדינות מפותחות פחות כמו איטליה, רוסיה או יפן, שעל פי התאוריה לא היו אמורות להידרש לכך בשלב זה.
שנית, אם השאיפה האימפריאלית נועדה למצוא שווקים חדשים של צרכנים בגלל תת-הצריכה במערב, היינו צריכים להבחין בשתי תופעות: עוני הולך ומתגבר במערב, והתעשרות גוברת בעולם האימפריאלי, שכן בלי התעשרות אין צרכנים. התופעה הראשונה נסתרה כבר בשלב הקודם (כשל חוק הדלות הגוברת של מרקס) ואילו השנייה לא תאמה את אופן הפעולה של המעצמות האימפריאליסטיות, שכוון לניצול פשוט של משאבי הטבע במדינות עליהן השתלטו.
אם המטרה הייתה ניצול משאבים בגלל העלות הפחותה של הפקתם או היצע גדול יותר של חומרי גלם במדינות האימפריה, הרי שהאימפריאליזם סתר כל הגיון כלכלי קפיטליסטי, שכן ברוב המקרים הייתה עלות הכיבוש האימפריאלי והניהול האדמיניסטרטיבי רבה מהרווחים שהופקו ממנו.
ברמה עקרונית יותר, נטען כי הכיבוש האימפריאלי בוצע על ידי מדינות ותוך הרחבה של כוח הממשלה והפרת הכלל הקפיטליסטי של סחר חופשי מרצון. קפיטליסטים וליברלים התנגדו לאימפריאליזם בדיוק מסיבות אלו ולמעשה, נטען, עצם הכיבוש האימפריאלי על ידי המדינה ובחסותה מעיד על היעדר קפיטליזם או היחלשותו. אם בכלל, שיקף האימפריאליזם תפישות בתר-קפיטליסטיות מרקנטליסטיות, שראו ערך בצבירת "בוליון" בדמות משאבי טבע ושטחי אדמה, רעיון שהקפיטליזם מנוגד לו לחלוטין.
[עריכה] גלובליזציה
החל מראשית שנות התשעים זכו רעיונותיו של לנין לתחיה מחודשת במסגרת תנועות האנטי-גלובליזציה. תנועות אלו טוענות כי חברות גדולות במערב, בתמיכה ובגיבוי ממשלתי או דמוי-ממשלתי (כמו באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית) מכוננות במסגרת הגלובליזציה הגוברת כיבוש אימפריאלי כלכלי של העולם השלישי.
כיבוש זה מתבטא בכך שהחברות מוזילות את הייצור של מוצרים שונים באמצעות פתיחת מפעלים בעולם השלישי והעסקת עובדים בעלות נמוכה יותר ובתנאים ירודים יותר בהשוואה למפעלים מקבילים במערב. מפעלים אלו מושכים את אזרחי המדינות העניות בעולם השלישי בגלל שהשכר והתנאים בהם טובים מאלו הזמינים להם באופן אחר ומוכנים, תמורת הפיתוי הכספי, לזנוח את דרכי החיים המסורתיות שלהם.
תומכי הקפיטליזם טוענים כאן כי תנועות האנטי-גלובליזציה טועות פעמיים. הן טועות פעם ראשונה בסברתן כי פעילי התנועות האנטי-גלובליות יודעים טוב יותר מתושבי העולם השלישי מה נכון וטוב עבורם. הן טועות פעם נוספת כאשר הן מבלבלות בין תופעות של קורפורטיזם ובמיוחד כזה שבין חברות גדולות לממשלות בעולם השלישי, לפעולה קפיטליסטית. בין השתיים אין קשר ולמעשה, הן סותרות זו את זו.
[עריכה] סוגים של משטרים קפיטליסטיים
[עריכה] תורות קפיטליסטיות
כמה אידאולוגיות פוליטיות תומכות ברעיונות קפיטליסטיים כחלק מהותי מזהותן:
- ליברטריאניות: תנועה פוליטית אמריקנית בת-ימינו, שאימצה את שמה של תנועת המעמד הבינוני במלחמת האזרחים בספרד. יכולה להחשב ענף של הליברליזם הקלאסי בתמיכתה בשוק חופשי עם התערבות מזערית של המדינה. מינארכיסטים ליברטריאנים רואים את תפקיד הממשלה כהגנה על האזרחים מפני אלימות, גניבה, רמיה ונזקים כמו זיהום.
- שמרנות: מתייחס בעיקר לגישה לפעולת השוק של כמה גורמים שמרניים. אצל רובם, עם זאת, ישנה בדרך כלל תמיכה בכלכלה מעורבת ברמה כזו או אחרת וכן נסיון לתחימה של הקפיטליזם בתחום האישי.
- ליברליזם: במשמעותו המקורית, בנוסח הליברליזם הקלאסי, תומך בקפיטליזם כשיטה הכלכלית העיקרית. בגרסה האנגלית והאמריקנית, ליברליזם משמעו כאן הוא סוציאל דמוקרטיה.
- אנרכו-קפיטליזם: אינה רואה שום תפקיד לממשלה ומאמינה כי כל תפקידיה, כולל בטחון פיזי והכרעה בחילוקי דיעות מסחריים ניתנת להשגה באמצעות מנגנוני השוק, כמו בוררות פרטית וצבא שכיר.
- אובייקטיביזם: טוען כי מנקודת מבטו של הפרט, המערכת הכלכלית המוסרית היחידה היא קפיטליזם אמיתי, וזה תלוי בקיומם של אנשים חופשיים הפועלים באופן רציונלי במסגרת זכויותיהם.
[עריכה] תורות אנטי קפיטליסטיות
- סוציאליזם: טוען כי כדי להשיג יותר שוויוניות יש לבטל את החירות האישית בתחום הכלכלי. לשם כך על המדינה להפקיע את הקניין הפרטי, ולנהל את חיי הכלכלה בעצמה. זן משנה של הסוציאליזם הוא הקומוניזם.
- פשיזם או נאציזם: טוען כי הלאום נעלה על הפרט ולמנהיגי הלאום צריכה להיות זכות לא מעורערת לפעול בהתאם לשיפוטם לטובת הלאום.
- סוציאליזם ליברטריאני או אנרכיזם: תנועת המעמד הבינוני בספרד במלחמת האזרחים. חברה לגופים אנטי-פשיסטיים שונים, ביניהם אנרכיסטים וסוציאליסטים. טוען כי נדרשת שליטה קולקטיבית בכלכלה בלי שליטה של גורם כלשהו או מעורבות של המדינה.
- סוציאל דמוקרטיה: טוען בזכות רגולציה נרחבת של המדינה ומעורבות עמוקה שלה בתחומים שונים כדי ליצור יותר שוויוניות. תומכת בדרך כלל בהלאמת תעשיות מסוימות.
- קפיטליזם מרקנטליסטי או קורפורטיזם: תומך בכינון שוק חופשי בתוך המדינה, אך תומך בהגנה פרוטקציוניסטית מתחרות מבחוץ.
- דיריגיזם: תומך בכינון שוק חופשי ברובו בתוך המדינה, לצד מעורבות של המדינה להכוונת התעשיה בכיוונים החשובים יותר או לייעולה.
- דיסטריביוציניזם: מטיף לחלוקה שוויונית של כל הרכוש וחזרה לכלכלה קיומית בסיסית.
[עריכה] הוגים מרכזיים על קפיטליזם
- אדם סמית' -- אבי התורה הקפיטליסטית
- קרל מרקס -- אבי המרקסיזם המודרני המתנגד לקפיטליזם
- לודוויג פון מיזס -- מן הבולטים באסכולה האוסטרית
- פרידריך האייק -- מן הבולטים באסכולה האוסטרית
- יוזף שומפטר -- הוגה קפיטליסטי בולט
- מאקס ובר -- סוציולוג שעסק ביסוד הדתי לקפיטליזם
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קפיטליזם |
| ערך מומלץ |
- מכון פון מיזס - קפיטליזם לפי האסכולה האוסטרית
- קפיטליזם ברוח איין ראנד
- קפיטליזם מול סוציאליזם מתוך אתר אומדיה
