יאסר ערפאת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק ביו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. לערך העוסק בשימושים אחרים לשם "ערפאת", ראו ערפאת (פירושונים).
יושב ראש הרשות הפלסטינית
|
|||||||||||||||||||||||
יאסר עַרַפַאת (ياسر عرفات) נודע גם בכינוי אבו עמאר (4 באוגוסט או 24 באוגוסט 1929 - 11 בנובמבר 2004) היה ממנהיגי העם הפלסטיני וראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) החל משנת 1969 ועד מותו. כמו כן היה ראש הרשות הפלסטינית מיום היווסדה ועד מותו. הנהיג את השימוש בטרור ככלי עיקרי במאבק של הפלסטינים כנגד ישראל במשך מרבית חייו הבוגרים, עם הפסקות שונות. יחד עם זאת היה גם זה שחתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין ב-1993. בשנותיו האחרונות, שנות אינתיפאדת אל אקצה, שוב ראו אותו רבים בעולם ובישראל כאיש טרור.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
ערפאת טען שנולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929, ככל הנראה לטענה זו היו מניעים פוליטיים, מפני שתעודת לידתו קובעת שנולד בקהיר שבמצרים ב־24 באוגוסט 1929 תחת השם יאסר עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני.
ערפאת היה בן למשפחה מוסלמית פלסטינית. מרבית ילדותו עברה עליו בקהיר, לשם הגיע אביו כדי לקבל ירושה ולעסוק במסחר. כשהיה בן 4, מתה אמו זהווה, והוא נשלח לדודו בשכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי בירושלים. במקום זה גדל, ולדבריו גם שיחק עם ילדים יהודים. משם נשלח למשפחת אביו אל–קידווה בעזה וגדל שם עד גיל 6. נודע כילד אלים, תוקפני ובלתי ממושמע, אך גם כמנהיג שריכז סביבו חבורות ילדים.
אביו, שנשא אשה שנייה, החזירו לקהיר, שבה גידלה אותו אחותו אנעם. בעיר זו סיים את הלימודים היסודיים והתיכוניים ובמהלכם אימץ לו את מבטאו המצרי, ממנו לא הצליח להיפטר מעולם. בנערותו ובבחרותו הסתופף בקרב גולים פלסטינים ואף היה מקורב לחוגי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני שגלה אז בקהיר, והיה דודו מצד אימו. הוא הכיר שם גם את עבד אל–קאדר אל–חוסייני ושיחק עם בנו פייסל אל–חוסייני.
בגיל 17 החליט ערפאת ללמוד באוניברסיטת פואד (כיום אוניברסיטת קהיר), ובה למד הנדסה אזרחית. באותה תקופה התגבשו באוניברסיטה זו ארגונים איסלאמיים ופלסטיניים רבים, ובראשם האחים המוסלמים. עם מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני באפריל 1948 עזב ערפאת את לימודיו, התנדב ליחידה של האחים המוסלמים שפעלה באזור עזה והשתתף בקרב על כפר דרום.
עם פלישת הצבא המצרי אחרי הקמת מדינת ישראל ב– 15 במאי 1948 פורקה יחידתו מנשקה ונדרשה לחזור למצרים, כדי שלא יפריעו לפעולת הצבא המצרי. חלק מהאחים המוסלמים המשיכו לפעול בהר חברון, אבל ערפאת המאוכזב ביקש לחזור למצרים.
עם חזרתו למצרים חזר למסגרת לימודי ההנדסה ובד בבד עסק גם בפעילות פוליטית ונבחר ב-1951, יחד עם צלאח חלף (אבו איאד), לראשות התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בקהיר. בשנת 1956, ערב מבצע קדש, התגייס לזמן קצר לחטיבה הפלסטינית במסגרת הצבא המצרי בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר היגר לכווית, שבה עבד כמהנדס בניין ואף פתח עסק קבלני.
[עריכה] כראש הפת"ח
ב-10 באוקטובר 1959 ייסד ערפאת, יחד עם ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד), חאלד אל-חסן ופארוק קדומי, את ארגון הפת"ח (היפוך של ראשי התיבות 'חרכּת תחריר פלסטין', התנועה לשחרור פלסטין). בעוד ראשי מדינות ערב הקימו ב-1964 את אש"ף בראשות אחמד שוקיירי כארגון בובה שיעמוד לרשותם, ערפאת, שניסיונו מ-1948 עורר בו חשד כלפי מדינות ערב, הקפיד על "עצמאות ההחלטה הפלסטינית". כך ב-1966 הוא הסתכסך עם משטר הבעת' בסוריה והושלך יחד עם ראשי הנהגת הפת"ח לכלא הסורי.
לשיטת ערפאת ומנהיגי הפת"ח, הדרך להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הפלסטינים הייתה פתיחה במאבק מזוין נגד ישראל. נוכח פערי הכוחות הברורים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים, תכלית המאבק המזוין הייתה כפולה: ראשית, נסיון לגרור את מדינות ערב לעימות עם ישראל, בין היתר על ידי יצירת דעת קהל אוהדת בציבור הערבי. שנית, יצירת שינוי בתודעה של הציבור הפלסטיני מתבוסתנות ומפסיביות לתחושה של עם הלוקח את גורלו בידיו, וכך לטפח זהות לאומית פלסטינית.
הפעילות המזוינת של הפת"ח נגד ישראל החלה כבר ב-1 בינואר 1965 בניסיון פיצוץ במוביל הארצי. נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. חרף התבוסה הקשה, אשר לכאורה שמה קץ לתקוות הפלסטינים להשמדת ישראל, ראה ערפאת את כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה כהזדמנות להתעוררותו של העם הפלסטיני. לאחר המלחמה הסתנן ערפאת לגדה המערבית בניסיון לארגן התנגדות, אולם נכשל בכך. ערפאת הצליח לחמוק מכוחות צה"ל שאיחרו בכמה דקות לתפוס אותו בדירת מסתור ברמאללה. לבסוף חזר לירדן, שבה ביסס את מרכז פעילות הפת"ח. את מפקדתו קבע בכפר כראמה שבצד הירדני של בקעת הירדן. ב-21 במרץ 1968 פשט צה"ל על הכפר במה שנקרא לימים פעולת כראמה. 128 לוחמים פלסטינים נהרגו, ורבים אחרים, בהם ערפאת עצמו, נמלטו. אולם גם צה"ל ספג אבדות רבות (28 הרוגים ושלושה נעדרים) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים. ערפאת ניצל זאת כדי להכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמוחה את חרפת תבוסת 67. הרושם שהותיר הארוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטיניים והוביל לזרימת מתנדבים לשורותיהם. ביולי הם החלו להשתלט על המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, והשתלטות זו הושלמה בפברואר 1969.
[עריכה] כראש אש"ף
[עריכה] תקופת ירדן
ב־3 בפברואר 1969 נבחר ערפאת ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף, ובכך הפך למעשה לראש אש"ף, תפקיד שבו החזיק עד למותו. בחירתו, והשתלטות ארגוני ההתנגדות המזוינת בראשות ערפאת, השליטה באש"ף את אידאולוגית "המאבק המזוין בישראל", במסגרתה קיים הארגון פעולות טרור כנגד מטרות ישראליות במטרה לשחרר את "פלסטין הכבושה", לבטל את קיום מדינת ישראל ולהחליפה ב"מדינה חילונית דמוקרטית" בה "יחיו ביחד בשוויון מלא מוסלמים נוצרים ויהודים".
בספטמבר 1970 הגיע לשיאו העימות שהחל כבר במהלך 1969 בין ירדן לבין הארגונים הפלסטינים שבתוכה. חוסיין מלך ירדן חשש מ"המדינה בתוך מדינה" שהקים אש"ף בירדן ומהפגיעה בריבונות וסמכות המשטר ההאשמי. במשך תקופה ארוכה של התנגשויות אלימות הולכות ומסלימות נעשה מאמץ להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על הירדנים ועל הפלסטינים. ערפאת התחייב כמה פעמים לכבד הפסקת אש, אך בפועל נתן הסכמה שבשתיקה להמשך מעשי החבלה.
ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הוסלם העימות, בניסיון התנקשות כושל בחיי המלך חוסיין ב-1 בספטמבר ובחטיפת מטוסי נוסעים ב-6 בספטמבר ו-9 בספטמבר והנחתתם בירדן. עבור חוסיין היוו האירועים אות לצורך לשים קץ לאובדן השליטה בממלכה. על כן, ב-16 בספטמבר 1970 החל הצבא הירדני בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה פתחה מלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. בסופו של דבר, במהלך שנודע בשם אירועי ספטמבר השחור, הרג צבא ירדן אלפי לוחמים פלסטינים ופצע עשרות אלפים. מלחמת האזרחים בירדן נמשכה מספר חודשים לאחר מכן וביולי 1971 גורשה שארית הלוחמים הפלסטיניים מירדן.
[עריכה] תקופת לבנון
ערפאת נמלט שוב בעור שיניו, ובסופו של דבר הגיע ללבנון. לשם עבר מרכז פעילות אש"ף, ומשם יצאו פעולות טרור רבות כנגד ישראל. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום המדינה, במה שכונה "פתח-לנד". לערפאת ולאנשיו היו עימותים רבים עם תושבי המדינה הנוצריים, שהגיעו לשיא כאשר אנשיו טבחו ב-1976 כ־600 נוצרים, רבים מהם לא חמושים בעיירה דאמור.
בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל ערפאת לפעול לשילוב אש"ף בתהליכים מדיניים. כדי לגשר בין הרצון להשתלבות במהלך מדיני לבין גישות מקסימליסטיות שרווחו באש"ף התקבלה ביוני 1974 תוכנית השלבים, שלא הייתה בה נסיגה מהמחויבות לחיסול מדינת ישראל, אך הבהירה שאש"ף יהיה מוכן להסתפק בהקמת "רשות עממית עצמאית ולוחמת על כל חלק מהאדמה הפלסטינית שישוחרר".
בספטמבר 1974 נאם ערפאת מול העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שהוא מציע הן את האקדח, שאותו חגר למותניו, והן את עלה הזית. הוא תיאר באריכות את השתלשלות הסכסוך מנקודת מבטו. את סירוב הפלסטינים לקבל את הצעת החלוקה המשיל להתנהגותה של האם במשפט שלמה שסירבה לחלק את בנה ובכך הוכיחה את אמהותה עליו. הוא הבדיל בין יחסו ליהודים לבין יחסו לציונות, הזכיר את היותם של יהודי המזרח בישראל "אזרחים מדרגה שנייה" ואף האשים את המנהיגות הציונית באדישות לשואה. כהצעה אופרטיבית קרא ליהודים לצאת מ"תסביך מצדה" שלהם ולחיות במסגרת "שלום צודק" ב"פלסטין הדמוקרטית שלנו".
ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד וראה את התנהגותו של אנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להם אוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו.
במלחמת שלום הגליל, מאמצע יוני 1982 היו ערפאת ואנשיו נתונים במצור של כוחות צה"ל במערב ביירות. מנחם בגין קרא לו "האיש עם השערות על הפנים", ואמר שבתחושתו הפעולה נגד ערפאת שקולה למשלוח חיילים לבונקר של היטלר. במהלך המצור נפגש לראשונה עם ישראלים - אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי מ"העולם הזה". לאחר כחודש וחצי של קרבות באזור ביירות, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. פינוי הכוחות הושלם ב-31 באוגוסט 1982, כאשר שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מנצח על הגירוש מביירות.
במאי 1983 פרצה מרידה, בתמיכת סוריה, כנגד ערפאת בקרב אנשי ארגון הפת"ח שבצפון לבנון בראשות אבו מוסא. תומכי ערפאת נדחקו לאזור טריפולי שם צרו עליהם המורדים וצבא סוריה. ערפאת חמק אל העיר כדי לפקד על כוחותיו. לבסוף, ב-20 בדצמבר התפנו כוחות ערפאת דרך הים. אולם למרות הנצחון הצבאי, המורדים לא זכו לתמיכה בציבור הפלסטיני, והמרד למעשה נכשל.
[עריכה] תקופת טוניס
מרכז אש"ף עבר לטוניס. ביום הכיפורים בשנת 1985 היה אחראי פלג של אש"ף לרצח שלושה ישראלים ביאכטה באזור קפריסין. ממשלת ישראל הגיבה בחריפות ושלחה את חיל האוויר להפציץ את מפקדת אש"ף בטוניס. עשרות מחבלים נהרגו, אך יאסר ערפאת לא היה במקום וניצל.
ערפאת הופתע מפריצת האינתיפאדה הראשונה, אך לאחר זמן קצר מיהר לאמצה אל לבו. ב-15 בנובמבר 1988, הכריז ערפאת במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים, על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם מ1947. ההכרזה הייתה למעשה ריקה מתוכן, אך היוותה צעד שסימן את נכונותו של אש"ף להסתפק (לפחות פומבית) במדינה בגדה המערבית ורצועת עזה. באותה ישיבה הזכירה המועצה לראשונה בחיוב את החלטות מועצת הבטחון של האו"ם 242 ו-338.
ב-13 בדצמבר נאם ערפאת בפני עצרת האו"ם שהתכנסה במיוחד לכבודו בז'נבה (שכן ארצות הברית מנעה את כניסתו לתחומה). בנאומו קרא ערפאת לפתרון הסכסוך על בסיס החלטות 242 ו-338. נאומו של ערפאת לא עמד בקריטריונים האמריקאיים להכרה באש"ף, ולכן ביום שלמחרת כינס ערפאת מסיבת עיתונאים שבה הוסיף שזכות כל הצדדים בסכסוך, כולל מדינת פלסטין וישראל, להתקיים בשלום ובבטחון והכריז על הפסקת הטרור. באותה מסיבת עיתונאים ערפאת טען גם שהציור של המטבע הישראלי של 10 אגורות מראה את מפת ההתפשטות הישראלית ברחבי המזרח התיכון. הכרזה זו סיפקה את האמריקאים שפתחו עם אש"ף במסע ומתן שהופסק בעקבות הפיגוע בחוף ניצנים ב-1990.
ערפאת לא יכול היה או שלא רצה לבטל את האמנה הלאומית הפלסטינית. במאי 1989 אמר עליה שהיא "קאדוק" כלומר שעבר זמנה, אולם גם בהמשך לא ביטל אותה.
ב-8 באפריל 1992 התרסק מטוסו של ערפאת במדבר הלובי. שלושה מנוסעי המטוס נהרגו, אך ערפאת יצא בפציעות קלות. פגיעה מוחית שנגרמה לו, גרמה לרעד בשפתיו בעת הדיבור (שלמרות שהוקל במהלך השנים לא פסק עד מותו). כשנראה היה שהמטוס עומד להתרסק התקרבו מקורביו של ערפאת אליו, העבירו אותו לחלק האחורי (והבטוח יותר), עטפו אותו בשמיכות והגנו עליו בגופם (חלקם אף נהרגו), וכך הבטיחו את הישארותו בחיים. במהלך הימים שערפאת נעדר בעקבות תאונה זו נפוצו שמועות רבות על מותו ואף נערכו הפגנות אבל אצל הפלסטינים.
בעת מלחמת המפרץ הביע ערפאת תמיכה בסדאם חוסיין. תבוסתה של עיראק במלחמה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו וגרמה להפסקת תמיכתן הנדיבה של מדינות המפרץ באש"ף. העדר התמיכה וקריסת ברית המועצות היו ככל הנראה הנסיבות שהביאו את ערפאת לגלות מתינות יחסית ולהצטרף לתהליך המדיני. בתחילה אישר השתתפות של משלחת פלסטינית (כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית) בועידת מדריד שהתכנסה בסוף 1991 ובמשא ומתן שבעקבותיה. כאשר תהליך מדריד נקלע למבוי סתום, אישר לאנשיו לפתוח במשא ומתן חשאי וישיר שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. תקופת פרסום ההסכמים היה תקופה שבה היה שליטתו של ערפאת באש"ף עורערה ונשמעו עליה קריאות תגר. במהלך הפולמוס האשימו דוברי הימין את הממשלה כי נתנה לערפאת חבל הצלה.
[עריכה] כראש הרשות הפלסטינית
במסגרת הסכמי אוסלו חזרו ערפאת ותומכיו מגלות תוניסיה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקימו בה את הרשות הפלסטינית כשלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. בתמורה התחייב ערפאת להפסיק את המאבק המזוין. הסכם זה זיכה את ערפאת יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. ערפאת נבחר רשמית ל"ראיס" (נשיא או יושב ראש, תלוי בדובר) הרשות הפלסטינית בבחירות שפוקחו על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, ברוב של 88 אחוזים.
הוויכוח הציבורי בישראל שהתנהל בעקבות ההסכם המדיני עם ערפאת היה חריף ביותר. דוברי הימין טענו כי הכנסת ערפאת ושוטריו החמושים לשטחים תחולל אסון, וזעמם הועצם בשל פיגועי ההתאבדות שביצעו מחבלים פלסטינים בתוך ישראל, אף שאלה השתייכו באותה תקופה לארגוני האופוזיציה המוסלמים. רציחתו של יצחק רבין בידי מתנקש יהודי הייתה שיאה של המחלוקת הפנימית במדינה. ערפאת מעולם לא ערך ביקור רשמי בישראל ולא נכח בהלוויה, אך בא לנחם את משפחת רבין בביתה. הוא הרבה לציין אחר כך את יצחק רבין כפרטנר שלו ל"שלום האמיצים".
הרצון למנוע את נפילת ממשלת שמעון פרס בבחירות הניע את ערפאת לערוך מבצע מקיף נגד החמאס לאחר פיגועי ההתאבדות במרץ 1996, כולל עריכת ועידה בינלאומית ללוחמה בטרור בשארם א-שייח. ערפאת חתם על הסכם נסיגת ישראל מחברון עם בנימין נתניהו, שאף לחץ את ידו. אחר כך, לאחר שיחות ממושכות בארצות הברית, חתם על הסכם ואי.
מאוחר יותר נפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בקמפ דייוויד. השיחות עם ברק, שמטרתו השאפתנית הייתה השגת הסדר סופי שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלו על שרטון. בישראל ובארצות הברית התגבשה ההנחה לפיה ערפאת הוא האשם בכישלון, לאור סירובו לוותר על זכות השיבה. אמנם היו כאלה שהטילו את האשמה גם על כתפי ברק, אף שהרחיק לכת בוויתורים שלא הציע שום ראש ממשלה ישראלי לפניו, ביניהם חלוקת ירושלים. ערפאת השיב תשובה מתחמקת למתווה קלינטון, שכלל ויתורים נוספים מצד ישראל, וגם שיחות שהתקיימו בטאבה בשלהי זמן ממשלת ברק (בעת שאינתיפאדת אל אקצה כבר פרצה) לא הולידו פרי של ממש.
גם במשך השנים שעברו מהסכם אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה, שבהן התקיימה בשטחים שלווה יחסית (הופרה בעיקר באירועי מנהרת הכותל ואירועי יום הנכבה 2000), התבטא ערפאת בצורה מתסיסה בפורומים סגורים שונים (ולעתים נדירות גם בתקשורת הערבית) ודיבר על "ג'יהאד" בדרך לירושלים. בימין עשו שימוש רב באמרות אלו, ובעיקר היה זה בני בגין שהרבה להזכירן ולעקוב אחריהן. בשמאל, לעומת זאת, ייחסו להן חשיבות מועטה.
אישים ישראלים שפגשו את ערפאת, סיפרו כי קשה היה לנהל איתו שיחה של ממש בנושאי מדינה. הוא הרבה במחוות לבביות שהביעו קרבה, אך השתמט מניהול שיחה ממוקדת, הרבה לגלוש לאנקדוטות ולזכרונות ולעתים שב וחזר על טענות תמוהות. למשל, דבריו כאילו ישראלים עומדים מאחורי חלק מהפיגועים או גזיר העיתון שנופף בו, כדי להראות שישראל מסרבת לקבל פליטים פלסטינים, אך קולטת המוני לא יהודים מרוסיה.
כראש הרשות הפלסטינית, ערפאת נהנה משליטה על רוב התחומים הפלסטינים ומסמכויות רבות, שנבעו ממעמדו המשולש - יו"ר פתח, יו"ר אשף וראש הרשות הפלסטינית, כאשר סגניו בכל אחד מהגופים היה אדם אחר. לנוכח זאת, הועצם מעמדו של ערפאת בתור מייצגו של העם הפלסטיני, והוא נתפס בתור רבים בישראל ובקהילה הבינלאומית בתור סמל הן של הבעיה הפלסטינית והן של פתרונה. מעמד זה התערער רק במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, במהלכה הופרה תקופה של שקט יחסי, והפלסטינים חזרו לפעול בדרכים אלימות. מנהיגי ישראל האשימו את ערפאת בכך שארגן וליבה את האינתיפאדה, ובכך הפר את הסכם אוסלו. הם גם האשימו אותו בהסתה של הפלסטינים באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. בעקבות פיגוע התאבדות קשה במיוחד במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו שלושים יהודים, רובם קשישים, במהלך ליל הסדר, נפתח מבצע חומת מגן במהלכו בודד ערפאת במשכנו שבעיר רמאללה, המוקטעה, אך נמנע מלגרשו מהארץ, למרות איומים חוזרים ונשנים בכך (כולל החלטת ממשלה על כך).
מידת מעורבותו של ערפאת באינתיפאדה אינה ברורה לחלוטין. מוסכם כמעט על הכול שבמהלכה לא נקט בפעולות כדי להביא להפסקת אש, אף שהתחייב בכמה הזדמנויות לעשות כן, חלקן עוד בזמן שלטון ממשלת ברק. לא רק זאת, אלא שהוא חתר תחת מאמצי דמויות שלטוניות פלסטיניות אחרות להשליט סדר ושלום. עם זאת, קשה לדעת האם התפרצות האינתיפאדה באה בהשראתו או שהייתה ספונטנית, ולא ברור האם נתן הנחיות ישירות לפיגועים. על פי מקורות מודיעין ישראלים, תהייה שלו בתחילת האינתיפאדה באוזני מקורביו - מדוע מתים כל כך מעט ישראלים לעומת פלסטינים רבים - התפרשה כסימן שיש להתחיל בפיגועי התאבדות בתוככי ישראל. כך גם התפרשו התבטאויות נוספות שלו בשבח השהידיות. המודיעין הישראלי הציג מסמכים רבים (שרובם נתפסו במהלך חומת מגן) בפני ארצות הברית, שמהם עולה שערפאת תמך כספית באנשי טרור ובמשפחותיהם. חלק ממסמכים אלו מוצגים באתר המרכז למורשת המודיעין. [1] [2]. תקרית ספינת הנשק האירנית, "קארין איי", שלהגעתה לחופי עזה היו אחראים מקורבי ערפאת, שיכנעה סופית את הממשל האמריקני כי אין טעם במגעים נוספים איתו.
במהלך האינתיפאדה נעשה ניסיון לקצץ בסמכויותיו ואבו מאזן (מחמוד עבאס) מונה לראש ממשלה בעקבות לחץ של ישראל וארצות הברית. כעבור 100 יום התפטר אבו מאזן, משערפאת סירב לסייע לו, וכראש הממשלה של הרשות הפלסטינית מונה אבו עלאא (אחמד קריע), אך גם הוא התקשה לתפקד בשל רצונו של ערפאת להותיר את השליטה בכל עניין בידיו.
[עריכה] אחרית דבר
לקראת סוף אוקטובר 2004 התדרדר מאוד מצבו הבריאותי של ערפאת. ב־29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפאריס לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתו סוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפאריס, השתלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור (הן הפלסטיני והן העולמי) רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב ולא בלתי הפיך, בעוד התקשורת הישראלית הפיצה שוב־ושוב ידיעות על מותו והואשמה ברצון לקוברו בעודו בחיים.
בקרב העולם בכלל, ובקרב הפלסטינים בפרט, שרר תסכול מאי־הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת. אי־הוודאות הועצמה בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בנסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". התפרצות זו התקבלה בכעס בציבור הפלסטיני, שבו הייתה לסוהא פופולריות נמוכה מאוד. יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמה סוהא הסכם עם הרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה [3]).
אחרי יותר מעשרה ימי אשפוז כבר היה ברור לכל שקרוב מותו של ערפאת. בהכנות להלוויתו הוחל עוד בטרם נמסרה ההודעה הרשמית על מותו ב־11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאת טקס אשכבה בהשתתף רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה.
הלוויתו של ערפאת אופינה בחוסר סדר ובפרץ רגשות בלתי נשלט של ההמון הפלסטיני. במהלכה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאת נקבר במתחם קבר מפואר, מעין מאוזוליאום שנבנה ליד המוקטעה, ואת בניית הקבר מימנה הרשות הפלסטינית.
גם כחלוף חודשים ארוכים ממותו של ערפאת, לא הובררו סיבות מותו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף ופורסם בעיתונות בספטמבר 2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. רופאים העלו השערות לפיהם ערפאת מת מזיהום, הרעלה או אף מאיידס [4], [5].
[עריכה] חייו האישיים
מעט מאוד ידוע על חייו האישיים של ערפאת, ובמידה רבה לא היו לו חיים אישיים. במשך עשרות שנים סירב ערפאת להתחתן בטענה שהוא "נשוי למהפכה הפלסטינית". לפי שמועות שונות היו לו יחסים עם מזכירותיו. שמועות אחרות טענו שקיים יחסי מין הומוסקסואלים (המקור העיקרי לשמועות אלה הינו ספרו של יון פאצ'פה "אופקים אדומים"). בשנת 1990 התחתן עם סוהא טוויל, בת למשפחה פלסטינית נוצרית ידועה, וזו התאסלמה למענו. בחתונתם היה ערפאת בן 61 ואילו סוהא הייתה בת 27. לשניים נולדה ב-24 ביולי 1995 בת בשם זהווא, על שם אמו של ערפאת שמתה בהיותו בן שלוש. זהווא נולדה בפריז, העיר החביבה על אמה, הרחק מהעם הפלסטיני ותלאותיו. תקופה מסוימת התגוררו סוהא ובתה בעזה, ובתחילת 2001 חזרו לפריז.
ערפאת נחשב לאדם עשיר ביותר. הונו האישי נאמד על ידי גורמים שונים במיליארדי דולרים. אך קשה מאוד לחשב אותו, הואיל והוא קיים בחשבונות סודיים. על פי קרן המטבע הבינלאומית, ערפאת הסיט לחשבונותיו מכספי הרשות הפלסטינית בין השנים 1995 - 2000 897.6 מיליון דולר. עם זאת חלק ניכר מכספים אלו שימשו כנראה כ"קופה ב'" של הרשות הפלסטינית על מנת לעקוף את הפיקוח של המדינות התורמות לה על הכסף.
[עריכה] התייחסויות של אישים ישראלים לערפאת
אפיון של ערפאת מופיע בראיון שהעניק אפרים הלוי, ראש "המוסד" לשעבר, לארי שביט ("הארץ", 5.9.03):
- "ערפאת הוא הדמות השלילית ביותר במזרח התיכון. הוא אדם שחרט על דגלו את האלימות, השקר וההונאה. נפגשתי עם מנהיגים ערבים ואני יכול לומר לך בוודאות שמה שהם אומרים עליו הופך את מה שאנו אומרים עליו לכאין וכאפס. לא היה מנהיג ערבי שלא נפגע מהבוגדנות שלו, מהשקרים שלו, מהפנטסיות שלו, אין אדם מסוכן ממנו".
כעשר שנים לאחר חתימת הסכם אוסלו, נשאל רון פונדק, מאדריכלי ההסכם, האם יש לשלול את הפרס מערפאת, ותשובתו (באתר Ynet):
- "אין לי ספק שערפאת היה ראוי ועדיין ראוי לקבל את פרס נובל לשלום. המהלך שהוא החל יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס באוסלו הוא מהלך היסטורי שבסופו של דבר יביא שלום, לא מתוך אהבתו אלינו או אהבתנו אליו, אלא מתוך אינטרס חד וברור שנובע מרצון שני העמים להגיע בסופו של דבר להסדר של שלום. בשנים האחרונות תהליך השלום נראה גווע וערפאת לא פחות אשם מרבים אחרים, אבל האשמה איננה נמצאת רק אצלו. על אף החשד לשותפותו בטרור, עדיין הוא מחזיק ברצון להגיע להסדר על בסיס שלום".
יוסי שריד כתב:
- "עד היום אינני מסוגל להשיב בביטחון האם הוא באמת התכוון ליישם את הסכמי אוסלו או שהערים עלינו מלכתחילה, או שהתחרט באמצע התהליך, או שרצח יצחק רבין שיבש את הכול, או שלא היה מסוגל לעמוד בדיבורו, כי לא היה יכול וגם לא רצה לוותר על זכות השיבה". (ידיעות אחרונות, 5.11.04)
עם מות ערפאת הכריז שר המשפטים יוסף לפיד:
- "טוב שאיננו. האיש רצח אלפי ישראלים ויהודים הוא בעצם הוליד את הטרור הבינלאומי, אלקאעידה זה המשך של מה שערפאת החל כשיטת מאבק. אין מה להצטער על מותו. דעת הקהל כבר מספיק מפוכחת כדי להבין שהתג שבו הוא יזכר בהיסטוריה הוא כאבי הטרור הבינלאומי". [6]
[עריכה] לקריאה נוספת
- דני רובינשטיין, ערפאת, זמורה-ביתן, 2001.
- אפרים קארש, ערפאת, ספריית מעריב, 2004.
- בני בגין, סיפור עצוב, הוצאת ידיעות אחרונות
- בארי רובין וג'ודי קולפ רובין, יאסר ערפאת - ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2006
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: יאסר ערפאת |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יאסר ערפאת |
- מות ערפאת: הבכי שהסגיר את האמת Ynet
- במצרים לא סולחים לערפאת Ynet
- אלי אשד, המיתוס של יאסר ערפאת
- תמונות מחיי הראיס ב-NRG
- "בנפול אויבך - סיקור מותו של ערפאת בתקשורת הישראלית" באתר "קשב"
| הקודם: - לא היה - |
נשיא הרשות הפלסטינית 5 ביולי 1994 - 11 בנובמבר 2004 |
הבא: רווחי פתוח |
| ערך מומלץ |
