פרשת קו 300

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרשת קו ‎300 או פרשת השב"כ היא פרשה שבה שני מחבלים שחטפו אוטובוס ולקחו את נוסעיו כבני ערובה הוצאו להורג בלא משפט בידי אנשי השב"כ. לאחר מכן מסרו אנשי השב"כ עדויות שקריות על מעורבותם בפרשה, ובסופו של דבר זכו לחנינה מנשיא המדינה.

[עריכה] פרטי האירוע

‎ביום 12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו ‎300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה, מתוך כוונה לשחרר תמורתם מחבלים הכלואים בישראל. למחרת עם שחר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. במהלך פעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס. כמו כן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו על-ידי החיילים לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה ראש השב"כ ליתום להרוג את שני המחבלים.

יתום פעל למילוי הוראתו של ראש השב"כ. הוא ואנשיו נטלו את המחבלים אתם ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות המחבלים הובלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון "חדשות", ידיעה שצוטטה מהעיתון "ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. פרסום זה עורר סערה, והתעוררה דרישה לעריכת חקירה בנסיבות מותם של המחבלים.

בתגובה לפרסום הפרטים בעיתון "חדשות", נקטה הצזורה בצעד יוצא הדופן של הוצאת צו לסגירת העיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת פרשה.

[עריכה] חקירת נסיבות מותם של המחבלים

בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת חקירה, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור הארוע והורה להרוג את המחבלים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, ע"פ יצחק זמיר, מינה את הועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם ב"חדשות" ב-27 באפריל 1984. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי המחבלים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גינוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.

בדין וחשבון שהוגש על-ידי הוועדה (ב-20 במאי ‎1984) נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהמחבלים. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי. הליכים משמעתיים אלה הסתיימו בזיכוי הנאשמים.

ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של המחבלים, שובש גם הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו.

[עריכה] חשיפת פרטי הפרשה

בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.

ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על-ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.

[עריכה] החנינה

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות". ראש הממשלה בעת ההוצאה להורג, יצחק שמיר, מילא פיו מים.

בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ ניאות נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים. חנינה זו ניתנה עוד קודם להגשתו של כתב אישום, והפכה לתקדים ראשון בתולדות המדינה שבו נשיא המדינה נתן חנינה לאדם טרם נשפט והורשע. בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני המחבלים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את המחבלים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל.

[עריכה] לאחר מעשה

אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות.

ניסיונו של יתום להתמנות לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור נחסם על-ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. הוא הוצב במקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, אך לא נבחר.

יוסי גינוסר קיבל אף הוא חנינה מהנשיא, אך ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון נחסם על-ידי בג"ץ.

[עריכה] השלכות הפרשה

לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.

בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.

הפרשה הובילה גם הערכה מחודשת של מערכת היחסים בין העיתונות למוסד הצנזורה במדינה. במודע, ולעיתים שלא במודע, מוסד הצנזורה נרתם כדי להסתיר מעיני הציבור מסכת שחיתויות ואי סדרים חמורים במוסד חשוב במדינה כשהוא נעזר בחוקי צנזורה מתקופת המנדט. בדיעבד הוטל בספק תוקפם החוקי של חוקים אלה למרות שנעשה בהם שימוש במשך שנים רבות. יכולתה של העיתונות החופשית לדווח על נושאים חשובים שלהם עניין ציבורי היא לדעת מומחים אחת מהערכים החשובים ביותר לקיומה של הדמוקרטיה, אולם בפרשת השב"כ נעשה, על פי הפרשנים, שימוש לא ראוי בכוחו של הממשל להסתיר מידע מהציבור, ובפרט מידע הקשור בתקינותו של הממשל עצמו.