יצחק רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בראש ממשלת ישראל. לערך העוסק באנשים ומוסדות אחרים הנושאים את השם "רבין", ראו רבין (פירושונים).

יצחק רבין
תאריך לידה	1 במרץ 1922
תאריך פטירה	4 בנובמבר 1995
ממשלות	16, 17, 21, 22, 23, 25
כנסות	8-13
סיעות	המערך השני, מפלגת העבודה
תפקידים בולטים	ראש ממשלת ישראל שר הביטחון שגריר ישראל בארצות הברית רמטכ"ל

יצחק רבין (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 1 במרץ 1922 - 4 בנובמבר 1995), הרמטכ"ל השביעי של צה"ל וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל. נרצח בידי איש ימין קיצוני שהתנגד לתהליך השלום עם הפלסטינים שאותו הוביל רבין.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו

יצחק רבין נולד ב־1 במרץ 1922 בירושלים. הוריו, רוזה ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית.

האב, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו בהיותו ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בהיותו בן שמונה־עשרה נסע נחמיה לארצות הברית ושם הצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 הפליג לארץ ישראל עם מתנדבי הגדוד העברי, נחוש בדעתו להתיישב בארץ.

אמו של יצחק רבין, רוזה, נולדה למשפחת כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה היה רב והתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים וגילתה מעורבות חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה בכנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים. כאן הכירה את נחמיה רבין, ובשנת 1921 נישאו.

כשיצחק היה כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ולאחר מכן בתל־אביב.

בשנת 1928 הכניסה רוזה כהן את בנה יצחק ללמוד ב"בית חינוך לילדי עובדים" שנפתח ב־1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15 עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שנבנה באותה מתכונת של בית החינוך לילדים.

יצחק רבין היה בן המחזור הרביעי בבית הספר החקלאי כדורי, ולימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת פנקסים. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני, מחמת המאורעות של ערביי ישראל, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן (אמו נפטרה ממחלת הסרטן בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי"), התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק, בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה", ובתקופה זו התחבר ליגאל אלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין חזר ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

[עריכה] קריירה צבאית

יצחק רבין (משמאל) עם יגאל אלון ב־1949

רבין הרמטכ"ל

בנעוריו הצטרף יצחק רבין ל"הגנה". ב־1941, בהיותו בן 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. בשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על־ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר, ממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. הוא ביקש לנסוע ללמוד הנדסת מים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, אך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שיכנעו לוותר על התוכנית ומינה אותו למפקד הגדוד השני של החטיבה המגוייסת בפלמ"ח בשלהי 1946. בתקופה זו הפלמ"ח היה מורכב בסך־הכל מ־4 גדודים, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל־אביב ודרום הארץ. באותה תקופה נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף־על־פי־כן מינהו אלון למג"ד.

באוקטובר 1947, אלון העבירו לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח, והוא עסק בהבטחת שלומן של השיירות לירושלים. באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה למפקד חטיבת הראל, אשר השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייך ג'ראח, קטמון והר ציון. פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני־מצרי. השתתף בהטבעתה של ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה". מעדותו של רבין בספרו "פנקס שירות", וכן מספרו של שלמה נקדימון "אלטלנה", עולה שרבין פיקד אישית על ירי באנשי האצ"ל שעלו מהספינה או שנותרו בה, לאחר שהעריך שמטרתם היא כיבוש מטה הפלמ"ח, אף שהניפו דגל לבן. היו חיילים שסירבו לפקודת הירי. בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום.

בתום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים. בשנים 1959‎-1956 שירת כאלוף פיקוד הצפון, וב־1963‎-1959 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל על ידי לוי אשכול. רבין כיהן כרמטכ"ל בשנים 1968-1964, ופיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים. השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, שבהן התעצם צה"ל. בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, החלו נסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול ונסיון סורי (שנבלם) להטות את מי הירדן. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. בקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים הוטחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם שהוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, אמר לרבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. ראש אג"מ דאז עזר ויצמן סיפר שרבין קרא לו לביתו ב־23 במאי 1967, שם אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל, ואילו ויצמן הפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב־25 במאי 1967 חזר רבין לתפקוד מלא, ופיקד על צה"ל בנצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.

לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל וזכה להד רב.

[עריכה] כשגריר ישראל בארצות הברית

עם פרישתו מצה"ל מונה, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית. בתפקיד זה כיהן חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל, וגדלה נכונותה לסייע לישראל.

לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה. במלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.

[עריכה] הכהונה הראשונה כראש ממשלה

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת והתמנה לשר העבודה. עם התפטרות ראש הממשלה, גולדה מאיר, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס - התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה החשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 להם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין המשא ומתן עם מצרים וסוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע אנטבה", אולי הישגה הגדול ביותר של ממשלת רבין. ממשלת רבין סבלה מאי יציבות, ומסכסוכים בינו לבין שר הבטחון שמעון פרס, שרבין הרגיש כי הוא חותר תחתיו. פרס החליש מאוד את יכולתו של רבין לשנות, אם כי ספק אם היה ביכולתה של ממשלת רבין לחולל שינוי משמעותי במורשת הקשה בתחום הכלכלי, המדיני, הפנימי והציבורי שהותירו הממשלות הקודמות.

תנועת "גוש אמונים" הגבירה את פעילותה, ובגיבויו של שר הבטחון שמעון פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (למשל, זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה, בהן היו מעורבים אישים כמו מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, ושר השיכון והבינוי אברהם עופר.

ההתרחשות הדרמטית בשנות ממשלת רבין הייתה בתחום הכלכלי, שעמד במרכז תשומת הלב לאורך כל תקופת כהונתה. האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. רבין ושר האוצר יהושע רבינוביץ לא רצו, וככל הנראה גם לא יכלו, לנקוט במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותה הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתכניות הרווחה.

ב־14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה סיעת החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם כאשר חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה־F-15 הראשונים של חיל האוויר. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות. הוא הודיע על כך בכנסת ב־20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת בו הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, והקדמת הבחירות ל־17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה אחר כך בלעג "התרגיל המבריק".

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר ניצח רבין את שר הבטחון שמעון פרס ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך השני לראשות הממשלה. אולם ב־15 במרץ פירסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים - קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לאשתו של רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר. שר האוצר, יהושע רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג רבין, ואיים על רבינוביץ שיעמידו לדין אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר לרבין לא נותרה ברירה והוא נאלץ להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה ב־7 באפריל 1977, בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק שיש להעמיד לדין רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

ב־10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדה לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם בשל היות הממשלה ממשלת מעבר הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט שרבין ייצא לחופשה החל מה־22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית רבין המשיך לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות, רבין שוב חזר למלא את תפקידו והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב־20 ביוני.

משפרש כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שאותה ניצל כדי להתחשבן בצורה בוטה עם שמעון פרס, "חתרן בלתי נלאה" בפיו. האיבה ביניהם נמשכה עוד שנים רבות.

[עריכה] כשר הביטחון

בשנים 1977-1984 היה חבר כנסת, ובשנים 1984-1988 כיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית בראשותו של שמעון פרס ואחריו בראשותו של יצחק שמיר. כשר הביטחון צמצם את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילה לדרום לבנון. בסוף 1987 נאלץ להתמודד עם האינתיפאדה שפרצה במפתיע. בתחילתה, רבין לא הכיר בחשיבותה, ולא הפסיק את ביקורו בארצות הברית שבמהלכו פרצה. כאשר התבררה לו עוצמת האירועים, ניסה רבין לדכא את האינתיפאדה בכוח - "לשבור להם את העצמות" הייתה הנחייתו לצה"ל (כאשר פקודה זו בוצעה כלשונה, רבין הכחיש כי התכוון לכך). בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, ורבין המשיך לכהן בה כשר הביטחון עד לפירוקה בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שרבין העניק לה את כינוי "התרגיל המסריח".

[עריכה] הכהונה השנייה כראש הממשלה

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכה ב־19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר, ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה.

בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23.6, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים ורבין כיהן שוב כראש הממשלה החל ב-13 ביולי. בעת כהונתו זו הוביל את המהלך של חתימת "הסכמי אוסלו" עם הפלסטינים. על צעד נועז זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת).

"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם מכיל בחובו.

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז שהלך והתגבר עם התמשכות תהליך השלום ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. דיבורים על חוסר הלגיטימיות של הממשלה שלוו בהסתה פרועה וחסרת תקדים נגד רבין אישית ונגד ריבונות הממשלה היו נפוצים עד מאוד. זכורה במיוחד הפגנה בכיכר ציון בירושלים, שנערכה ב־5 באוקטובר 1995, ערב אישור הסכם אוסלו ב' (זכורות במיוחד תמונות של רבין במדי אס אס, אם כי בקרב הימין הועלה חשד כי סוכן השב"כ אבישי רביב הוא שהפיץ תמונות אלו).

מנגד, היו שציינו כי דבריו של רבין כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם ומעדיפה לדאוג ל־"98% מאזרחי המדינה", כפי שניסח זאת רבין. התבטאויות שלו כמו "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי" עוררו כעס וזעם.

באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין שר החוץ, שמעון פרס, יריבו הוותיק (קירבה שתגיע לשיא בחיבוק המפורסם ביניהם בעצרת השלום ב־4 בנובמבר).

בקיץ 1993 (25 ביולי) לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו ששה חיילים והותקפו ישובי הצפון ברקטות על ידי ארגון החיזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חיזבאללה רבים, בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האויר וזרעו בה הרס קשה. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחיזבאללה.

ב־26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן, הסכם שפתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. במהלך כהונתו נוהלו גם מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה.

בתקופת כהונתו, קידם יצחק רבין תנופה רצינית במיוחד בנושא התשתיות התחבורתיות. פיתוח הכבישים והרכבות שפיגר בעשרות שנים לעומת צרכי מדינת ישראל של שנות ה־90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. מומנטום חיובי זה, אשר תרם רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל, לא נעצר והמשיך גם לאחר תקופת כהונתו.

[עריכה] הרצח

ערך מורחב – רצח יצחק רבין

אתר זיכרון לרבין במקום שבו נרצח

קברם של יצחק ולאה רבין בהר הרצל בתכנונו של האדריכל משה ספדיה

ב־4 בנובמבר 1995, י"ב חשוון התשנ"ו בסביבות שעה 21:30-21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובל לבית החולים איכילוב, שם מת כעבור 40 דקות מפצעיו. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט דתי בעל השקפה ימנית קיצונית, סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל. עמיר קיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ועוד שש שנים (במצטבר) לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. בנוסף, הורשע יחד עם אחיו חגי ודרור עדני בקשירת קשר ונידון לעוד 5 שנים (לאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל8 שנים).

לאחר מותו קבעה ממשלת ישראל את י"ב חשוון כ-יום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו - היישוב צור יצחק, בית החולים מרכז רפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, ואף דרך יצחק רבין.

[עריכה] משפחתו

יצחק פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג - אשתו לעתיד, במקרה, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל־אביב. לאה הייתה אז תלמידת כיתה י' בתיכון חדש, ילידת קניגסברג שבגרמניה, אשר עלתה לארץ עם משפחתה בגיל חמש ומאז התישבה בתל אביב הקטנה.

לאה ויצחק נישאו ב־23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה, בשדרות רוטשילד פינת כרמיה. בבית זה נולדה להם הבת הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב־1955 נולד הבן, יובל. בתקופת כהונתו השנייה של רבין כראש הממשלה, לקחה לאה רבין חלק במגוון פעולות התנדבותיות של אגודות שונות, ואף עמדה עד למותה בראשות אגודת אלו"ט.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יצחק רבין, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יצחק רבין, פנקס שרות, הוצאת מעריב, 1979.
• יוסי גולדשטיין, רבין - ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006.
• יצחק רבין - ראש ממשלת ישראל, בהוצאת גנזך המדינה, 2005. מסמכים ומכתבים של יצחק רבין
• דוד הורוויץ (עורך), משימה בלתי גמורה - חייו ומותו של יצחק רבין, הוצאת מעריב.
• תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005.

[עריכה] ראו גם

• שלום חבר
• ממשלת ישראל העשרים וחמש

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק רבין

• יצחק רבין באתר הכנסת
• יצחק רבין, באתר של מרכז רבין.
• יצחק רבין (1995 - 1922): גיבור מלחמה וקורבן שלום, באתר הסוכנות היהודית.
• אתר הזיכרון ליצחק רבין, באתר הכנסת.
• יצחק רבין, באתר "סנונית".
• יצחק רבין, באתר "פוליטיקה עכשיו" - אינדקס אתרים העוסקים בחייו ובנסיבות הרצחו של יצחק רבין.
• יצחק רבין ו"אלטלנה", מאמר של אראל סג"ל ב"מעריב".

ראשי ממשלת ישראל

דוד בן גוריון | משה שרת | דוד בן גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט

שרי הביטחון בממשלת ישראל

דוד בן גוריון | פנחס לבון | דוד בן גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ

ראשי המטה הכללי של צה"ל

יעקב דורי | יגאל ידין | מרדכי מקלף | משה דיין | חיים לסקוב | צבי צור | יצחק רבין | חיים בר-לב | דוד אלעזר | מוטה גור | רפאל איתן | משה לוי | דן שומרון | אהוד ברק | אמנון ליפקין-שחק | שאול מופז | משה יעלון | דן חלוץ