התנחלויות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התנחלויות הוא כינוי נפוץ ליישובים שהוקמו על-ידי ישראלים מעבר לקו הירוק, כלומר באזורים שנתפסו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. השם משמש לרוב בהתייחסות ליישובים שנמצאים ביהודה ושומרון וליישובים שנמצאו ברצועת עזה ובחצי האי סיני ופונו במהלך השנים, ולעתים גם ליישובים ברמת הגולן, מזרח ירושלים ובבקעת הירדן.
תוכן עניינים |
[עריכה] על מעמדם של המושגים "התנחלות" ו"מתנחלים"
בהגדרתו הבסיסית, מתייחס המושג "התנחלות" להתיישבות ב"נחלה", שפירושה חלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, כל התנחלות היא התיישבות, אולם, לא כל התיישבות היא התנחלות. "התנחל" מופיע פעמים אחדות כבר בספר במדבר, למשל: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ (לג, נד). במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל, ובמשמעות זו עוסק במושג גם התלמוד.
בתולדות הציונות שימש המושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. למשל, בדברי חיים ארלוזורוב: "מהעלייה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאוד אפשרות התנחלות" [1]. המונח "התיישבות" (וכן "מושבות" שנקראו בתחילה גם "קולוניות") שימש גם הוא לתיאור ההתיישבות היהודית, אולם, בד בבד, שימש גם תרגומו של המונח "קולוניזציה" ("קולוניות" וכו') שרווח בלשונות אירופה בתקופת הקולוניאליזם. עם זאת, המונח התנחלות אינו מיוחד להתיישבות של יהודים. הוא מציין התנחלות ביישוב קבע מכל סוג, כמו התנחלות של שבטי נוודים ביישובי קבע. למשל: התנחלות של שבטי בדואים. בכנס החברה הגיאוגרפית הישראלית, שהתקיים ב-1978 באוניברסיטת בר אילן, הרצה פרופ' ארנון סופר בנושא: "תהליכי התנחלות ערבית בישראל - השלכות וממדים".
עם תחילתו של מפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שימש כינוי זה גם לציון יישובים יהודיים שהוקמו או חודשו מעבר לקו הירוק, כשם ששימש לתיאור ההתיישבות היהודית (ובמיוחד ההתיישבות החלוצית) בארץ ישראל מראשית הציונות המודרנית ואף שנים רבות קודם לכן. לכן, השם "התנחלות" והכינוי "מתנחלים" נישאו בגאון על ידי המתנחלים ותומכיהם (למשל במברק הברכה ששלחו למשה דיין בפסח 1968: "חג שמח, מתנחלי חברון").
בעקבות התגברות הביקורת על מפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה, והיחס השלילי של רבים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, ישנם כאלה שמבקשים להימנע מייחוד התואר "מתנחלים" עבור תושבי יש"ע (ובמיוחד תושבי היישובים המזוהים עם גוש אמונים, לעומת יישובי בקעת הירדן והיישובים הפרבריים הקרובים לקו הירוק למשל), בטענה שאין הבדל בינם לבין המתיישבים בקיבוצים ובשאר שטחי ארץ ישראל (בתוככי גבולות הקו הירוק, ברמת הגולן, בעיר העתיקה בירושלים, בבקעת הירדן וכו'). לדעתם, כל היישובים היהודיים בארץ הם התנחלויות, והשימוש בתואר "מתנחלים" רק לגביהם נובע ממגמה להדירם אל מחוץ למחנה. משום כך, לרוב המתנחל אינו מכנה את עצמו בתואר זה (למעט כשנכנע ללשון הנפוצה כדי לחסוך אי-הבנה) ושֵם זה הוא עבורו שם חיצוני (אקסונים).
למרות זאת, השימוש במושגים "מתנחלים" ו"התנחלויות", לתיאור היישובים והמתיישבים הישראליים ביש"ע בלבד (להוציא מזרח ירושלים, בדרך כלל), התקבל על מרבית דוברי העברית, ומשמש הן את מתנגדי ההתנחלויות, הן את הנייטרלים ביחס אליהם ולעיתים אף את תומכיהן המובהקים (למשל אריה אלדד [2] וחגי סגל [3]). עם זאת, בחלק מהשמאל הקיצוני וגם בחוגי ימין, משמש המונח גם ליישובים בתוך הקו הירוק [4].
[עריכה] רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות
מקור: בצלם.
מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן (חרף דעות מיעוט שראו בשטחים פיקדון זמני בלבד). מאידך, סיפוח כל השטחים למדינת ישראל לא רק שהיה מעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוחה של מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), אלא היה מחייב גם להעניק לתושבים הפלסטינים של השטחים זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מצמצם מאוד ואולי מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות כערך שיש לקדם. הפתרון הבעייתי שנמצא - מפעל ההתנחלות - משמש את ישראל כאסטרטגיה לשלוט בשטחים, להשתמש במשאביהם (בעיקר קרקעות ומים) ולהקשות על פינוים, וזאת תחת אצטלה משפטית של ארעיות וצרכים ביטחוניים, ומבלי לספח אותם רשמית. הדרישה להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, וברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו, ובחצי-האי סיני בכלל זה (אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון).
ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון היא כפר עציון, שהוקמה עוד ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה ב-1970. שתי התנחלויות אלו היו חריגות בכך שהן הוקמו על חורבות יישובים יהודיים שהוחרבו על-ידי צבאות ירדן ומצרים במלחמת העצמאות.
בשנים הראשונות, עד למלחמת יום הכיפורים, הוקמו ההתנחלויות ברובן על-פי "תוכנית אלון", שקבעה כי יש להתיישב בבקעת הירדן ובחבל ימית ולא באזורים צפופי האוכלוסין של יהודה ושומרון ורצועת עזה. למרות שתוכנית זו מעולם לא התקבלה בצורה רשמית, למעשה פעלה ממשלת ישראל על פיה. על פי תוכנית זו הוקמו ההתנחלויות גוש עציון, קרית ארבע, הר גילה וגוש קטיף.
בפסח 1968, התיישבה במלון "פארק" בחברון קבוצה בהנהגת הרב משה לוינגר. למחרת ליל הסדר, שלחה הקבוצה מברק ברכה קצר לשר הביטחון, משה דיין: "חג שמח - ממתנחלי חברון". הייתה זו הפעם הראשונה, בה מישהו השתמש בביטוי 'מתנחלים' בהתיחס להתישבות ישראלים בשטחים שישראל תפשה ב-1967. במהלך חול המועד , הגיע יגאל אלון, שכהן אז כשר העבודה, לחזק את ידי המתנחלים. חברי הקבוצה ניאותו לצאת מן המקום, רק לאחר שקיבלו היתר להקמת קריית ארבע, הסמוכה לעיר. אחרי מלחמת יום הכיפורים חלה התפתחות משמעותית, כאשר הציונות הדתית התחילה להתנחל. הגרעינים הראשונים של הציונות הדתית היו תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב באותה עת. מאז קמו התנחלויות רבות הן בגיבוי הממשלות השונות, הן תוך עצימת עין, והן תוך קביעת עובדות בשטח על ידי המתנחלים, שאושררו מאוחר יותר על ידי הממשלות השונות.
תנועת "גוש אמונים" הוקמה בפבואר 1974, על ידי פעילים מן הזרם הדתי לאומי. התנועה דגלה בהחלת הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ורצועת-עזה וראתה בזאת יעד חיוני בהגשמה. בתקופה של אווירת נכאים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הצליחה תנועה זו להפיח בקרב תומכיה תקווה חדשה. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי ההתיישבות העובדת כגון נעמי שמר, אריאל שרון ומאיר הר-ציון שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות.
העמידה היחסית בתוכנית אלון, באה אל סיומה בהקמת סבסטיה על ידי תנועת "גוש אמונים", בתקופת ממשלת המערך בשנות השבעים. לאחר פינויים חוזרים ונשנים של ההתנחלות, הגיעו המתנחלים, שהיו ברובם מאנשי הציונות הדתית, בסיוע בוררות של המשורר חיים גורי, להסכם עם שר הביטחון שמעון פרס על שיכונם במחנה צבאי סמוך, הסכם שהביא למעשה להקמת ההתנחלות חרף התנגדותה הרשמית של ממשלת רבין הראשונה. עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הואץ קצב בניית ההתנחלויות והייתה תמיכה נלהבת בהן, שכללה הטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. במיוחד זכורה הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כזרוע המיישבת של "גוש אמונים". ארגון מגמת ההתנחלות לא פסקה בתקופת ממשלות העבודה. פרויקט פיתוח הכבישים העוקפים והמנהרות לאחר הסכמי אוסלו, בזמן ממשלת רבין השניה, חיזק מפעל זה. מספר האזרחים החיים בהתנחלויות בתחילת 2004 נאמד ברבע מיליון תושבים. כפי שניתן לראות במפה, הוכפפו כ40% משטחי יהודה ושומרון לתחומי השיפוט המוניציפלי של ההתנחלויות.
[עריכה] אידאולוגיה
חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם שם חלק מהגשמת מטרה חשובה יותר, כגון מצווה דתית, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לבטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. בהמשך, כאשר קמו מתנגדים למפעל ההתנחלויות, החלו המתנחלים להצדיק את ההתיישבות בטיעונים שונים, רובם הם למעשה המניעים שדחפו אותם להתיישבות בשטחי יהודה, שומרון ועזה. כמו המניעים, גם הטיעונים וההצדקות להתנחלויות מתפרשים על מספר תחומים:
[עריכה] בטחון ישראל ומניעים מדיניים
ישנו טיעון המצביע על חשיבותן של ההתנחלויות לביטחונה של מדינת ישראל בכלל או של אזורים ותשתיות רגישים בה. מנגד, נטען גם כי הגנתן של התנחלויות רבות הפכה לנטל ביטחוני ודווקא קיומן של התנחלויות רבות פוגעת קשה בבטחון ישראל במקום להגן עליו. ישראל הקימה בשטחי יו"ש מארג מורכב של התנחלויות אזרחיות, מחנות צבא וכבישים המגבים אלה את אלה; כך, את התיחום הברור בין האזרחי לצבאי מטשטשים מאחזים צבאיים שאוזרחו והפכו להתנחלויות, כמו גם ההיתר הניתן לאזרחים תושבי ההתנחלויות לשאת נשק, הקמת כיתות כוננות צבאיות-למחצה המורכבות ממתנחלים, ועוד.
יש מי שסבור שההתנחלויות והמאחזים הוקמו ומוקמים במגמה מוצהרת, למניעת מסירת שטחים אלו במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. מאידך יש מי שטוען ששטחי יהודה ושומרון חיוניים לבטחונה של ישראל, שכן בלעדיהם עורפה צר מאוד וניתן לביתוק לשניים במתקפת בזק מהירה. כמו כן, יש הטוענים, שהרי יהודה וגבעות השומרון חולשות על מישור החוף, גוש דן וירושלים ואם לא יהיו שם התנחלויות, הערבים ינצלו אותם כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים בזכות ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין ערביי השטחים לערביי ירדן, עיראק וסוריה ומונע יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח הנושקת לעורפה של ישראל.
עם זאת, כיום נשמעת הטענה כי מרביתם של המתנחלים הם "מתנחלי איכות חיים" שאינם מוכנים להתיישב באזורים מבודדים יחסית, ומעדיפים אזורים בעלי גישה נוחה ומהירה לערים הגדולות. טענה זו מתבססת על העובדה כי מקרב המתנחלים, רק כשליש יושבים באזורים שאינם סמוכים לקו הירוק.
[עריכה] זיקה דתית והיסטורית לשטחי יש"ע
טיעונים היסטוריים מתבססים על כך ששטחי יהודה, שומרון וחבל עזה הם חלק מארץ ישראל ההיסטורית וערש תרבות התנ"ך. שטחים אלו ברובם היו בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים, ואף בהפקדה של המנדט הבריטי נאמר "אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה". עיקר הטענה מוסב על שטחי יהודה ושומרון שבהם היה עיקר ההתיישבות היהודית בעת העתיקה ולא במישור החוף בו מרוכזת מרבית ההתישבות היום. מסיבות אלו נטען כי אין לוותר על שטחים אלו בשל הזכות ההיסטורית שיש לעם היהודי על ארץ ישראל.
טיעונים דתיים - שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות (מאלו שעליהן נאמר שהן שקולות כנגד כל שאר מצוות הדת היהודית, אמירה שאין לקבלה כפשוטה בשל המעגליות שבה) - העלה בין היתר הרב צבי יהודה קוק, שהגותו שילבה בין הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי אצל המחנה הרווזיוניסטי, והתפיסה של מדינת ישראל כתחילת תהליך הגאולה מהאידאולוגיה של אביו.
[עריכה] התיישבות אידאולוגית
מתנחלים רבים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, אף בלב יישוב ערבי (כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל לישובי חומה ומגדל), שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור, [5]). מסיבות אלה, זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה גם בקרב אנשי ההתיישבות העובדת והציונות הוותיקה, חרף זיהויים המסורתי עם השמאל הסוציאליסטי.
חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. כך, למשל, דגם היישוב הקהילתי, השכיח כיום באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי, ובלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות. רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי.
אחרים רואים בשטחים הזדמנות להתחבר לטבע ולהתנתק מהעיר והעולם המערבי המתועש. כתוצאה מכך, בהתנחלויות ובמאחזים פרחו ענפים של חקלאות אורגנית, ורוב תושבי המאחזים עוסקים בחקלאות ולעתים אף ברעיית צאן. חלק מתושבי המאחזים הם נוער הגבעות הנחשבים למשיחיים וקיצוניים, וכן חסידי ברסלב וחוזרים בתשובה המחפשים אחרי הארה רוחנית בנוף המדברי והמיסטי שמציעים מדבר יהודה וגבעות השומרון, עם ההיסטוריה רבת השנים שלהם, עוד מתקופת התנ"ך.
[עריכה] מעמדן המשפטי של ההתנחלויות
ההתנחלויות שנויות במחלוקת קשה בארץ ובעולם. ישראל מעולם לא סיפחה את שטחי יהודה, שומרון ועזה - מלבד מזרח ירושלים ורמת הגולן שבהם הוחל החוק והמינהל הישראלי על-ידי הכנסת. לדעת רוב המומחים למשפט בינלאומי, וזוהי גם עמדתן הרשמית של רוב מדינות העולם, מעמדם של השטחים שמעבר לקו שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") וכן של רמת הגולן הוא מעמד של שטחים כבושים בידי ישראל. אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מדינה כובשת להעביר אוכלוסייה אזרחית לשטחים כבושים: זהו הבסיס המשפטי להתנגדות הבינלאומית הגורפת להתנחלויות. כיבוש נתפס במשפט הבינלאומי כמצב זמני וחולף, חלק ממצב מלחמה, המסתיים בשיוכו של השטח הכבוש למדינה ריבונית כלשהי. בתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת. האיסור על העברת אוכלוסייה של המדינה הכובשת אל השטח הכבוש נועד למנוע ממדינות כובשות ליהנות מפירות הכיבוש, לגזול את משאבי השטחים שתחת כיבושן (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה), ולשנות את המאזן הדמוגרפי בהם. לפיכך, מאז ראשית בנייתן התייצבה כנגד ההתנחלויות רוב הקהיליה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, שאף הגדירה אותן כמכשול לשלום. האו"ם החליט פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי. לעומת זאת חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה (שניתנה ב-9 ביולי 2004) התעלמה מהבעיה וקבעה שדי בכך שישראל החילה בעצמה את ההוראות ההומנטריות של אמנת ז'נבה הרביעית על השטח על מנת לפסול את גדר ההפרדה.
לעומת זאת, יש משפטנים מומחים בחוק הבינלאומי כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון, המשפטן פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, המשפטן דגלס פייט, בכיר לשעבר בממשל האמריקני, פרופ' יהודה בלום (שהיה שגריר ישראל באו"ם), פרופ' טליה אינהורן ואף נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמעון אגרנט, הרואים בשטחי יש"ע שטחים שלישראל יש הזכויות החזקות ביותר בהן: יותר מירדן, שסיפחה את הגדה המערבית אחרי 1948 (סיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית), ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם. פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על זכותה של מדינת ישראל לבנות ביש"ע. רשויות המשפט הישראליות טענו כי בניית ההתנחלויות על אדמות מדינה נעשית לצרכי ביטחון, אבל גם שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16). ובתי המשפט הישראליים קיבלו טענות אלה. לעומת זאת, אסר בג"צ בפסק הדין בעניין אלון מורה על הפקעת קרקעות פרטיות מפלסטינים לצורך הקמת התנחלויות.
ממשלות ישראל התחייבו מספר פעמים במסגרת הסכמי שלום ובעקבות הלחץ הבינלאומי, להפסיק הקמת התנחלויות חדשות והרחבת הקיימות, אולם הן לא עמדו בהתחייבות זו. נהפוך הוא, קצב הקמת הבתים החדשים בהתנחלויות גבר ב-2003, למשל, ב-35%.
מעטות ההתנחלויות שיושבות על אדמות פרטיות של פלסטינים. המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, בראשות המשפטנית פליאה אלבק, פעלה להסדרת מעמד של אדמות מדינה לרוב השטחים שעליהם הוקמו ההתנחלויות, אם כי רבות אכן נתמכות על ידי מערכת של כבישים עוקפים, שנבנו עקב בעיות בטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, שלצורך הקמתם הופקעו גם שטחים פרטיים נרחבים ביהודה, שומרון ורצועת עזה.
[עריכה] מחלוקת פוליטית בעניין ההתנחלויות
[עריכה] הרחבת ההתנחלויות
כל ממשלות ישראל עד כה הרחיבו, בנו וחיזקו את ההתנחלויות, וזאת על אף ההתנגדות בישראל ובעולם. רוב ממשלות ישראל ראו בהתנחלויות כמפעל בטחוני המקבע אחיזה ישראלית בשטחים אסטרטגיים חשובים כגון הרי יהודה, עוטף ירושלים, מרחב התפר ובקעת הירדן. אחרי הסכמי אוסלו חל שינוי בגישה מצד ממשלות ישראל, כאשר ממשלות שמאל (רבין, פרס, ברק) הסכימו פורמלית להקפאת הבנייה בהתנחלויות אך בפועל לא עשו הרבה כדי לאכפה. בשנים האחרונות, מאז התחייבות ממשלת ישראל ב-1996 שלא לבנות התנחלויות חדשות, נוהג מיעוט מהמתנחלים לקבוע עובדות בשטח על ידי הקמת מאחזים בלתי חוקיים, שהם יישובים קטנים שבהם מעט אנשים. למרות שכל ממשלות ישראל התחייבו לפנות מאחזים אלה, בפועל פונו מאחזים מעטים בלבד. בנוסף מאחזים שמתפנים, מוקמים מחדש תוך זמן קצר, ומשרדי הממשלה אף מסייעים בפועל להקמתם של המאחזים ולאספקת תשתיות להתרחבותם. מאחזים רבים הוקמו כמחאה על פיגועי טרור, ומתוך מטרה לקבוע עובדות בשטח שיסייעו לשמירת מפעל ההתיישבות ואבטחת צירי התנועה.
[עריכה] ההתנגדות להתנחלויות
בישראל מתנגדות להתנחלויות תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם מדינות ערב, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה בין מתנחלים ישראלים לערבים-פלסטינים היושבים באותו חבל ארץ; להוציא קולות ישראליים בודדים ומעטים, הקוראים לספח את השטחים על תושביהם ולהקים מדינה דו-לאומית על כל שטח ארץ ישראל המנדטורית, קוראים כל מתנגדי הכיבוש לסיימו בפינוי ההתנחלויות ובהקמת מדינה פלסטינית. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהתנחלויות מכשול לכל נסיגה עתידית מהשטחים.
מפלגות הימין בארץ תומכות בדרך כלל בהקמת התנחלויות חדשות ובהרחבת הקיימות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן אף דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם. תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר עיתונאים (זאב שטרנהל, גדעון לוי) ועורכי דין (לאה צמל) המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים. תנועת שלום עכשיו נחשבת לתנועה העוינת ביותר את ההתנחלויות והמתנחלים ואף הקימה צוות (כיום בראשות דרור אטקס) שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. רוב פעילות התנועה כיום מוקדשת לניגוח ההתנחלויות ולהגשת עתירות לבג"צ לפינוי מאחזים והם רואים את מפעל וקיום ההתנחלויות כמחסום העיקרי לקראת הסכם עתידי.
בהבנות ז'נווה שנחתמו ב-2003 בין קבוצת אנשי שמאל ישראלים ופלסטינים, סוכם כי במסגרת הסדר שלום עתידי ישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, ישובי גוש עציון, ומספר התנחלויות קטן בסמוך לקו הירוק. אך הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה במפלגות הימין בישראל ואף בחלקים ממפלגת העבודה. מתווי השלום שמציעים גופים מתונים יותר, כמו מפלגת העבודה ומפלגת קדימה, השלימו עם כך שיש חלק ניכר מההתנחלויות שאי-אפשר לפנות, וביניהן הערים הגדולות בשטחים (אריאל, מעלה אדומים) וגושי יישובים הקרובים לקו הירוק. ההנחה כיום בדיון הציבורי היא שגדר ההפרדה תקבע אילו התנחלויות ישארו על כנן ואילו יפונו במסגרת הסדר קבע או נסיגה חד-צדדית, למרות הצהרות הממשלה וקביעת בג"צ שהגדר איננה גבול מדיני.
בשנים האחרונות החלה להתפתח נכונות לוותר על ההתנחלויות המבודדות גם בקרב המרכז והימין המתון. המרכז והשמאל המתון רואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי. לעומת זאת, בימין המתון מוכנים לוותר על ההתנחלויות המבודדות תמורת שמירת גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים ואריאל. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות ישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף טען שהשיג לעמדה זו גושפנקה אמריקנית.
[עריכה] תוכנית ההתנתקות
בתחילת 2004, הכריז ראש ממשלת ישראל אריאל שרון על כוונתו לפנות באופן חד צדדי התנחלויות ברצועת עזה. מפלגות הימין וחלקים גדולים מן הליכוד הביעו התנגדות קשה לתוכנית זו, ואיימו לנסות ולהפיל את אריאל שרון. חלק מהרבנים, ובראשם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אף החלו להטיף בגלוי לחיילי צה"ל לסרב לפקודות, אם יהיו כאלה, לפנות מתנחלים והתנחלויות, ורואים בפינוי כזה פקודה בלתי חוקית בעליל.
בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות ורצועת עזה פונתה מכל תושביה היהודיים וכוחות צה"ל. כלי צמ"ה של משרד הביטחון הרסו את הבתים הפרטיים, ואילו את בתי הכנסת, שישראל נמנעה מלהרוס, הרסו פורעים פלסטינים. בנוסף להתנחלויות ברצועת עזה פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. למרות שהפינוי עבר באופן כללי עם אירועי אלימות מוגבלים יחסית, הקרע בין הציונות הדתית ותומכי ההתנחלויות לבין מתנגדי ההתנחלויות והמוסדות הציבוריים (בג"צ, התקשורת ואפילו צה"ל) רק התרחב. את הקרע הרחיב אף יותר פינוי והריסת תשעה בתי קבע במאחז הבלתי חוקי עמונה בתחילת פברואר 2006, וזאת בשל האלימות שליוותה אותו והעובדה שבניגוד לגוש קטיף לא נסתיים הפינוי (שהתקיים ערב הבחירות לכנסת ה-17) בפשרה אלא במספר גדול של פצועים.
[עריכה] ההנהגה הפוליטית והדתית בקרב המתנחלים
הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המורכבת מראשי המועצות המקומיות ביהודה, שומרון ועזה וכן מאנשי ציבור המזוהים עם "גוש אמונים" והציונות הדתית. מועצת יש"ע היא ההנהגה הפוליטית של ציבור המתנחלים ואף על פי שהיא לא דתית במהותה, חברים בה כיום הרבה חובשי "כיפות סרוגות".
בכנסת המתנחלים מיוצגים על ידי מפלגות המפד"ל, האיחוד הלאומי והפלג הימני של הליכוד. מספר לא קטן של חברי כנסת הם תושבי התנחלויות בעצמם. אחד מהם (צבי הנדל) אף פונה מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות. ח"כים מתנחלים יש גם במפלגות ישראל ביתנו וקדימה.
למתנחלים מוסדות נוספים. אמנה, שבראשה עומד זאב חבר ("זמביש"), היא כיום התנועה המיישבת העיקרית (לאחר שהתנועות המיישבות של ההתיישבות העובדת התפרקו למעשה). המתנחלים והימין גם מפעילים ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, ביניהם ערוץ 7 ותחנת "רדיו קול חי" שזוכים לפופולריות רבה, ועיתונים דוגמת הצופה, מקור ראשון, נקודה ובשבע. המתנחלים מפעילים גם מספר תנועות פוליטיות ועמותות (ראו עוד בערך ארגוני ימין בישראל).
ההנהגה הדתית של המתנחלים היא ההנהגה הדתית של הציונות הדתית, כאשר הרבנים החשובים ביותר הם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו. לצדם בולטים הרב שלמה אבינר, הרב צבי ישראל טאו, הרב מרדכי אלון והרב חיים דרוקמן. ארגון ועד רבני יש"ע, המורכב מרבנים הפועלים בהתנחלויות, נחשב לקיצוני יחסית, ולא ברור מה מידת השפעתו על השטח.
תוכנית ההתנתקות נתנה ביטוי גם לזרמים שאינם רואים עצמם כפופים למועצת יש"ע, ביניהם יש להזכיר את קבוצת נוער הגבעות.
[עריכה] החיים בהתנחלויות
צורת היישוב הרווחת בהתנחלויות הינה יישוב קהילתי, שהינו בעצם יישוב פרברי קטן, בעל אווירה של סולידריות וקהילתיות, אם כי לא מדובר בדפוס ההתישבות היחיד וקיימים צורות נוספות כגון ערים, מושב עובדים או התיישבות דתית. רוב תושבי ההתנחלויות עובדים בתחומי הקו הירוק וחלק גדול מהם הם עובדי מדינה וחינוך. מתנחלים רבים עוסקים בחקלאות. קרבתם של חלק מההתנחלויות והכבישים המובילים אליהן ליישובי הפלסטינים, כמו גם העובדה שהפלסטינים רואים בהם "עצם בגרונם", הביאו לחיכוכים לא מעטים בין המתנחלים לפלסטינים. המתנחלים ורכושם הפכו ליעד לזריקת אבנים ובקבוקי תבערה, לפיגועי ירי ולחדירה של מחבלים ליישובים. ברצועת עזה היו חשופים המתנחלים גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט. מספרם של המתנחלים שנפגעו בפעולות טרור הינו רב. מאידך, תושבים פלסטינים דיווחו לא פעם על פרובוקציות מצד נוער הגבעות ועל התנכלויות לרכושם ולנכסיהם החקלאיים.
כמו בישובי ספר אחרים, צה"ל עושה מאמץ רב לאבטח את חייהם של אנשי ההתנחלויות. לצורך זה מוקצים כוחות רבים, הן בסדיר והן במילואים, ואף הוקמו שלושה גדודי חי"ר יעודיים שפועלים במקומות אלו. במסגרת פעולות האבטחה הוקמו גם יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) וכיתות כוננות, שבהם משרתים תושבי ההתנחלויות. ברוב היישובים ביו"ש מבצעים התושבים שמירה על פי חוק.
ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על־ידי שש מועצות אזוריות: שומרון, מטה בנימין, גוש עציון, הר חברון, בקעת הירדן ומגילות. לרשימה מלאה של יישובי יש"ע ראו: רשימת יישובי יש"ע.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרן ביר, היאחזויות והתנחלויות, תשל"ו (1976)
- רנה בן-פזי, כמו בראשונה - פגישות עם ישראלים תושבי יהודה שומרון וחבל-עזה, ספרית בית-אל, תשמ"ח (1988)
- עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת דביר, 2004.
- שלמה סבירסקי, מחיר היוהרה: הכיבוש - המחיר שישראל משלמת, 2005-1967, הוצאת מפה, 2005.
- חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987 - קורות תנועת המתנחלים מ-1968 ועד למחתרת היהודית ב-1984.
- אבשלום שמואלי, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, גומא (תל אביב), 1970.
- אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר (בר צבי, ששון: "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות"), הוצאת משרד הביטחון 1979
- Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv ,2003
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר הבית של מועצת יש"ע
- מועצה אזורית שומרון
- אתר הבית של המועצה האזורית מטה בנימין
- אתר הבית של המועצה אזורית גוש קטיף
- דו"חות תנועת "שלום עכשיו" בנושא ההתנחלויות
- העדפה ממשלתית במימון יישובים - דו"ח מרכז אדוה, 2006
- אתר הבית של אמנה
- 'התנתקות מהחוק', פרופ' שוחטמן על חוקיות מפעל ההתישבות ביש"ע
- במרכז אריאל למחקרי מדיניות:
- "שיח שנואים" - האם החברה הישראלית שונאת את המתנחלים ואיך כל דתי הפך להיות "מתנחל"?, איתמר מור, מקור ראשון (צוטט ב-NRG יהדות)
