מלחמת המפרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט אך העבודה עליו הופסקה לפני שהושלמה, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

מלחמת המפרץ

בארות נפט כוויתיות עולות באש.

תאריך:	2 באוגוסט 1990 -28 בפברואר 1991
מקום:	המפרץ הפרסי
תוצאה:	ניצחון קואליציית 34 המדינות, שחרורה של כווית

הצדדים הלוחמים

עיראק:

קואליציית 34 המדינות:

מפקדים

סדאם חוסיין

נורמן שוורצקופף

אבדות

25,000 הרוגים.

345 הרוגים.

מלחמת המפרץ - מכונה גם "סופה במדבר", היא מלחמה שהתנהלה בשנת 1991 בין קואליציה של 34 מדינות בראשות ארצות הברית, לבין עיראק, בתגובה לפלישה העיראקית לכווית. הכינוי מלחמת המפרץ הראשונה ניתן לה כ־12 שנה מאוחר יותר, כדי להבדילה ממלחמת המפרץ השנייה.

[עריכה] הפלישה העיראקית לכווית

ב־2 באוגוסט 1990 פלשו כוחות עיראק לכווית, והשתלטו על הנסיכות תוך שעות. מאז ומתמיד הייתה לעיראק תביעה על שטחה של כווית שהייתה אמורה להיות מחוז אוטונומי במסגרת עיראק. אולם הרקע לפלישה היה סכסוך גבולות בין המדינות, חוב ענקי של עיראק בעקבות מלחמת איראן-עיראק, וסכסוכים על מדיניות הפקת הנפט. יש טוענים שהחלטתו של סדאם חוסיין לפלוש לכווית נבעה מרושם מוטעה שקיבל מפגישה עם שגרירת ארצות הברית בעיראק, אפריל גלספי, שארצות הברית לא תתערב.

הכוחות העיראקיים מיהרו להשתלט על ארמון המלוכה וכלי התקשורת, ובזזו בתי חולים ומחסני מזון. בני משפחת המלוכה, כמו גם חיל האוויר הכוויתי הצליחו להימלט לערב הסעודית השכנה. ב־8 באוגוסט הכריזה עיראק על רוב שטחה של כווית כעל "המחוז ה־19 של עיראק". השאר סופח למחוז אל-בצרה.

מועצת הביטחון של האו"ם מיהרה להתכנס, והחליטה ב־3 באוגוסט לגנות את הפלישה ולדרוש מעיראק להסיג את כוחותיה (החלטה 660), ב־6 באוגוסט היא הטילה עיצומים על עיראק, וב־29 בנובמבר קיבלה את החלטה 678 שהציבה אולטימטום לעיראק להסיג את כוחותיה עד ל־15 בינואר, ואישרה "שימוש בכל האמצעים הדרושים על מנת לאכוף וליישם את החלטה 660".
גם הליגה הערבית קיבלה החלטות המתנגדות למעשיה של עיראק.

ארצות הברית מיהרה לשלוח כוחות לערב הסעודית, בשל חשש שעיראק תפלוש גם לשיטחה, וכך נפתח ב־7 באוגוסט מבצע "מגן המדבר" ("Desert Shield"). נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש הראשון וממשלו החלו לבנות קואליצית מדינות נגד עיראק, שכללה בסופו של דבר מלבד ארצות הברית וכווית גם מדינות מערביות נוספות, מדינות שארצות הברית הצליחה לשכנע להשתתף במלחמה תמורת מחיקת חובות, ואף כמה מדינות ערביות: אוסטרליה, איחוד האמירויות הערביות, איטליה, אפגניסטן, ארגנטינה, בחריין, בנגלדש, בריטניה, גרמניה, דנמרק, דרום קוריאה, הולנד, הונגריה, הונדורס, תורכיה, יוון, מצרים, מרוקו, נורבגיה, ניז'ר, סנגל, עומאן, ערב הסעודית, סוריה, ספרד, פולין, פורטוגל, פקיסטאן, צ'כוסלובקיה, צרפת, קטאר וקנדה. אולם ארצות הברית נשאה בעיקר העול, וכשלושה רבעים מ־660 אלף הכוחות הלוחמים מטעם הקואליציה היו חייליה. עיקר חשיבות הקואליציה הייתה מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית של המלחמה.

היציאה למלחמה הייתה שנויה במחלוקת בעולם ואף בתוך ארצות הברית. הנשיא בוש היה נחוש להביס את סדאם חוסיין, ובכך להפגין את ה"סדר העולמי החדש" שאחרי תום המלחמה הקרה, בו ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה. הוא השווה את סדאם חוסיין לאדולף היטלר, והרבה לתאר את זוועות הכיבוש העיראקי בכווית. לאחר מעשה התברר שחלק מתאורי מעשי הזוועה כביכול היו זיוף, שעמדו מאחריו אנשי יחסי ציבור בשרות הממשלה הכוויתית. נשמעו האשמות שהנשיא מושפע משיקולים כלכליים, ושהוא מתערב דווקא בכיבוש העיראקי בכווית למען בצע כסף מרווחי הנפט.

ב־12 בינואר אישר הקונגרס האמריקני לנשיא לצאת למלחמה, כנדרש בחוקת ארצות הברית. בבית הנבחרים עברה ההחלטה ברוב של 250 לעומת 186, כאשר 86 דמוקרטים הצביעו בעד לעומת רק שלושה רפובליקנים שהצביעו נגד. בסנאט עברה ההחלטה ברוב מצומצם יותר של 52 נגד 47, כאשר עשרה דמוקרטים חצו את הקווים (בהם אל גור וג'וזף ליברמן) לעומת שני רפובליקנים.

[עריכה] מהלך המלחמה

אוניית המערכה מיזורי משגרת טיל טומהוק

מבצע "סופה במדבר" ("Desert Storm") החל כיממה אחרי פקיעת האולטימטום, ב־17 בינואר 1991, בשעה 2:30 שעון בגדד (23:30 ב־16 בינואר, UTC) בהפצצות מסיביות מהאוויר הן של הכוחות העיראקיים בכווית, והן של מטרות בעיראק עצמה. בתגובה העיראקים שיגרו טילי סקאד על מטרות בישראל ובערב הסעודית.

המערכה הקרקעית החלה רק ב־24 בפברואר, ונמשכה פחות ממאה שעות. כוחות הקואליציה נכנסו הן לכווית והן לשטחה של עיראק עצמה. הכוחות העיראקים, מוחלשים אחרי שבועות של הפצצות אוויריות, לא היוו התנגדות משמעותית. ב־26 בפברואר החלו הכוחות העיראקיים לסגת מכווית, תוך כדי הבערת שדות הנפט בכוויתים. ב־27 בפברואר הכריז הנשיא בוש ש"כווית שוחררה" והודיע על הפסקת אש. ארצות הברית נמנעה מלהגיע לבגדד עקב חששה שדבר זה יגרום להתפוררות הקואליציה.

בקרבות נהרגו כ־378 חיילי הקואליציה, מתוכם 293 אמריקנים ו־24 בריטים. מספר האבדות בצד העיראקי אינו ידוע בוודאות. הוא מוערך כבין 25 אלף ל־75 אלף הרוגים. המחיר הכספי של המלחמה לארצות הברית הוערך בכ־61 מיליארד דולר. שני שליש מהסכום שולמו על ידי כווית, יפן וערב הסעודית.

[עריכה] ישראל במלחמה

משפחה ישראלית במקלט עם מסכות גז

יממה לאחר פתיחת המלחמה הותקפה ישראל על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד ששוגרו ממערב עיראק אל עבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה. 39 טילים נפלו בתחומי מדינת ישראל ומטרתם הייתה אחת: לגרור את ישראל לתגובה צבאית ובכך אל תוך המלחמה, פעולה שתבקיע סדקים בגוש 'הקואליציה' ואולי אף תזעזע אותו במידה שתביא להתפרקותו על ידי נטישת צבאות ערב את המערכה. כמו כן, יש לציין שהעיראקים בהתקפות אלו התנקמו בישראל וסגרו מעגל על הפצצת הכור האטומי בעירק בידי ישראל, פעולה שנועדה בזמנו לגרום לכך שלא יהיה להם נשק להשמדה המונית.

ארצות הברית הציבה בישראל סוללות פטריוט, טיל שבמקור היה נגד מטוסים והוסב ליירוט טילים. סוללות אלו לא הצליחו למנוע פגיעת טילי סקאד, וגרמו יותר נזק מתועלת. טילי הסקאד גרמו לנזק רב ברכוש ולפציעות רבות אך לאבדות ישירות בנפש (ראה להלן). עובדה זו והלחץ האמריקני הם שמנעו מישראל להגיב על התוקפנות העיראקית, על אף שכוח ההרתעה שלה נפגע למדי. במהלך המלחמה מצאו מספר עשרות מתושבי ישראל את מותם בשל שימוש לקוי במסיכות אב"כ, בעקבות החשש כי ראשי הקרב של הטילים נושאים מטען כימי וכן נהרג אדם בשכונת רמת חן שברמת גן מפגיעת טיל פטריוט תועה, ששוגר לעבר הטיל העיראקי בכדי לפוצצו במסלולו באוויר.

למרות הפגיעה הפיזית המועטה, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי בטוי בבריחת אוכלוסייה מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, אי התגובה של הממשלה, והמנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. בהיעדר תגובה ממשלתית הציבור נאחז בדמויות אחרות, שהבולטת בהן היה דובר צה"ל תת אלוף נחמן שי שהפך להיות "המרגיע הלאומי".

[עריכה] בעקבות המלחמה

בעקבות המלחמה ניסו השיעים בדרום עיראק והכורדים בצפונה להתקומם כנגד שלטונו של סדאם חוסיין. אולם ארצות הברית העדיפה לא לערער את משטרו של סדאם חוסיין, ועמדה מנגד כאשר משטרו טבח במורדים. קברי האחים ההמוניים בדרום נחשפו רק לאחר הפלת משטרו של סדאם בשנת 2003. בצפון נמלטו מיליוני כורדים לתורכיה ואיראן. אחרי דיכוי המרידות נקבעו שני אזורים אסורים לטיסה - מתחת לקו הרוחב 32, ומצפון לקו הרוחב 36. דבר זה הוביל לעצמאות דה-פאקטו של הכורדים באזור הצפוני.

עיראק נדרשה להתפרק מנשק השמדה המונית, ולשם כך הקים האום נציבות של פקחים. משטר הסנקציות שהוטל בעקבות הפלישה לא בוטל, בשל אי שיתוף פעולה מלא של עיראק עם הפקחים. בשביל לאפשר חיים נורמאליים לתושבים הקים האו"ם תוכנית של "נפט תמורת מזון". אולם התוכנית לא הצליחה לפתור את בעיית הרעב והמחסור בציוד רפואי בעיראק.

בכווית הושבה משפחת המלוכה לשלטון. משתפי הפעולה עם עיראק נרדפו, בהם הפלסטינים שתמכו ברובם בסדאם, וזכו ליחס מועדף משלטונות הכיבוש העיראקיים. גם כוחות פרו דמוקרטיים סבלו מרדיפה, ובסך הכול גורשו מהמדינה כ־400 אלף איש.

למלחמה הייתה גם השפעה עמוקה על הסכסוך הישראלי-ערבי. השתתפות סוריה בקואליציה הובילה להתקרבות בינה לבין ארצות הברית שהתבטאה בהשתתפותה בועידת מדריד. אולם ההשפעה הגדולה ביותר הייתה על הפלסטינים. הגירוש ההמוני של פלסטינים מכווית גדע חלק גדול מהעורף הכלכלי של אש"ף, ותמיכת הפלסטינים ויאסר ערפאת בעיראק במהלך העימות העמידה אותם במצב קשה. למצב זה הייתה השפעה גדולה על נכונות ערפאת לפתוח ב"תהליך אוסלו".