בנימין נתניהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בנימין נתניהו
תאריך לידה	21 באוקטובר 1949
ממשלות	27, 29, 30
כנסות	12 - 17
סיעות	הליכוד, הליכוד-גשר-צומת, הליכוד-צומת
תפקידים בולטים	ראש ממשלה שר האוצר שר החוץ שר המשפטים שר השיכון שר המדע שר הדתות שגריר ישראל באו"ם ראש האופוזיציה

בנימין "ביבי" נתניהו (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , נולד ב-21 באוקטובר 1949), ראש הממשלה התשיעי של ישראל (18 ביוני 1996 - 6 ביולי 1999) ושר האוצר בממשלתו השנייה של אריאל שרון (28 בפברואר 2003 - 9 באוגוסט 2005). החל מ-15 בינואר 2006 משמש כראש האופוזיציה בכנסת. נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון, והיחידי עד כה, שנולד לאחר הקמת המדינה. הוא מוכר בציבור גם בשם החיבה שלו, "ביבי".

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 כניסה לפוליטיקה הלאומית 1.3 כהונתו כראש ממשלה 1.3.1 התחום המדיני 1.3.2 התחום הכלכלי 1.3.3 התנהלותו האישית והקדמת הבחירות 1.4 הפרישה מהפוליטיקה והחזרה אליה 1.4.1 נתניהו כשר אוצר 1.5 נתניהו כמנהיג האופוזיציה בליכוד 1.6 נתניהו בראשות הליכוד 2 משפחתו 3 ספריו 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

בנימין נתניהו נולד בתל אביב ב-21 באוקטובר 1949, כבן השני מתוך שלושה לאביו, פרופסור בנציון נתניהו, היסטוריון, חוקר ההיסטוריה היהודית (שהיה פעיל רוויזיוניסטי ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בימי חייו האחרונים, בניו יורק). בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית (בין היתר, בשנים 1963 - 1967 שהתה המשפחה בארצות הברית).

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

בנימין נתניהו שב לישראל עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בטרם מלאו לו 18 שנה, ושירת לאחר מכן בסיירת מטכ"ל. ב-8 במאי 1972 השתתף במבצע חילוץ מטוס "סבנה", שנחטף על-ידי מחבלים לנמל התעופה לוד. על אותה פעולה פיקד אהוד ברק, לימים התמודד אהוד ברק מול נתניהו בבחירות 1999, וזכה בהן.

בשנת 1972 השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. לאחר מכן, חזר למשפחתו בארצות הברית ולמד לתואר בוגר בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים אותו קיבל מאוניברסיטת MIT.

בשנת 1976, שכל את אחיו יונתן (יוני) נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה בהיותו מפקד סיירת מטכ"ל.

בשנים 1978 - 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר השלום (במהלך תקופה זו שינה את שמו לניתאי, שם בו חתם אביו על מקצת מאמריו ואשר פשוט יותר להגייה בארצות הברית). לפני כניסתו לפעילות ציבורית עבד כמנהל מכירות במפעל "רים" לייצור רהיטים.

בשנים 1982 - 1984 כיהן כציר ישראל בוושינגטון ובשנים 1984 - 1988 היה שגריר ישראל באו"ם, שם נחשב למסביר כשרוני.

[עריכה] כניסה לפוליטיקה הלאומית

נבחר לכנסת ה-12 מטעם "הליכוד" והתמנה לסגנו של משה ארנס ולאחר מכן דוד לוי במשרד החוץ. בתפקיד זה בלט בכישורי ההסברה שלו ובהופעותיו הטלוויזיוניות. בין לוי לנתניהו לא התקיים שיתוף פעולה ונוצרו ניצני היריבות ביניהם שרק הלכו והתעצמו לאחר מכן. בוועידת השלום במדריד ב-1991 היה בין חברי המשלחת בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. לאחר ועידת מדריד הועבר מתפקידו כסגן שר החוץ, והחל לכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה.

אחרי מפלת הליכוד בבחירות 1992 התמודד בבחירות הפנימיות לראשות התנועה שנערכו ב-1993 וזכה בהן ברוב גדול מול דוד לוי, בני בגין ומשה קצב. במהלך מסע הבחירות התפרסם סיפור "הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית, בשעת צפיית שיא במהדורת "מבט", טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו שבה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו כאחראים לפרשה העמיקה עוד יותר את הקרע בין שני האישים. הקלטת לא נמצאה, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. הפרשה ומערכת היחסים מחוץ לנישואין שנחשפה לא פגעו בפופולריות שלו בקרב חברי הליכוד. מבקרי נתניהו ראו בהופעתו החפוזה בטלוויזיה בטרם ראה מישהו את הקלטת, שהתברר בדיעבד כי כלל אינה קיימת, ביטוי לחוסר יכולת לעמוד במצבי לחץ.

כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ניהל נתניהו מאבק חריף כנגד הסכמי אוסלו. הוא הזהיר שההסכם יביא גל טרור על אזרחי מדינת ישראל והוביל את המחאה החריפה נגד מדיניות ממשלת רבין. בין השאר השתתף בהפגנות הימין, ובהן ההפגנה בצומת רעננה שבה נישא ארון מתים שעליו נרשם "רבין הורג את הדמוקרטיה", וההפגנה הסוערת במיוחד בכיכר ציון בירושלים כחודש לפני רצח יצחק רבין. מתנגדיו הפוליטיים טענו כנגדו כי לא ריסן את ההשתלחויות בראש הממשלה ובכך תרם לאווירה שהביאה לרצח רבין.

ב-29 במאי 1996, בבחירות שנערכו לפי שיטת הבחירה הישירה, נבחר נתניהו לראש הממשלה ברוב של 50.5%. סקרים מוקדמים שהתבדו חזו ניצחון דחוק ליריבו, ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס ממפלגת העבודה, וזאת על אף האהדה שזכה לה שמעון פרס לאחר רצח רבין.
נראה, שלניצחון נתניהו, למרות הזעזוע מרצח רבין, תרמו כמה גורמים:

• מועד הבחירות המוקדמות שנקבע במשא ומתן בין סיעות הכנסת פעל לרעת פרס. אילו היו הבחירות נערכות מוקדם יותר, לא היה למפלגות היריבות זמן מספיק להתארגנות, וגם ההשפעה הרגשית של רצח רבין הייתה חזקה יותר. אילו נערכו הבחירות במועדן המקורי, ייתכן שפרס היה מצליח להתארגן טוב יותר.
• סדרת פיגועי התאבדות שבוצעו על ידי תנועת החמאס בחודש מרץ, והוצגו על ידה כתגובה על חיסול יחיא עיאש, עוררה כעס בציבור על אוזלת ידה של הממשלה במניעתם.
• ההתלקחות בלבנון באפריל ומבצע "ענבי זעם": פרס ציפה שהמבצע יתרום לדימויו כמנהיג המסוגל להגן על ביטחון המדינה, אולם הריגתם של כ-100 אזרחים בכפר כנא מהפגזה ישראלית הביאה רבים מהבוחרים הערבים להימנע מהצבעה עבורו.
• הצלחתו של נתניהו לאחד מאחוריו ברשימת הליכוד-גשר-צומת גם את סיעת "גשר" בראשות יריבו משכבר הימים, דוד לוי, ואת "צומת" בראשות רפאל איתן. אם כי יש לציין כי איחוד זה לא הביא לתוספת מנדטים לסיעת הליכוד בכנסת.
• העימות הטלוויזיוני, שאליו הופיע פרס אחרי לילה נטול-שינה, נרגז וערוך ברישול ונתפש כמי שהפסיד בעימות לנתניהו.
• השימוש בשירותיו של יועץ הבחירות האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שטבע סיסמאות כמו "פרס יחלק את ירושלים", ו"אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס", ועמד מאחורי תשדירי הבחירות של נתניהו שהיו קצרים, קליטים וחוזרים על עצמם.
• הבטחותיו לכבד את הסכמי אוסלו שעליהם חתמה הממשלה, למרות התנגדותו העקרונית להם.
• הקמפיין שיזמה חסידות חב"ד ימים ספורים לפני הבחירות בסיסמה "נתניהו טוב ליהודים".

[עריכה] כהונתו כראש ממשלה

[עריכה] התחום המדיני

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת סירב להמשיך בנסיגה מהשטחים, שעליה התחייבה ממשלת ישראל, כל עוד לא מילאה הרשות את חלקה היא, ובפרט סירב לסגת מחברון, העיר הפלסטינית היחידה שאותה לא פינתה ממשלת פרס. תחילת שינוי ביחסים הסתמנה בפגישה שקיים עם יאסר ערפאת במחסום ארז בתחילת ספטמבר 1996. אולם בסוף אותו חודש הורה נתניהו על פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים. דבר זה הוביל להפגנות פלסטיניות סוערות תוך האשמת שווא כאילו ישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. המהומות התדרדרו לחילופי אש שבהם נהרגו 15 חיילים ישראלים וכ-60 שוטרים ואזרחים פלסטינים. נתניהו התעקש כי פתיחת המנהרה הייתה מעשה מוצדק ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו".

נשיא ארצות הברית, קלינטון, מיהר לקרוא לנתניהו וערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפותו של חוסיין מלך ירדן. הפסגה הביאה להפסקת האלימות וסללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים במתנחלים יהודים. הנסיגה בוצעה עוד באותו חודש, אולם לאחר מכן נכנסו היחסים עם הפלסטינים לקפאון עמוק.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותם הורה נתניהו על חיסולו, באמצעות רעל מיוחד, של ראש הלשכה המדינית של החמאס בירדן, חאלד משעל. ביצוע הפעולה לא עלה יפה ונתפסו סוכני "המוסד" שביצעו את הפעולה. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין.

קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחיבויות בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת שתכלול 13% משטחי הגדה ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה.

נראה כי תקופתו של נתניהו התאפיינה בקיפאון ביחסים בין ישראל לפלסטינים, ובהתמקחויות אינסופיות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים משטח. מחד לא חלה שום פריצת דרך משמעותית כמו בימי רבין, אך מאידך גם לא הייתה התדרדרות חמורה כמו בימי ברק. נתניהו התגאה בכך שהוא שמר על "עקרון הדדיות" וטבע את הסיסמה "יתנו - יקבלו. לא יתנו - לא יקבלו".

בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה ירדה כמות הפיגועים לשפל, במיוחד בהשוואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס, ושני יורשיו, אהוד ברק ואריאל שרון. העובדה שהפיגועים לא היו בראש מעייניה של דעת הקהל ערב בחירות 99' הביאה להתמקדות מערכת הבחירות בנושאים חברתיים, כלכליים ואישיים ותרמה למפלתו מול אהוד ברק.

[עריכה] התחום הכלכלי

נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי שמרנית, העלה על נס את ערכי "הכלכלה החופשית" ואת ההפרטה. נראה, כי תקופת כהונתו הקצרה ותחלופת שרי האוצר בממשלתו גרמו לכך שממשלתו לא הספיקה לעשות רבות בתחום זה (כפי שעשה, לאחר מכן, כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון). ממשלתו העבירה קיצוצים רחבים בתקציב ואף הטילה כמה מסים חדשים. מצדדי נתניהו טוענים כי בדרך זו הציל את המשק מהירושה הקשה שהותירה ממשלת רבין-פרס. לעומת זאת טוענים מתנגדיו שפעולות ממשלתו, ביחד עם המדיניות הנוקשה של בנק ישראל, רק החריפו את ההאטה וגרמו לאובדן מקומות עבודה.

[עריכה] התנהלותו האישית והקדמת הבחירות

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וביצרים עזים. מראש רחש לו השמאל טינה אחרי רצח רבין, ואילו התנהלותו שלו ליבתה את האווירה, בהתבטאויות כמו "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו" אותה לחש לרב כדורי, או "הם מפחדים" שבה השתמש ערב הבחירות. בעוד סיסמאות אלה הלהיבו את תומכיו, הן הרתיחו את מתנגדיו. גם הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך גם גרמה לרבים לראות בו אדם חסר אמינות שמפזר הצהרות ריקות. מנהגו לדבר אל העם "מעל ראשי" מראייניו תרם ליחסים העכורים עם העיתונות שאותה האשים בהתנכלות לו. לימים כתב עורך מעריב על יחס התקשורת כלפיו: "כשקוראים רשימות עיתונאיות מאותה תקופה הראש מסתחרר מהאיבה, המשטמה, הזלזול והסלידה המבצבצים מכל שורה" [1]. יריביו של נתניהו תלו בהתנהגותו את האחריות לאיבת האליטות והתקשורת כלפיו.

למרות, ואולי דווקא בגלל יחסיו הקשים עם השמאל, הוא זכה לאהדה כמעט חסרת תקדים בחוגי החרדים והימין המסורתי.

חדשות לפרקים עלו פרשיות הנוגעות אליו. חלקן היו קטנוניות ואף חסרות שחר וערבו את אשתו שרה, אולם חלקן היו חמורות ובראשן פרשת בר-און חברון שבה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט לבסוף לא להעמידו לדין, אם כי מתח עליו ביקורת חריפה.

גם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לוו בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר דן מרידור הוביל להתפטרות האחרון בטונים צורמים כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדיו הכלכליים בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים.

אחרי חתימת הסכם ואי ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה אליה התחייב. ההסכם גרם לאכזבת חלק מאנשי הימין בקואליציה, התמהמהותו של נתניהו ביישומו והמתקפה החריפה שלו על מפלגות השמאל עם שובו מוועידת ואי מנעה מהן לספק לו רשת ביטחון. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הוביל לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. שיתוף הפעולה בין כל אלה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.

כנגד נתניהו התייצבו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה, ויצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הבטחון כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף ל"מפלגת המרכז" ולרוץ נגדו. קסמו הטלוויזיוני של נתניהו לא עמד לו הפעם, ובעימות הטלוויזיוני שקיים מול יצחק מרדכי נחל זה ניצחון מפתיע. אולם בסופו של דבר מרדכי והמתמודד הרביעי, עזמי בשארה פרשו מהמרוץ ותמכו במועמדותו של ברק. המצב הכלכלי הקשה ועייפות רוב הציבור מהתנהלותו של נתניהו, הובילו לנצחונו של אהוד ברק במאי 1999 ברוב של 56%. בליל הבחירות מיהר נתניהו להודות בתבוסתו והודיע על פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצדו עומד אריאל שרון שהוצג כממשיכו. תומכי ברק נהרו אל כיכר רבין לחגיגה ספונטנית, ויש הרואים בכך ביטוי לשמחה ולתחושת הקלה.

לימים תלה נתניהו את כשלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל. השמאל לא סלח לו על השתתפותו במחאה נגד ממשלת רבין, מחאה שגלשה לעתים להסתה, ובחירתו לראשות הממשלה אחר רצח רבין נראתה בחוגים מסוימים כמעין "הרצחת וגם ירשת".

[עריכה] הפרישה מהפוליטיקה והחזרה אליה

לאחר שהפסיד בבחירות 1999 פרש מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. אחר פרישתו נחשדו נתניהו ואשתו כי העבירו לחזקתם האישית מתנות שקיבל בעודו ראש ממשלה ואשר על פי דין הינן רכוש מדינת ישראל. לראשונה ערכה המשטרה חיפוש בדירתו של מי שהיה ראש ממשלה. כן נחשד הזוג נתניהו כי ניצל את מעמדו להשיג טובות הנאה מהקבלן אבנר עמדי. לבסוף לא הניבו האשמות אלו כתב אישום, אם כי התנהגותו של נתניהו זכתה לביקורת.

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000 שאף נתניהו לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק הייתה אמורה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, משום שטען שאם הרכבה לא ישתנה, לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שכנראה הייתה משגה פוליטי והובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע חומת מגן תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטינים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה לאחד מגדולי תומכיה של גדר ההפרדה.

עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא ניסה להתמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות.

[עריכה] נתניהו כשר אוצר

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003 הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו שחפץ בתיק החוץ סירב בתחילה, אך לבסוף נטל את התפקיד על עצמו, אפילו בהתלהבות מה, אחר שהובטחה לו יד חופשית מצד ראש הממשלה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת השוק יביא לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי במשק. במהלך כשנתים וחצי בהם כיהן כשר אוצר ערך רפורמות בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות נאו-ליברליות ברוח משנתה של מרגרט תאצ'ר להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. צעדים בולטים של נתניהו:

• בתחילת כהונתו האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, רפורמה שבאה להקטין את המס על הכנסה מעבודה ועל רווחי הון, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים שביטל בולט ביטול הקלות המס לתושבי יש"ע, צעד שבו העדיף גישה כלכלית על-פני גישה פוליטית. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף של הורדת נטל מס ההכנסה על יחידים ועל חברות.
• הוציא לפועל רפורמה מקיפה בקרנות פנסיה של איגודי עובדים (בעיקר ההסתדרות), שבמסגרתה הועברו לניהול מיוחד הקרנות שהיו צפויות להגיע (בעתיד הקרוב או הרחוק), או שכבר הגיעו, לחדלות פרעון (קרנות עם "גירעון אקטוארי"), ואילו הקרנות המאוזנות שבבעלותן נמכרו לחברות הביטוח.
• הוביל את התוכנית להפוך את הנמלים לתאגידים במטרה ליצור תחרות בין הנמלים.
• שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה"), והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. הקיצוץ בקצבאות הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות חרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת הקצבאות האלו, לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבאות הילדים פגעו במגזר החרדי, במגזר הערבי (מגזרים שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית). קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באימהות חד-הוריות, במובטלים, בקשישים (שחלק מה סבל גם מקיצוץ של 2% בפנסיה עקב הלאמת קרנות הפנסיה), ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות כמו זו של ויקי קנפו.
• בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, ליזום חקיקה להגבלת שביתות, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של הנהגת איגוד העובדים). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היוותה איום על ההסתדרות. חוק דומה העבירה מרגרט תאצ'ר בבריטניה בשנות ה-80, והוא הביא להפחתת מספר השביתות בצד החלשה ניכרת של איגודי העובדים.
• בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%.
• בשנת 2005 קידם את הרפורמה בשוק ההון, בהתאם להמלצותיה של "ועדת בכר" ואילץ את הבנקים למכור את קופות הגמל שבבעלותם.
• הפריט את "בנק לאומי", שהיה הבנק האחרון בבעלות המדינה.
• קידם חקיקה בנושא הקטנת מס הכנסה ליחידים ולחברות בהדרגה עד שנת 2010, אשר בסופה צפוי המס השולי המרבי על יחידים לעמוד על 44% (לעומת 60% בשנת 2002), והמס על חברות - 25% (לעומת 36% ב-2002). במסגרת התיקון לפקודת מס הכנסה (תיקון 147) נקבע גם כי החל משנת 2006 יהיה שיעור מס אחד של 20% לכל הרווחים על הון (לרבות מניות בבורסה, ריביות על פיקדונות) והחל משנת 2007 גם על "שבח מקרקעין". הצעד הראשון ברפורמה זו מעניק הקלות מס לכל העובדים, בלי יוצא מהכלל, משום שנכללה בו הפחתה של דמי הביטוח הלאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר ארבעת שלביה מיטיבים רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה, ובמיוחד מיטיבים עם בעלי הכנסה גבוהה.
• הביא להקפאת ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה, ובכך פגע בכלי העיקרי המשמש להתחשבות בחלקים באוכלוסייה הנחשבים כראויים להקלה בגובה המס, ובהם משפחות חד הוריות, הורים לילד נכה, עולים חדשים ועוד.

בסוף 2004 התברר כי שיעור הצמיחה היה גבוה במידה ניכרת מאשר בשנים עברו (לאחר כמה שנים שבהם הצמיחה הייתה שלילית, או נמוכה מאוד) וכי שיעור האבטלה ירד. גורמים כלכליים ייחסו למדיניותו את התרומה העיקרית לכך, נוסף לדעיכה באינתיפאדה (שחלה אותה עת) וגם היא תרמה לשיפור במצב. במשך תקופה ארוכה נתניהו מיעט מאוד להתבטא בנושאים מדיניים.

לגבי תוכנית ההתנתקות, נתניהו הודיע שהוא תומך בתוכנית, אך לא בדרך שבה היא תוכננה להתבצע ורק לאחר שייערך משאל עם בנושא. לאחר שהציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם [2], נסוג בו מהתפטרותו באומרו שמותו של יאסר ערפאת שאירע בינתיים דורשת בדיקה מחדש של המצב. בהמשך הוא שב ותבע קיומו של משאל עם וב-7 באוגוסט 2005, כשבוע לפני יישומה של התוכנית, הגיש במהלך ישיבת ממשלה, שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, מכתב התפטרות מן הממשלה. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו שרפורמת בכר בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו.

כלכלנים רבים הביעו הערכה לפועלו של נתניהו כשר אוצר, והוא זכה לאהדה רבה באליטות הכלכליות, אולם אחרים ובעיקר פעילים בארגוני רווחה ביקרו את הרפורמות שערך באופן חריף. בתקופת כהונתו כשר האוצר:

• התוצר המקומי לנפש, קנה המידה המקובל בכל העולם לחוסן המשק ולרמת החיים של אזרחיה, עלה מ-15,600 דולר (בחישוב שנתי) ערב כניסת נתניהו למשרד האוצר ל-18,900 דולר בסוף 2005. זהו גידול של 21%, כ-3,300 דולר תוספת לנפש.
• המדדים העיקריים בבורסה עלו ב-140% [3].
• מספר המועסקים עלה מ-2.3 מיליון ל-2.5 מיליון. שיעור האבטלה ירד מ-10.5% ל 8.9% [4].
• שיעור הצמיחה עלה (4.1%). בסוף כהונתו הייתה הצמיחה בישראל הגבוהה בעולם המערבי [5].
• שכר הריאלי הממוצע לשכיר, ברוטו, עלה ממארס 2003 ועד היום ב-8.5%. השכר הממוצע נטו עלה ביותר מ-10%
• המכירות בחנויות עלו ב-22%. תפוקת התעשייה גדלה ב-10%. התפוקה של תעשיות עתירות טכנולוגיה וידע קפצה ב-25%.
• את 2002 סיימה הממשלה עם גרעון (אמיתי) של 4.5% מהתוצר. את 2005 היא סיימה עם גרעון אמיתי של אפס.

מנגד חלה עלייה בשיעור העוני. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי שיעור העוני בין 2002 ל 2004 עלה בכ 10%, ב 12% מספר הילדים החיים במשפחות עניות. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים [6] וגם בקרב אזרחים עובדים, או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. מתנגדיו טוענים כי ניתוח סטטיסטי של נתוני הצמיחה המרשימים חושף שהצמיחה הושפעה בעיקר מתעשיות ספציפיות ולא מכלל המשק, ובעיקר העשירון העליון הרוויח מפירותיה, בזמן שהעשירונים המרכזיים דרכו במקום ומצבם של העשירונים התחתונים אף הורע. גם הנתון על ירידה בשיעור האבטלה ספג ביקורת קשה כאשר הסתבר שכשליש ממקומות התעסוקה החדשים (70 אלף מתוך 200 אלף [7]) מוגדרים כחלקיים. בתקופתו חלה העלייה התלולה ביותר בפניות של מועסקים לבית הדין לעבודה ומקרים של התעללות בשכירים הציפו את אמצעי התקשורת. התאחדות התעשיינים ביקרה אף היא את הירידה בשיעור האבטלה בהציגה את הנתון לפיו כ-40% מהמועסקים החדשים התקבלו לעבודות במגזר הציבורי - בניגוד מוחלט לכוונותיו של נתניהו.

[עריכה] נתניהו כמנהיג האופוזיציה בליכוד

בתאריך 30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו על ראשות הליכוד וראשות הממשלה מול אריאל שרון. מספר חברי כנסת הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם ח"כ עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף באופן חריף ביותר את אריאל שרון וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". יחד עם לנדאו ונציגי המתנחלים במרכז הליכוד פעל נתניהו להקדמת הפריימריז לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יו"ר המפלגה, אך ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן. למרות הפסדו הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

[עריכה] נתניהו בראשות הליכוד

בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות 2006. מולו התמודדו בפריימריס סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת קדימה. ואכן, בבחירות הפנימיות שנערכו ב-19 בדצמבר 2005 נבחר לראשות הליכוד בקולות 44% מן המצביעים (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין, ו-9% לכץ).
ב-2 במרץ 2006 הצליח לאשר במרכז הליכוד החלטה המעבירה את בחירות הרשימה לכנסת לפריימריס פתוחים בין כל חברי התנועה[8], ובכך ניטל למעשה מן המרכז, הנחשב לשנוא בציבור ומקור לשחיתות בתנועה, כוחו הפוליטי העיקרי. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד גיסא זכה לתשבוחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה והצליח לגרום למרכז לוותר מרצון על עצמתו, משימה שנראתה עד אז כבלתי אפשרית. מאידך גיסא היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה שהצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו לאחר הבחירות.

הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, אשר זכה ב-12 מנדטים, זאת למרות שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון, עליית החמאס ברשות הפלסטינית, ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה, והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 מכהן נתניהו כראש האופוזיציה.

בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאירן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית.

[עריכה] משפחתו

נתניהו נשוי פעם שלישית. מנישואיו הראשונים נולדה בתו נועה, ומנישואיו הנוכחיים, לשרה, שאותה פגש בעת שהייתה דיילת בטיסה שבה טס, נולדו בניו יאיר ואבנר.

[עריכה] ספריו

• בנימין נתניהו, מלחמה בטרור, ידיעות אחרונות.
• בנימין נתניהו, מקום תחת השמש, ידיעות אחרונות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: בנימין נתניהו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנימין נתניהו

• הבלוג של בנימין נתניהו
• אתר התמיכה בבנימין נתניהו
• האתר הרשמי של בנימין נתניהו
• בנימין נתניהו באתר הכנסת
• המדיניות הכלכלית של נתניהו
• בנימין נתניהו: אין שלום ללא ביטחון, באתר הסוכנות היהודית.
• שילה הטיס רולף, בנימין נתניהו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל",1998.
• בנימין נתניהו - ראש הממשלה התשיעי של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי".
• סיכום נאומו של בנימין נתניהו לרגל 5 שנים לאסון התאומים בכנס המכון הישראלי לענייני טרור, באתר "אומדיה"
• תוכנית ההתעצמות של בנימין נתניהו אל מול האסלאם המיליטנטי, אלה קובלנץ ורן פרחי, באתר "אומדיה"

שגרירי ישראל באו"ם
אבא אבן מיכאל קומיי גדעון רפאל יוסף תקוע חיים הרצוג יהודה בלום בנימין נתניהו יוחנן ביין יורם ארידור גד יעקבי דורי גולד יהודה לנקרי דן גילרמן 1949 - 1959 1960 - 1967 1967 - 1968 1968 - 1975 1975 - 1978 1978 - 1984 1984 - 1988 1988 - 1990 1990 - 1992 1992 - 1996 1997 - 1999 1999 - 2002 2002 -