ארץ ישראל השלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארץ ישראל השלמה הוא מונח גיאו-פוליטי ואידאולוגי בהיסטוריה של התנועה הציונית ובפוליטיקה של מדינת ישראל. המונח מתייחס לארץ ישראל בגבולות היסטוריים המתוארים במקורות יהודיים, ורואה גבולות אלה כגבולות הרצויים למדינה היהודית או למדינת ישראל. המונח "ארץ ישראל השלמה" נעשה נפוץ אחרי 1967 בהתייחס לשאיפה להחיל את ריבונות ישראל על השטחים מעבר לקו הירוק שעברו למָרוּתה של ישראל. "אנשי ארץ ישראל השלמה" הפך מאז כינוי מקובל לאנשים בעלי דעות ימניות בפוליטיקה הישראלית. המונח "ארץ ישראל השלמה" נקשר פעמים רבות במפעל ההתנחלות שמטרתו הקמת יישובים יהודיים בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.

תוכן עניינים 1 הגדרת המונח 2 הגבולות 2.1 הגדרה על-פי התנ"ך 2.2 הבחנה בין "ארץ ישראל השלמה" ל"ארץ המובטחת" 3 עבר הירדן המזרחי 4 פולמוס החלוקה 5 רעיון ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים 6 בעד ונגד 7 כיום 8 הערות שוליים 9 לקריאה נוספת 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] הגדרת המונח

המונח "ארץ ישראל השלמה" אינו מושג מוחלט וברור. לכך כמה סיבות, ביניהן:

1. גבולות ארץ ישראל אינם מוגדרים באופן אחיד במקורות היהודיים.
2. מבחינה היסטורית, קשה להגדיר את תחום שליטתם של שבטי ישראל או ממלכות ישראל ויהודה, הן משום שגבולות אלה השתנו במהלך ההיסטוריה, והן משום שהמושגים "מדינה" ו"ריבונות" לא היו מוכרים בימים ההם.
3. שיקולים פוליטיים פרגמטיים תמיד ליוו את החלטות התנועה הציונית והפלגים שבתוכה, גם כשמדובר היה בניסוח רעיונות ואידאלים.

באופן כללי אפשר לראות את המונח "ארץ ישראל השלמה" כמתייחס למספר מושגים:

1. "הארץ המובטחת" - תחומי ארץ ישראל כפי שמופיעים בספר בראשית או בספר דברים.
2. ארץ ישראל הכוללת את עבר הירדן המזרחי, על פי הגבולות שנקבעו בהסכם סייקס פיקו.
3. ארץ ישראל בקווי הפסקת האש שאחרי מלחמת ששת הימים, כולל חצי האי סיני ורמת הגולן.
4. ארץ ישראל בגבולות המנדט הבריטי בתוספת רמת הגולן. זהו השטח שהיה נתון למרות ישראל אחרי ביצוע הסכם השלום עם מצרים.

כל אחת מהאפשרויות תלויה בהקשר שבו נעשה שימוש במונח "ארץ ישראל השלמה" ובתקופה שבה נעשה בו שימוש. כיום המשמעות האחרונה היא הנפוצה ביותר, אולם לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979, המשמעות השלישית היא זו שהייתה מקובלת יותר.

[עריכה] הגבולות

[עריכה] הגדרה על-פי התנ"ך

יש הגוזרים את גבולות ארץ ישראל על-פי זיהוי גבולות השטח שהיה בשליטת עם ישראל או מיושב על ידו בימי השופטים ובימי ממלכת ישראל המאוחדת (ממלכת שאול, דוד ושלמה). על פי הפרשנות המרחיבה הוא כולל את השטחים המכונים בתנ"ך: הגולן, הבשן, הגלעד ("עבר הירדן"), והשטח שבין "הים הגדול" (כלומר, הים התיכון) לנהר הירדן. הפרשנות הזאת מבוססת על אזכורים של מקומות שהיו נתונים לשליטת שבטי ישראל או מאוחר יותר מלכי ישראל בספרי שמואל ומלכים. בפועל קשה לדעת במדויק באילו שטחים פעלה ממלכת ישראל, משני טעמים:

1. התנ"ך מתייחס לשני סוגים של גבולות - הגבולות האידאליים שהובטחו בהבטחה אלוהית למשה ולעם ישראל, ואשר אמורים להתחלק בין שבטי ישראל (ראו למשל, דברים ל"ד, א-ד, יהושע א', ג-ד), ולעומתם גבולות ההתיישבות של שבטי ישראל בפועל. הגבולות בפועל מצומצמים במידה רבה מהגבולות האידאליים (ראו למשל, שופטים א', כ"ז-ל"ו, שופטים ג' א-ו).
2. המושג "ריבונות" הוא מושג מודרני שלא היה מקובל בתקופת התנ"ך. אמנם במכתבי אל עמרנה, שזמנם קודם לתקופת התנ"ך, מתוארים תחומי שליטה של מלכים שונים, אבל ההיבטים השונים של השליטה בשטח אינם זהים לאלה של מדינה ריבונית בימינו.

[עריכה] הבחנה בין "ארץ ישראל השלמה" ל"ארץ המובטחת"

אף כי המונח "ארץ ישראל השלמה" משמש לפעמים כביטוי נרדף למונח "הארץ המובטחת", רוב הדוברים מבחינים בין המונחים האלה, ורואים אותם כמתייחסים לשני מושגים שונים. "הארץ המובטחת" היא הארץ בגבולות המוזכרים בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ח-כ"א), ואשר משתרעת, על פי הכתוב, מנהר מצרים בדרום (נהר אשר זיהויו אינו ברור, יש משערים שמדובר בואדי אל-עריש ויש שמזהים אותו עם השלוחה המזרחית של הנילוס^[1]) ועד הפרת בצפון (ככל הנראה, הנקודה שבה נהר הפרת קרוב ביותר לים התיכון). שטח "הארץ המובטחת" מתאים פחות-או-יותר לשטח שהיה בשליטת מלך מצרים בארץ כנען לפני יציאת מצרים, ותקופות מסוימות אחריה (ראו מלכים ב', כ"ד, ז)^[2].

[עריכה] עבר הירדן המזרחי

ההסתדרות הציונית שלחה נציגים לוועידת ורסאי שהתכנסה ב-1918 אחרי מלחמת העולם הראשונה. בוועידה זו הציעה ההסתדרות הציונית גבולות לשטח שעליו תחול הצהרת בלפור משנת 1917, ושיהיה מיועד לבית הלאומי היהודי. הגבולות כללו שטח רחב ככל האפשר בארץ ישראל, אך תוך התחשבות באינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. למשל, ההסתדרות הציונית הקפידה להוציא מדרישותיה את מסילת הרכבת החיג'זית, ושרטטה את הגבול הרצוי לה ממערב למסילה ובמקביל לה. המעצמות האירופיות התעלמו לגמרי מדרישות ההסתדרות הציונית, וקבעו את גבולות פלשתינה (ארץ ישראל) על-פי האינטרסים של בריטניה ושל צרפת.
הגבולות שהוסכמו בין בריטניה לצרפת, ואשר נסמכו על הסכם סייקס פיקו, זכו ב-1920 לאישור חבר הלאומים, הוועידה הבינלאומית בסן רמו והפרלמנט הבריטי. ב-1923 תוקן הגבול הצפוני של פלשתינה (ארץ ישראל), וכיום הגבולות האלה מוכרים כגבולות התוחמים את שטח מדינת ישראל, יש"ע, וממלכת ירדן. חבר הלאומים סייג את כתב המנדט, כך שבריטניה הייתה רשאית להוציא את עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי. זאת כיוון שבריטניה הייתה מעוניינת למסור את השטח לאמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן). בשנים 1919-1920, העלה חיים ויצמן נימוקים רבים, היסטוריים ומעשיים, בזכות שמירת שלמות הארץ משני עברי הירדן. הוא התייחס בין השאר לשטחים שנקנו מעבר לירדן וכללו את הקיבוץ הראשון, דגניה. הוצאת עבר הירדן מתחום המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל קיבלה ביטוי רשמי בדבר המלך במועצתו ובספר הלבן הראשון.

ההסתדרות הציונית קיבלה את הגבולות שהתוו הבריטים לארץ ישראל, ואת הוצאת עבר הירדן מתחום המנדט הבריטי, והעדיפה להתמקד בפיתוח ארץ ישראל שממערב לירדן. גם זאב ז'בוטינסקי, ממנהיגי התנועה הציונית, שבדרך-כלל הסתייג מפשרות טריטוריאליות, כתב באותם ימים "הריני שותף מלא... להסכמתנו לספר הלבן", והסביר כי עשה זאת מתוך חשש לביטול המנדט ומתוך אמונה שמבחינה משפטית יוכל להיווצר רוב יהודי בארץ ישראל גם במגבלות החדשות. התנועה הרוויזיוניסטית ומקימה זאב ז'בוטינסקי וחלק מתנועת אחדות העבודה, המשיכו לראות את עבר הירדן, כמתאים להתיישבות יהודית וראוי להיכלל במדינה היהודית המתוכננת. סמל האצ"ל כלל תמונת רובה על רקע מפת ארץ ישראל בגבולות המנדט המקורי - המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל ואמירות עבר הירדן. סמל זה עדיין עומד בכניסה למצודת זאב, מרכז תנועת הליכוד שבתל אביב, אף שכיום מדובר רק בעניין היסטורי, שכן תנועת הליכוד תמכה בהסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכת ירדן. אחד משירי בית"ר "שמאל הירדן" שנכתב על ידי ז'בוטינסקי קרא "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן" [1]. בטאון התנועה הרוויזיוניסטית, גם היום, נקרא "הירדן".

[עריכה] פולמוס החלוקה

הוויכוח בעד ונגד ארץ ישראל השלמה החל ערב גיבושה של תוכנית החלוקה הראשונה בידי ועדת פיל הבריטית, בשנת 1936. הפולמוס נגע לשאלות שונות אידאולוגיות ופרגמטיות. מבחינה אידאולוגית נחלקו הפלגים הציוניים בשאלה האם גבולות המדינה היהודית הן עניין קריטי - אחד מסממניה המהותיים של המדינה, או עניין טכני שיש ליחס לו שיקולים מעשיים בלבד. בין השיקולים המעשיים שהועלו בהקשר זה: האם גבולות המדינה היהודית אמורים לכלול שטחים בארץ ישראל ההיסטורית המיושבים בצפיפות יחסית על-ידי ערבים, האם יש להעדיף שטחים שנוח להקים בהם יישובים יהודיים על פני שטחים שיש להם חשיבות היסטורית או דתית בתולדות עם ישראל, וכן, האם יש לקבל הצעות להקמת מדינה יהודית בגבולות מצומצמים, או לדחות אותן עד שאפשר יהיה להקים מדינה בגבולות "ארץ ישראל השלמה". היו גם שדחו את רעיון החלוקה משום שהאמינו כי הפתרון של מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית בגבולות רחבים עדיף על פני מדינה יהודית בגבולות מצומצמים, או על פני שליטה של מדינה יהודית על ציבור לא-יהודי גדול.

לאחר השביתה הכללית הערבית ו"מאורעות תרצ"ו" (המרד הערבי הגדול, אפריל 1936 ואילך), הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בריטית לעניין ארץ ישראל. עוד לפני שפורסמו החלטותיה, ניכר היה כי תחליט על "חלוקה", כלומר הפרדה מדינית בין הערבים והיהודים בארץ. בגישה זו תמכו חיים ויצמן ודוד בן גוריון. עוד לפני שפורסמו החלטות הועדה, קמו לתוכנית מתנגדים רבים בתנועה הציונית. ראשון השוללים היה מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת לישראל שתבע מחיים ויצמן, שניהל את מדיניות החוץ מול הוועדה הבריטית, להתנגד לתוכנית החלוקה. מהעבר השני, ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, התנגד לתוכנית החלוקה ותמך במדינה דו-לאומית. הקיצוני במחייבי תוכנית החלוקה היה שמואל דיין, ממייסדי דגניה ונהלל, שראה בשוללי התוכנית אנשים רגשניים ולא מציאותיים וחשב שמדינה יהודית שתתיר עלייה חופשית היא הכרח גם בגבולות מצומצמים.

לאחר שחקרה את טענות הקבוצות הלאומיות השונות בארץ, הציעה הוועדה לפצל את שטח המנדט הבריטי לשלושה חלקים: חלק ערבי, שכלל את יהודה ושומרון, הנגב מרחובות דרומה, ומובלעות קטנות נוספות, למשל יפו; חלק יהודי בגליל, בעמק יזרעאל ובמישור חוף; רצועה קטנה יותר בשליטה בריטית שכללה את ירושלים ובית לחם ורצועה צרה המגיעה עד לעיר יפו. בנוסף המליצה הוועדה על מובלעת בשליטה בריטית בעיר נצרת.

הצעת הוועדה לחלוקת הארץ עוררה התנגדות קשה בקרב התנועה הציונית מחד ובהנהגה הערבית מאידך. בנימין פוזננסקי, ממייסדי המחנות העולים, תיאר זאת כך (1937): "על מה יתחנך הנוער? היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות איברים?" ומולם העמיד את "ארץ ישראל הגדולה... האחידה, השלמה, הטבעית". בן-גוריון לעומתו תמך בהצעת החלוקה הזו בטענה שיש לנצל את ההזדמנות ולהקים מדינה יהודית שאליה תהיה עלייה חופשית של יהודים, אולם הוא פקפק ברצינות כוונותיה של בריטניה. הספק שהוטל בכוונות בריטניה לקיים את ההצעה הכריע את הכף והביא להסכמה בתנועה הציונית לדחות את ההצעה. דפוס זה של תמיכה והתנגדות לחלוקת הארץ עתיד היה לחזור שוב בכל הצעות החלוקה, ובכלל זה בהצעת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947.

[עריכה] רעיון ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים

תוצאות מלחמת העצמאות הותירו בשלטון ממלכת ירדן כחמישית משטח המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ ישראל, באזורים: הרי השומרון, חלק מהרי ירושלים, הרי יהודה, הר חברון, וחלקים ממדבר יהודה וים המלח. קו הפסקת האש נקבע בהסכמי רודוס ב-1949 וכונה "הקו הירוק". קו זה הפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל. השטחים שמעבר לו סופחו לממלכת ירדן וכונו על-ידה הגדה המערבית. הסיפוח לירדן הוכר רשמית רק על-ידי בריטניה ופקיסטן, אולם רוב מדינות העולם הכירו בו דה-פקטו.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים נרחבים, ביניהם שטח הגדה המערבית, שזכתה בישראל לכינוי "אזור יהודה ושומרון". ישראל לא החילה את החוק הישראלי על השטחים האלה, למעט אזור מזרח ירושלים, אולם זמן קצר אחרי המלחמה נפתח "הקו הירוק" למעבר חופשי, ונמחק מהמפות הרשמיות שהפיצה ישראל. רעיון ארץ ישראל השלמה, בגבולות שיצרו קווי הפסקת האש החדשים, הפך לנחלתם של אנשי ציבור ואנשי רוח רבים. חלקם תמכו ברעיון עוד קודם למלחמה, אך בעקבות המלחמה סברו שהוא הפך מעשי, וחלקם החלו לתמוך ברעיון בעקבות תוצאות המלחמה. כך, לדוגמה, פורסם ב-1967 לאחר המלחמה גילוי דעת של תנועת סופרים ואנשי רוח שכינתה עצמה "התנועה לשחרור ארץ ישראל". על גילוי הדעת למען ארץ ישראל השלמה היו חתומים נתן אלתרמן, שהיה פעיל מרכזי בתנועה, שמואל יוסף עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי ומשה שמיר. פנייתו של אלתרמן אל אברהם שלונסקי ואל לאה גולדברג לחתום על גילוי הדעת נענתה בסירוב. גם חוגי שמאל חברתי פעלו לקידום הרעיון במסגרת התנועה למען ארץ ישראל השלמה וחוג עין ורד.

ההתישבות באזורים אלה החלה זמן קצר לאחר המלחמה, בעיקר במקומות שבהם היו יישובים יהודיים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות. כפר עציון שחרב במלחמת השחרור שב ונבנה. לאחר קבלתה העקרונית של תוכנית אלון החלה ממשלת ישראל לעודד הקמת יישובים בשטחים שהועידה התוכנית להישאר בשליטת ישראל: בקעת הירדן, הגולן ואזור ירושלים. קריית ארבע הוקמה ליד חברון כמענה לדרישה לחדש את היישוב היהודי בעיר זו. לאחר מלחמת יום הכיפורים, פחתה במידה ניכרת התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה בקרב פעילי השמאל הציוני, אולם בקרב התנועה הדתית לאומית צבר הרעיון תאוצה. תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים העלתה גרעיני התיישבות נוספים בשומרון, למשל עופרה וקדומים. הקמת גרעיני ההתיישבות האלה נעשתה בניגוד לעמדת הממשלה ותוך עימותים עם כוחות הביטחון, אולם לבסוף תמכה בהם הממשלה לאחר תיווכם של שרים ממפלגת העבודה: ישראל גלילי ושמעון פרס. שמעון פרס אמר אז: "אמנם בגולן יש הרים גבוהים אבל גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם אם מישהו לא אוהב את חדרה או פתח תקווה אין זו סיבה להפקיר אותם". תומכת מובהקת ברעיון הייתה תנועת הליכוד, שהעומד בראשה, מנחם בגין הבטיח להאיץ את תנועת ההתנחלות. הוא אכן הוסיף יישובים רבים ואף החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, אולם החזיר את סיני למצרים במסגרת הסכם השלום. ממשיכו, ראש הממשלה יצחק שמיר היה אף הוא איש ארץ ישראל השלמה. עליית רבין לשלטון ב-1992 ותהליך אוסלו הביאו לשינוי בגישת ישראל לשטחים שמעבר לקו הירוק. בהסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית שקיבלה לידיה את ניהולם של חלק מהשטחים שמעבר לקו הירוק, בפיקוח ישראל. בעקבות האינתיפדה השנייה השתלט צה"ל מחדש על כל שטחי אזור יהודה ושומרון, אולם במקביל החלה בנייתה של גדר ההפרדה על הקו הירוק וממזרח לו. בשנת 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, פונו כל היישובים הישראלים מרצועת עזה ומספר יישובים ישראלים בצפון השומרון. ישראל הודיעה שהיא מסיימת לחלוטין את שלטונה ברצועת עזה. לקראת הבחירות שנערכו ב-2006 הודיע אהוד אולמרט על תוכניתו לפנות יישובים ישראלים נוספים ביהודה ושומרון, ועל יצירת גבול חדש שישאיר חלק ניכר מהגדה המערבית מחוץ למדינת ישראל.

[עריכה] בעד ונגד

תומכי הרעיון סבורים שיש לממש את הזכות ההיסטורית של העם לפחות באזורים החשובים ביותר, בהם נמצאות הערים התנ"כיות, הם סבורים שיש חשיבות בטחונית ממדרגה ראשונה לשליטה בהרים החולשים וכי יש סכנה קיומית לישראל בגבולות "המותניים הצרים" של לפני מלחמת ששת הימים (הכוונה לקטע הקו הירוק שעובר 15-20 ק"מ בלבד ממזרח לחוף הים). הם סבורים שהיות שהמזרח התיכון כולו בידי הערבים וישראל יושבת על שטח קטן ממנו, על מדינות ערב הקיימות למצוא פתרון לאומי גם לערבים הפלסטינים. ראיית ארץ ישראל כארץ הקודש שאסור למסור אותה לזרים מהווה נימוק חשוב לחלק מהציבור הדתי, בפרט זה האמון על משנתו של הרב קוק. אחרים סבורים שנסיגה והקמת מדינה פלסטינית תביא להגברת הטרור נגד ישראל.

ההתנגדות לרעיון ארץ ישראל השלמה מקורה בחשש דמוגרפי שכן ביהודה ושומרון וברצועת עזה חיים מעל שלושה מיליון ערבים. סיבה שנייה היא האמונה שנסיגה והקמת מדינה פלסטינית תביא לשלום ולהכרת שכניה של ישראל במדינת ישראל כגוף לגיטימי במרחב המזרח תיכוני.

קיימות גישות ביניים כמו נסיגה מאזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, אוטונומיה, נסיבה מחלקים גדולים חוץ מאזורים בהם יש התיישבות יהודית צפופה וגישת הטרנספר, התומכת בהעברת האוכלוסייה הערבית על ידי מתן פיצויים, או על ידי שימוש בכוח וסנקציות, לאחת המדינות הערביות השכנות.

עם התומכים הבולטים ברעיון ארץ ישראל השלמה נמנה ישראל אלדד ועם המתנגדים הבולטים נמנה ישעיהו ליבוביץ. עם הפוליטיקאים חסידי רעיון ארץ ישראל השלמה נמנו גם יצחק שמיר ורחבעם זאבי.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, המכוון האידאולוגי של גוש אמונים, עם תמיכתו בפעילות של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, סרב להצטרף אליה, מאחר והיא לא כללה את כל גבולות ההבטחה, וככזאת היא לא הייתה כוללת את ארץ ישראל השלמה לשיטתו.

[עריכה] כיום

רעיון ארץ ישראל השלמה נראה, גם היום, שאיפה בת-מימוש ליהודים רבים, רובם המכריע משתייכים לתנועות הימין הישראלי, ובפרט לציבור הדתי או החרדי. כ-250 אלף אזרחים ישראלים מתגוררים ביותר מ-100 יישובים ("התנחלויות") שהוקמו מעבר לקו הירוק מאז מלחמת ששת הימים (לא כולל תושבי מזרח ירושלים). היישובים הגדולים שבהם: מעלה אדומים, ביתר, אפרת, אריאל וקרית ספר. כמאתיים אלף נוספים, מתגוררים בשכונות היהודיות של ירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק. ברמת הגולן נבנו קיבוצים ומושבים וכן העיר קצרין. לא כל הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק שייכים לתנועות הימין או מזדהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה. דבר זה בא לידי ביטוי בייחוד בערים, שבהן האוכלוסייה מגוונת. במהלך שנות השמונים, ובמידה מסוימת גם לאחר מכן, עודדה ממשלת ישראל התיישבות של יהודים ב"שטחים" באמצעות הטבות בתשלום מסים, בסבסוד מחירי הדירות והקרקעות וכיוצא באלה. זוגות צעירים העדיפו לגור ביישובים שמעבר לקו הירוק כדי ליהנות מההטבות, בפרט ביישובים הסמוכים לירושלים, או אלה הסמוכים לכפר סבא, לרעננה, לחדרה ולעפולה. רוב היישובים החרדיים החדשים הוקמו מעבר לקו הירוק, ובשל מצוקת הדיור בירושלים ובבני ברק העדיפו חרדים רבים לעבור ליישובים שמעבר לקו הירוק.

התנחלויות שהוקמו בסיני וברצועת עזה פונו. פינוי היישובים בסיני נעשה 1982 כשלב אחרון בביצוע הסכם השלום עם מצרים, ופינוי גוש קטיף ויתר היישובים הישראלים ברצועת עזה נעשה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות. בשני המקרים פונו היישובים ונהרסו דווקא ביוזמת ראשי ממשלה שהיו מזוהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה - מנחם בגין ב-1982 ואריאל שרון ב-2005. בשני המקרים התחייבה המדינה לפצות את המפונים ולדאוג ליישובם מחדש בתוך תחומי הקו הירוק, אם כי במקרה של פינוי רצועת עזה נמתחה ביקורת על שיבושים ועיכובים במתן הפיצויים ובמציאת פתרונות דיור חלופיים למפונים.

רעיון ארץ ישראל השלמה שפעם היה קרוב לקונצנזוס, נחשב היום לנושא שנוי במחלוקת. נטיית דעת הקהל לטובת פשרה טריטוריאלית התגברה מאז האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987), אולם היא ידעה עליות ומורדות בהתאם לאירועים פוליטיים, ולמידת האמון ששורר בין הצדדים היריבים, הישראלי והפלסטיני. רעיון ארץ ישראל השלמה חזר ועמד במוקד המחלוקת במפלגת הליכוד במהלך גיבוש תוכנית ההתנתקות. ויכוח רעיוני זה היה אחת הסיבות לפיצול הליכוד. מצע מפלגת "קדימה", שכולל בעיקר פורשי ליכוד והונהג על-ידי אריאל שרון (כיום על-ידי אהוד אולמרט), מציע לפצל את ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן לשתי מדינות - רעיון שנחשב תריסר שנים קודם לכן כטאבו בקרב תנועות הימין. מצע "קדימה", שעליו חתומים חברים רבים של מה שזוהה כימין בישראל, יכול להעיד על כרסום נוסף בתמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ראו למשל יהושע ט"ו, מ"ז: "...עזה בנותיהָ וחצריה עד נחל מצרים", כלומר מן הכתוב ניתן להסיק שהעיר עזה סמוכה לנחל מצרים, ולפיכך, אם מזהים את "נהר מצרים" עם "נחל מצרים" אפשר לשער שמדובר בואדי אל-עריש בצפון מזרח סיני. לעומת זאת, בתרגום יונתן בן עוזיאל (לפסוק בבראשית שם) נאמר "מנילוס דמצרים". כמה מה"ראשונים" ומפרשי התנ"ך האחרים כתבו שהפסוק מדבר על הזרוע המזרחית ביותר של הנילוס, שזרמה בתוואי שבו נחפרה לימים תעלת סואץ.
2. ^ במאה ה-15 לפנה"ס השתרע תחום שלטונם של הפרעונים על-פני אזורים נרחבים בסהר הפורה, ומלכי ארץ כנען היו כפופים למלך מצרים, כפי שעולה ממכתבי אל עמרנה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006

[עריכה] קישורים חיצוניים

• גבולות הארץ, מתוך "פניני הלכה", הרב אליעזר מלמד.
• ארץ ישראל השלמה, מציאות או חלום? - מאמר מאתר "דעות - אתר המאבק למען ארץ ישראל".
• שתי גדות לירדן (שמאל הירדן), מאת זאב ז'בוטינסקי, אתר בית"ר.