מדינת היהודים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בספר. לערך העוסק בספינת מעפילים, ראו אח"י אילת (א-16).

מדינת היהודים (יודנשטאט) הוא שמו של ספר מאת בנימין זאב הרצל.

בספר זה משרטט הרצל את החזון שלו למדינה יהודית יצרנית. הספר מתאר כמעט בפרטי פרטים כיצד תופס הרצל את מדינת היהודים, אפילו מאילו שעות עד אילו שעות יש לעבוד בה.

חשיבותו של הספר היא יותר מאשר עצם כתיבתו, חשיבותו נובעת מכך שהוא משרטט ומביא תוכנית פעולה למדינה יהודית. מדינה שבימים ההם נחשבה לחלום רחוק בלבד בקרב יהודים. בכך, הרצל מביא לדיון את מושג הריבונות היהודית, ומשכלל את הרעיון הציוני. ספר זה נחשב לספר היסוד של הציונות המדינית.

הספר נחלק לארבעה פרקים:

פרק כללי, שבו נדונה הבעיה האנטישמית, גורמיה וסיכוייה. כאן מפרט הרצל בקצרה את תוכניתו להקמת הריבונות החדשה למשימה זו יש להקים שני ארגונים: "החברה היהודית", שתעסוק בגולה בארגון יציאת היהודים מארצותיהם ותספק את להגירה לטריטוריה היהודית. "אגודת היהודים" תנהל משא ומתן דיפלומטי עם מדינות העולם כדי למצוא טריטוריה לעם היהודי.היא גם תכתוב חוקה, אשר תקבע את אופי המדינה. בפרק זה גם נדונה שאלת א"י או ארגנטינה.
הפרק השני עוסק "בחברה היהודית" כחברת צ'רטר יהודית, הפועלת, לפי חוקי אנגליה, עם הון מניות. בפרק נידונים ההיבטים הכלכליים של פועלות "החברה", דרכי העברת רכוש, קניית אדמה, צורת מעונות העובדים, יום עבודה בן שבע שעות, סעד, ערבויות "החברה" וגיוס הון.
הפרק השלישי חבורות מקומיות. הפרק דן בדרכי ההגירה היהודית לטריטוריה הלאומית לא כיחידים אלא בקבוצות, אשר תדענה מראש, היכן יתיישבו ולאן ילכו הכול לפי בחירה.
הפרק הרביעי דן בדרכי פעולתה של "אגודת היהודים", באופי החוקה בשאלת הלשון, ובעניין הדגל.

[עריכה] כתיבת הספר

את הספר כתב הרצל במהלך חודשיים, תוך סערת רגשות עזה.

"במשך שני החודשים האחרונים לשבתי בפריז, כתבתי את ספרי "מדינת היהודים".

אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות רוח כזו, כאשר כתבתי את ספרי זה. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים, היה שומע את משק כנפי נשר על ראשו. מעין משק כנפיים כזה האמנתי לשמוע גם אני, בכותבי את ספרי זה. עבדתי עליו יום יום, עד אשר כלו כל כוחותי; בערב הייתי מוצא מרגוע לנפשי רק בזה, שהייתי הולך לשמוע אל השירה והזמרה של וואגנר, ביחוד אל האופירה "טאנהייזר", ששמעתיה בכל פעם אשר העלוה על הבימה. אולם באותם הערבים, שלא הציגו שום אופירה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי.

כאשר גמרתי לכתוב את ספרי, נתתי את הכתב-יד לאחד מידידי היותר טובים מכבר הימים, למען יקרא בו. ובשעה אשר קרא בו, התחיל פתאום לבכות. התרגשותו הייתה מובנה לי, הלא גם ידידי זה היה יהודי; הלא גם אני בכיתי לפעמים בעת כותבי את דברי בספר. אבל לתמהוני הגדול נתן ידידי טעם אחר לדמעותיו. הוא חשב, כי יצאתי מדעתי...

-- "כתבי הרצל", עמ' 115-114