הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין (בטורקית: Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti) היא הישות המדינית שהוקמה בחלק הצפוני של האי קפריסין. היא פועלת כרפובליקה עצמאית, ואף הכריזה רשמית על עצמאות ב-1983, אולם לא הוכרה על-ידי אף מדינה אחרת למעט תורכיה. למעשה, היא התקיימה בשם אחר: "המדינה הפדרטיבית התורכית של צפון קפריסין" כבר משנת 1975, אולם גם אז היא לא הייתה מוכרת אלא על-ידי תורכיה. החלק של "הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין" בשטח האי קפריסין הוא 37%. כמעט כל מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים, בכלל זה האו"ם, רואים ברפובליקת קפריסין, שנשלטת היום בידי קפריסאים-יוונים, את הריבון החוקי בכל שטח האי קפריסין. יוצאת מכלל זה תורכיה, שמכירה ב"רפובליקה התורכית של צפון קפריסין", תומכת בה כלכלית, דיפלומטית וצבאית, ואף עודדה אזרחים תורכים להתיישב בה. תורכיה אינה מכירה באופן רשמי ברפובליקת קפריסין.

[עריכה] אוכלוסייה

ה"רפובליקה התורכית של צפון קפריסין" מונה כ־210,000 תושבים ושטחה הוא כ־3,355 קמ"ר. כמעט כל התושבים דוברי תורכית. אוכלוסיית הרפובליקה כוללת כ-50,000 מהגרים מתורכיה. יש מיעוט של דוברי יוונית וכן קהילה קטנה של מרונים. הרוב המכריע של הקפריסאים-היוונים שהתגוררו בצפון קפריסין (כ-200 אלף נפש) נמלטו או גורשו דרומה בשנת 1974, בשיא הסכסוך בין הקהילות היוונית והתורכית. במקביל גורשו קפריסאים-תורכים מדרום האי לצפונו (כ-60 אלף נפש). שאלת חזרתם של התושבים העקורים לבתיהם הקודמים היא סלע מחלוקת המעכב את יישוב הסכסוך בין הקפריסאים-היוונים לקפריסאים-התורכים. הקפריסאים-היוונים תובעים להרשות לעקורים לשוב לבתיהם הקודמים, בעוד הקפריסאים-התורכים תובעים לעגן את הסטטוס-קוו הנוכחי.

[עריכה] חלוקת האי ועיר הבירה

עיר הבירה ניקוסיה (בתורכית: Lefkoşa, ביוונית: Λευκωσία) מחולקת בין "הרפובליקה התורכית" לבין רפובליקת קפריסין, ומשמשת בפועל בירה לשתיהן. הגבול בין שני חלקי האי, שנוצר ב-1975, מכונה "הקו הירוק", והוא למעשה שטח הפרדה מפורז הנשלט בידי כוחות האו"ם, וכוחות בריטיים (כוחות האו"ם ברוב שטח ההפרדה, וכוחות בריטיים בחלקו הדרומי). קו זה שקט בדרך-כלל, אולם עד לאחרונה הוא היה סגור לחלוטין. זמן-מה לפני הצטרפות רפוליקת קפריסין לאיחוד האירופי, באפריל 2003, נפתח הגבול למעבר מוגבל של תושבים ותיירים. זאת, אף על פי שאין הכרה הדדית בין הממשלות של שני חלקי האי. הפשרת היחסים בין תורכיה ליוון מקלה על הקשר בין הממשלות הקפריסאיות למרות היעדר הכרה הדדית.

[עריכה] היסטוריה

"הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין" נוצרה למעשה בשנת 1975, עם חלוקת האי קפריסין לשתי ישויות פוליטיות. קפריסין קיבלה עצמאות מידי בריטניה ב-1960 לפי הסכם לחלוקת השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה התורכית באי. בנוסף הובטח בהסכם כי בריטניה תוסיף להחזיק בסיסים צבאיים באי (אחד הבסיסים נמצא כיום בחלקו הדרומי של אזור החיץ, ובסיס אחר נמצא בתוך החלק היווני). המתח בין הקהילות, שהקשה על קיום ההסכם, עלה והתפרץ בעקבות הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים בעידודו של השלטון הצבאי ששלט אז ביוון. מטרתה של ההפיכה הייתה לאחד את קפריסין עם יוון. בתגובה, פלש צבא תורכיה ב-1974 לצפון קפריסין ויצר חיץ בין האזור שבו הייתה מרוכזת האוכלוסייה התורכית ליתר חלקי האי. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, לאזור שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-היוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-תורכים אל צפון האי. כיום ההפרדה בין הקהילות היא כמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

בשנת 1983 הכריזו מנהיגי הקהילה הקפריסאית-התורכית על עצמאות מלאה ועל ריבונות בשטח שנכבש בידי הצבא התורכי ב-1974. הכרזת העצמאות קבעה את שם המדינה ל"רפובליקה התורכית של צפון קפריסין". ההכרזה זכתה להכרה של תורכיה בלבד, ויתר מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים הוסיפו לראות בצפון קפריסין שטח כבוש, שהריבונות עליו אמורה לחזור לרפובליקת קפריסין השולטת בדרום האי. בתגובה לכך ביטלה תורכיה את הכרתה ברפובליקת קפריסין. סוגיית קפריסין הפכה לסלע מחלוקת בין תורכיה ליוון, אולם מאז 1975 היו רק אירועים אלימים מעטים על הגבול בין שני חלקי האי.

כיום, גורלה של "הרפובליקה התורכית", וחוסר נכונותה של תורכיה להכיר ברפובליקת קפריסין, מכבידים על ניהול המשא ומתן לצירופה של תורכיה לאיחוד האירופי. רפובליקת קפריסין עצמה התקבלה כחברה באיחוד האירופי בשנת 2004. לפני הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד, נעשו מאמצים לאחד את שני חלקי האי לפדרציה יוונית-תורכית. המשא ומתן נעשה בתיווכו של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן. תורכיה, יוון ושאר מדינות האיחוד האירופי הפעילו לחץ על הקהילות היוונית והתורכית בקפריסין להגיע לפתרון, אולם המאמצים עלו בתוהו. בשני משאלי עם שנערכו בנפרד בשני חלקי האי הסכימו רוב הקפריסאים-התורכים לתוכנית הפדרציה, אולם רוב הקפריסאים-היוונים דחו אותה. הדחייה לא מנעה את קבלתה של רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי, אולם במקביל התרחב שיתוף הפעולה האירופי עם "הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין". עם זאת, עדיין אין הכרה בינלאומית ברפובליקה. הישג חשוב היה בכל זאת למשא ומתן האינטנסיבי - הגבול בין חלקי האי שהיה סגור לחלוטין במשך 30 שנה, נפתח למעבר מוגבל של אנשים בארבע נקודות - שתיים באזור שבשליטת בריטניה, אחת בניקוסיה, ואחת נוספת. כיום, יכולים קפריסאים-יוונים לבקר כתיירים בצפון האי, וקפריסאים-תורכים יכולים לבקר כתיירים בדרומו.