מפ"ם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מפלגת פועלים מאוחדת (מפ"ם) | |
|---|---|
 |
|
| איפיון: | מפלגה ציונית סוציאליסטית-מרקסיסטית |
| כנסות: | הראשונה עד שתים עשרה (מזה: 7 עד 11 במסגרת המערך השני) |
| מנהיגים: | מאיר יערי, יעקב חזן, מאיר תלמי, ויקטור שם טוב, יאיר צבן, חיים אורון |
| שיא כוחה: | 19 מנדטים (הכנסת ה-1, 1949) |
| נוצרה מתוך: | השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה פועלי ציון (שפרשה ב-1954) |
| התמזגה לתוך: | המערך (השני), עצמאית, ולבסוף מרצ |
מפ"ם (ראשי התיבות של "מפלגת הפועלים המאוחדת"), מפלגה ציונית סוציאליסטית. הוקמה בשנת 1948 כאיחוד בין "מפלגת השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, לגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן. ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי "אחדות העבודה" בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי "השומר הצעיר". בצורתה זו התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד הששית (1965) ומנתה 8-9 ח"כים, והייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה. מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת תנועת מרצ. משנת 1997 אין המפלגה קיימת עוד כמפלגה עצמאית. כיום ניתן לזהות בתנועת מרצ את ממשיכתה של מפ"ם מבחינה רעיונית, אם כי אנשי מפ"ם מהווים אך חלק מתנועה זו המאחדת את אנשי רצ, מפ"ם, חלק משינוי וכן את פורשי מפלגת העבודה בראשות יוסי ביילין. למפ"ם תפקיד היסטורי חשוב בתקופת ראשית שנות המדינה, אך התפתחויות כגון שקיעתו של הקיבוץ, ירידת קרנו של הסוציאליזם בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי, והתפתחויות פוליטיות ודמוגרפיות נוספות הביאו לכך שלא יהיה לה קיום עצמאי, אלא במסגרת מפלגת מרצ, שייצוגה בכנסת הינו מצומצם, והשפעתה על הפוליטיקה הישראלית הינה מועטה ביותר.
| סיעות פועלים בכנסת יוצאות אחדות העבודה ומפא"י |
|
|
תוכן עניינים |
[עריכה] שורשים אידאולוגיים ופוליטיים
בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סידרה של טלטלות פוליטיות ואידאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, אותו ייצגה מפא"י, הינו הכיוון הממוסד והפרגמטי, אל מול הכיוון המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.
מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרביזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטים לניניסטים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.
בבחירות לועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.
במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי , בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי פועלי ציון ליצירת מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי
המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית. הקרבה האידאולוגית בין אנשי מפלגה זו ובין אנשי "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודם תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר, שנראו כבלתי רלוונטים לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.
[עריכה] בימי ראשית המדינה
באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמו "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה".
מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות העמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידאולוגיה המפ"מית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של של ההסתדרות (שאכן מפ"ם הייתה שייכת אליה אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.
ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסוייגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). בטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". יש לזכור כי בתקופה זו, שמייד לאחר הקמת המדינה, נחשב סטלין על ידי רבים לידיד גדול של היישוב העברי. היה זה סטלין אשר אנשיו לחמו כנגד היטלר, ושחררו את מחנה אושוויץ. היה זה סטלין אשר הורה לנציגו באו"ם להרים את ידו בעד הקמת מדינת ישראל, ובכך איפשר את הקמתה, והיה זה סטלין אשר היה בין הראשונים שהכירו במדינה הצעירה. עובדות אלה האפילו אצל אנשי מפ"ם על התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלאנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. בדיעבד הסתבר כי גישתו הפרו-מערבית של דוד בן גוריון היא שצדקה (בן גוריון התנגד לרצחנות של סטלין ונהג לכנותו "חם הגרוזיני").
ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידאולוגיה קומוניסטית מובהקת, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן גוריון היה שונה. בן גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמטי על פני הקומוניזם שתמכו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשמרכיב כה חשוב בממשלתו הינו בעל זיקה לקומוניזם מבית מדרשו הדיקטטורי של סטלין. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה. אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. יחד עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.
[עריכה] קרע ופילוג
הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון אינטרנציונליסטי, ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה, ולעיתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועה הקיבוצית המאוחדת, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.
בשנת 1951 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי המדובר בשגיאה, יש שטענו כי המדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם משה סנה ויעקב ריפתין התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה פרש מן המפלגה אל מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך ריפתין חזר בו והוחזר לשורות התנועה. רק בשנת 1955 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך. פרישתם של אנשי סנה ממפ"ם נראתה לציבור הישראלי הרחב כפעולה שבוצעה מתוך נאמנות עיוורת לסטאליניזם. נראה היה כי סנה ואנשיו העדיפו את האידאולוגיה הדוגמטית על פני טובתו של אחד מאנשיהם, בשר מבשרם, הנמק בכלא על לא עוול בכפו.
פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות, והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטאליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת כמפלגה בה המרכיב העיקרי הינם אנשי "השומר הצעיר".
[עריכה] בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך
בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטאליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם.
בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמטית, ואידאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון. בסיס כוחה של התנועה היה הקיבוץ הארצי, ממנו יצאו שני מנהיגיה הגדולים בשנים אלו מאיר יערי ויעקב חזן. אישים אלה הובילו את הקו האידאולוגי של המפלגה, וניווטו אותה בשנים אלו, וזאת מבלי שהיו חברים בממשלה. הייתה זו דוגמה נדירה בשדה הפוליטיקה הישראלית לשיתוף פעולה בין שני אישים שנחשבו לסמכות עליונה ולמורי הלכה בעיני חברי מפ"ם, אשר פעלו שלא מתוך יריבות, והביאו לאחדות השורות במפלגתם.
האידאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, הוא חבר הכנסת רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסיין פארס יצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.
בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן יצר מגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לארבע שנות מאסר.
בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.
[עריכה] המערך
ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקא בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.
בממשלות המערך בין 1969 ל-1977 שמרו אנשי מפ"ם על קול עצמאי, שמאלי. היה זה השר ויקטור שם טוב אשר שימש כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין אשר הכריז בשנת 1974 על "נוסחת יריב - שם טוב" (אותה ניסח ביחד עם אהרן יריב) לפיה על מדינת ישראל לשאת ולתת עם כל גוף המכיר בקיומה ויימנע מטרור. הייתה זו קפיצה מחשבתית בימים בהם לא הכירו ממשלות ישראל בעצם קיומו של עם פלסטיני, ובימים בהם הטרור של ארגון הפת"ח הגיע לשיאים באירועים כגון אסון מעלות. הנוסחה נדחתה בידי ראש הממשלה רבין ונראה, כי הקדימה את זמנה.
עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון.
[עריכה] הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ
בשנת 1984, לאחר שהתיקו בהבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים בלבד, דבר שנחשב להישג בימים ההם, למרות כוחה הרב בשנות ה-50 (פרט לצבן ואורון נבחר לכנסת אף חסיין פארס).
במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר ויותר, כאשר בשאלה העיקרית שעמדה אז על הפרק, שאלת עתיד השטחים והמשא ומתן עם אש"ף - לא היה כל שוני בין המפלגות. רצ כללה גם גורמים כרן כהן בעלי דעות כלכליות וחברתיות הדומות מאוד לאלו של אנשי מפ"ם. מפ"ם מצידה תמכה בחיזוק זכויות האדם ושלטון החוק להם הטיפו חברי רצ ושינוי. ההבדלים האחרים בין המפלגות נראו כמשניים, אל מול היתרון שבהליכה אל הבחירות לכנסת ה-13 כגוף שמאל מאוחד. ואכן בשנת 1992 התחברה מפ"ם ה"שמאלית" עם שינוי ה"ליברלית" ועם רצ הרדיקלית, מיסודה של שולמית אלוני במסגרת התאגדות יונית חילונית, מרצ ומאז היא מתמודדת בבחירות לכנסת בשורות מפלגה זו, עימה התמזגה בסופו של דבר מיזוג מלא בשנת 1997. בשנת 1994 נסגר עיתונה של מפ"ם, "על המשמר". מרצ הינה כיום חלק ממפלגת מרצ-יחד בראשותו של יוסי ביילין. חברים מרכזיים במפ"ם כחיים אורון ממשיכים למלא תפקידים בכירים במפלגה זו. תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 העניקו למפלגה המאוחדת שישה מנדטים בלבד, דבר שגרם לדחיקתה אל עמדה חסרת ההשפעה שיש לה כיום.
תפקידה ההיסטורי של מפ"ם התבטא בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה בימים של משבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, אינה עוד בעלת יכולת חיות עצמאית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית.
[עריכה] הישגי מפ"ם בבחירות
- הבחירות לאספה המכוננת (1949) - 19 מנדטים.
- הבחירות לכנסת השנייה (1951) - 15 מנדטים.
- הבחירות לכנסת השלישית (1955) - 9 מנדטים.
- הבחירות לכנסת הרביעית (1959) - 9 מנדטים.
- הבחירות לכנסת החמישית (1961) - 9 מנדטים.
- הבחירות לכנסת השישית (1965) - 8 מנדטים.
- כנסות שביעית עד אחת עשרה - במסגרת המערך (השני).
- הבחירות לכנסת השתים עשרה (1988) - 3 מנדטים.
- כנסת שלוש עשרה עד ימינו - במסגרת מרצ.
[עריכה] שרים שכיהנו מטעם מפ"ם
במשך רוב שנותיה הייתה במפ"ם מסורת שמנהיגי המפלגה אינם מכהנים בממשלה, ורוב שרי המפלגה לא כיהנו במקביל כחברי כנסת.
- ישראל ברזילי - שר הבריאות (1955-1961, 1966-1969), שר הדואר (1958-1959), שר בלי תיק (1969-1970)
- מרדכי בנטוב - שר הפיתוח (1955-1961), שר השיכון (1966-1969)
- ויקטור שם טוב - שר בלי תיק (1969-1970), שר הבריאות (1970-1977), שר הסעד (1974)
- נתן פלד - שר הקליטה (1970-1974)
- שלמה רוזן - שר הקליטה (1974-1977), שר השיכון (1977)
- יאיר צבן - שר הקליטה (1992-1996)
- חיים אורון - שר החקלאות (1999-2000)
[עריכה] חברי כנסת שכיהנו מטעם מפ"ם
- חיים אורון
- פייגה אילנית
- אהרן אפרת
- ראובן ארזי
- משה ארם
- מנחם בדר
- יצחק בן אהרן
- מרדכי בנטוב
- רוסתם בסתוני
- ישראל בר יהודה
- ישראל ברזילי
- אברהם ברמן
- דב ברניר
- ישראל גלילי
- חייקה גרוסמן
- אלעזר גרנות
- יהודה דרניצקי
- מוחמד ותד
- עבדול עזיז זועבי
- דב זכין
- יעקב חזן
- יוסוף חמיס
- יצחק טבנקין
- חיים יהודה
- מאיר יערי
- יצחק יצחקי (לישבסקי)
- גדי יציב
- דוד ליבשיץ
- חנה למדן
- נחום ניר
- משה סנה
- אמירה סרטני
- חסיין פארס
- נפתלי פדר
- נתן פלד
- אליעזר פרי
- אליעזר פרמינגר
- יאיר צבן
- אהרון ציזלינג
- יוסף קושניר
- חנן רובין
- שלמה רוזן
- אליעזר רונן
- יעקב ריפתין
- ברל רפטור
- מנחם רצון
- ויקטור שם טוב
- אמה תלמי
- מאיר תלמי
[עריכה] לקריאה נוספת
- ס. ש. יריב (דוד בן גוריון), על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953.
- זאב לקויר, תולדות הציונות, הוצאת שוקן 1974.
- דב בן מאיר, ההסתדרות, הוצאת כרטא, 1978.
- דוד שחם, ישראל 40 השנים, עם עובד 1991.
- אלי צור, נופי האשליה : מפ"ם 1948-1954, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1998.
- אלי צור (עורך), לא יוכלו בלעדינו: עמדות מפ"ם בשאלות חוץ וביטחון 1948-1956, קובץ מחקרים, הוצאת יד יערי, 2000.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| ערך מומלץ |
