מלחמת סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מלחמת סיני

אות מלחמת סיני

תאריך:	אוקטובר 1956 - מרץ 1957
מקום:	חצי האי סיני
תוצאה:	האומות המאוחדות מחילות הפסקת אש. כוח חירום של האו"ם מתפרס בסיני.

הצדדים הלוחמים

ישראל

מפקדים

צ'ארלס נייטלי

פייר ברז'ו

גמאל עבד אל נאצר

כוחות

175,000 ישראלים

45,000 בריטים

34,000 צרפתים

300,000

אבדות

ישראל: 177 הרוגים

בריטניה: 16 הרוגים, 91 נפגעים

צרפת: 10 הרוגים, 33 נפגעים

1,650 הרוגים

4,900 נפגעים

6,000 שבויים

מבצע קדש או מלחמת סיני היא מלחמה שנוהלה בין מצרים לישראל בין ה-29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 במהלכה כבשה ישראל את חצי האי סיני. השם הישראלי למלחמה זו הוא מבצע קדש. המלחמה נוהלה בתיאום מדיני וצבאי עם בריטניה וצרפת, שבפיהן נקראת מלחמה זו בשם מבצע מוסקטיר. צה"ל, שעליו פיקד משה דיין, זכה לנצחון רב רושם.

[עריכה] עילת המלחמה

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק ולא בהסכמי שלום בין המדינות. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים", הביאו להחרפה ביחסי ישראל-ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד למבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים על ידי מסתננים וחוליות טרור שפלשו מרצועת עזה. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים את ה"פדאיון", יחידות פשיטה ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מידי פעם בפעולות תגמול שנחיצותן והיקפן גברו.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף על פי שתוארה כמסחרית בלבד, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל ושינתה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חוזק צבאי והחלה ברכישה של כוחות שריון ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים אחר פעולת תגמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי). רמטכ"ל מצרים החליט על סגירת מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, באמצעות הצבת תותחי חוף בראס-נצרני. צעד זה הביא את נמל אילת לשיתוק מוחלט ולסכנת קריסה ודאית.

בריטניה וצרפת נקלעו למלחמה מסיבה אחרת. ב-26 ביולי 1956 הלאימה מצרים בראשות נאצר את חברת תעלת סואץ שהייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת. עקב פעולה זו, ציפתה מצרים להתערבות של כוחות המערב נגדה.

על פי מסמכים שמציג נתנאל לורך בספרו "בצבת המעצמות", עולה כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. המסמכים שמקורם בארכיונים של ממשלות צרפת, בריטניה וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים סיבה לכבוש את סביבות התעלה. על ידי כך ביקשו צרפת ובריטניה לחייב את מצריים לשמור על מעמדה הבנלאומי של התעלה. בן גוריון ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת ובריטניה, לא נותרה בידיו ברירה. זאת על אף שידע שמעמדה של ישראל באו"ם עלול להיפגע.

[עריכה] המצב ערב המלחמה

מאז עליית משטר המהפכה (הפיכת הקצינים) במצרים בשנת 1952, לא בוצעו שינוים ביחסים החברתיים בתוך הצבא, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך אחת ממטרותיו הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין הרוויח מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה במשטר המלוכני (ראו היסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, כך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה העדר רמה טכנית לתפעול ולהבנת הנשק שנרכש על ידם מ-7 ארצות שונות. מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטים ב-3 חזיתות שונות:

הפעלת הפדאיון בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
הזרמת כוחות רבים לחצי האי סיני, בניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, אך החזירה כוחות רבים מסיני (מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה כדי להדוף את ההתקפה המצופה.

המצב הנ"ל הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות האויב במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוס רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבות טנקים), ומעל לכול נתגבשה תורת לחימה ומטרה אחידה.

המטרות המוגדרות של המערכה כפי שהוטלו על צה"ל היו:

חיסול קיני הפדאיון ברצועת עזה ועל גבול סיני.
מניעת התקפה מצרית, לפחות לזמן קצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי ושדות התעופה בסיני.
פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.

מטרות אלו הושגו לבסוף. מטרות פוליטיות אחרות, שיוחסו לישראל, לא הושגו: הפלת משטרו של נאצר, כפיית הסכם שלום על מצרים, פתיחת תעלת סואץ.

[עריכה] ועידת סוור

ב-21 באוקטובר 1956 טסו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, מנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס, ובכירים נוספים לצרפת. הם הובאו לרובע סוור שליד פריז. בשיחות שנמשכו שלושה ימים השתתף ראש ממשלת צרפת, גי-מולה, ושרי החוץ וההגנה של צרפת. את בריטניה ייצג שר החוץ, סלווין לויד, ומזכירו האישי של ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן. בשיחות סוכם שישראל תתקוף את מצרים, ולאחר מכן צבאות צרפת ובריטניה יתקיפו את מצרים באמתלה של הפרדת כוחות בין שני הצדדים הלוחמים. ההסכם נחתם ב-24 באוקטובר 1956.

[עריכה] מהלך המלחמה

[עריכה] שלב הפתיחה (29-30 באוקטובר)

ב-29 באוקטובר הוצנח גדוד צנחנים בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, כ-50 ק"מ ממזרח לעיר סואץ. יתר גדודי הצנחנים נעו כחיל רגלים אל עבר המיתלה וכבשו את היישובים כונתילה, תמד ונח'ל. ב-30 באוקטובר כבש צה"ל את קוצימה (קסיימה), ובאותו יום איים לכתר את המערך המצרי באזור אבו-עגילה ואום-כתף. ב-30 באוקטובר הציגו צרפת ובריטניה את הדרישה (שסוכם עליה מראש בוועידת סוור) למצרים ולישראל לפנות את כוחותיהן משני עברי תעלת סואץ למרחק של 10 מיל (כ-16 קילומטרים) מהתעלה. בלילה שבין ה-30 באוקטובר וה-31 באוקטובר חברו גדודי הצנחנים שנעו באמצעות שריון וזחלמי"ם אל גדוד הצנחנים המוצנח. ב-1 בנובמבר הצטרפו בריטניה וצרפת למלחמה ושיתקו את חיל האוויר של מצרים, שעד אז נאבק בשמי סיני עם חיל האוויר הישראלי.

ביום פרוץ המלחמה התרחש גם הטבח בכפר קאסם.

[עריכה] שלב ההכרעה (31 באוקטובר - 1 בנובמבר)

בין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר כיתר צה"ל את הכוחות המצרים באום-כתף ואבו-עגילה ופתח את הדרך לתעלה בציר הצפוני שלה. הצנחנים חדרו אל המיתלה (ראו: הקרב במעבר המיתלה) וספגו אבידות קשות מול כוח מצרי גדול. ב-2 בנובמבר הורה הפיקוד המצרי על נסיגה מסיני אך רוב הכוחות פשוט ברחו משם (תצלומים של נעלי צבא נטושות, שהושארו במדבר על-ידי חיילי הצבא המצרי שהעדיפו לנוס יחפים, שמו את המצרים ללעג). חיל הים וחיל האוויר לכדו את המשחתת 'איברהים אל אוואל' שתקפה את חיפה.

[עריכה] שלב ניצול ההצלחה (2-5 בנובמבר)

צה"ל נעצר 16 ק"מ מהתעלה, בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים. בין ה-2 ל-3 בנובמבר טיהרו כוחות צה"ל את רצועת עזה. בין ה-2 בנובמבר ל-5 בנובמבר נעה חטיבת המילואים הממונעת (חטיבה 9) מראס אל נקב אל עבר שארם א-שייח וכבשה אותה. ב-2 בנובמבר הוצנח גדוד הנח"ל המוצנח 88 בפיקוד מוטה גור בא-טור שבדרום-מערב חצי האי סיני ויחד עם גדוד 890 הגיעו הצנחנים בדרך המערבית אל שארם א-שייח. חיל הים השתלט על האיים טיראן וסנאפיר.

[עריכה] אבידות

ישראל: 171 הרוגים, מאות פצועים ו-4 |שבויים.
מצרים (אומדן): אלפי הרוגים ופצועים, כ-6,000 שבויים וכמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת, טנקים ושאר ציוד צבאי שנפל לידי צה"ל. לפי ההערכות במלחמה נהרגו בין 1,500 ל-3,000 חיילים מצריים.

[עריכה] סיום המלחמה

ברית המועצות, שהייתה בעלת בריתה של מצרים, התנגדה למהלך זה, ואיימה להתערב לצד מצרים. ארצות הברית הצטרפה לדרישת בריה"מ מבריטניה, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן. צרפת ובריטניה פינו את כוחותיהן עד לסוף שנת 1956.

ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי ועזה במרץ 1957, אך הודיע שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת.

כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.

לפני פינוי סיני ביצעה ישראל 2 פעולות גדולות על מנת להגביר את בטחונה בחזית הדרומית:

"מבצע לקט": בו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב והחיוני פונה מהר ככל האפשר בחזרה לישראל, ושם עבר שיפוצים.
"מבצע עמורה": בו הרס חיל ההנדסה הישראלי את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני, על מנת למנוע את האפשרות של מתקפת פתע מהירה מתוך סיני ומתן זמן בטחון לישראל להתכונן למתקפה מצרית עתידית.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

משה דיין, יומן מערכת סיני, 1965.
מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1956-1955, הוצאת משרד הביטחון, 1997.
מרדכי בר-און, שערי עזה - מדיניות הבטחון והחוץ של מדינת ישראל: 1955-1957, הוצאת עם עובד 1992.
נתנאל לורך, בצבת המעצמות, הוצאת מערכות 1990.