תוכנית הגרעין האיראנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מאז סוף שנות השמונים מפתחת איראן את תחום הגרעין. כיום (2006) ההערכות הן שאיראן צפויה להשיג יכולת גרעינית בתוך שנים ספורות עד עשור.

תוכן עניינים

1 הפיתוח הגרעיני
2 איום הטילים
3 צעדים מול האיום הגרעיני
- 3.1 צעדים דיפלומטיים
- 3.2 הפצצת המתקנים האיראניים
4 התממשות האיום האיראני הגרעיני
5 האיום האיראני, הציונות וברירת שמשון
6 ראו גם
7 קישורים חיצוניים
8 לקריאה נוספת

[עריכה] הפיתוח הגרעיני

כור להפקת אנרגיה הוקם בשנות השמונים בבושהר בסיוע רוסיה. בכור זה, שהמומחים המפעילים אותו הוכשרו ברוסיה, הושקעו מיליארדי דולרים. במוצהר אין לכור מטרות נוספות מלבד הפקת אנרגיה, אולם נראה שקיימים בו מתקנים נוספים שטיבם אינו ברור. גם אם הכור במהותו הוא כור כוח, פיתוחו יכול לתרום ליכולתה הגרעינית הצבאית של איראן הן על ידי רכישת ידע והן על ידי ניצול הדלק המשומש להפקת פלוטוניום. שימוש בפלוטוניום הוא אחת הדרכים להגיע לנשק גרעיני. הדרך השנייה היא העשרת אורניום, והיא כנראה משמעותית יותר למאמץ הגרעיני הצבאי של איראן. באספהאן קיים מרכז גרעיני גדול. במשך שנים רווחה ההערכה כי כורי המחקר בו קטנים מכדי שיהוו איום, אולם בשנים האחרונות נבנו בו מתקנים הקשורים להעשרת אורניום.

ב-2002 פרסמו גולים איראניים את דבר קיומם של מרכזים גרעיניים נסתרים – מרכז להעשרת אורניום בנתאנז הכולל צנטריפוגות רבות, ומתקן לייצור מים כבדים באראק. איראן הודתה בקיומם של מתקנים אלו, וביקור של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית חשף שהושגה בהם התקדמות רבה. נראה שהצנטריפוגות הוקמו בסיועו של אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, ד"ר עבדול קאדר ח'אן. בנוסף קיימים באיראן מרכזים גרעיניים נוספים במקומות שונים וכן מתקנים לכרייה ממרבצי אורניום טבעי.

במרוצת השנים הפעילה ארצות הברית לחץ רב על רוסיה, על סין, על ארגנטינה ועל מדינות נוספות שבהן איראן ניסתה להיעזר במאמציה הגרעיניים. לחץ זה הועיל בחלקו והוביל לעיכובים רבים בתוכנית האיראנית. אחר גילוי המרכזים הגרעיניים הנסתרים עלה הלחץ מדרגה, ובשנים האחרונות נרתמה גם אירופה לפעילות בנושא, והיא מנהלת את המשא ומתן העיקרי מול האיראנים. איראן עלולה להשיג "קפיצת דרך" במאמציה אם תשיג חומרים גרעיניים מגורמים במדינות ברית המועצות לשעבר.

איראן מצהירה בעקביות שכל מטרותיה בתוכניתה הגרעינית הן הפקת אנרגיה, ושאין לה כוונה להשתמש בגרעין לצרכים צבאיים. הצהרה זו אינה מסתברת כשלעצמה, שכן לאיראן מקורות עצומים של נפט ושל גז טבעי, והפקת אנרגיה גרעינית נראית כהרפתקאה פיננסית יקרה ומיותרת מבחינתה. יתרה מכן, על אופיה הצבאי של התוכנית האיראנית מלמדים גם התנהגותה של איראן, נסיונות ההסתרה שלה, ומאמציה להקים מערך ייצור גרעיני עצמאי לחלוטין ולא להסתמך על רכישת חומרים גרעיניים בחוץ, אף שאלו זמינים לה כל עוד טיבם ואיכותם היא כזו המיועדת לשימוש לצרכי שלום והוצעו לה בידי האירופאים כנסיון פשרה.

[עריכה] איום הטילים

בעשור האחרון נחלה איראן הישגים גדולים בתחום הטילים בסיוע רוסי וצפון קוריאני. הטיל החשוב ביותר הוא השיהאב 3. זהו טיל שעל פי האירנים שופר לטווח 2000 ק"מ ודיוק פגיעתו הוא רדיוס של 30-50 מטר [1]. איראן הודיעה שסיימה בהצלחה ניסוי בגרסת דלק מוצק מתקדמת שלו. האיראנים מתכננים טיל בעל טווח של 2,500 ק"מ שיוכל לאיים על אירופה.

[עריכה] צעדים מול האיום הגרעיני

[עריכה] צעדים דיפלומטיים

המשא ומתן של איראן עם מדינות אירופה לא עלה יפה. בעקבות כשלונו ונאומו התוקפני של נשיא איראן באו"ם, הן יזמו את העברת הדיון בנושא איראן למועצת הביטחון [2]. אפשר שזו תטיל על איראן סנקציות שונות, אך סין ורוסיה, מיטיבותיה של תוכנית הגרעין האיראנית, כבר רמזו שהן עלולות להטיל וטו. בכל מקרה אין סיכוי ממשי שמועצת הביטחון תורה על פעילות צבאית נגד איראן. הסיכוי שסנקציות כלכליות יביאו את איראן לוויתור על הפיתוח הגרעיני שלה אינו נחשב לגבוה.

[עריכה] הפצצת המתקנים האיראניים

כלי תקשורת במערב מרבים להעלות ספקולציות לפיהן ישראל תנחית מכה מונעת כנגד מתקני הגרעין באיראן. גם בישראל יש המצפים להתרחשות כזו. לעומת זאת, רוב המומחים סבורים שתסריט זה אינו סביר. ראשית, איראן רחוקה יותר מעיראק. שנית, איראן הפיקה את לקחי הפצצת הכור העיראקי ב־1981. אין באיראן כור גרעיני אחד שבו מרוכזים המאמצים הגרעיניים כולם, ומתקניה הגרעיניים הוטמנו בחלקם מתחת לקרקע. שלישית, יכולת התגמול האיראנית עולה בהרבה על יכולתה של עיראק להגיב ב־1981, ואכן, האיראנים הבטיחו "תגובה חמורה יותר מכפי שמישהו מעלה בדעתו... הישראלים יודעים שאנו איננו עיראק, ושיש לנו מקורות ויכולות להגיע לגבולות ישראל מקרוב ומרחוק" (שר ההגנה שמחאני, 1998). ההערכה היא שבתגובתם ייעשה שימוש בטילים ארוכי טווח.

התקפה צבאית על מתקני הגרעין באיראן עלולה לשאת אפוא אופי של מלחמה מוגבלת יותר מאשר של מבצע צבאי נקודתי. גם אם ישראל אינה מסוגלת ליטול את הסיכונים הכרוכים בכך, לא כך הדברים לגבי ארצות הברית. אמנם ספק גדול האם ממשל בוש, לאחר הסתבכותו בעיראק, יכול להרשות לעצמו ליזום התקפה כזו. מצד שני, השלמה עם גרעין איראני תציג באור מגוחך את המאמץ העצום שהשקיעה ארצות הברית נגד עיראק, שהתבררה בסוף כחסרת נשק בלתי קונבנציונלי. בקיץ 2005 דווח בעיתונות הישראלית שבמערכת הביטחון שוררת אכזבה קשה מפעילות ארצות הברית כנגד ההתחמשות הגרעינית האיראנית [3].

[עריכה] התממשות האיום האיראני הגרעיני

לא מעט פרשנים מעריכים כי לאור הנסיבות במזרח התיכון והסתבכותה של ארצות הברית בעיראק אפסו למעשה הסיכויים לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. לאור זאת, יש להיערך לקראת מציאות מזרח תיכונית שבה איראן מגורענת. לגבי מציאות כזו מקובלות ההערכות הבאות:

למרות ביטויי האיבה של מנהיגי איראן כנגד המערב ובמיוחד ארצות הברית, אירופה וישראל, ההערכה המקובלת היא כי איראן לא תתקוף בנשק גרעיני מדינות בעלות נשק גרעיני עקב חשש מתגובתן. סביר יותר להניח כי איראן תשתמש בנשק כאיום, כדי למנוע התקפה צבאית אמריקאית להפלת השלטון האיסלאמי באיראן ובמדינות מוסלמיות נוספות.

על אף איבתה המוצהרת של איראן ל"ישות הציונית" והתבטאויותיו הקיצוניות של נשיאה מחמוד אחמדינג'אד, האפשרות שזו תיזום התקפה גרעינית במטרה להביא להשמדת ישראל אינה סבירה. איראן עלולה לשלם על כך במחיר עצום, ולסכן את עצם קיומה כרפובליקה אסלאמית. שליטי איראן מעולם לא הודיעו שהם מתכוונים להביא בעצמם להשמדת ישראל. בכיר המשטר האשמי רפסנג'אני אמנם הכריז בסוף 2001 כי "אפילו הפעלת פצצה גרעינית אחת בתוך ישראל תשמיד הכול, בעוד שפצצה כזו רק תגרום נזק לעולם המוסלמי", אולם הוא מיהר לטעון שדבריו הוצאו מהקשרם ושלמעשה כוונתו הייתה לקרוא לפירוז מנשק גרעיני ולהצביע על כך שהדבר כדאי אפילו לישראל.

במקרה של פצצה איראנית אין זה ברור אם יתקיימו תנאים של "מאזן הרתעה הדדי" בין ישראל לאיראן. ישראל היא זעירה וצפופה, וספק אם תוכל לשרוד מכה גרעינית כנגד גוש דן. מידת יכולתה להחזיר "מכה שנייה" אינה ברורה. מצד שני, עומדים לזכות ישראל קיומם של אזורים שבהם אין סביר שאיראן תנסה לפגוע גרעינית – אזור ירושלים ואזורים הסמוכים לרשות הפלסטינית. בידי ישראל נמצאת מערכת טילי חץ, שלטענת מתכנניה מסוגלת להתמודד עם ראשי נפץ גרעיניים.

ייתכן שהפצצה תאפשר לאיראן לסייע לארגוני טרור לבצע התקפות מרחיקות לכת מבלי לחשוש מעונש. על פי תסריט כזה, אפשר שהאיראנים יעודדו ארגונים כדוגמת חיזבאללה לבצע התקפות חסרות תקדים כנגד מטרות אזרחיות, למשל מטוסי נוסעים ישראלים, ביודעם שהגרעין שבאמתחתם מעניק להם חסינות.

עצם קיומה של פצצה איראנית יהווה עידוד מוראלי גדול לארגוני הסירוב ולמדינות המתנגדות לשלום עם ישראל. במשך שנים רבות דיברו מנהיגים ישראלים על "חלון הזדמנויות" שנפתח במזרח התיכון עם קריסת ברית המועצות, ורמזו, או ציינו במפורש, שחלון הזדמנויות זה יינעל משתשיג מדינת אויב נשק גרעיני. ידוע שהחלטתו של יצחק רבין לחתום על הסכם אוסלו נבעה במידה רבה מתפיסה כזו.

סביר שהתחמשות גרעינית של איראן תוביל מדינות אחרות באזור, כדוגמת ערב הסעודית ומצרים לחפש גם הן אופק גרעיני, מתוך חשש להימצא בעמדת נחיתות מול האיראנים. בטווח הארוך עלולה התוצאה להיות מירוץ חימוש גרעיני חסר מעצורים. ככל שהנשק הגרעיני זמין יותר עולה הסכנה שייעשה בו שימוש או שיפול, בדרך כלשהי, בידי טרוריסטים. גם אם הנשק הגרעיני יישאר בידי איראן לבדה, ניתן להעלות חששות לגבי הצפוי לו בתנאים של חוסר יציבות במדינה.

נקודה שמעלים פרשנים אופטימיים יותר היא שאין זה בטוח שהשלטון השיעי הקיצוני באיראן יאריך ימים. קיימת באיראן התנגדות פנימית ניכרת לו, אם כי היא נחלשה מאוד בשנים האחרונות. לתמיכה בתוכנית הגרעין אומנם שותפים קיצונים ומתונים כאחד, אולם במקרה שבו יקום באיראן שלטון מתון יותר, אף אם יחזיק בגרעין, אין סיבה להניח שהוא יהווה איום על שכנותיו. בפרט לא על ישראל, שהייתה בעלת ברית של איראן, עד למהפכה האיסלמית של 1979.

ניתן ללמוד גם ממקרה הודו-פקיסטן: כאשר הגיעו שתי המדינות לנשק גרעיני (מה שקרה בערך באותו זמן) הבינו מנהיגי המדינות כי עימות צבאי שייצא משליטה עלול לעלות לשתי המדינות במחיר כבד. הדבר הביא אותם לגישושים מדיניים שבסופם נחתם הסכם מאהר, בו התחייבו בין היתר על בקרה ובטיחות של נשק גרעיני. בניגוד למצופה, ההגעה לנשק גרעיני גרמה לפחד אשר בסופו של דבר הביא להתחממות ביחסים וליציבות באזור. עם זאת, מנהיגי הודו ופקיסטן לא התבטאו אלו על ארצותיהם של אלו באותם מונחים בהם משתמשת אירן כלפי ישראל.

[עריכה] האיום האיראני, הציונות וברירת שמשון

מנהיגי ישראל שבים ומתבטאים בפומבי בחריפות כנגד האפשרות שאירן תשיג נשק גרעיני. ראש הממשלה אריאל שרון התייחס לאיום האיראני בנאומו בעצרת האומות המאוחדות בספטמבר 2005:

העם היהודי יודע שבבית הזה יושבים אפילו היום נציגים של מדינה שמנהיגיה קוראים למחות את ישראל מעל פני האדמה, ואיש אינו פוצה את פיו.

ניסיונות ההתחמשות של המדינה הזו בנשק גרעיני חייבים להדיר שינה מכל שוחר שלום ויציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. הצירוף של פונדמנטליזם חשוך ותמיכה בארגוני טרור יוצר איום חמור שכל האומות חברות האו"ם חייבות להתייצב מולו.

יכולתה של איראן להחריב את ישראל או חלקים גדולים ממנה עלולה להוות חרב מתהפכת מעל המדינה ואזרחיה, ולהביא לפגיעה מוראלית קשה. יש פובליציסטים המצביעים על כך שהיא תסמן את כשלונה של הציונות, שמטרתה הייתה להציל את היהודים מהשמדה, והיא עלולה להביא אותם תחת צלו של חורבן טוטאלי נוסף, שני דורות בלבד אחרי השואה. אומנם, שלא כמו אל מול איומי העבר, הציונות אפשרה ליהודים לאיים בתגמול על משמידיהם.

במסגרת החיסיון הכולל על מדיניות הגרעין של ישראל לא קיים דיון ציבורי פומבי על האופן שבו ישראל אמורה להגיב במקרה של התקפה גרעינית עליה, בהנחה שתהיה מסוגלת לעשות זאת. שאלה קשה היא האם במקרה כזה תגובה לא קובנציונלית ורבת עוצמה, "ברירת שמשון", תועיל לישראל או שתגדיל את אסונה. תגובה גרעינית נגד איראן גם צפויה לגרור הרג המוני של אזרחים, בניגוד למדיניות הישראלית הרגילה המחויבת לשמירת חייהם של חפים מפשע.