חוק חינוך ממלכתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חוק חינוך ממלכתי - חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953 ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו "ציוותה" הכנסת על הממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות, "אחת דתית ואחת אחרת".

תוכן עניינים

1 מערכת החינוך לפני חקיקת החוק
2 הרקע לחקיקת החוק
- 2.1 רקע היסטורי
- 2.2 סיבות ישירות לחקיקת החוק
3 הוויכוח על המעבר משיטת הזרמים לחינוך הממלכתי
4 מטרת החוק
5 חוקים מקבילים במדינות אחרות
6 מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק
7 מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000
8 ראו גם
9 קישורים חיצוניים

[עריכה] מערכת החינוך לפני חקיקת החוק

ערך מורחב – שיטת הזרמים בחינוך

עם הקמת מדינת ישראל נחקק חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 המחייב כל ילד מגיל חמש ועד גיל שלוש-עשרה ללמוד במוסד חינוכי מוכר. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משוייכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.

[עריכה] הרקע לחקיקת החוק

[עריכה] רקע היסטורי

החוק שנחקק רק ב-1953 היה בגדר משאלת לב שהועלתה הרבה קודם לכן. כבר ב-1948 במסגרת דיוניה של הוועדה לתכנון החינוך שהקימה מפא"י בסוף 1947 הועלתה ההצעה לבטל את זרמי החינוך החילונים ולמעשה לאחד את זרם העובדים עם הזרם הכללי. לבסוף החליטה הוועדה להתעלם מן השאלה ולהשאיר את ההחלטה "לבירור חופשי בין גורמים ציבוריים שונים, בעיקר מורים ומחנכים". יחד עם זאת חלק מחברי הוועדה ראו "צורך דחוף בבירור שאלת הזרמים" וביקשו לקבל החלטה בעניין זה.

עם קום המדינה נמנע בתחילה הממסד מלהתעסק בשאלה זו, בשל כך גם לא מונה שר חינוך עד למרץ 1949. הנושא עלה שוב כחלק ממדיניות הממלכתיות של דוד בן גוריון, ראש הממשלה. בן גוריון טען שהמצב שהיה קיים בישוב היהודי בטרם הוקמה המדינה לא יכול להמשיך ולהתקיים גם אחריה. בטרם הוקמה המדינה עסקו המפלגות בכל תחומי החיים - הן הקימו ארגוני ספורט, כדוגמת הפועל של תנועת הפועלים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה, יישובים, כדוגמת הקיבוצים והמושבים שהיו ועודם משוייכים אידאולוגית לתנועות שונות, בנקים, כדוגמת בנק הפועלים ומערכות חינוך שהנחילו לתלמידיהן את האידאולוגיה של המפלגה לה הם השתייכו. המפלגתיות נבעה מכך שלישוב היהודי לא היה קשר ישיר לשלטונות המנדט הבריטי ומדינה יהודית ריבונית לא הייתה, על כן נטלו על עצמן המפלגות תפקידים שבדרך כלל, ברחבי העולם, שמורים לממסד.
עם הקמת מדינת ישראל החל מעבר איטי ממפלגתיות לממלכתיות, מעבר אותו הנהיג ביד רמה בן גוריון. בן גוריון פחד מכך שהאינטרס המפלגתי יעלה על האינטרס הלאומי ולכן התחיל בתהליך הלאמה של מוסדות שנטלו על עצמם את תפקידי המדינה. אחד השיאים של התהליך היה חקיקת חוק חינוך ממלכתי.
בפברואר 1951 נערך בכנסת דיון בנוגע לחינוך האחיד של ילדי העולים. הדיון גלש לשאלת הזרמים ובסופו הטילה הכנסת על הממשלה "להכין תוך חודש ימים הצעת חוק, המבטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך ומבטיח הנהגת חינוך ממלכתי אחיד במדינה, בעל שתי מגמות - מהן אחת דתית". כבר בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הדגישו המפלגות את נושא הזרמים במצעיהן. במהלך הכנסת השנייה המשיכו הוויכוחים בנושא עד להכרעה במליאת הכנסת באוגוסט 1953.

כמה חודשים לפני ההכרעה צץ מכשול חדש: חברי הקיבוצים ביקשו לשמור על המאפיינים הסוציאליסטים בתוך קיבוציהם, להמשיך ולהניף את הדגל האדום, לשיר את תחזקנה ואת האינטרנציונל ולקיים את חגיגות האחד במאי. בן גוריון התנגד בתוקף לבקשה הזו. בתחילה התנגדה לו מפא"י, מפלגתו, אבל לאחר שבן גוריון הכריז שהוא לא מתכוון לוותר בעניין זה ואיים בהתפטרות - התקבלה עמדתו.

החוק נחקק ב-12 באוגוסט 1953 בתמיכת שלושים ותשעה חברי כנסת אל מול שלושים ושישה מתנגדים.

[עריכה] סיבות ישירות לחקיקת החוק

מעבר לרצון להחליש את כח המפלגות ולהקטין את הפוליטיזציה של החיים הציבוריים היו כמה סיבות ישירות שהניעו את הממשלה לחקיקת החוק:

הזרמים השונים בחינוך יצרו מערכות כפולות ומסורבלות שבזבזו כסף רב. בשל התחרות הרבה בין הזרמים קרה לא אחת שבישוב קטן בו לא היה צורך ביותר מבית ספר אחד היו קיימים שלושה בתי ספר ויותר. המעבר למדיניות הכלכלית החדשה הצריך צימצום בתקציב המדינה.
החל להתפתח "ציד נפשות" - נציגי הזרמים רדפו אחרי ההורים המבולבלים שחלקם, בעיקר העולים החדשים, כלל לא הכיר את המציאות הפוליטית ולא ידע אילו ערכים מונחלים לילדיו. התפתחה גם שנאה עזה בין הזרמים והיה חשש שהדבר יעיב בעתיד על התנהלותה של המדינה.
בהדרגה החלה להישמע מחאה ציבורית כנגד שיטת הזרמים. בעיקר מהציונים הכלליים שביטול הזרמים היה אחד מסעיפי ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם בעת הכניסה לממשלה, ומשאר המפלגות הליברליות והמרכזיות.
העלייה ההמונית אילצה את הזרמים השונים לגייס מורים רבים במהירות. גיוס המורים המהיר נעשה תוך חוסר תשומת לב למחוייבות האידאולוגית שהם רכשו לזרם בו הם לימדו. כך למעשה התרופפה האידאולוגיה של הזרם וייחודו לעומת הזרמים האחרים.
מפא"י, מפלגת השלטון ויוזמת החוק, שינתה את דעתה ותמכה במעבר לחינוך ממלכתי.

[עריכה] הוויכוח על המעבר משיטת הזרמים לחינוך הממלכתי

החינוך היה אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות המפלגות בבניית מאגר אלקטורלי עתידי. החינוך היה מרכז כח אדיר וויתור עליו לא היה משוש המפלגות. הוויכוח על ביטול הזרמים היה אחד הוויכוחים העמוקים והמרכזיים שהתקיימו במדינת ישראל וזאת בעיקר בשל חשיבותו - עיצוב דור העתיד.

[עריכה] עמדת מפא"י

עמדתה של מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה מאוד מתלבטת ולא אחידה בעניין. במצעה לבחירות הראשונות (ינואר 1949) הבטיחה מפא"י לשמר את זרם העובדים בחינוך איתו הייתה מזוהה. היא עמדה בהבטחה במהלך הכנסת הראשונה. עמדה זו הייתה מנוגדת לדעתו של מנהיג המפלגה, דוד בן גוריון שדגל בממלכתיות ובכלל זה בהלאמת החינוך וביצירת מערכת חינוך אחת ויחידה. במצעה לקראת הבחירות השניות (יולי 1951) שינתה מפא"י את עמדתה והחליטה לתמוך בהנהגת חינוך ממלכתי. השינוי בעמדה נבע משתי סיבות:

"זרם העובדים" היה משוייך לתנועת הפועלים כולה דהיינו גם למפא"י וגם למפ"ם. בתקופה האמורה חלה התרחקות בין שתי התנועות. בעוד שמפא"י התגבשה סביב הממלכתיות ושמה דגש על לאומיות, התגבשה מפ"ם סביב הסוציאליזם ושמה דגש על מעמדיות. השוני הזה גרר כמה וכמה ויכוחים ספציפיים יותר בעניין החינוך, לדוגמה: מה צריך להיות היחס לקומוניזם ולברית המועצות? המחלוקות הרבות הביאו לדילמות של בתי הספר שנקרעו בין האידאולוגיה של מפא"י לזו של מפ"ם. לאור מצב עניינים זה הבינה תנועת העבודה שזרם העובדים לא יוכל להמשיך ולהתקיים כזרם אחד, דבר שהשפיע על ההחלטה לבטלו.
הגידול המשמעותי במספר התלמידים הלומדים ב"זרם העובדים" גרם לה להאמין שעד מהרה "הכל יהיה זרם העובדים" ובביטול הזרמים היא לא תוותר על הנחלת האידאולוגיה הסוציאליסטית אלא להפך - תנחיל אותה לכלל התלמידים.

גם לאחר השינוי במצעה של מפא"י נמצאו בה כאלה שעדיין התנגדו להנהגת החינוך הממלכתי. הם טענו שהנהגתו תמוטט את תנועת הפועלים ותביא לקץ הסוציאליזם במדינת ישראל. התנגדותם התגברה כשבן גוריון סירב לאשר את המשכם של המאפיינים הסוציאליסטים (הדגל האדום, שירת האינטרנציונל, חגיגות האחד במאי וכדומה) בבתי הספר של הקיבוצים. בן גוריון החזיק בעמדתו וסירב להתחשב בדרישותיהם של אלו. הוא אף איים בהתפטרות במידה שלא תתקבל עמדתו. לבסוף לאחר דיונים רבים החליטה המפלגה לתמוך בעמדתו.

[עריכה] עמדת הדתיים

בבחירות לכנסת הראשונה התמודדה מפלגה דתית אחת - החזית הדתית המאוחדת שהיוותה איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

החזית הדתית המאוחדת התנגדה לביטול הזרמים בשל הרצון לשמור על מערכת חינוך דתית. חשוב לציין שמבחינה אוטופית התנגדה המפלגה לקיומם של הזרמים וקיוותה ליצור מערכת חינוך אחת שמושתת על היהדות לכל ילדי ישראל. מאחר והיא ידעה שמצב כזה לא אפשרי ומערכת החינוך תושתת גם על עקרונות חילוניים,התנגדה החזית לביטולו של החינוך הדתי ומכאן לביטול הזרמים. עם הזמן החלה להיסדק העמדה הנחרצת נגד ביטול הזרמים והאחדות של החזית הדתית. חלק מהציבור הדתי חש שההפסד בשיטת הזרמים עולה על הרווח ממנה. הציונים הדתיים הרגישו שהם לא חלק מהמדינה ושידם תהיה כמעט תמיד על התחתונה בוויכוחים על הזרמים לאור העליונות של זרם העובדים שנתמך על ידי מפלגת השלטון. להרגשה זו תרם הוויכוח על זרם העובדים הדתי. במהלך הדיון על החינוך האחיד ב-פברואר 1951 העלה חבר הכנסת דוד צבי פנקס, מבכירי החזית הדתית, את ההצעה להטיל על הממשלה לנסח הצעת חוק שתיצור מערכת חינוך דתי לצד מערכת חינוך ממלכתי. בהצעה זו תמכו כל חברי החזית הדתית. בסוגיה זו הצביעה החזית הדתית בניגוד לעמדת הממשלה לה השתייכה. בן גוריון ראה בהצבעה הצבעת אי אמון, התפטר וביקש להקדים את הבחירות ליולי 1951 (כפי שאכן קרה).

בבחירות לכנסת השנייה התפצלה החזית הדתית חזרה למפלגות שהרכיבו אותה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עם הפועל המזרחי סוכם על הקמת שתי מערכות חינוך ממלכתיות, כאשר המערכת הדתית זוכה לאוטונומיה מרובה המתבטאת בחינוך ממלכתי דתי.

[עריכה] עמדת מפ"ם

מפ"ם שהייתה משוייכת לשמאל הציוני התנגדה למעבר לחינוך הממלכתי. מפ"ם שהייתה מזוהה עם זרם העובדים לא ששה לוותר על מאגר הקולות האדיר שהיה טמון בהמשך קיומו. פרט לכך מפ"ם רצתה לשמור על ייחודיות של זרם העובדים - על הנפתו של הדגל האדום לצד דגל ישראל ועל שירתו של האינטרנציונל לצד התקווה.

[עריכה] עמדת הציונים הכלליים

הציונים הכלליים, שהיו משוייכים למרכז הליברלי תמכו ועודדו את המעבר לחינוך ממלכתי. זאת על אף העובדה שהם היו מזוהים עם הזרם הכללי. במצעה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הוכנסה הדרישה לאחד את זרמי החינוך כחלק מדרישה כוללת למתן את הפוליטיזציה של החברה הישראלית.

[עריכה] עמדת המפלגה הפרוגרסיבית

המפלגה הפרוגרסיבית שהייתה משוייכת לימין המתון תמכה במעבר לחינוך ממלכתי. המפלגה טענה שיש להקים "בית ספר אחיד שימזג את כל החיובי והמשותף בשלושת הזרמים". המפלגה הפרוגרסיבית דרשה ליצור רשת חינוכית אחת לדתיים ולחילוניים. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע את היווצרן של שתי מערכות חינוך "פורמליות" - חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי ועוד שתי מערכות חינוך "מוכרות" - המערכת החינוכית של אגודת ישראל ומערכת "החינוך העצמאי" של הזרמים החרדיים.

[עריכה] עמדת חירות

חירות שבאותה תקופה הייתה כח זוטר במערכת הפוליטית והשתייכה לימין הקיצוני תמכה ועודדה את המעבר לחינוך ממלכתי. חירות הייתה המפלגה הראשונה שהעלתה במצעה את עניין ביטול הזרמים. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 1950 הצהירה חרות: "נילחם בעד ביטול שיטת הזרמים בחינוך... ובעד הבטחת מקום בגן הילדים ובבתי ספר לכל ילד". חירות תמכה בהשתת החינוך הממלכי על "מסורת ישראל" כעל גורם מרכזי. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע שהחינוך יהיה מושתת על "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".

[עריכה] מטרת החוק

החוק בא לבטל את שיטת הזרמים בחינוך וליצור מערכת חינוך אחת נייטרלית מבחינה אידאולוגית ומפלגתית שתחנך את התלמידים על פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע". עוד נקבע שבבתי הספר יחנכו את התלמידים ל"אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית והמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על יסודות חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

כמו כן החוק נועד לרכז את כלל הסמכויות על חינוך ילדי ישראל בידי שר החינוך ולצמצם את האוטונומיה של בתי הספר. לשר החינוך ניתנו סמכויות מרחיבות מאוד הכוללות סמכות להתערב בתוכנית לימודים, לסגור בתי ספר, לקבוע תכניות השלמה מיוחדות לתוכנית הלימודים ולהכריז על בית ספר ניסוי.

[עריכה] חוקים מקבילים במדינות אחרות

חוק החינוך הציבורי בארצות הברית (Public Education).
חוק החינוך הכללי בבריטניה (Common Education).

[עריכה] מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק

חוק חינוך ממלכתי איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשני זרמים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. החלוקה הזו התבצעה למרות הכוונה המקורית ליצור רק זרם חינוכי אחד - חינוך ממלכתי - וזאת בעקבות לחצים כבדים של הדתיים. למעשה ניתן לומר שבחוק אוחדו שני זרמי החינוך החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) והושאר על כנו זרם המזרחי הדתי. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. כמו כן במשרד החינוך נשמר האגף לחינוך התיישבותי, שהיה אגף נפרד ושימש בעיקר את זרם העובדים.

מחוץ למסגרת האחידה של חוק החינוך הממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל שנותרו משוייכים מפלגתית. הסיבה להכרה בזרמים הללו היה הרצון לחברת את הזרמים החרדיים למדינה ולשלבם במוסדות המדינה הישראלית, כמו גם האמונה של בן גוריון ואחרים שהיהדות החרדית לא תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך הרבה זמן וזאת לאור המודרניזם והקמתה של המדינה. מטרתו של החינוך הממלכתי - "חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה" כאמור לא התקיימה במלואה - עדיין נותרו זרמים משוייכים פוליטית (הזרם של אגודת ישראל) או חצי משוייכים פוליטית (החינוך הממלכתי דתי).

גם הקביעה שבבתי הספר לא תשמענה דעות פוליטיות לא התקיימה במלואה, לא היה ניתן לנתק את בית הספר ממכלול החיים. בבתי הספר של הקיבוץ המשיכו לדבר על שיתוף וקומוניזם ובבתי הספר הממלכתיים-דתיים על דמותה היהודית של המדינה. גם בחלוף השנים המצב נותר על כנו ועד היום בתי ספר שונים מנחילים אידאולוגיות שונות תוך עירוב של הפוליטיקה שאחרי הכול לא ניתן להתעלם ממנה.

[עריכה] מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000

בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:

מטרות החינוך הממלכתי הן:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;

(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;

(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;

(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;

(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;

(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;

(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;

(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.