מדיניות לשונית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שילוט תלת-לשוני בירושלים

המדיניות הלשונית של מדינת ישראל אינה מוגדרת בחוק יחיד והיא מורכבת יחסית, היות שישראל היא מדינת הגירה (מדינה קולטת עלייה), ולפיכך מספר השפות המדוברות בה רב מאוד, הן מבחינת המספר האבסולוטי של השפות המדוברות בה, והן מבחינת היחס בין מספר התושבים למספר השפות המדוברות. על-פי אתר האינטרנט "אתנולוג" (מהדורה 15) נמנו בישראל 33 שפות, כולל שפות סימנים [1]. רוב השפות האלה מדוברות בקהילות קטנות של עולים חדשים.

[עריכה] שפות עיקריות המדוברות בישראל

להלן רשימת השפות עם מספר דוברים העולה על 100 אלף (מבין תושבי ישראל בתחומי הקו הירוק, כולל רמת הגולן ומזרח ירושלים):
הנתונים הם הערכות בלבד, המעובדות לפי נתוני "אתנולוג" בצירוף נתונים ממקורות אחרים.

עברית ישראלית - כשישה מיליון דוברים, כמחצית מהם דוברים ילידיים^[1], שפה רשמית והשפה הנפוצה ביותר. בישראל פועל מוסד רשמי: האקדמיה ללשון העברית, שעוסק בהכוונת השפה התקנית. רוב מערכת החינוך הישראלית מלמדת בעברית. יש מערכת אולפנים ללימוד עברית למבוגרים, שנועדה בעיקר לעולים חדשים.
ערבית - כמיליון ו-400 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. קיימים שני ניבים עיקריים: פלסטיני ובדואי, ושפה ספרותית המשמשת בכלי התקשורת. מוכרת כשפה רשמית. יש מערכת חינוך ממלכתית בשפה הערבית, וערוצי שידור ממלכתיים וציבוריים בשפה זו.
רוסית - כמיליון דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. רובם הגיעו לישראל במסגרת העלייה מחבר העמים בשנות התשעים, וחלקם במסגרת העלייה מברית המועצות בשנות השבעים, אולם יהודים דוברי רוסית הגיעו לישראל החל מסוף המאה ה-19. ישנם אף עולים מארצות הברית שמוצאם ברוסיה שדוברים שפה זו. מאז שנות ה-90 מתפרסמות חלק מההודעות הרשמיות ברוסית (בעיקר אזהרות או מידע לעולים חדשים), ויש ערוצים ממלכתיים וציבוריים המשדרים ברוסית.
אנגלית - השפה הראשית לצורך קשרי חוץ (סחר חוץ, דיפלומטיה וכדומה). נלמדת כמקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית, בעיקר בגרסתה האמריקנית. כמו כן נעשה בה שימוש רב באוניברסיטאות. רוב תושבי ישראל מדברים בה במידה כזו או אחרת כשפה שנייה או שלישית. כ-100 אלף דוברים ילידיים בישראל, רובם עולים חדשים מאמריקה, מאירופה ומדרום אפריקה. מעמדה המשפטי של השפה האנגלית אינו ברור. היא הייתה שפה רשמית בתקופת המנדט הבריטי, ולכאורה מעמד זה נשמר גם במדינת ישראל, אולם בפועל הרשויות אינן משתמשות בה אלא לקשרי חוץ, והיא נתפסת כשפה זרה. שלטי הכוונה, אזהרות ותוויות על-גבי מזון ותרופות נכתבים בדרך-כלל גם באנגלית.
ערבית יהודית צפון-אפריקנית (מרוקאית, תוניסאית, אלג'יראית) - למעלה מ-300 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים שהגיעו לארץ במהלך שנות ה-50 או צאצאיהם.
רומנית - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים מרומניה וצאצאיהם.
יידיש - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. רובם עולים שהגיעו לארץ מאירופה ומאמריקה החל מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 וצאצאיהם. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שמקדם את השימוש בשפה.
לאדינו (ספניולית, ז'ודזמו) - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. חלקם בנים לקהילות יהודיות ותיקות בארץ, וחלקם עולים מאזור אסיה הקטנה והבלקן וצאצאיהם. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו בישראל, שמקדם את השימוש בשפה.
ערבית יהודית עיראקית - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים שהגיעו לארץ בשנות ה-50 וצאצאיהם.
פולנית - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים שהגיעו לארץ מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20.

במרוצת השנים מתחלפות השפות של עולים בשפה העברית ישראלית, אשר הופכת להיות לשפה העיקרית המשמשת את הדורות הצעירים בחיי היומיום.

לשלוש שפות יש מעמד מיוחד, אף שהן מדוברות בקהילות קטנות יחסית:

השפה הצ'רקסית מדוברת בפי קהילה קטנה של מוסלמים ממוצא קווקזי. רוב הצ'רקסים בישראל דוברים גם עברית וערבית. לאחרונה הוקם בית ספר ממלכתי בכפר קמא, כפר צ'רקסי בגליל, שבו מתקיימים הלימודים בארבע שפות: צ'רקסית, ערבית, עברית ואנגלית.
השפה האמהרית מדוברת בפי קהילת יהודי אתיופיה (בקהילה זו מדוברות גם שפות אחרות של קרן אפריקה). משרד הקליטה דואג לתרגם הודעות ומסמכים לאמהרית לטובת עולי אתיופיה, וקול ישראל משדר מספר שעות ביום באמהרית.
שפת הסימנים הישראלית (שס"י) היא שפתם של כ-10,000 חירשים בישראל. שפה זו התפתחה בשנות ה-30 משפת הסימנים הגרמנית, בבית ספר לחירשים בירושלים, שנוהל בידי יהודים יוצאי גרמניה. במהלך שנות ה-40 הפכה לשפת קהילת החירשים היהודים בירושלים ובתל אביב, וכיום היא שפתם של רוב הישראלים החירשים, ומוכרת לצורכי תקשורת של חירשים עם רשויות המדינה.

[עריכה] מעמד משפטי של שפות

החוק היחיד שמגדיר באופן מפורש את השפות הרשמיות הוא סעיף מספר 82 ב"דבר המלך במועצתו" שנחקק על-ידי ממשלת בריטניה בראשית ימי המנדט הבריטי. להלכה, חוק זה עדיין תקף בכפוף לתיקונים שנעשו בו עם קום המדינה, אולם במשך השנים נוספו עליו תקנות, חוקים וכללים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנוסח המקורי שלו. בסופו של דבר נדרשו עתירות לבג"ץ כדי להבהיר את המצב המשפטי בעניין זה. מכלל החוקים ומפסיקת בג"ץ עולה כי לישראל שתי שפות רשמיות עיקריות: עברית וערבית. השפות הרשמיות אינן שוות-מעמד - השפה העברית היא השפה העיקרית שבה נעשית רוב עבודת הרשויות, ויש לה עדיפות על-פני הערבית. תרגום לערבית מצורף לחלק מההודעות הרשמיות, בעיקר אלה המיועדות לציבור הערבי, וכמו כן מותר לנאום בערבית בכנסת ומותר לעתור לבתי משפט ולרשויות שלטון אחרות בערבית.
מעמדה של השפה האנגלית אינו ברור. היא עדיין מוגדרת להלכה כשפה רשמית לפי החקיקה המנדטורית, ויש כמה חוקים של הכנסת שמחייבים או מתירים את השימוש בה במסגרת עבודת הרשויות. אף על-פי-כן היא נתפסת בדרך-כלל כשפה זרה, ועיקר השימוש בה הוא לצרכי תקשורת בינלאומית: עם דיפלומטים, תיירים או בסחר חוץ. אין רשות לנאום בה בכנסת, ולא מקובל לעתור בה לבתי משפט.
להלן מופיעה רשימת החוקים, התקנות ופסקי הדין שמהם אפשר לגזור את מעמדן המשפטי שפות במדינת ישראל:

[עריכה] רשימת חוקים ופסקי דין

[עריכה] חוקים ותקנות

דבר המלך במועצתו, 1922 (סימן 82) - קובע שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית, עם עדיפות משפטית לשפה האנגלית.
פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח 1948 (סעיף 15ב) - ביטול העדיפות שניתנה לאנגלית בתקופת המנדט.
חוק האזרחות, תשי"ב-1952 (פרק ראשון, סעיף 5(5)) - מחייב אדם זר שמבקש להיות אזרח ישראלי, ואינו זכאי לפי חוק השבות, לדעת ידיעת-מה את השפה העברית.
חוק הבחירות, תשכ"ט-1969 (סעיף 76, ב) - קובע שבנוסף לכיתוב בעברית, מותר להוסיף כיתוב בערבית על פתקי ההצבעה.
חוק חינוך ממלכתי, (סעיף 2) - מפרט את מטרות החינוך הממלכתי, בין היתר: לחנך אדם לכבד "את זהותו התרבותית ואת לשונו", וכן: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל".
חוק רשות השידור, (סעיף 3) - קובע בין תפקידי רשות השידור את קידום היצירה העברית, קיום שידורים בשפה הערבית, וקיום שידורים ליהודי התפוצות.
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, (סעיף 7) - קובע שבעל זיכיון שידור בערוצים של הרשות השנייה חייב לשדר שידורים בערבית וברוסית, או שידורים המתורגמים לערבית ולרוסית, בהיקף של 5% לפחות לכל שפה מזמן השידור השבועי שלו.
חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים, תשס"ה-2005) קובע כי חלק משידורי הטלוויזיה צריכים להיות מלווים בתרגום לשפת הסימנים, וכי הודעות חירום המשודרות בטלוויזיה על-ידי רשות השידור חייבות להיות מלוות בכתוביות בעברית, בערבית ובתרגום לשפת הסימנים.
חוק התכנון והבניה, (סעיף 89א) - קובע שהודעה על הפקדת תוכנית מתאר תתפרסם גם בערבית (בנוסף על הודעה בעברית) באזור שבו לפחות 10% מהתושבים הם דוברי ערבית.
פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (סעיפים 196, 198) - קובע שהודעות ודוחות בעניין תקנות בטיחות במפעל יפורסמו בעברית או בערבית, כך שהעובדים יוכלו לקרוא אותן בקלות.
תקנות הרוקחים קובעות שלכל תכשיר רפואי יצורף עלון מידע בשפות: עברית וערבית, ולתכשיר שאינו חייב מרשם רופא, או שנמכר מחוץ לבית מרקחת, גם בשפות אנגלית ורוסית, כשהנוסח חייב להיות זהה בכל אחת מהשפות.
חוק חומרים מסוכנים (סעיף 13ב) קובע חובה לסמן חומרים רעילים או מסוכנים באמצעות כיתוב בעברית בערבית ובאנגלית.
חוק הגנת הפרטיות (התשמ"א 1981) קובע בסעיף 13 (ב): "בעל מאגר מידע יאפשר עיון במידע, לפי בקשת אדם (...) בשפה העברית, הערבית או האנגלית.
בתקנות הקולנוע (הכרה בסרט כסרט ישראלי), התשס"ה-2005, נקבע תנאי להכרה בסרט קולנוע כסרט ישראלי: "השפה העיקרית בעותק הבסיסי של הסרט היא אחת מן השפות עברית, ערבית, יידיש או לאדינו, או צירוף שלהן".

[עריכה] פסקי דין

בג"ץ ‎4112/99, ניתן ב- 20.11.2000 ‏ [2] - קובע כי שלטי הכוונה עירוניים חייבים להיכתב גם בערבית, ביישובים שבהם יש אוכלוסייה ערבית גדולה.

[עריכה] תקנון הכנסת

תקנון הכנסת - התקנון אינו קובע במפורש מהן השפות שבהן יתנהלו הדיונים במליאה ובוועדות הכנסת, אולם נשיאת נאומים באנגלית בעת ביקור סאדאת בכנסת חייבה קבלת החלטה חד-פעמית מיוחדת (ראו הערת שוליים לסעיף 58 בתקנון הכנסת). ערבית נחשבת כשפה לגיטימית בדיוני הכנסת, אך השימוש בה מועט.

[עריכה] החקיקה המנדטורית

כתב המנדט על פלשׂתינה (ארץ ישראל), שהוענק מטעם חבר הלאומים לבריטניה קובע בפסקה 22:

"אנגלית, ערבית ועברית יהיו שפותיה הרשמיות של פלשׂתינה. כל ביטוי או כיתוב בערבית על גבי בולים או כסף בפלשׂתינה יחזור בעברית, וכל ביטוי או כיתוב בעברית יחזור בערבית."

דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) משנת 1922 (קובץ חוקים ששימש מעין חוקה למנדט הבריטי) אשרר את הפסקה הזו בכתב המנדט, והוא קובע בסימן 82:

"כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על פי צו מאת הנציב העליון יפורסמו באנגלית, בערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב העליון, אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי ובין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכים אחר הנוסח האנגלי."

זו הייתה הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה נקבע מעמד רשמי לשפה העברית בישות מדינית כלשהי. כיוון שהמנדט הבריטי נוסד על-בסיס הצהרת בלפור, מתוך מטרה מוצהרת להביא להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל, הייתה זו הכרה בשפה העברית כשפתו הלאומית של העם היהודי, דבר שהיה באותה תקופה שנוי במחלוקת בין ארגונים פוליטיים יהודיים, בפרט בקהילות מזרח אירופה. בכל תקופת המנדט הבריטי הייתה הקפדה יתרה על השימוש בשלוש השפות במקביל על גבי שלטים, תמרורים, שטרי כסף, מטבעות ובולים בניסוח חוקים והודעות רשמיות, וכן במסגרת תחנת הרדיו של המנדט "קול ירושלים".

[עריכה] מדינת ישראל

בול שהנפיקה רשות הדואר להנצחתו של אילן רמון. שם המדינה ושמו של אילן רמון מופיעים על הבול בעברית, בערבית ובאנגלית.

על-פי החלטת מועצת המדינה הזמנית, ירשה מדינת ישראל את החקיקה המנדטורית, בתיקונים ובמגבלות שנוסחו בפקודת סדרי השלטון והמשפט. פקודת סדרי השלטון והמשפט קובעת בסעיף 15(ב) "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה". בסעיף 24 של חוק הפרשנות (התשמ"א 1981) נקבע: "הנוסח המחייב של כל דין הוא הנוסח שבשפה שבה הוא ניתן; אולם בדין שניתן באנגלית לפני הקמת המדינה ונקבע לו נוסח חדש לפי סעיף ‎16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-‎1948 - הנוסח החדש מחייב". מעמדה העדיף של השפה האנגלית בוטל, אם כן, אולם מעמדה הרשמי לא בוטל להלכה, אף שלמעשה חדלו להשתמש בה במסגרת עבודת הרשויות. לדעת שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן, אנגלית עודנה אחת משלוש השפות ה"רשמיות" של המדינה, בהתאם לסעיף 82 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל (ראו בספרו "המשפט", עמ' 564, שנת תשנ"ב). הזכות להשתמש בשפה זו עדיין קיימת לעניינים מסוימים, כגון מסירת מידע אישי ממאגר מידע לפי סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות. כמו כן, חוק הפרשנות קובע, כי כל עוד לא התקבל נוסח עברי לחוק מנדטורי שנוסח במקורו באנגלית, הנוסח האנגלי הוא המחייב. כיוון שעבודת תרגום החוקים ואישור התרגומים נעשתה במשך זמן רב, היו למדינת ישראל במשך עשרות שנים חוקים רבים שנוסחו בשפה האנגלית.

מעמד השפה הערבית נותר, להלכה, שווה למעמד העברית, אולם בפועל כמעט שלא נעשה בה שימוש, אלא במגעי הרשויות עם ערביי ישראל, בתמרורי אזהרה, ובאופן סמלי בכתיבת שם המדינה על-גבי שטרי כסף, מטבעות ובולים. חברי כנסת המעוניינים בכך רשאים לשאת את נאומיהם בכנסת בערבית, אולם בפועל הדבר אינו נעשה אלא במקרים נדירים, בדרך-כלל כפעולה סמלית (למשל, על-ידי חברי כנסת ממפלגות ערביות בזמן השבעתה של כנסת חדשה). הסיבה לכך היא שרוב חברי הכנסת היהודים אינם מבינים ערבית, והצורך בתרגום מקשה על הדיון. כמו כן, כלי התקשורת אינם מספקים תרגום סימולטני מערבית לעברית במהלך שידורים חיים מהכנסת. בתי משפט חייבים להעסיק מתורגמן שיוכל לתרגם מערבית לעברית. למעשה אין בדבר ייחוד, שכן ממילא בתי המשפט נאלצים להיעזר בשירותי תרגום משפות רבות ושונות, שכן חלק גדול מן העותרים, הנאשמים והעדים המופיעים בפניהם הם עולים חדשים, פועלים זרים וכיוצא באלה.

[עריכה] הבחירות לכנסת

בבחירות לכנסת מקבלת כל מפלגה סימן שכולל 1 - 3 אותיות עבריות, וסימן מקביל שכולל 1 - 3 אותיות ערביות. הסימנים ניתנים למפלגות המתמודדות באותיות עבריות, ומתועתקים לערבית לפי מפתח קבוע (לכל אות עברית יש אות ערבית המקבילה לה). כמו כן נקבע תרגום או תעתיק של שם המפלגה בעברית לערבית, או להפך, אם המפלגה בחרה לה שם בערבית. שמות בשפות אחרות אינם מתקבלים. רוב פתקי ההצבעה מודפסים בעברית, אולם שיעור מסוים מהפתקים מודפס בעברית ובערבית יחדיו. הפתקים הדו-לשוניים מופצים בקלפיות שנמצאות ביישובים שבהם רוב התושבים הם דוברי ערבית. על-פי החוק, מוצבים בקלפיות פתקים לבנים, שעליהם אפשר לרשום את סימן המפלגה אם חסרים פתקים שלה מאחורי הפרגוד. אפשר לרשום את סימן המפלגה באותיות עבריות או ערביות, אולם נאסר שימוש באותיות אחרות.

בקשה של מפלגת ישראל בעלייה, לקראת הבחירות לכנסת ה-15, לאפשר הדפסת פתקי הצבעה ברוסית לא התקבלה, אולם מודעות ההדרכה שנתלו בקלפיות כללו גם תרגום לרוסית. לגבי כל מפלגה נכתב שמה הרשמי, ושמות האותיות העבריות המסמלות אותה, בתעתיק לכתיב רוסי, והן נתלו מחוץ לפרגוד שמאחוריו מתנהלת ההצבעה.

כל מפלגה מקבלת זמן קצוב בערוצי השידור השייכים לרשות השידור או נמצאים בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לצורך תעמולת בחירות. ועדת הבחירות המרכזית קובעת את שעות השידורים בערוצים השונים. בדרך כלל נקבעות שעות שידור נפרדות לתעמולה בעברית ובערבית בערוצי הטלוויזיה והרדיו (התעמולה בעברית, שיש לה קהל צופים גדול יותר, משודרת בשעת צפיית-השיא). בבחירות לכנסת ה-15 נקבעו שעות מיוחדות לשידורי תעמולה ברוסית, אולם זאת ברדיו בלבד. למפלגות אסור לחרוג מהזמן המוקצב להן, ואסור לשדר תעמולת בחירות בשעות אחרות, אולם חלוקת שעות השידור לשפות היא בגדר המלצה, ולעתים קרובות מעדיפות המפלגות לשדר בשעת צפיית-השיא בערבית וברוסית, ואף בשפות אחרות, על אף ששעה זו נועדה מלכתחילה לשידורים בעברית. יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית מפרסם, על-פי החוק, הודעה מיוחדת שמפרטת את אופן ההצבעה, ואת הדרכים להבטיח את חופש ההצבעה. הודעה זו נמסרת בכלי התקשורת בעברית ובערבית.

[עריכה] פסיקת בג"ץ

ב־1989 ביקשה חברת בנייה לפרסם מודעות בערבית על לוחות מודעות בנצרת עילית. המודעות עסקו בפרויקט בנייה חדש ביישוב הערבי יפיע, הסמוך לנצרת. על-פי התקנות המקומיות, נדרש אישור של העירייה להצבת המודעות. העירייה סירבה בטענה, שעל פי חוק העזר העירוני שני שלישים מכל מודעה צריכים להיות כתובים בעברית, כשהעברית מופיעה בראש המודעה ובאותיות גדולות יותר מהכיתוב הלועזי. חברת הבנייה עתרה לבג"ץ בטענה שלעירייה לא הייתה סמכות לקבוע את חוק העזר העירוני, שכן הוא פוגע בחופש הביטוי, חופש הלשון וחופש העיסוק, ובנוסף פוגע במעמדה הרשמי של השפה הערבית. בג"ץ קיבל את העתירה, אולם נימק זאת בכך שאין מקום לדרוש כי מודעה המפורסמת מטעם חברה, ארגון או אנשים פרטיים יהיו כתובים בשפה כלשהי. פסק הדין אמנם התיר לחברה לפרסם את מודעותיה, אולם לא התייחס למעמדה הרשמי של השפה הערבית, או ליחס הרצוי בין השימוש בשפה העברית לשימוש בשפות אחרות בכל הנוגע לגופים ממלכתיים. עם זאת, היה בפסיקה זו משום צעד נוסף לקראת מדיניות רב-לשונית, שכבר התחילה להתגבש בעיקר בתחום קליטת העלייה.

פסיקה משמעותית יותר, שעוסקת במעמד השפה הערבית בפרסומים של גופים ממלכתיים, באה בעקבות עתירה לבג"ץ בחודש נובמבר 2000. את העתירה הגישו הארגונים "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", ו"האגודה לזכויות האזרח בישראל" נגד עיריית תל אביב-יפו, עיריית רמלה, עיריית לוד, עיריית עכו ועיריית נצרת עילית, בדרישה שבג"ץ יורה לעיריות, שבתחומן מתגוררת אוכלוסייה ערבית גדולה, להוסיף לשלטים העירוניים כיתוב בערבית. בדין ישבו נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק והשופטים מישאל חשין ודליה דורנר. העתירה התקבלה בדעת רוב של אהרן ברק ודליה דורנר, כנגד דעת מיעוט של מישאל חשין.

בערים האמורות הופיע על השלטים, עד אז, כיתוב בעברית ובאנגלית (כשהכיתוב באנגלית נועד לכאורה לתיירים ולעולים חדשים). בשתי ערים אחרות שבהן יש אוכלוסייה ערבית גדולה, ירושלים וחיפה, כבר היו נהוגים זה מכבר שלטים תלת-לשוניים בעברית, בערבית ובאנגלית. את הדרישה ביססו הארגונים העותרים על סימן 82 של "דבר המלך במועצתו" ועל המשפט הבינלאומי הפומבי המגן על זכויות המיעוטים. כל העיריות, למעט עיריית עכו, טענו כי אין חובה על-פי החוק הקיים להוסיף כיתוב בערבית על השלטים, וכך טען גם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שהפנה חוות דעת לבג"ץ. העיריות טענו שהחלפת השלטים כרוכה בהוצאה כספית גדולה, וכי הן מוכנות לשקול הוספת כיתוב ערבי בשלטים חדשים, ולהחליף שלטים קיימים רק בשכונות ערביות, בצירי תנועה מרכזיים ובחלק ממוסדות הציבור העירוניים. עיריית עכו טענה שממילא כבר הוסיפה כיתוב ערבי לשלטים בתחומה, ולפיכך נמחקה מהעתירה.

טענת העותרים הייתה שאין בכך די, שכן אזרח ערבי זכאי לשילוט הכוונה בשפה הערבית גם כשהוא מבקר בשכונה יהודית, וכי בהימנעות מהשימוש בשפה הערבית יש משום הדרה של האזרחים הערבים משכונות יהודיות, אמנם לא באופן פיזי, אבל על-ידי יצירת מחסום לשוני.

כל השופטים אבחנו כי העתירה אינה נוגעת רק למישור המעשי, וכי דווקא במישור זה ההפרעה לציבור הערבי מהיעדר כיתוב בערבית אינה גדולה. עיקר העתירה היה מבחן נוסף למעמד הציבור הערבי במדינת ישראל. כל השופטים גם הסכימו כי בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, יש בה עדיפות לשפה העברית, אך תוך כיבוד השפה הערבית כשפת מיעוט, המוגדרת כשפה רשמית.

השופט אהרן ברק קבע בפסק הדין כי מעמד השפה הערבית בישראל נגזר מסימן 82 ל"דבר המלך במועצתו", אולם מבחינה פרוצדורלית, חל סעיף זה רק על השלטון המרכזי, ולא על הרשויות המקומיות. לפיכך אין הוא מחייב את העיריות. עם זאת, עקרון חופש הלשון וכיבוד המיעוט שעומדים בבסיס הגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטית, ואף נזכרים במגילת העצמאות, מחייבים את העיריות להוסיף כיתוב ערבי על השלטים, בייחוד כשאין בכך פגיעה במעמד השפה העברית (שהרי לא הציעו למחוק את הכיתוב העברי מן השלטים). השופט מישאל חשין הסכים באופן כללי לדעתו של השופט ברק, אולם קבע שחופש הלשון הוא החופש לאדם להשתמש וליצור בכל שפה שיבחר, ואין הוא מטיל חובה על הרשויות. השופטת דליה דורנר הצטרפה לדעתו של השופט אהרן ברק, וקבעה שפרט לסימן 82 ב"דבר המלך במועצתו" נגזר מעמדה הרשמי של השפה הערבית גם מחוק רשות השידור ומחוק חינוך ממלכתי, ומהאמור במגילת העצמאות. היא הזכירה כי יש מעמד עדיף לשפה העברית, והוא נגזר, בין היתר, מן הקביעה בחוק האזרחות כי אדם זר שמבקש להתאזרח בישראל חייב לדעת ידיעת-מה את השפה העברית (למעט במקרה שאחד מהוריו ישראלי, או שהוא זכאי לעלות לארץ על-פי חוק השבות), אולם בעוד שהוספת הכיתוב הערבי על השלטים עולה בקנה אחד עם מעמדה הרשמי של השפה הערבית, אין היא פוגעת במעמדה העדיף של השפה העברית.

[עריכה] יישום פסיקת בג"ץ

שילוט תלת לשוני בנתיבי איילון

על-פי דעת הרוב נפסק כי עירייה שיש בה אוכלוסייה ערבית גדולה חייבת להחליף את השלטים בתחומה לשלטים הכוללים כיתוב ערבי, וזאת בתוך חמש שנים. בעקבות זאת, אמנם הוחלפו רוב השלטים בערים האמורות, ואף השלטים שמציבה מע"ץ בצדי הדרכים הבין-עירוניות. בחלק מהשלטים החדשים שהוצבו התגלו שגיאות כתיב או ניסוחים לא ברורים בערבית. רוב השלטים האלה הוחלפו בעקבות תלונות של ארגון עדאלה ושל אנשים פרטיים. עם פתיחת המסוף החדש של נמל התעופה בן גוריון, מסוף מס' 3 המכונה "נתב"ג 2000", התגלה כי שלטים בערבית הוצבו רק מחוץ לבית הנתיבות, ולא בבית הנתיבות עצמו. השלטים בבית הנתיבות הוחלפו, אולם אזרחים ערבים התלוננו כי הנוסח הערבי על השלטים אינו תקין ואינו מובן. לבסוף הוחלפו השלטים שבניסוחם נפלו שגיאות.

שאלה נוספת שעלתה עם הוספת הכיתוב הערבי על שלטי ההכוונה, הייתה האם להשתמש בשמות ערביים מסורתיים לשמות היישובים בארץ, או לתעתק את השמות העבריים לכתיב הערבי. תחילה התקבלה החלטה לכתוב את השמות הערביים המסורתיים רק לגבי יישובים שבהם רוב האוכלוסייה ערבית (למשל: שפרעם - شفاعمرو, אבל: עכו - عكو). דרישה מצד אזרחים ערביים לשנות את המדיניות הזו, הביאה להחלטה חדשה, שעל-פיה השימוש בשמות ערביים מסורתיים ייעשה גם אם ביישוב יש אוכלוסייה ערבית גדולה (ולפיכך נכתב היום: עכו - عكا). שמות של יישובים אחרים נכתבים על-פי הגייתם בעברית, גם כאשר השם השגור בערבית הוא אחר (למשל: بيئر شيبع ולא: بئر السبع). בעיה מיוחדת יצר שם העיר חדרה. השם העברי נגזר מן השם הערבי של המקום, אל-ח'דירה (الخضيرة תעתיק מדויק: אלח'צ'ירה). לפיכך, עלתה דרישה להשתמש בשמו הערבי המקורי של המקום בכיתוב הערבי. בכל זאת, העדיפו רשויות המדינה לכתוב בערבית: حديرا כתעתיק של השם העברי.

בעיית השימוש בשמות לועזיים מסורתיים, לעומת תעתיק ללעז של השם העברי, עולה שוב ושוב גם לגבי הכיתוב באותיות לטיניות שמיועד לתיירים ולעולים חדשים. בתקופת המנדט הבריטי, הקפידו שלטונות המנדט לכתוב בכל שפה את השם המסורתי הנהוג בה, למשל: "اللد Lydda לוד". לאחר הקמת המדינה הועדף בדרך-כלל תעתיק של ההגייה העברית, כלומר: Lod במקום Lydda. הנימוק היה, כי הדבר מקל על זרים השומעים את שם המקום מפי ישראלים, וכן כי שימוש בשם אנגלי מסורתי יוצר העדפה לשפה האנגלית על פני שפות זרות אחרות. מנגד נוצרה בעיה, כי במדריכי תיירים, ובשילוט של אתרי תיירות, נכתב השם המסורתי, ולפיכך בסמוך לקיסריה תייר עשוי היה להיתקל בשלט Qeysariya שהוצב בצד הכביש, ואחר כך בשלט Caesarea המכוון אל האתר הארכאולוגי, בלי להבין שמדובר למעשה באותו מקום. כמו כן, פעמים רבות מועלית הטענה כי התעתיק צריך לשקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, ולא את ההגייה ההיסטורית, ולפיכך אפשר לתעתק כּ ו-ק לאות אחת k, ואין צורך להשתמש באות q. בתעתיק הערבי, ק' תמיד מתועתקת ל-ك שמקבילה לכ'. למרות שישראל הייתה נתונה תחת מנדט בריטי, האנגלית הנכתבת בשלטים היא אנגלית אמריקנית, והדוגמה הבולטת היא המילה "center". (באנגלית בריטית - centre.)

[עריכה] מדיניות ותקנות כלפי שפות העולים

במגילת העצמאות מובטח כי מדינת ישראל תקיים חירות לשונית, אולם בפועל, סמוך להקמת המדינה, פורסמו תקנות המגבילות שימוש בשפות זרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא התקנה האוסרת על הופעות ביידיש של להקות מקומיות (בהסתייגות כי מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ) שהתקבלה באוגוסט 1949. בעקבות התקנה הזאת פעלו תאטרוני היידיש באופן כמעט מחתרתי, ואף נאלצו לשלם קנסות לעתים קרובות עקב פעילותם [3]. עד לשנות ה-80 לא ניתנו בדרך כלל לעולים חדשים שירותים בלשונות מוצאם, ונדרש מהם לפנות אל מוסדות המדינה בעברית. עם זאת, כיוון שרוב הפקידים היו רב-לשוניים (כיוון שהם בעצמם היו עולים ותיקים, או צאצאי עולים), הייתה אפשרות לעולים לקבל שירות לא-רשמי בשפותיהם. מדיניות זו השתנתה לחלוטין מסוף שנות ה-80. מסוף שנות ה-80 ובמשך למעלה מ-10 שנים הגיע לארץ גל גדול של עולים, בעיקר מארצות ברית המועצות לשעבר, אולם גם מאתיופיה. עולים אלה זכו לשירות ברוסית ובאמהרית מצד משרד הקליטה ורשויות אחרות. פקידים ששירתו עולים קיבלו שיעורים ברוסית, ומסמכים והודעות רשמיות שהופנו לעולים נוסחו ברוסית ובאמהרית. כמו כן התאפשר לעולים לגשת למבחנים מקצועיים ופסיכומטריים בלשונות מוצאם.

[עריכה] עברות שמות

ערך מורחב – עברות

בתחילת ימות המדינה נהוג היה כי הנושאים בתפקידים בכירים או ייצוגיים יעברתו את שמם. כך דוד גרין עברת את שמו לדוד בן גוריון, שמעון פרסקי נודע בשם שמעון פרס, ואוברי איבן הוא אבא אבן.

בשלב מסוים חילחלה ההבנה שכפייה על אדם לשנות את שמו היא חדירה גסה מדי לפרטיות, ונפסקה הפניית דרישה זו לעובדי השירות הציבורי. בעוד שבקרב עולי שנות החמישים רווח המנהג לעברת את שמם, הרי מנהג זה נדיר למדי בקרב עולי שנות התשעים, ורבים מהם שומרים על שמם המקורי. בכמה מקרים החליטו בעלי תפקידים בכירים שעברתו את שמם לחזור לשם הלועזי המקורי, או לצרף אותו לשם העברי החדש. דוגמה מובהקת לכך היא החלטתו של אמנון ליפקין שחק לצרף את שם משפחתו המקורי "ליפקין" לשם העברי שאימץ לעצמו "שחק".