יציאת מצרים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בתיאור המקראי של יציאת מצרים. לערך העוסק בניתוח הביקורתי, ראו יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי.
ביהדות, יציאת מצרים הוא אירוע מרכזי המתואר בספר שמות בתורה, על פיו בני ישראל ששימשו כעבדי המצרים הצליחו לברוח בהנהגת משה רבנו למדבר ומשם לארץ ישראל. חג הפסח נחגג ביהדות לזכר ארוע זה, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים. ברם, אין כל עדות ארכיאולוגית המאששת את קיומה של יציאת מצרים.
סיפור יציאת מצרים מהווה את אחת מאבני היסוד של האמונה היהודית, והוא אומץ גם על ידי האיסלאם והנצרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור יציאת מצרים לפי התנ"ך
בני ישראל שירדו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, הפכו להיות משועבדים לעם המצרי ועונו תחת ידיו. הם נוצלו לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה. בשלב מתקדם, המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, והחלו להמית את הבנים הזכרים בשעת לידתם, או אז עם ישראל החל לצעוק אל האלוהים.
בעיצומו של שיעבוד קשה זה, נולד משה, הגואל, שגדל בארמון פרעה לאחר שאמו נטשה אותו על היאור בתיבת גומא קטנה, עקב הגזרה להמית כל בן עברי, אך הוא נמצא על ידי בת פרעה שהסכימה לגדל אותו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי על ידי הרגיתו של האחרון, ברח למדיין ומשם הלך למדבר שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער וציווה עליו לגאול את ישראל. משה הגיע עם אהרון אחיו אל פרעה ודרש ממנו "שלח את עמי" אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: מטה הרועים שלו הפך לנחש ובלע את הנחשים ששלחו חרטומי מצרים. תשע מכות שניחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל.
בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד אש ועמוד ענן נסיים לוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נבקע הים והם עברו בתוכו; המים חזרו ושטפו את צבא מצרים שרדף אחריהם והטביעוהו.
לאחר מכן, הובילם משה אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. אך בזמן ששהה משה על ההר בני ישראל חטאו ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. העם נענש קשות ומשה עלה להר שנית לכתוב את התורה מפי האל. בפעם השניה, קיבלו בני ישראל את התורה ועשרת הדברות באצילות. לזכר מעמד זה נחגג חג מתן תורה. לאחר מכן הם הלכו ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל הינם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא שהכה בסלע למען יצאו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.
[עריכה] תיארוך היציאה במסורת היהודית
במקרא נאמר: "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצריים, שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב מ). לפי זה, יצאו בני ישראל ממצרים 430 שנה לאחר ירידתם, שהתרחשה 290 שנה לאחר הולדת אברהם אבינו. מחבר סדר עולם רבה קובע את הולדתו של אברהם לשנת 1948 לבריאה, ומכאן מתברר כי יציאת מצרים התרחשה בשנת 2668 לבריאה (1092 לפנה"ס).
אולם, בסתירה לכך כתוב שקהת בן לוי נכנס למצרים ונכדו משה כבר יצא ממנה, למרות שסך שנותיהם של קהת, עמרם ומשה מגיע ל-270 בלבד. לכן מקובל במסורת היהודית שיציאת מצרים התרחשה בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס). זאת על פי חז"ל שקבעו כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים בלבד, ו-430 השנה נמנות מברית בין הבתרים בה היה אברהם בן שבעים שנה.
כיוון שבמסורת היהודית השושלת הפרסית נחשבת לקצרה יותר בכמאה וחמישים שנה מהמקובל במחקר, אין התיארוך הנ"ל מקביל מהבחינה היסטורית לסוף המאה ה-14 לפנה"ס כפי שצויין, אלא לאמצע המאה ה-15 לפנה"ס.
[עריכה] תיארוך היסטורי
השיטות העיקריות לתיארוך יציאת מצרים:
- בין השנים 1780-1570 לפה"ס בערך מצרים נכבשה על ידי ה"היקסוס", עם של נוודים שמיים שפלשו מהצפון. בעולם ההליניסטי של המאות הראשונות לספירה רווח הזיהוי בין ישראל להיקסוס. בעקבות זיהוי זה היו חוקרים שזיהו את יציאת מצרים עם גירוש ההיקסוס בסביבות 1580 לפנה"ס. שיטה זו נזנחה בשל היות בתאריך מוקדם מדי ובשל הפער הגדול בין בני ישראל המשועבדים להיקסוס - הכובשים שגורשו.
- כיום רבים טוענים שיוסף ירד למצרים בתקופה זו, מה שמסביר את סיפורי יוסף ואחיו במצרים, ובמיוחד את מינויו של יוסף למשנה למלך, כמו גם את קיומו של "מלך חדש" שלא הכיר את יוסף. בניגוד להיקסוס הכובשים, שעודדו זרים לקבל תפקידים שלטוניים, היה לזר כמעט בלתי אפשרי לקבל תפקיד בכיר בשלטון המצרי.
- דעה אחרת סוברת כי כניסת בני ישראל לארץ הייתה חלק מתופעת העפירו (ניתן לקרוא זאת גם עבירו, חבירו או חפירו, כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי) המוזכרת בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי תל אל עמראנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצויינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת ההיקסוס.
- הדעה המאחרת ביותר את זמן היציאה היא הדעה המזהה את הפרעה עליו מסופר בתורה, עם רעמסס השני שחי במאה ה־13 לפנה"ס ושיקם את המקום שנקרא "פי רעמסס", זאת על סמך שמו בלבד. יש הטוענים שמדובר דוקא בבנו פרעה מרנפתח שבמצבת הנצחון שלו, הקרויה מצבת ישראל מזכיר את ישראל כעם, אך מעטים סבורים כך שכן מרנפתח מתייחס לבני ישראל כמי שיושבים כבר בארץ ולא כמי שברחו ממנה. גם שיטה זו מסתמכת על ממצאים מהכניסה לארץ ובמיוחד על שינוי בולט במקומות היישוב בארץ ישראל ובסגנוננם, דבר שיכול ללמד על כניסת עם חדש לארץ ישראל.
- מלבד עמדות אלו ישנן אסכולה שטוענת שיציאת מצרים לא התרחשה מעולם. לפי דעה זו, מקורו של עם ישראל הוא מתוך העמים הכנעניים שישבו בארץ וסיבות סוציו-אקונומיות הן שגרמו להבדלת האוכלוסייה הזאת מהאוכלוסייה הכנענית המקומית. לחלופין מדובר בנוודים שבאו מחוץ לכנען, אך לא ממצרים והתישבו בתוכה. ייתכן גם שילוב של שתי הסיבות הנ"ל.
- כראיה לדעה זו מציינים את העובדה שאין כל זכר בהיסטוריה המצרית ליציאת מצרים. כיוון שזו מתוארת בתנ"ך כפגיעה קשה במצרים, היינו מצפים למצוא לכל הפחות ראיות לירידה קשה במעמדה של מצרים בתקופה מסוימת או משהו דומה.
[עריכה] דמוגרפיה
גודלו העצום של העם (כ-3 מיליון נפש), מעורר תהיות לא קטנות, במיוחד ביחס לסדרי הגודל של העולם העתיק, יש לציין בהקשר זה שאוכלוסית עיר גדולה לא עלתה על כמה עשרות אלפי אנשים. יש הרואים בכך מספר טיפולוגי-סימבולי, שכך ראוי שיהיה, ולדעתם מספר העבריים שיצאו, אם יצאו ממצרים, מנה כנראה, רק אלפים או עשרות אלפים לכל היותר, דבר היכול להסביר את נדודיהם במדבר, ויוצר מתאם טוב עם סדרי הגודל של העולם העתיק.
אחרים פרשו מספר זה כפשוטו, ולטענתם, במשך חמשה דורות 70 נפש אכן יכולים להגיע למספר עצום כזה, אם כל משפחה ילדה עשרה ילדים. מכיוון שריבוי טבעי גדל בטור גאומטרי, ובפרט בשעה של התפוצצות אוכלוסין, הנפוצה בקרב אוכלוסיות עניות ונחשלות כמו אצל עמי עבדים. והמקרא עצמו מבהיר ומתאר: "ובני ישראל פרו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". פסוק זה מנסה לענות גם על הקושי הנזכר.
[עריכה] יציאת מצרים כמיתוס מעצב של עם ישראל
יציאת מצרים מתוארת בתורה כארוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. חלק גדול ממצוות הדת היהודית, כגון שלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות; המצוות הקשורות בגרים (תושבים זרים); ואפילו מצוות השבת, נובעות מיציאת מצרים או קשורות אליה בתורה או בתורה שבעל פה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, גם אם לא התרחשה בפועל כפי שתוארה במקרא. כפי שהיטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו "משה": שהגיבור האמיתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון.
[עריכה] יציאת מצרים כמודל השראה אוניברסלי
הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לנצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם.
ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך העבדים באמריקה, כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".
הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השיעבוד וניצול של איש את רעהו.
ישנו גם פן נוסף בהתייחסות האוניברסאלית ליציאת מצרים: בניגוד לעמים רבים שהתפארו בהתחלה מפוארת, ההתחלה של האומה הישראלית די מסכנה ועלובה. עם של עבדים מעונים שמורד ובורח אל המדבר. התפיסה הזו, כנראה, באה להנמיך את רום הלב ואת הלאומנות הממאירה, שעלולה לצמוח בעקבות נצחונות והתבססות של ממלכה חזקה. ובאה גם להשריש בלב האנשים את הדאגה לחלשים, ואכן התורה מצווה לדאוג לא רק ליתום ולאלמנה אלא גם לגר ולאזרח הזר והתלוש, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויתרה מזאת התורה מצווה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", יש להכיר תודה למי שהיטיב לך והחזיק את קיומך בשנות הבצורת, גם אם בנוסף לכך הוא הרע לך.
[עריכה] ניתוח ביקורתי של יציאת מצרים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
- ערך מורחב – יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי
[עריכה] ראו גם
- ביקורת המקרא: התייחסות ביקורתית לטקסט המקראי
- תורה ומדע: ניסיון ליישב כל סתירה בין הטקסט המקראי ובין הידע המדעי הנוכחי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ד"ר פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים - מציאות או דמיון, הוצאת שוקן 2004
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רעמסס השני- פרעה אשר לא ידע את ה', באתר של מקראנט
- אלי אשד, עשר מכות מצרים
