מבצע יונתן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שדה התעופה באנטבה

מבצע יונתן או מבצע אנטבה (שם אחר נוסף הוא מבצע כדור הרעם) הוא מבצע צבאי שבוצע על-ידי צה"ל באוגנדה, במטרה להציל 98 חטופים יהודים וישראלים.

תוכן עניינים

1 חטיפת המטוס
2 דרישות החוטפים
3 מבצע ההצלה
- 3.1 אבידות
4 תגובות למבצע
- 4.1 בתרבות
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] חטיפת המטוס

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, בטיסה 139 מנתב"ג לפריז, לאחר שערך חניית ביניים באתונה. במטוס היו 228 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

החוטפים היו שני גרמנים, חברי כנופיית באדר מיינהוף ושני מחבלים פלסטינים, חברי החזית העממית לשחרור פלסטין. הם הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב, שם המטוס חנה במשך שבע שעות ותודלק. נוסעת בשם פטרישיה היימן אחות במקצועה, חששה לחייה ודימתה עצמה לאישה הרה בכדי להשתחרר מהמטוס החטוף. פטרישה בעלת אזרחות ישראלית, ואזרחות בריטית עשתה שימוש בדרכון הבריטי וכך יצאה מהמטוס החטוף בעצירת התידלוק שבבנגאזי. המחבלים הורו לטייס לטוס לאנטבה שבאוגנדה, מרחק של כ-3,800 קילומטרים מישראל. שם הצטרפו אל החוטפים עוד 4 מחבלים פלסטינים. המחבלים השתייכו לפלג של הטרוריסט ודיע חדאד (מפקד הזרוע המבצעית של "החזית העממית לשחרור פלסטין").

ביום השלישי לחטיפה, ה-29 ביוני, החוטפים ערכו סלקציה בין החטופים. הישראלים והיהודים רוכזו באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה, בעוד יתר הנוסעים שוחררו.

לצד הישראלים והיהודים, התעקש גם קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, להישאר עם נוסעיו, מתוך אחריותו לשלומם. יחד איתו נשארו כל צוות המטוס. לאחר שובו לצרפת נענש קברניט המטוס על מעשה זה וקידומו באייר פראנס עוכב.

[עריכה] דרישות החוטפים

מדינת ישראל ניהלה מגעים עם שליט אוגנדה אידי אמין, ששיתף פעולה עם החוטפים.

החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חופש", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. בנוסף לכך הם דרשו כופר כספי תמורת בני הערובה.

הם קבעו אולטימטום שאם לא יענו דרישותיהם עד יום חמישי ה-1 ביולי - יוצאו כל בני הערובה להורג. תוך כדי משא ומתן הסכימו המחבלים להאריך את משך האולטימטום עד 4 ביולי.

[עריכה] מבצע ההצלה

החטופים המשוחררים

במקביל למשא ומתן לשיחרור החטופים, תיכנן צה"ל מבצע חילוץ נועז, על סמך נתוני מודיעין על שדה התעופה אנטבה.

בתחילה, סרב ראש הממשלה יצחק רבין לאשר מבצע צבאי, וגם הלחצים מצד שר הביטחון שלו, שמעון פרס לא הועילו. אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה וקיבל רוב מוחץ בעד תוכנית חילוץ.
גם בצה"ל היו חלוקות הדיעות - הרמטכ"ל מוטה גור התנגד נמרצות לכל תוכנית פעולה, אולם האלופים בני פלד ויקותיאל אדם לחצו על כולם לצאת לחילוץ.
לאחר שתוכנית החילוץ קיבלה את אישור הממשלה, המריאו, ב-3 ביולי, ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר משארם א-שייח', וטסו לאנטבה.

מפקד המבצע בשטח היה תא"ל דן שומרון, סגנו אל"מ מתן וילנאי, מפקד כוח גולני אל"מ אורי שגיא, מפקד טייסת הקרנפים סא"ל יהושע שני, מפקד כוח הפריצה סא"ל יונתן נתניהו וסגנו רס"ן מוקי בצר עמדו בראש כוח הפריצה לטרמינל הישן.

על ניהול המבצע מחדר פיקוד במטוס בואינג 707 הופקד אלוף יקותיאל אדם, ראש אג"ם.

במבצע השתתפו לוחמים מסיירת מטכ"ל, הצנחנים וגולני. עוד השתתפו במבצע, רס"ן שאול מופז מפקד כוח אבטחה נייד, אל"מ עמי אילון מפקד הכוח האווירי של המבצע, סרן אפי פיין (איתם) מפקד סיירת גולני, אל"מ אהוד ברק עוזר ראש אמ"ן למבצעים, רס"ן עמירם לוין האחראי לתכנונים מבצעיים של סיירת מטכ"ל, סא"ל ד"ר ערן דולב ראש הצוות הרפואי, רס"ן ד"ר אפרים סנה ראש הצוות הרפואי של החפ"ק הקדמי, סרן אליק רון חפ"ק של יוני נתניהו, סא"ל נחמיה תמרי ראש כוח השתלטות על בית הנתיבות החדש, סא"ל אמנון הליבני היה הטייס שהכיר את השדה הישן בו שהו החטופים.

הלוחמים הצליחו להגיע בדיוק בזמן שנקבע, ואף הנחיתו את המטוסים בצורה נוחה, למרות שאור שדה התעופה נכבה כאשר הם היו בעיצומה של הנחיתה. אולם כאשר פרצו הלוחמים עם המרצדס והג'יפים, הם פעלו בניגוד לכללים שהם עצמם קבעו. על פי התכנון, היה על הכוח לנסוע עד למקום החטופים ולא להשתהות כלל, גם אם הם בסכנה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה. אולם לפני זמן ההגעה, נתקלו בשני חיילים אוגנדיים, ובמקום להתעלם מהם ולהמשיך בנסיעה, הם פגעו בחיילים במקלע שהרעיש והפנה אליהם את תשומת הלב של האוגנדיים. מוקי בצר המשיך עם חייליו רגלית למקום החטופים ואילו יוני נתניהו רץ אחריהם, אך חייל אוגנדי ירה עליו ממגדל הפיקוח והוא נפצע קשה. יוני מת מפצעיו לפני שפונו החטופים.

בהגיעם לבניין, זיהו החיילים את המחבלים וירו בהם. החטופה אידה בורוביץ' נהרגה מאש המחבלים; גם פסקו כהן נפגע מחילופי אש, כאשר החיילים ירו לעבר מחבל שישב בקרבתו; כאשר נכנסו כוחות צה"ל, התרומם ממקומו צעיר בן 19 בשם ז'אן ז'ק מימוני וחיילי צה"ל ירו בו בטעות.

סמ"ר סורין הרשקו מפלוגת המסייעת (צנחנים) של גדוד 890, נפצע קשה מקליע אקדח ונותר משותק מהצוואר ומטה. הנוסעים הועברו למטוסי ההרקולס שטסו לקניה, שם תידלקו ונסעו היישר לישראל.

ההפתעה והמהירות של צה"ל היו כל כך גדולים, עד שבסיום הפעולה, כאשר שר הביטחון הורה להתקשר לאידי אמין ולהודות לו על עזרתו לחטופים (בהלצה, כמובן), לא ידע אידי אמין כלל על המבצע והזכיר לישראל כי "מחר מסתיים האולטימטום של המחבלים על כל המשתמע מכך".

אחת החטופות, דורה בלוך בת ה-75, שאושפזה בבית חולים מקומי בקמפלה לפני המבצע, נרצחה בהוראתו של אידי אמין (רק לאחר קץ שלטונו של אמין הוחזרה גופתה לישראל).

השם שניתן למבצע בעת ההכנות אליו היה "מבצע כדור הרעם". לאחר המבצע ניתן לו השם "מבצע יונתן", על-שמו של יונתן נתניהו, ובעיקר נודע המבצע בישראל ובעולם כ"מבצע אנטבה".

הלוחמים השמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה על מנת למנוע מרדף אפשרי אחרי מטוסי חיל האויר.

[עריכה] אבידות

כאמור לעיל, במהלך המבצע נהרגו יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וסמ"ר סורין הרשקו נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבעת גפיו. שלושה בני ערובה נהרגו (אידה בורוביץ', פסקו כהן וז'אן ז'ק מימוני), ואחת (דורה בלוך) נרצחה לאחר מכן. 6 בני ערובה נוספים נפצעו. כמו כן, נהרגו כל המחבלים החוטפים וכ-20 חיילים אוגנדים.

[עריכה] תגובות למבצע

בעולם המערבי זכתה ישראל להערצה על התעוזה של מדינת ישראל ולהערכה על הביצוע של צה"ל. צרפת הביעה סיפוק על חילוץ בני הערובה; גרמניה כינתה את המבצע "פעולת חירום והגנה עצמית"; שווייץ בירכה את ישראל; בעיקר התפעלו מהמבצע בבריטניה ובארצות הברית, שקראו למבצע זה "משימה בלתי אפשרית"; בארצות הברית ראו סמליות מסוימת בתאריך שחרור החטופים - הארבעה ביולי - יום העצמאות המאתיים שלהם.

הגוש הקומוניסטי והעולם הערבי גינו את הפעולה. מצרים, סוריה, עירק ותימן, שחלקן יצאו בשעת החטיפה וגינו את החוטפים, הפכו את עורן כאשר גינו לפתע את פעולת צה"ל כהפקרת חיי אדם ופגיעה בלוחמי חירות. ברית המועצות האשימה את ישראל בחדירה למדינה חופשית, שוחרת שלום ופגיעה בריבונותה. אפילו האו"ם גינה את ישראל, כאשר מזכירו, קורט ולדהיים, הגדיר את הפעולה "תוקפנות משוועת".