ביטחון ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תפישת הביטחון של מדינת ישראל מבוססת על צורך אחד עיקרי - הגנתה של מדינת ישראל והאינטרסים שלה בפני איומים אפשריים. גישה הגנתית זו הנחתה את גיבושה של תפישת הביטחון של המדינה והמדינה בדרך, החל מתחילת המאה ה-20, ובהתאם לה מתבצע כל תהליך הקבלת ההחלטות של גורמי הביטחון בישראל.

בהתאם לתפישה זו, ניתנת עדיפות לפעילויות של הרתעה וסיכול, על פני פעילויות התקפיות. גם כאשר ביצעה מדינת ישראל פעולות שעשויות להיתפש כחורגות מכלל זה, (כמו פעולות התגמול בשנות ה-50, או היציאה למלחמת ששת הימים ומלחמת שלום הגליל), הן בוצעו משום שלתפישת מקבלי ההחלטות באותו הזמן נדרשו הפעולות ההתקפיות הללו לצורך הגנת המדינה והאינטרסים שלה.

תפישת הבטחון של ישראל מתמקדת במתן מענה לשני סוגי איומים: איום קיומי - כלומר: הגנה מפני מדינות אויב הקמות עליה להשמידה, איום הטרור - פעולות איבה וטרור כנגד העורף על מנת לשבור את החברה הישראלית. האיום הקיומי מתפצל לשני סוגי איום: פלישה צבאית קרקעית גדולה (כמו במלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור) והתקפת טילים כולל נשק לא קונבנציונלי (כמו במלחמת המפרץ). כל איום מצריך יכולות שונות ואמצעים שונים והסבירות של כל איום משפיעה על חלוקת התקציב ובניית תפישת הבטחון הקונקרטית ותורת ההפעלה של צה"ל. הנחת היסוד של מדינת ישראל היא שאסור לה להפסיד אף מלחמה, שכן כשלון בבלימת האיומים הקיומיים כנגד ישראל פירושו השמדתה.

עקרונות נוספים של תפישת הביטחון של ישראל הם ממלכתיות (כלומר הכפפתם של כל גורמי הביטחון למדינה ואיסור הקמתן של מליציות אזרחיות), ושילוב נרחב של נושא הביטחון בהוויה הישראלית (גיוס חובה לצה"ל, סמיכות האירועים בין יום הזיכרון ויום העצמאות וכדומה).

[עריכה] ציוני דרך בתולדות ביטחון ישראל

[עריכה] בראשית הציונות

מתחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, נאלצו המתיישבים להתמודד עם הצורך להתגונן בפני איומים ביטחוניים, בעיקר מצד גורמים לאומיים ערביים שהתנגדו להקמת המדינה. הבעיה העיקרית שבפניה ניצבו החלוצים העבריים בסוף המאה ה-19 הייתה שרובם היו נעדרי כל ניסיון בטחוני או צבאי, וכך, למרות אומץ ליבם ונחישותם, הם נאלצו בעיקר להסתגר ביישוביהם ולהתגונן. ייתכן שבעובדה זו נעוצה תחילתה של התפישה ההגנתית ביסודה של הציונות, משום שבדרכם האופיינית, הפכו חלוצי העליות הראשונות את הצורך המעשי לפן באידאולוגיה שלהם.

[עריכה] "היציאה מהגדר" והתחלת גיבושו של כוח המגן העברי

שינוי בתפישה החל להסתמן בתחילת המאה ה-20, ובעיקר עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לשינוי חברו בעיקר שני גורמים. הראשון הוא עלייתם לארץ של יהודים שהיו בעלי ניסיון צבאי, כמו למשל יוסף טרומפלדור, וסיוע שקיבלה התנועה הציונית בהקמתו ואימונו של כוח מגן של ממש, מצד גורמים בריטיים שתמכו בהקמתה של מדינת היהודים, ובראשם צ'ארלס אורד וינגייט. התהליך הזה הביא להקמתו של ארגון "ההגנה", שלמרות שכפי שמעיד שמו הוא היה ארגון הגנתי בבסיסו, דגלו ראשיו ב-"יציאה מהגדר", דהינו בשימוש בפעילות פרואקטיבית והתקפית כאשר הדבר נדרש.

בשנות ה-30, כאשר פרסם ממשל המנדט הבריטי את ה-"הספרים הלבנים", מצא את עצמו כוח המגן העברי נאבק נגד הבריטים שנחשבו עד אז כבני בריתו. המצב הסתבך עוד יותר כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ומנהיגי התנועה הציונית ביקשו לשתף את חברי ההגנה במלחמה נגד הנאצים על ידי הקמתה של הבריגדה העברית. מצב פרדוקסלי זה גרם לדוד בן גוריון להכריז כי "נילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה באירופה ונילחם בנאצים כאילו לא היה ספר לבן". בכך נקבעו עוד שני נדבכים חשובים בתפישת ההגנה של ישראל. הראשון הוא התפישה כי על כוח המגן הישראלי להגן על כל יהודי באשר הוא ולא רק על היהודים תושבי הארץ, והשני הוא נכונותה של ישראל להעמיד את כוחות הביטחון שלה לרשות מאבקים בינלאומיים התואמים את ערכיה ואת האינטרס שלה.

[עריכה] התגבשות תפישת הביטחון עקב פעילות של המחתרות העבריות לפני קום המדינה

בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ובעיקר דרך פעילותו של ארגון הפלמ"ח שהיווה למעשה את הזרוע הצבאית של המדינה שבדרך התגבשה התפישה של שילובה של הפעילות הצבאית בפעילויות לאומיות אחרות כמו ההתיישבות והעלייה הבלתי-לגלית. עיקרון זה הפך גם הוא לאחד מנדבכיה החשובים של תפישת הביטחון בישראל השואפת לשלב את העשייה הביטחונית בתור גורם עיקרי בזהותה של המדינה ותרבותה. באותה התקופה החלו להישמע גם קולות אחרים שקראו לגישה התקפית יותר, בעיקר כלפי השלטון הבריטי, דבר שהתבטא בהקמתם של ארגוני האצ"ל והלח"י. ניתן לומר כי המחלוקת שהתגלעה בין ראשיהם של ארגונים אלה לבין ראשי הזרם המרכזי והמתון יותר בתנועה הציונית, מלווים את תפישת הביטחון של ישראל עד היום.

[עריכה] הקמת צה"ל ופרוק הארגונים הצבאיים

התפישה הממלכתית שאפיינה את גישתו של בן גוריון בכל התחומים, הביאה לכך שהוא הורה מיד עם הקמת המדינה על פירוק הארגונים הצבאיים למחצה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י והפיכת צבא ההגנה לישראל לגורם הצבאי היחידי הפועל במסגרת מדינת ישראל. לתפישה זו לא חסרו מתנגדים והיא הובילה בין היתר לפרשת הספינה אלטלנה. בפני בן גוריון ומפקדיו של הצבא הצעיר עמד אתגר לא פשוט של הפיכת כוח מגן צבאי למחצה לצבא ממלכתי ומאורגן. לצורך העמידה במשימה זו, הם נעזרו בניסיון המועט שצברו לוחמי הבריגדה היהודית, וכן ביהודים בעלי ניסיון צבאי שעלו לארץ (ביניהם למשל מקימיו של חיל האוויר הישראלי שרובם קיבלו את הכשרתם בחיל האוויר המלכותי הבריטי, או האלוף דוד מרכוס שהשתתף בקרבות באירופה כקצין בצבא האמריקאי). בתהליך שלווה בקשיים לא מועטים, התגבש לבסוף צה"ל לידי צבא של ממש, ובמקביל התגבשו גם עיקרי תפישת הביטחון של ישראל באופן שנותר על כנו כמעט ללא שינוי עד לימינו. חלק מגיבוש התפישה הזאת היה גיבוש ה-"קאזוס בלי" של ישראל, כלומר הגדרת התנאים שבהם תצא ישראל למלחמה מיוזמתה. בין התנאים הללו ניתן למנות, הטלת מצור ימי או אווירי על המדינה, ופגיעה במקורות המים שלה. בהתאם לתנאים אלו יצאה ישראל פעמיים למלחמה כנגד מדינות שכנות, פעם אחת במבצע קדש ופעם נוספת במלחמת ששת הימים. נסיבות היציאה למלחמת שלום הגליל נחשבות בעיני רבים כחריגה מכללי הקאזוס בלי.

[עריכה] השאיפה לעליונות צבאית

מאז הקמת המדינה, הנחתה את מנהיגיה התפישה כי היות שצה"ל הוא צבא קטן יחסית לצבאות המדינות הנמצאות בעימות עם ישראל, עליו לשאוף לעליונות איכותית משמעותית עליהם. תפישה זו הביאה לשימת דגש על הצטיידות בנשק מתקדם, הן מפיתוח עצמי והן על ידי רכש ממדינות אחרות, ועל פיתוח ושיפור היכולות האנושיות של החייל הישראלי. יתרון זה הלך והתעצם במשך השנים כאשר הוא מגובה ללא ספק בפיתוח היתרון האיכותי של ישראל גם בתחומים אחרים כמו תעשייה ומדע. מגמה זו קבלה משנה תוקף לאחר מלחמת ששת הימים, עקב הקשרים ההדוקים שנרקמו בין ישראל לארצות הברית, שהביאו לציודם של כוחות הביטחון הישראלים בנשק אמריקאי מתקדם.

[עריכה] מערכת הביטחון בישראל

ערך מורחב – מערכת הביטחון בישראל

הארגונים הנכללים במערכת הביטחון בישראל הם:

משרד הביטחון: המשרד הממשלתי המפקח על פעולת הצבא, ועוסק בפעולות אזרחיות הקשורות לתפעול הצבא, כגון רכש ושיקום. במסגרת משרד הביטחון פועל המלמ"ב - הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, שאחראי על אבטחת משרד הביטחון עצמו ועל אבטחת התעשיות הביטחוניות.
צבא ההגנה לישראל (צה"ל): צבאה של מדינת ישראל.
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד"): ארגון הביון של המדינה, הממונה על איסוף מידע אזרחי וצבאי ופעולות בטחון חשאיות מחוץ לגבולות המדינה.
שירות הביטחון הכללי (השב"כ): נועד להגן על המדינה מפני חתרנות פנימית המסכנת את ביטחונה. בפועל תפקידו כולל גם סיכול טרור שמקורו בשטחים.
המשרד לביטחון פנים: המשרד הממשלתי המפקח על פעולתם של משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר.
משטרת ישראל: המשטרה של מדינת ישראל, העוסקת בביטחון פנים - מניעה של מעשי פשע ולכידת עבריינים.
- משמר הגבול: הזרוע הקרבית של משטרת ישראל, שפעולותיה כוללות שמירה על הגבולות, לוחמה בטרור, שיטור כפרי ועתודה כללית לאירועי חירום.
- המשמר האזרחי: גוף התנדבותי המסייע למשטרה בעבודתה השוטפת. הגוף פועל במסגרת "ענף קהילה ומשמר אזרחי" במשטרה.
שירות בתי הסוהר (שב"ס): הגוף האחראי על הפעלת בתי הסוהר בישראל.