מפד"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מפלגה דתית לאומית (מפד"ל)

איפיון:	מפלגה ציונית-דתית, מאז שנות ה-80 נוטה לימין.
כנסות:	השלישית (1956) ואילך
מנהיגים:	יוסף בורג, חיים משה שפירא, זרח ורהפטיג, זבולון המר, הרב יצחק לוי, אפי איתם, כיום: זבולון אורלב
שיא כוחה:	12 מנדטים בכנסת ה-4 (1959), ה-5 (1961), ה-7 (1969) וה-9 (1977)
נוצרה מתוך:	המזרחי והפועל המזרחי
התמזגה לתוך:	רשימת האיחוד הלאומי והמפד"ל

מפד"ל - המפלגה הדתית לאומית היא מפלגה ישראלית. הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". המפד"ל היא מפלגה ציונית דתית במדינת ישראל. המפד"ל מאמינה בציונות, יהדות, תורה ואהבת ישראל. כיום היא משויכת לצד הימני של הקשת הפוליטית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מפלגה מתונה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.

[עריכה] מדיניות המפלגה

הקטע שפותח את מצע המפד"ל מעיד על עיקרי האידאולוגיה שלה:

"מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת:

הנאמנות לתורת ישראל
הנאמנות לעם ישראל
והנאמנות לארץ ישראל

מפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה: הן בשל היותה שלב מכריע בתהליך צמיחת גאולתנו, והן בשל היותה כלי מחזיק ברכה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, ולייסוד חיים ממלכתיים לאור תורת ישראל. מפדל רואה במרכזיותה של מדינה ישראל את הבטחת אחדותו ושלמותו של העם היהודי, בארץ ישראל ובתפוצות הגולה." (לנוסח המלא)

[עריכה] במישור המדיני

המפד"ל ניצית בעמדותיה, תומכת בהתנחלויות ומתנגדת למדינה פלסטינית. המפד"ל מאמינה בארץ ישראל השלמה ובכך שאסור להקים יישות ערבית מדינית ממערב לירדן. למרות זאת, מפד"ל מוכנה להעניק אוטונומיה לפלסטינים, בתנאי שהשליטה המדינית-בטחונית תישאר בידי ישראל והפלסטינים יחדלו מהטרור כנגד ישראל.

בעשורים האחרונים מפד"ל עודדה את בני הציונות הדתית להתגייס לשירות קרבי בצה"ל וראתה את השירות בו כחובה מוסרית ואף כמצווה. לשם כך הוקמו עשרות מכינות צבאיות וישיבות הסדר המשלבות שירות צבאי עם לימוד תורני, וכן הכשרה של דור המפקדים הבא עם פוטנציאל לקצונה. כיום יש ל"כיפות הסרוגות" נוכחות גבוהה ביחידות הקרביות של צה"ל ובשדרת הפיקוד הזוטר. כמו כן, במטכ"ל ישנם מספר קצינים בכירים חובשי כיפות (כגון האלוף אלעזר שטרן). למרות התנגדותה לתוכנית ההתנתקות המפד"ל כמפלגה התנגדה לסרבנות.

[עריכה] במישור דת-מדינה

אחת המטרות העיקריות של המפד"ל היא לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל ועל מחויבותה לערכי הציונות והיהדות. את מטרה זו היא פועלת להשיג במספר דרכים עיקריות:

שכנוע והדברות עם הציבור המסורתי והציבור החילוני.
חינוך יהודי.
חקיקה בכנסת.
הקמת מסגרות חינוך יהודיות (ישיבות, ישיבות הסדר, תנועות נוער, גרעיני התיישבות) שישתלבו בכל מערכות המדינה (צבא, שלטון, מנהל ציבורי, ארגונים התנדבותיים, מערכת החינוך) וינסו להשפיע מבפנים (בדרכי נועם).
השגת תקציבים למטרות אלה.

[עריכה] במישור החברתי-כלכלי

המפד"ל מגדירה את עצמה כמפלגה חברתית ולכן פועלת להגנה על החלשים בחברה, בעיקר באמצעות חקיקה. בשתי הכנסות האחרונות (ה-15 וה-16) הייתה המפד"ל המחוקקת המצטיינת בתחומים אלה. למפד"ל אין אידאולוגיה כלכלית שלמה ומגובשת (כגון קפיטליזם, סוציאליזם וליברליזם) אם כי היא תומכת בקונספט של מדינת רווחה ובפעולותיה ניכרת נטייה לכוון הסוציאל-דמוקרטי.

בהיותה בממשלה, התיקים המועדפים על המפד"ל הם משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הרווחה ומשרד הדתות (כיום תת-תיק במעמד של סגן-שר במשרד ראש הממשלה). מפד"ל רואים במשרדים האלה את הכלים לקיים את היעדים ששמה לעצמה במצע.

[עריכה] היסטוריה

המפד"ל נוצרה ב-1956 כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי.

עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז וישבה בקואליציה עם מפא"י ולאחר מכן עם המערך. תנועת גוש אמונים השפיעה גם על המפד"ל שהחלה לנקוט בקו יותר דתי ויותר נצי, עקב ההתעוררות המשיחית במחנה הציונות הדתית. באותה תקופה החל לעלות כוחם של הצעירים, בראשות זבולון המר.

ב-1977 הביאה המפד"ל להפלת ממשלת רבין עקב סירובה לתמוך בממשלה במסגרת הצבעת אי-אמון שהעלתה אגודת ישראל בעקבות הגעתם של מטוסי F-15 לארץ בשבת. אחרי הבחירות הצטרפה המפד"ל לממשלתו של מנחם בגין.

ניתן לראות שהבחירות לכנסת העשירית, שנערכו בשנת 1981, היוו נקודת מפנה במעמדה של המפד"ל, משום שמבחירות אלה ואילך הפכה ממפלגה גדולה יחסית, בת 12 מנדטים, למפלגה קטנה, בת 6 מנדטים. תוצאה זו נובעת ממעבר של בוחרי המפד"ל לשני כיוונים:

לכיוון העדתי, שיוצג תחילה על-ידי תמ"י, ולאחר מכן על-ידי ש"ס.
לכיוון הלאומי, שיוצג על-ידי "התחיה", אליה עבר ח"כ חנן פורת. שעזב את המפלגה ועבר לתחיה. הדבר הזה נתן מספיק הצדקה למצביעי מפד"ל רבים. עד לאותו פיצול, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות בתוך המפלגה פנימה, שניהלו ביניהן את כל המאבקים האידאולוגיים הללו. הפרישה של פורת הייתה זעזוע משמעותי, והחלה רצף של שינויים, פיצולים ואיחודים שהובילו את המפלגה לימין המפה הפוליטית.

בשנות ה-80 ובשנות ה-90 חלו גלי פרישות ופיצולים במפד"ל, הבולטים שבהם:

במאי 1981 פרש אהרון אבו חצירא והקים את סיעת תמ"י.
ב-1983 הרב חיים דרוקמן ופעילים מהפד"ל הקימו את תנועת מצ"ד, ובהמשך חברו לפא"י בהקמת מפלגת מורשה, שהתפרקה ב-1986.
ב-1999 פרשו חנן פורת וצבי הנדל מהמפד"ל והקימו את מפלגת תקומה.
ב-2005 פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת.

ב-1986 החליף זבולון המר את ד"ר יוסף בורג בהנהגת המפד"ל.

ב-1992 המפד"ל לראשונה ישבה באופוזיציה בעקבות הקו הניצי שלה שלא תאם את עמדות ממשלת רבין. ב-1996 חזרה לקואליציה, בממשלת בנימין נתניהו. מפד"ל ישבה בקואליציה גם במסגרת ממשלת אהוד ברק אך פרשה בעקבות פסגת קמפ דייוויד.

ב-1998 נפטר המר בעודו מכהן בתפקיד שר החינוך, החליף אותו בראשות המפלגה הרב יצחק לוי.

לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה העמידה לראשונה המפד"ל איש צבא בכיר לעמוד בראשה, עת נבחר אפי איתם לראשות המפלגה. איתם, תא"ל במילואים ונץ מדיני בדעותיו, נתפס כשינוי מרענן בקרב עסקנות המפלגה הותיקה, שיוכל להפיח רוח חיים בשורותיה. ואולם מתנגדיו במפלגה ובציבור הכללי הצביעו על נטיות משיחיות לכאורה הטמונות בו, במיוחד על רקע ראיון עמו בהארץ שזכה להדים רבים. בבחירות עצמן זכתה המפלגה לשישה מנדטים, שהיוו אכזבה לעומת הציפיות המוקדמות ממנהיגותו של איתם, אך עדיין בישרו על עלייה בכוחה של המפלגה. לראשונה זה שנים רבות נכללה אישה בין נציגי המפלגה, עם היבחרה של גילה פינקלשטיין לכנסת.

המפד"ל הייתה חברה בממשלת שרון עד לחודש נובמבר 2004, והחזיקה בשני תיקים בממשלה: אפי איתם היה שר השיכון וזבולון אורלב היה שר הרווחה. הרב יצחק לוי היה סגן שר במשרד ראש הממשלה והיה אחראי בפועל לתיק משרד הדתות.

אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, אך שאר חברי המפלגה - בראשות זבולון אורלב - החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא - תיכנס מפלגת העבודה. בספטמבר 2004 התכנס מרכז המפלגה והעדיף את עמדתו של אורלב, שגרס כי יש להישאר כל עוד אפשר למנוע את תוכנית ההתנתקות ובתנאי שיערך משאל עם, מאשר עמדתו איתם, שדרש לפרוש ברגע שתחל החקיקה על הפיצויים. ב-9 בנובמבר 2004 הגישה המפד"ל את התפטרותה מהממשלה, בגלל אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת ודחיית בקשתם לביצוע משאל עם על ידי ראש הממשלה.

ב-14 בפברואר 2005 בעקבות המחלוקת האידאולוגית וקרע בין איתם לאורלב ומרכז המפלגה, ובעקבות החלטת בית הדין של המפד"ל להדיח את אפי איתם מתפקיד יושב ראש המפד"ל, פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

ב-12 בינואר 2006 בחרה המפד"ל את מועמדיה לקראת הבחירות לכנסת ה-17. כראש הרשימה נבחר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב. שאול יהלום וגילה פינקלשטיין, מצטייני החקיקה של הכנסת ה-16, נדחקו למקומות לא ריאליים.

ב-9 בפברואר הכריזה המפד"ל על ריצה ברשימה משותפת לכנסת ה-17 ביחד עם סיעת האיחוד הלאומי. המפד"ל קיבלה 7 מתוך 15 המקומות הראשונים ברשימה המשותפת, ואולם לבסוף זכתה בשלושה מנדטים בלבד, עקב הישגיה המאכזבים של הרשימה המשותפת, שזכתה לתשעה מנדטים.

[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת

הכנסת ה-3 (1955)
11 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, מרדכי נורוק, משה קלמר, יצחק רפאל, חיים משה שפירא

הכנסת ה-4 (1959)
12 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, מרדכי נורוק, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, בנימין שחור, חיים משה שפירא

הכנסת ה-5 (1961)
12 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, אהרן-יעקב גרינברג^[2], זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, מרדכי נורוק^[1], טובה סנהדראי, משה קלמר^[2], יצחק רפאל, שלום אברהם שאקי^[1], בנימין שחור, חיים משה שפירא
1. ^ ב-8 בנובמבר 1962 נפטר מרדכי נורוק. החליף אותו שלום אברהם שאקי.
2. ^ ב-2 באפריל 1963 נפטר אהרון יעקב גרינברג. החליף אותו משה קלמר.

הכנסת ה-6 (1965)
11 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, שבתאי דון-יחיא^[1], זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ^[1], מיכאל חזני, דניאל-יצחק לוי, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, בנימין שחור, חיים משה שפירא
1. ^ ב-1 בדצמבר 1965 פרש מהכנסת שבתאי דון יחיא. החליף אותו פריג'א זוארץ.

הכנסת ה-7 (1969)
12 מנדטים: יוסף בורג^[1], יהודה בן-מאיר^[4], שלמה-ישראל בן-מאיר^[4], יוסף גולדשמידט^[1], זבולון המר, זרח ורהפטיג^[2], מיכאל חזני, דניאל יצחק לוי, אברהם מלמד^[2], משה צבי נריה, טובה סנהדראי, שמחה פרידמן, יצחק רפאל, אבנר-חי שאקי^[3] ^[5], בנימין שחור, חיים משה שפירא ^[3]
1. ^ ב-15 בדצמבר 1969 פרש יוסף בורג מהכנסת. החליף אותו יוסף גולדשמידט.
2. ^ ב-15 בדצמבר 1969 פרש זרח ורהפטיג מהכנסת. החליף אותו אברהם מלמד.
3. ^ ב-16 ביולי 1970 נפטר חיים משה שפירא. החליף אותו אבנר חי שאקי.
4. ^ ב-4 באפריל 1971 נפטר שלמה ישראל בן מאיר. החליף אותו בנו, יהודה בן מאיר.
5. ^ ב-22 במאי 1973 פרש אבנר חי שאקי מהמפד"ל והקים סיעת יחיד.

הכנסת ה-8 (1973)
10 מנדטים: אהרון אבוחצירא, אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, זבולון המר, זרח ורהפטיג, יעקב מיכאל חזני^[1], אברהם מלמד, שמחה פרידמן^[1], יצחק רפאל, פנחס שינמן
1. ^ ב-2 ביולי 1975 נפטר יעקב מיכאל חזני. החליף אותו שמחה פרידמן.

הכנסת ה-9 (1977)
12 מנדטים: אהרון אבוחצירא, אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, דוד גלס, חיים דרוקמן, זבולון המר, זרח ורהפטיג, אברהם מלמד, בן-ציון רובין, שרה שטרן קטן, פנחס שינמן

הכנסת ה-10 (1981)
6 מנדטים: אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר^[2], חיים דרוקמן^[1], זבולון המר^[2], אברהם מלמד
1. ^ ב-10 באוקטובר 1983 פרש מהמפד"ל והקים סיעת יחיד (מפלגת מצ"ד).
2. ^ פרשו מהמפד"ל ב-29 במאי 1984 והקימו את סיעת גשר - מרכז ציוני דתי. חזרו למפד"ל ב-12 ביוני 1984.

הכנסת ה-11 (1984)
4 מנדטים: יוסף בורג, דוד דנינו, חיים דרוקמן^[1], זבולון המר, אבנר חי שאקי
1. ^ ב-29 ביולי 1986 עזב את סיעת מורשה והצטרף למפד"ל.

הכנסת ה-12 (1988)
5 מנדטים: יגאל ביבי, זבולון המר, יצחק לוי, חנן פורת, אבנר חי שאקי

הכנסת ה-13 (1992)
6 מנדטים: יגאל ביבי, זבולון המר, שאול יהלום, יצחק לוי, חנן פורת, אבנר חי שאקי

הכנסת ה-14 (1996)
9 מנדטים: יגאל ביבי, שמריהו בן-צור, אליהו גבאי^[2], זבולון המר^[2], צבי הנדל^[3], שאול יהלום, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי^[1], חנן פורת^[3], אבנר חי שאקי, אברהם יצחק שטרן^[1]
1. ^ ב-12 במאי 1997 נפטר אברהם שטרן. החליף אותו ניסן סלומינסקי.
2. ^ ב-20 בינואר 1998 נפטר זבולון המר. החליף אותו אליהו גבאי.
3. ^ פרשו מהמפד"ל ב-4 במרץ 1999 והקימו את סיעת אמונים (תקומה).

הכנסת ה-15 (1999)
5 מנדטים: זבולון אורלב, יגאל ביבי, חיים דרוקמן, שאול יהלום, יצחק לוי^[2], נחום לנגנטל^[2]
1. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ניסן סלומינסקי, גילה פינקלשטיין, אליהו גבאי, שמריהו בן צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן).
2. ^ ב-15 ביולי 1999 פרש יצחק לוי מהכנסת בעקבות מינויו לשר השיכון והבינוי. החליף אותו נחום לנגנטל.

הכנסת ה-16 (2003)
6 מנדטים: זבולון אורלב, אפי איתם^[2], שאול יהלום, יצחק לוי^[2], ניסן סלומינסקי, גילה פינקלשטיין
1. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אליהו גבאי, יגאל ביבי, שמריהו בן צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן).
2. ^ פרשו מהסיעה ב-21 במרץ 2005 והקימו את סיעת התחברות (ציונות דתית לאומית מתחדשת).

הכנסת ה-17 (2006) במסגרת האיחוד הלאומי והמפד"ל
3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, אליהו גבאי
1. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: גילה פינקלשטיין, שאול יהלום, מרדכי יוגב, שמריהו בן צור (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את מועמדי האיחוד הלאומי, ראו כאן).