יחסי ישראל-ארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
  |
|
 |
|
| ישראל | ארצות הברית |
היחסים בין ישראל ובין ארצות הברית נחשבים מאז סוף שנות השישים ליחסי החוץ הקרובים ביותר שמדינת ישראל מקיימת ואילו מבחינת ארצות הברית נחשבים יחסים אלו ל"יחסים מיוחדים" שהקרבה בהם שנייה רק לקרבת היחסים עם בריטניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] עד למלחמת העולם השנייה
ההתעניינות האמריקאית בארץ ישראל החלה עוד במאה ה־19 אולם למרות ייסודה של הקונסוליה האמריקאית בירושלים בשנת 1844, ביקורו של מארק טוויין בשנות השישים של המאה ה־19 והקמת מספר מושבות אמריקאיות בארץ ישראל בסוף המאה ה־19, הבדלנות האמריקאית מנעה קשרים משמעותיים בין ארצות הברית והארץ. התפתחות משמעותית ביחסים אלו הייתה רק בזמן מלחמת העולם הראשונה כאשר הנרי מורגנטאו (האב), שהיה שגריר ארצות הברית באימפריה העותמאנית, דיווח לארגונים היהודיים בארצות הברית על המצב הקשה של היישוב היהודי בארץ. הארגונים גייסו מגבית חירום (שהפכה לאחר מכן לג'וינט), העבירו את הסיוע לארץ (באמצעות הצי האמריקאי) וחילקו אותו בסיוע הקונסול בירושלים. כחלק מסיוע זה אף העביר הצי חלק ממגורשי מושבות הדרום צפונה ובכך מנע את גירושם מהארץ. ב־3 במרץ 1919 הודיע נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על תמיכתו בהקמת קהילה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1922 הועברה בקונגרס האמריקאי הצעה התומכת ב"בית לאומי" ובשנת 1924 נחתם הסכם בין בריטניה לארצות הברית בנוגע לארץ ישראל אשר סעיף 7 בו שמר על האינטרסים של ארצות הברית בארץ.
לאחר מלחמת העולם וקבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחלשו מאוד הקשרים בין הארץ וארצות הברית. הדבר נבע בעיקר מתהליך ההתבדלות שעברה ארצות הברית לאחר מלחמת העולם וכתוצאה מהתייחסותה למזרח התיכון כאזור השפעה בריטי. הפעילות המשמעותית היחידה ששרדה הייתה פעילותה הרפואית של הדסה וכן פעילות גיוס כספים של התנועה הציונית בארצות הברית.
רק כאשר התגברו רדיפות הנאצים אחר היהודים בסוף שנות השלושים, החלה לגלות ארצות הברית שוב עניין מסויג. לחץ יהודי בארצות הברית הביא את הממשל לפרסם באוקטובר 1938 הצהרה כי בניגוד לטענותיהם אין ארצות הברית רשאית להתנגד לשינוי כתב המנדט ולשינוי המדיניות הצפוי של בריטניה. לעומת זאת, רוזוולט הציע לבריטניה בסוף השנה כי חלק מערביי ארץ ישראל יועברו למדינות ערב השכנות (הצעה שנדחתה על הסף על ידי בריטניה). בתחילת 1939, לקראת פרסום הספר הלבן השלישי, לחצה דעת הקהל האמריקאית והקונגרס על בריטניה למנוע את פרסומו, מחלקת המדינה המשיכה במדיניות של אי התערבות ואף טענה כי יש לקחת בחשבון את האינטרסים הערביים. פרסום הספר הלבן לא נתקל בהתנגדות פומבית של הממשל (אף על פי שהנשיא הביע התנגדות באופן לא פומבי) והספר הושפע רק במעט (בעיקר בהוספת אפשרות אישור הנציב העליון לקניית חלק מהאדמות) מעמדת ארצות הברית.
[עריכה] ממלחמת העולם השנייה למלחמת ששת הימים
עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכנסו חוקי הנייטרלות של ארצות הברית לתוקף, בעוד שארץ ישראל נחשבה (בגלל היותה תחת מנדט בריטי) כנמצאת במלחמה. מצב זה בצירוף הגורמים הבדלניים החזקים בארצות הברית, העמדה האנטי ציונית של מחלקת המדינה והקשיים הניכרים בתקשורת בעקבות המלחמה גרם לחוסר פעילות של ארצות הברית בשלב הראשון. לעומת זאת, מכוני מחקר פרטיים וציבוריים רבים שעסקו בתכנון המצב העולמי לאחר המלחמה, כללו בהצעותיהם גם את פתרון בעיית ארץ ישראל. באמצע 1941 חלה עליה בהתעניינות הציבורית בארצות הברית בנעשה בארץ ישראל בעקבות פעילות של ועד החירום הציוני והוועד האמריקאי למען ארץ ישראל, דבר שהביא את הנציגויות הערביות והמוסלמיות במדינה למחות. בשנת 1943 חלה עלייה ניכרת בהתעניינות של הממשל בארץ ישראל בעקבות התגברות האינטרסים שלו באזור (כיבוש צפון אפריקה, שימוש באיראן להעברת הסיוע לברית המועצות ועלייה ניכרת בקניית נפט מסעודיה), עליה זו בהתעניינות נוצלה על ידי בריטניה לניסוח הצהרה אנטי ציונית משותפת שנועדה להבטיח את הפיכת ארץ ישראל למדינה ערבית, הצהרה זו נחסמה ברגע האחרון על ידי פעילות ציונית נמרצת אולם נותרה תלויה ועומדת. התגברות הידיעות על השואה ובעקבותיהם התגברות הפעילות הציונית בארצות הברית בשנת 1944 הביאו לעמדה פרו ציונית יותר ויותר של דעת הקהל בארצות הברית, דבר שהתבטא בין השאר בפעילות ניכרת בקונגרס (כולל העלאת הצעת חוק פרו ציונית שנחסמה על ידי הממשל) והכנסת קריאה להקמת קהילה (יהודית) בארץ ישראל במצעי שתי המפלגות בארצות הברית לקראת הבחירות בסוף שנה זו. מצב זה הביא לכך שבריטניה נאלצה להתחייב לכבד את אישורי העלייה גם לאחר שתוקפם היה אמור לפוג לפי הספר הלבן ב־31 במרץ 1944. לעומת זאת, לאחר ועידת יאלטה בתחילת 1944, נפגש רזוולט עם אבן סעוד והבטיח לו כי יתחשב באינטרסים הערביים בארץ ישראל.
החל מסוף 1944 החלו להיחשף מחנות ההשמדה על ידי כוחות בעלות הברית, והתמונות המזוויעות שהתגלו בהם השפיעו השפעה ניכרת על דעת הקהל האמריקאית. במצב העולמי שנוצר לאחר המלחמה לא יכלה בריטניה לעמוד בלחץ האמריקאי ובסוף 1945 הוחלט על הקמת ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ועדה זו המליצה על חלוקת הארץ ועל אפשור עליית מאה אלף עקורים לארץ ישראל. חוסר שביעות רצונה של בריטניה הביא להקמת ועדת מוריסון-גריידי, ועדה משותפת לה ולארצות הברית, שהציעה לחלק את הארץ תוך שמירה על ממשל בריטי. תוצאות הועדה נדחו על ידי היהודים, הערבים וכן על ידי ארצות הברית (באוקטובר 1946) שדרשה להרשות את הגירת העקורים באופן מיידי. ארצות הברית תמכה בתוכנית החלוקה באו"ם בסוף 1947 אולם מצבו הקשה של היישוב היהודי והערכת ה-CIA כי לא ישרוד את המלחמה, הביא אותה להציע ב־19 במרץ 1948 את החלפת המנדט במשטר נאמנות של האו"ם. עם זאת, מיד לאחר הכרזת העצמאות הכירה ארצות הברית דה פקטו (ובכך הייתה למדינה הראשונה שעשתה כן) בישראל וב־30 בינואר 1949 הכירה בה גם דה יורה.
במהלך מלחמת העצמאות, ארצות הברית צייתה להכרזת אמברגו הנשק של האו"ם וסירבה למכור ציוד צבאי לישראל, בנוסף הערימה קשיים על מתנדבים יהודיים ולא יהודיים שבאו במסגרת המח"ל. כאשר פלש צה"ל לסיני בינואר 1949, דרשו האמריקאים את פינוי האזור. חששם של גורמים בממשל האמריקאי כי ישראל הסוציאליסטית תבחר להסתפח לגוש המזרחי במלחמה הקרה הופג לאחר תמיכתה של ישראל במלחמת קוריאה. במקביל סייעה הקהילה היהודית בארצות הברית לישראל במהלך תקופת הצנע. לאחר המלחמה התנגדה ארצות הברית לפעולות התגמול שביצעה ישראל והסתפקה באמירות רטוריות לגבי זכותן של אוניות ישראליות לעבור בתעלת סואץ.
ב־1951 דחתה ארצות הברית את בקשתה של ישראל לסייע בקבלת הסכם השילומים מגרמניה. לעומת זאת החלה ארצות הברית בסיוע בהיקף קטן (עשרות מיליוני דולרים בשנה) שנשאר בהיקף זה עד לתחילת שנות השבעים. ביולי 1952 הודיע ממשל טרומן כי הוא עדיין מחזיק בדעה המנוגדת לגישת ישראל, כי יש לכונן משטר בינלאומי בירושלים. ב־1953 פעלה ארצות הברית באמצעות אריק ג'ונסטון, שליחו המיוחד של הנשיא, על מנת להביא לחלוקת מי הירדן. אף על פי שתוכנית ג'ונסטון (שגובשה סופית רק ב־1955 ונמסרה לישראל ב־1959) לא התקבלה רשמית, הרי שהמדינות חולקות המים (ישראל, ירדן , סוריה ולבנון) חילקו בפועל עד לסוף שנות השמונים (למעט התקופה של המלחמה על המים) את המים לפי תוכנית זו. כמו כן, המשיכו האמריקאים כל העת בניסיון לתווך בנושא בין ישראל ומדינות ערב.
בארבעת החודשים הראשונים של 1956 פעל שליח אמריקאי מיוחד, רוברט אנדרסון לתיווך בין ישראל ומצרים אולם נכשל. בזמן מבצע קדש פעלה נגדו ארצות הברית תוך הפעלת לחץ על צרפת ובריטניה ומיד לאחריו דרשה ארצות הברית, יחד עם ברית המועצות, כי ישראל תפנה את חצי האי סיני וישראל נאלצה לעשות כן. לעומת זאת, העברת הנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב לארצות הברית הביאה ליצירת קשר מודיעיני בין המדינות.
לאחר ההפיכה בעיראק ב־1958 שהביאה להתמוטטות ברית בגדד החלו היחסים הצבאיים בין שתי המדינות להתחמם, כשארצות הברית רואה בישראל בסיס אסטרטגי שלה באזור.
הקמת הקריה למחקר גרעיני (בסיוע צרפת) בתחילת שנות השישים התגלתה על ידי ארצות הברית ופורסמה לראשונה על ידי מחלקת המדינה בסוף 1960. כתוצאה מחשיפת הכור שלוותה בלחץ אמריקאי, אפשרה ישראל לפקחים אמריקאים לערוך ביקורות בכור אשר נמשכו לפחות עד סוף שנות השישים. הלחץ נמשך עד שבתחילת שנות השבעים הכירה ארצות הברית למעשה ביכולתה הגרעינית של ישראל. במאי 1961 נערכה פגישה ראשונה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות הברית.
ב־12 בדצמבר 1962 נחתמה אמנת הסגרה בין שתי המדינות וב־27 בדצמבר הכריז הנשיא קנדי על כך שלארצות הברית יש יחסים מיוחדים עם ישראל במזרח התיכון כמו שיש לה יחסים מיוחדים עם בריטניה באזורים אחרים בעולם.
במאי 1964 היה לוי אשכול לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי בארצות הברית ונפגש עם נשיא ארצות הברית בבית הלבן.
עד למלחמת ששת הימים, הייתה צרפת ספקית הנשק העיקרית של ישראל. עם זאת החל מתחילת שנות השישים החלה ארצות הברית למכור לישראל נשק, תחילה הגנתי (כמו טילי הוק שנקנו בשנת 1962) ולאחר מכן גם התקפי (טנקי פטון שנקנו בשנת 1965).
[עריכה] ממלחמת ששת הימים עד למלחמת המפרץ
לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ניסתה ארצות הברית למנוע את ההתדרדרות אליה אולם חוסר הצלחתה להביא להסרת הסגר מעל מיצרי טיראן הביאה להסכמה בשתיקה לפעולה הישראלית. במהלך המלחמה הותקפה אוניית הצי האמריקני ליברטי על ידי צה"ל. לאחר המלחמה ניסתה ארצות הברית לחסום את ההשפעה הסובייטית והביאה לקבלת החלטה 242 אולם בשל תוצאות המלחמה נטו מדינות ערב (במיוחד מצרים) לצד הסובייטי שסייע להם להשתקם. מצב זה בצירוף ההתדרדרות החמורה ביחסים בין צרפת וישראל, הביא להידוק היחסים בין ישראל וארצות הברית, כאשר ארצות הברית הפכה יותר ויותר לספקית הנשק העיקרית של ישראל. לעומת זאת סיפוח מזרח ירושלים לישראל נתקל בהתנגדות אמריקאית תקיפה, ב־28 ביוני (יום לאחר הסיפוח) הודיע שגריר ארצות הברית באו"ם כי היא אינה מכירה בו וב־1 ביולי 1969 הודיע מחליפו כי ארצות הברית רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. ב־1969 הייתה שותפה ארצות הברית (יחד עם בריטניה, צרפת וברית המועצות) לשיחות הארבע שנועדו לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי [1] ולאחר מכן מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס הציע בשנים 1969-1971 שלוש תוכנית לפתרון הסכסוך, במיוחד בהקשר למלחמת ההתשה.
במהלך ספטמבר השחור הכריעה בקשה של ארצות הברית בוויכוח הפנימי שנערך בישראל בקשר לתמיכה במלך חוסיין. לאחר מלחמת ההתשה נקלעה הממשל בארצות הברית לבעיות פנימיות (פרשת ווטרגייט), דבר שהקטין את מעורבותו באזור. בעקבות מצב זה, ניסיונותיו של סאדאת להשיג התקדמות מדינית נתקלו בהתעלמות גם מצד ארצות הברית. ב־1972 נוסדה הקרן לשיתוף פעולה מדעי. [2]
מלחמת יום כיפור הביאה להתפתחות משמעותית ביחסים, כאשר ההפתעה במלחמה גרמה לכך שללוחמי צה"ל לא היה מספיק ציוד, העבירה ארצות הברית ציוד ברכבת אווירית דרך אירופה. המלחמה גם גרמה לעלייה משמעותית במתיחות בין ארצות הברית ובין ברית המועצות, כאשר בשיא המשבר, בסוף המלחמה, הועלתה רמת הכוננות בצבא ארצות הברית לרמה 3 (מתוך 5). לאחר המלחמה ניצלה ארצות הברית את המצב לניסיונות שלום שכללו את ועידת ז'נבה (דצמבר 1973) ואת הסכם ההערכות מול סוריה ב־1974, ניסיונות אלו לוו בלחץ מסיבי על ישראל. חרם הנפט הביא גם לחיזוק הגישה הפרו ערבית בארצות הברית, דבר שהביא להתגברות הייצוא למדינות ערב ולעימותים על רקע מכירת נשק אמריקאי מתקדם לארצות אלו שנמשכים עד לימינו. ב־1974, בעקבות התעוררות המאבק למען אסירי ציון הועבר בקונגרס חוק הקורא לשחרורם ומטיל סנקציות על ברית המועצות עד לשחרורם.
במרץ 1975 פרץ משבר ביחסים כאשר ארצות הברית דרשה מישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי ללא הסכם אי לוחמה, משבר זה לווה בהכרזה של הממשל על "הערכה מחדש" ולעומתה מכתב תמיכה בישראל של שלושת רבעי מחברי הסנאט לנשיא. משבר זה הסתיים כאשר הוסכם על נוכחות אמריקאית אזרחית לכאורה במקום, דבר אשר אפשר את הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים ב־1975 (שלווה בחתימת מזכר הבנה בין המדינות שקבעה בין היתר כי ארצות הברית תספק במידת הצורך נפט לישראל) ועודד את יציאת מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטי. כחלק מהתפתחות זו שלח ב־1 בספטמבר 1975 הנשיא ג'רלד פורד מכתב סודי לראש הממשלה יצחק רבין בו התחייב לא רק לאספקת נשק אלא גם לשמירת היתרון האיכותי של ישראל (התחייבות שחוזרת ונשנית מאז) ולכך שלא תיווצר מדיניות אמריקאית חדשה באזור ללא התייעצות עם ישראל.
ב־1977 הועבר חוק בקונגרס האמריקאי המטיל קנסות על חברות אמריקאיות המיישמות את החרם הערבי. בתחילת אוקטובר 1977 נערכה ועידת שלום בינלאומית על הסכסוך הישראלי ערבי בחסות ארצות הברית וברית המועצות בג'נבה. ארצות הברית הייתה המלווה העיקרית של תהליך השלום בין ישראל ומצרים כאשר במהלך ועידת קמפ דייוויד לחץ הנשיא ג'ימי קרטר על הצדדים להגיע להסכם. טקס חתימת הסכמי קמפ דייוויד נערך בבית הלבן ב־17 בספטמבר 1978 והביא לא רק לשלום בין ישראל ומצרים אלא גם לתחילתו של סיוע אמריקאי רציף (לישראל - צבאי בעיקרו) לשתי המדינות. חתימתו הסופית של הסכם השלום ב־26 במרץ 1979 לוותה בהסכם בו התחייבה ארצות הברית לערוב לביצועו, לספק נשק לישראל ולהימנע מאספקת נשק שיסכן אותה. כמו כן, ארצות הברית מימנה את העברת בסיסי חיל האוויר מסיני לתוך הקו הירוק.
ב־3 במרץ 1980 תמכה ארצות הברית בהחלטה 465 של מועצת הביטחון שהצהירה כי אמנת ז'נבה הרביעית מוחלת על השטחים, כולל מזרח ירושלים, אולם לאחר מכן חזר הממשל בו. החל משנת 1981 ניתן הסיוע האזרחי האמריקאי לישראל בצורת מענקים וב־30 באוקטובר בשנה זו נחתם הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל וארצות הברית, הסכם זה בוטל במהרה בעקבות החלת הריבונות הישראלית על הגולן. לעומת זאת תקיפת הכור העירקי ב-7 ביוני הביא למתח ביחסים ולעיכוב אספקת מטוסים לישראל. באותה שנה הביאה גם מכירת מטוסי הריגול מסוג איווקס (AWACS) לסעודיה למתח ביחסים.
מבצע שלום הגליל הביא למתיחות בין ישראל וארצות הברית שראתה בו הפרה של הסכם הפסקת האש בין ישראל ואש"ף שהושג בתיווכה ב־24 ביולי 1981. טבח סברה ושתילה הביא להתדרדרות נוספת ביחסים (ולשליחת כוחות מארינס ללבנון, שנאלצו לסגת משם שנה לאחר מכן בעקבות פיגועי טרור). גם דחייתה של ישראל את תוכנית רייגן ב־1 בספטמבר 1982 שגובשה בעקבות שליחות פיליפ חביב לאזור לא תרמה ליחסים ותוכניות ארצות הברית להתקדמות הוקפאו בשל רצח באשיר ג'ומייל.
ב־1983 התאוששו היחסים, דבר שהתבטא בחתימה על הסכם הדיאלוג האסטרטגי בין המדינות ב־29 בנובמבר. בינואר 1984 נערך תרגיל ימי ואווירי משותף ראשון ולאחר מכן הקימה ארצות הברית מחסני ציוד צבאי בישראל (המחסנים שייכים לארצות הברית אולם חוסכים את זמן ההעברה במידה שמוחלט להעביר את הציוד לישראל).
ב־1985 התייצב הסיוע הצבאי האמריקאי על 3 מיליארד דולר לשנה והוא הפך למענק, בנוסף סייע ארצות הברית לתוכנית הייצוב על ידי מענק של 1.5 מיליארד דולר וסיוע של מומחים כלכליים (אחד מהם, סטנלי פישר, הפך כעבור שני עשורים לנגיד בנק ישראל). בנוסף נחתם ב־22 באפריל 1985 הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות.
ב־21 בנובמבר 1985 חלה התדרדרות משמעותית במצב היחסים בעקבות חשיפת פרשת ג'ונתן פולארד, אזרח אמריקאי שריגל לטובת ישראל ונתפס על ידי ה־FBI (לאחר שניסיונו למצוא מקלט בשגרירות ישראל נכשל). מאז ועד היום, פולארד שוהה בכלא האמריקאי כאשר שוב ושוב נעשים מאמצים ישראליים לשחררו (במיוחד מאז שקיבל אזרחות ישראלית ב־1996).
עד למהפכה האיסלאמית ב־1979 היו יחסי ישראל-איראן טובים, למרות התדרדרות היחסים לאחר המהפכה נשארו מספר קשרים בין ישראלים לשרידי משטר השאה. קשרים אלו היוו את הבסיס לפרשת איראן-קונטראס (הידוע גם כאיראנגייט) במסגרתה מכרה ארצות הברית נשק לאיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי מאמצע אוגוסט 1985 ועד לינואר 1986 כאשר הכסף שהתקבל שימש למימון קבוצות מורדים ניקרגואים בשם קונטרס.
ב־6 במאי 1986 שולבה ישראל בתוכנית מלחמת הכוכבים כאשר נחתם הסכם לפיתוח טיל החץ במסגרתה. במרץ 1987 תמכה ארצות הברית בהסכם לונדון בין ישראל וירדן (הסכם הוכשל בשל סיבות פוליטיות פנימיות בישראל).
ביוני 1987 חתמו המדינות על הסכם להקמת תחנת ממסר של קול אמריקה בערבה, תחנה זו הייתה מיועדת לשדר לאזורים בשליטה סובייטית. הקמת התחנה נתקלה בהתנגדות עזה מצד ארגוני איכות הסביבה ולבסוף בוטלה בתחילת שנות התשעים בעקבות התמוטטות ברית המועצות.
החל מתחילת שנות השמונים, השקיע ישראל בפיתוח מטוס קרב עצמאי, הלביא, פיתוח אשר מומן חלקית על ידי הסיוע האמריקאי. בסוף שנת 1985 גבר הלחץ האמריקאי כנגד המטוס שאמור היה להתחרות בתעשיית המטוסים האמריקאית, לחץ שהביא לביטול הפרויקט לבסוף ב-30 באוגוסט 1987.
בשנת 1988 הוכרה ישראל כ"בעלת ברית עיקרית שאיננה בנאט"ו", דבר שהעניק לה השתתפות בפרויקטים צבאיים אמריקאיים. בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 יזמה ארצות הברית בפברואר-מרץ 1988 תוכנית שלום שנודעה כמסמך שולץ, תוכנית שלא הביאה להתקדמות מעשית. הכרזתו של אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית בנובמבר 1988 הביאה לפתיחת דיאלוג בינו לבין ארצות הברית שהתקיים תוך התנגדות תקיפה של ישראל (הדיאלוג הופסק לאחר הפיגוע בניצנים ב־1990). בשנת 1989 הציע ארצות הברית תוכנית שנודעה כ־4 הנקודות של בייקר (במאי) ואחר כך כ־5 הנקודות של בייקר (בספטמבר), תוכנית שלא התממשה. במקביל הסכימו ארצות הברית וישראל על עריכת בחירות בשטחים אולם הם לא התקיימו בשל מחלוקת על מזרח ירושלים שהתבטא גם בהכרזתו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש ב־3 במרץ 1990 כי מזרח ירושלים איננה חלק ממדינת ישראל. בעקבות פלישת עיראק לכווית העבירה ארצות הברית סוללות פטריוט לישראל, כאשר בפעם הראשונה לוו הסוללות בחיילים אמריקאיים שהגנו על שמי ישראל.
[עריכה] ממלחמת המפרץ עד לפיגועי ה־11 בספטמבר
עוד לפני פריצת מלחמת המפרץ הפעילה ארצות הברית לחץ כבד ביותר על ישראל שלא להגיב לירי אפשרי של טילים מעיראק עליה וזאת במטרה למנוע התפוררות הקואליציה כנגד עיראק, בתמורה התחייבה ארצות הברית לפעול כנגד הטילים במערב עיראק. במהלך המלחמה פעלה אמנם ארצות הברית כנגד הטילים בעיראק ואף הפעילה סוללות טילים בישראל כנגדם אולם למעשה התגלה מאוחר יותר כי פעולות אלו היו בלתי יעילות בעליל. הלחץ האמריקאי מנע מישראל לפעול כנגד עיראק על אף תביעות חוזרות ונשנות של מערכת הביטחון.
לאחר המלחמה ביקשה ישראל לנצל את האיפוק על מנת לקבל סיוע כלכלי אמריקאי לקליטת העלייה הגדולה (אותו ביקשה בסוף 1990, כלומר עוד לפני המלחמה), אולם מטרה זו נתקלה בקשיים מצד האמריקאים שתקפו את ישראל על ההתנחלויות ואף הודיעו כי ינכו מהערבויות את עלותן. מאבק זה נמשך במהלך ביקוריו של ג'יימס בייקר מזכיר המדינה (שבכל אחד מהם הוקמו התנחלויות חדשות), בניסיון של ראש הממשלה יצחק שמיר להפעיל את איפא"ק (השדולה הישראלית בארצות הברית) על מנת ללחוץ על הממשל והגיע לשיאו בנאום ב־12 בספטמבר 1991 שבו תקף ג'ורג' את שמיר על ההתנחלויות, האשים את איפא"ק בפעולה כנגד האינטרסים של ארצות הברית (האשמה ממנה נאלץ לסגת מאוחר יותר בשל טענות על אנטישמיות) עליהם הוא מגן, הציג את מלחמת המפרץ כמיועדת לסיוע לישראל והזכיר את הסיוע הכלכלי המשמעותי לישראל (כאלף דולר לנפש בשנה). במקביל ניצלה ארצות הברית את חיזוק מעמדה כתוצאה מהתמוטטותה הקרבה של ברית המועצות על מנת להביא לכינוס ועידת מדריד בין וישראל ומדינות ערב השכנות. מאמצי התיווך של ארצות הברית כהמשך לוועידת מדריד נתקלו בקשיים משמעותיים מה שהביא להתדרדרות משמעותית ביחסים שבין המדינות.
לאחר בחירות 1992 ומינויו של יצחק רבין לראשות הממשלה חל שיפור ביחסים, דבר שהביא לאישור העברת הערבויות ב־5 באוקטובר (החמישית הראשונה הועברה בדצמבר). עם זאת המאבק על הערבויות נמשך והסתכם לבסוף בקיצוץ של 774 מיליון דולר מה־10 מיליארד שאמורים היו להינתן לישראל (בפועל ניצלה ישראל רק כ־6.6 מיליארד במהלך חמש השנים שבהן סופקו הערבויות). [3]
ארצות הברית לא שותפה בשיחות שהביאו להסכמי אוסלו אולם למרות זאת החליטו הפלסטינים והישראלים לערוך את טקס החתימה ב־13 בספטמבר 1993 בבית הלבן, דבר שהעניק להסכם הביניים חסות אמריקאית. כמו כן הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב־26 באוקטובר 1994, נחתם בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. גם הסכם קהיר בין ישראל לפלסטינים שנחתם ב־28 בספטמבר 1995, נחתם בבית הלבן.
לפני בחירתו לנשיא תמך ביל קלינטון (בראיון לעיתון Middle East Insight) בהכרה בירושלים כבירת ישראל הבלתי מחולקת ובמרץ 1994 התנגד ממשלו באו"ם להצעת החלטה בנושא גינוי הטבח בחברון בשל סיבה זו. ב־23 באוקטובר 1995 הועבר בארצות הברית חוק המכיר בירושלים כבירת ישראל ומחייב את הממשל להעביר את השגרירות האמריקאית בישראל אליה עד 1999 (ביצוע החוק נדחה כל פעם בחצי שנה ולא התבצע עד היום). במקביל ניהל הממשל האמריקאי מדיניות חצויה (בהתאם למדיניות המעורפלת של ישראל בשנים אלו) לגבי האוריינט האוס שמצד אחד שלל רשמית קיום מרכז פעילות של הרשות הפלסטינית בירושלים ומצד שני פקידיו ביקרו תדיר במקום.
לאחר רצח רבין ביקר ביל קלינטון בארץ והצליח לרגש את העם בישראל כאשר ביטא "שלום, חבר" בעברית בנאום ההספד שלו. לאחר גל פיגועי הטרור במרץ 1996 ארגנה ארצות הברית ועידת אנטי טרור בשארם א-שייח, האופוזיציה בישראל הציגה את מטרת הוועידה כסיוע לבחירתו של שמעון פרס לראשות הממשלה ותקפה את הבטחות ארצות הברית לסיוע לישראל שניתנו בה.
לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה פרצו מהומות מנהרת הכותל, מהומות אלו הביאו את ארצות הברית ללחוץ על ישראל לפנות את חברון, דבר שאכן הביא לחתימת הסכם חברון בינואר 1997. לאחר חתימת ההסכם חלה התדרדרות ביחסי המדינות כאשר נתניהו סירב להיענות לדרישת ארצות הברית להמשיך בתהליך המדיני. לבסוף הביאו הלחץ האמריקאי האינטסיבי את בנימין נתניהו להסכים בסוף 1998 לכינוס ועידת וואי בה נחתם הסכם להתקדמות התהליך המדיני. אולם מצב היחסים המשיך להתדרדר (לאחר שיפור קל בעקבות הוועידה), כאשר נתניהו שמצבו הפוליטי התדרדר נקלע לעימות עם ארצות הברית בעקבות ביקורו של קלינטון בעזה.
בתקופת ממשלת ברק חל שיפור משמעותי ביחסים בין ישראל וארצות הברית. נכונותו של אהוד ברק להגיע להסכמי שלום עם סוריה והפלסטינים הביא את ארצות הברית לנסות ולקדם את התהליך המדיני. תחילה נערכו בתחילת 2000 שיחות בחסות אמריקאית בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה בין ישראל וסוריה אולם הן נכשלו. במקביל נערכו דיונים על מתן סיוע אמריקאי לנסיגה מלבנון בה תמכו, דיונים שלבסוף לא השיגו דבר. שיאו של הניסיון האמריקאי לקדם את התהליך היה בשיחות קמפ דייוויד בין ישראל והפלסטינים שנערכו ביולי 2000 אולם גם שיחות אלו כשלו כאשר האמריקאים מאשימים בכישלון את הפלסטינים. גם לאחר פריצת אינתיפאדת אל אקצה המשיכו האמריקאים לנסות ולקדם את התהליך, בין השאר על ידי מתווה קלינטון שהוצע בסוף השנה.
עליית האינטרנט וגאות ה-.com שהחלה בסוף שנות התשעים והגיעה לשיאה ב־2000 הביאה לעליה דרמטית במספר החברות הישראליות (רובן חברות היי טק) הנסחרות בבורסת ניו יורק עד כדי כך שהן מהוות את קבוצת המניות הזרות הגדולה ביותר בה.
מכירות נשק ישראלי לסין הביאה למשבר ביחסים הביטחוניים בין המדינות ב־2000, כאשר ארצות הברית הציבה אוליטמטום לישראל להימנע ממכירת מטוס הפלקון לסין. ישראל נאלצה לבסוף לבטל את העסקה דבר שהביא למשבר עמוק ביחסיה עם סין ולתשלום פיצויים גבוה. במהלך השנים שלאחר מכן חסמה ארצות הברית עסקה דומה עם הודו וכן גרמה קשיים ניכרים במכירת נשק ישראלי (שהתחרה בנשק אמריקאי) לתורכיה.
בחירתם של ג'ורג' בוש (הבן) ושל אריאל שרון הביאה לדעיכת ההתעניינות האמריקאית באזור בתחילת 2001.
[עריכה] מפיגועי ה־11 בספטמבר עד לימינו
פיגועי ה-11 בספטמבר הביאו לשינוי משמעותי ביחסים כאשר לאחר כעשור (ממלחמת המפרץ) שבו הושקעו מירב המאמצים בכיוון המדיני, הרי כעת התחזק שוב הגוון הביטחוני שלהם. הפיגועים הביאו את ארצות הברית לאמץ גישות נוקשות יותר (ודומות יותר לאלו של ישראל) ביחס לטרור ולאבטחה (דבר שהביא גם לזכייתם של חברות ישראליות רבות במכרזים ביטחוניים).
הפיגועים אמנם הביאו לשינוי מיידי כמעט במדיניות האמריקאית (בניגוד למקרים דומים בעבר, חיילי צה"ל שנכנסו לשטחי A לפני הפיגועים לא נדרשו על ידי הממשל לצאת משם מיד), אולם ישראל חששה כי תיווצר הפרדה בין טרור מקומי לטרור עולמי, מצב זה הביא את אריאל שרון לנאום את ב־4 באוקטובר 2001 את "נאום צ'כוסלובקיה" בו הודיע כי ישראל תתנגד להקרבתה. עם זאת, במהרה התברר כי חשש זה איננו מעוגן במציאות.
במהלך אינתיפאדת אל אקצה הביעה ארצות הברית תמיכה רבה בישראל (במיוחד החל מפיגועי ה־11 בספטמבר) תוך שהיא מסייעת לה להדוף את ההתנגדויות של גורמים אחרים בקהילה הבינלאומי ובמיוחד בקוורטט (הכולל גם את האו"ם, רוסיה והאיחוד האירופי) למדיניותה. במקביל ניסתה ארצות הברית מספר פעמים לקדם את התהליך המדיני, כאשר בין הבולטים ניתן למנות את נאום בוש (24 ביוני 2002, בו הכריז רשמית בפעם הראשונה על תמיכה במדינה פלסטינית) ומפת הדרכים (הוגשה רשמית ב־30 באפריל 2003, אושרה סופית בועידת עקבה ב־4 ביוני). לעומת זאת, גילתה ארצות הברית חשדנות הולכת וגוברת כלפי יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית, החרימה אותו החל מפרשת קארין A בתחילת 2002 ופעלה למעשה להדחתו ולהחלפתו באבו מאזן עד למותו בסוף 2004.
במהלך מלחמת המפרץ השנייה שיזמה ארצות הברית ב־2003 התכוננה ישראל לספיגת מטחי טילים מעיראק, סיכון שלא התממש. עוד לפני המלחמה ביקשה ישראל סיוע ישיר וערבויות של ממשלת ארצות הברית להלוואות שתיקח על מנת להוציא את המשק הישראל ממיתון. ארצות הברית אישרה חלקית את הבקשה והוחלט על הסכם ערבויות דומה מאוד לזה שהוסכם עליו בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה.
תוכנית ההתנתקות שבוצעה ב־2005 והביאה לנסיגתה של ישראל מרצועת עזה זכתה לתמיכתה של ארצות הברית ובדומה לנסיגה מלבנון נערכו דיונים על קבלת סיוע לה. לאחר ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בתחילת 2006 תמכה ארצות הברית בעמדת ישראל השוללת כל משא ומתן עם הרשות. במהלך מלחמת לבנון השנייה תמכה ארצות הברית בעמדת ישראל שדרשה קבלת ערבויות לנסיגת חיזבאללה.
[עריכה] שיתוף פעולה ביטחוני
בראשית ימי מדינת ישראל לא היה שיתוף פעולה ביטחוני בין המדינות, ארצות הברית הטילה אמברגו על ישראל (כחלק מאמברגו של האו"ם) בזמן מלחמת העצמאות ואמברגו זה היה בתוקף עד לראשית שנות השישים. שיתוף פעולה מודיעיני משמעותי החל בעקבות מסירת הנאום הסודי של חרושצ'וב ב־1956, אולם באותה שנה איימה ארצות הברית מבחינה צבאית על ישראל אם לא תיסוג מסיני.
החל מאמצע שנות השישים הפך שיתוף הפעולה הביטחוני לבסיס היחסים בין המדינות. תחילה הייתה זו המלחמה הקרה ושיתוף הפעולה של מרבית מדינות ערב עם ברית המועצות שהביאו את ארצות הברית לתמוך בישראל אולם שיתוף פעולה זה המשיך והתחזק. שיאו של הסיוע האמריקאי הצבאי היה ברכבת האווירית שסיפקה ציוד צבאי לישראל במלחמת יום כיפור, כמו כן באותה מלחמה מנעה ארצות הברית סיוע סובייטי ישיר לכוחות הערבים על ידי איום בתגובה לכך. לאחר הסכם השלום בין ישראל ומצרים ובעקבות החזרת סיני, נוצר צורך בבניית בסיסי טיסה חלופיים לחיל האוויר הישראלי. חיל ההנדסה האמריקאי בנה שלושה בסיסי אוויר בנגב - רמון, נבטים ועובדה. מאז כלל שיתוף הפעולה בניית מחנות צבא ומחסנים של הכוחות האמריקנים בשטח ישראל, וכן בניית מחנות צבא עבור צה"ל בידי חיל ההנדסה האמריקני. מספר מחנות ובסיסים נוספים נבנו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 באזור הנגב, וזאת על מנת לסגור בסיסים ישנים שנמצאו באזור יהודה ושומרון.
החל מתחילת שנות השמונים מקיימות המדינות "דיאלוג אסטרטגי" במסגרתו מתואמות שתי המדינות את המדיניות המדינית והצבאית שלהן. כמו כן החל מסוף שנות השמונים נחשבת ישראל ל"בעלת ברית עיקרית שאיננה בנאט"ו", דבר המעניק לה אפשרות לקבל ציוד ולהשתתף בפרויקטים ביטחוניים אמריקאיים (כמו פיתוח טיל החץ). כמו כן סייעה ישראל לממשלת ארצות הברית בפרשת איראן-קונטראס באמצע שנות השמונים.
בנוסף, מקיימים שני הצבאות - צה"ל והכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית - תמרונים ואימונים משותפים, בעיקר של חילות האוויר וכוחות מיוחדים. החל מאמצע שנות התשעים קיים באופן רשמי שיתוף פעולה בנושא אנטי-טרור והחל מ-2002 החלו כוחות צבא של ארצות הברית להתאמן במחנה צאלים בלוחמה בשטח בנוי לפי השיטות והמודלים שפיתח צה"ל באינתיפאדת אל אקצה. בשנת 2003 מכר צה"ל לארצות הברית 12 דחפורי D9 ממוגנים למלחמה בעיראק (הדחפורים היוו הצלחה עבור האמריקנים) ורקטות כנגד בונקרים.
מלבד שיתוף הפעולה בין הצבאות, ארצות הברית מעניקה לישראל מידי שנה כספי סיוע חוץ בטחוני (FMS), בהם ישראל יכולה לרכוש בהנחה ציוד ומערכות נשק תוצרת ארצות הברית. כתוצאה מכך, כיום רוב הציוד והנשק בצה"ל הוא תוצרת ארצות הברית, דבר שפגע בתעשיות המקומיות. מכירת הנשק נעשית תוך מגבלות המתחלקות לשני סוגים: מגבלות שימוש (בעיקר אי שימוש בנשק למלחמה תוקפנית) ומגבלות מכירה הלאה (המחייבות את ישראל לקבל את הסכמת ארצות הברית למכירת נשק המכיל טכנולוגיה אמריקאית), ההסכם המגביל מתעדכן מדי פעם בהתאם להתפתחויות. כתוצאה ממגבלות אלו הוטל מספר פעמים אמברגו זמני על ישראל (למשל בעקבות מבצע אופרה) בשל חריגה לדעתם של האמריקאים מהמגבלות וכן הוכרחה ישראל לוותר על מכירות נשק לארצות שונות (למשל מכירת הפלקון לסין). ארצות הברית לעומת זאת התחייבה מספר פעמים לכך שיישמר היתרון האיכותי של צה"ל, דבר שגם הוא הביא מספר פעמים לטענות של ישראל על הפרת ההתחייבות (בעיקר בהקשר למכירות נשק לערב הסעודית).
[עריכה] קשרים כלכליים
ארצות הברית היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל ומהווה את הגוש הכלכלי השני בגודלו (אחרי האיחוד האירופי) איתו מקיימת ישראל קשרי סחר. ב־2003 היווה הייצוא (ללא יהלומים) לארצות הברית 29% מכלל הייצוא הישראלי ואילו הייבוא מארצות הברית היווה 18% מכלל הייבוא (ללא יהלומים) של ישראל וישראל נמצאה בעודף מסחרי של כמיליארד דולר מול ארצות הברית (הנתונים אינם כוללים את הייבוא הביטחוני). [4] חלק גדול מהסחר הוא של מוצרי טכנולוגיה עילית (היי טק) וכן של תרופות (בעיקר מושפע מחברת טבע). הסחר בין שתי המדיניות מתנהל במסגרת הסכם סחר חופשי אשר נחתם ב־1985, הסכם זה מסייע משמעותית לכלכלת ישראל, בין השאר בשל העובדה כי היא אחת המדיניות הבודדות החתומה על הסכם סחר חופשי הן עם ארצות הברית והן עם האיחוד האירופי.
גם מרבית סחר חוץ של ישראל שאיננו מתנהל עם ארצות הברית (למעשה כמעט כל הסחר שאיננו עם האיחוד האירופי) מתנהל בדולר אמריקאי. עובדה זו הביאה את ישראל בעבר לאמץ מדיניות של ניהול לירה ישראלית מול הדולר, מדיניות אשר הוחלפה ב־1976 בעבודה מול סל מטבעות (אשר נקבע על פי הרכב סחר החוץ של ישראל) בו המרכיב הדומיננטי הוא הדולר ובוטלה באוקטובר 1977. לאחר תוכנית הייצוב ב־1985 קובע שוב שער המטבע מול הדולר ובאוגוסט 1986 חזרה המדיניות לשמירת שער מול סל המטבעות עד שבוטלה ביולי 2005.
בנוסף על הסחר הענף, נסחרות חברות ישראליות לא מעטות בבורסת ניו יורק ובנאסד"ק וכן מתבצעות השקעות רבות של חברות משתי המדינות.
ממשלת ארצות הברית מעניקה כל שנה לישראל סיוע כלכלי גדול (למעלה משני מיליארד דולר) שרובו מגיע כסיוע ביטחוני ומיעוטו כסיוע אזרחי (למעשה הסיוע האזרחי משמש לתשלום הריבית על ההלוואות שניתנו לישראל עד לאמצע שנות השמונים). כמו כן, ארצות הברית מעניקה כיום לישראל ערבויות בסך כולל של עשרה מיליארד דולר בהן יכולה ישראל להשתמש על מנת ללוות כסף בשוקי העולם בריבית הקרובה יותר לריבית בה ממשלת ארצות הברית לווה (מסכום הערבויות מנוכה ההשקעה בהתנחלויות אולם בכל מקרה מרבית הסכום איננו מנוצל בשל חוסר צורך).
[עריכה] השפעה תרבותית
לפני קום המדינה היו ההשפעות התרבותיות העיקריות על הציבור היהודי מארצות מזרח אירופה (ארצות המוצא של רוב העולים) וכן ממעצמת המנדט - בריטניה. עם התפתחות הברית הצרפתית-ישראלית באמצע שנות החמישים גברה ההשפעה התרבותית הצרפתית, לעומת זאת ההשפעה התרבותית האמריקאית הייתה זניחה וארצות הברית אף נחשבה בעיני האליטה לנחותה.
עם התחזקות הקשרים בין ישראל וארצות הברית מאמצע שנות השישים, הולכת וגוברת ההשפעה התרבותית האמריקאית וזאת בהתאם להתפשטותה בעולם. מרבית הסרטים המוצגים בישראל הם אמריקאים, חלק ניכר מרשתות המזון המיוצגות בישראל הן אמריקאיות, חלק ניכר מהמוזיקה הלועזית המושמעת ברשתות הרדיו היא אמריקאית, חלק גדול מהמילים הלועזיות החודרות לעברית הן באנגלית אמריקאית וכדומה. אף על פי שאירופה נחשבת עדיין למרכז תרבותי בעיני האליטה, הרי ההשפעה של ארצות הברית על התרבות הישראלית ניכרת במרבית הרבדים התרבותיים של החברה הישראלית.
בניגוד להשפעה התרבותית האמריקאית על ישראל, ההשפעה התרבותית הישראלית על ארצות הברית היא זניחה לחלוטין.
[עריכה] יהדות ארצות הברית
יהדות ארצות הברית שהיא הריכוז היהודי השני בגודלו (לאחר ישראל) מקיימת קשרים ענפים עם ישראל. קשרים אלו כוללים ביקורים בישראל, תרומות כלכליות, תמיכה פוליטית (במיוחד במסגרת הלובי הפרו ישראלי איפא"ק) ועוד. ככלל הרוב המוחלט של הקהילה היהודית מביע תמיכה עקבית במדיניות של ממשלת ישראל אולם במהלך השנים אירעו מספר התנגשויות בעיקר על רקע האשמות של יהודי ארצות הברית ב"נאמנות כפולה" (במיוחד סביב פרשת ג'ונתן פולארד) ושאלת מיהו יהודי? (מרבית יהודי ארצות הברית הם רפורמיים וקונסבריטיביים).
מדינת ישראל מייחסת חשיבות רבה לשמירה על הקשר עם הקהילה היהודית בארצות הברית, הן מבחינה תרבותית (במיוחד מניעת התבוללות), הן מבחינת השגת תמיכה מדינית של ארצות הברית והן מבחינה כספית (על אף שאחוז התרומות המגיעות לישראל מתוך התרומות למטרות יהודיות יורד עם השנים).
נוסף על הקהילה היהודית, ירדו במהלך השנים יהודים מישראל ויצרו ריכוזים משמעותיים של קהילות ישראליות בארצות הברית ובמיוחד בחוף המערבי.
[עריכה] ראו גם
- יחסי החוץ של ישראל
- יחסי החוץ של ארצות הברית
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: יחסי ישראל-ארצות הברית |
- מדינה בצמיחה: חמישה עשורים של יחסי ישראל-ארצות-הברית, מאת חנן בר-און
- יחסי ישראל-ארצות הברית בספרייה היהודית הווירטואלית (אנגלית)
[עריכה] לקריאה נוספת
- יוסי מלמן ודן רביב, שותפים לדבר מעשה, ספרית מעריב, 1994
