אנואר סאדאת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנואר סאדאת (בערבית: أنور السادات-אנואר אל סאדאת) נשיא מצרים בשנים 1970-1981. נולד במצרים ב-25 בדצמבר 1918 ונרצח ב-6 באוקטובר 1981.

[עריכה] תחילת דרכו

סאדאת נולד בכפר מית אבו אל-כום שבדלתת הנילוס ולמד באקדמיה הצבאית (1938). במלחמת העולם השנייה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת פרו-גרמנית. הוא נעצר על ידי הבריטים ונאסר למשך שלוש שנים. בינואר 1946 נעצר שוב, בידי ממשלת מצרים, בחשד שהיה מעורב ברצח שר האוצר אמין עות'מאן, אך זוכה בסוף 1948 מחוסר הוכחות, והוחזר לצבא.

סאדאת היה בין חבורת קציני הצבא שהשתתפו בהפיכה שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952. בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי - המפלגה הממלכתית היחידה במצרים. בשנים 1959-1969 בתפקיד שימש יו"ר האספה הלאומית. ב-1969, לאחר שמילא שורת תפקידים בממשלה, הוא נבחר לסגנו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים. הוא שימש כנציג ראשי של מצרים בארגונים איסלאמיים ובוועידותיהם, וכן קישר בין מצרים למדינות האיסלאם. לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976). עליתו לשלטון לוותה בישראל בזלזול, בעיקר בגלל חוסר הכריזמה שלו, לעומת קודמו, וכן היותו בן כפר קטן חסר השכלה פורמלית מרשימה.

[עריכה] תקופת שלטונו של סאדאת במצרים

סאדאת נחשב בתחילה לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם עד מהרה הדגים את מנהיגותו ומדיניותו התקיפה כאשר בחודש מאי 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.

בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלה "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית-דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת - האיחוד הערבי הסוציאליסטי.

סאדאת נקט מדיניות כפולה כלפי האיסלאם במצרים. מצד אחד, ארגוני מחתרת איסלאמיים-פונדמנטליסטי נקטו צעדי התנגדות מאורגנת ואף טרור, בעיקר משנת 1977, והממשל פעל נגדם ביד קשה. אולם במקביל פעל סאדאת להאדרת האיסלאם בחברה המצרית ולהשתתת החוקה והמשפט המצריים על השריעה.

[עריכה] מדיניותו הכלכלית

סאדאת הנהיג ליברליזציה במשק ובחברה שהיו ריכוזיים עד כה ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.

משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1975, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.

[עריכה] יחסי חוץ

מדיניות הליברליזציה קירבה את מצרים למערב, ובייחוד לארצות הברית, והחלישה את זיקתה לברית המועצות. במאי 1971 חתם סאדאת על חוזה ידידות עם ברית המועצות, אולם חוזה זה נועד לעצור את הידרדרות היחסים, ולא היה בו משום אישור לברית יציבה. ביולי 1972 גירש את אלפי היועצים הצבאיים הסובייטיים, וברית המועצות קיבלה את הדין.

[עריכה] מלחמת יום הכיפורים

עוד ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קורבנות". לאחר גישושים ליוזמות שלום בתחילת שלטונו, יזם סאדאת ב-1973, ביחד עם סוריה, את מלחמת יום הכיפורים נגד ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוותה ועקב כישלון חרוץ של ההנהגה הצבאית והמדינית בישראל.

מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה נצחון טוטאלי, אלא להזיז קפאון מדיני ממושך וכן שיקום המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היו הישג למצרים למרות שמבחינה צבאית פני הדברים היו שונים.

[עריכה] הסכם השלום עם ישראל

[עריכה] תהליך השלום

בקמפ דייוויד. מימין לשמאל: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת

שנים ספורות לאחר המלחמה החלו גישושים בין ישראל למצרים על הסכם שלום. סאדאת הפתיע בכך שהיה מוכן כבר בתחילת התהליך להגיע לביקור בישראל. ב-19 בנובמבר 1977 נחת בנמל תעופה בן גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שמצרים החזירה לרשותה במלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים - צעד שהיה מוביל, כמובן, למתיחות רבה ולביטול הביקור -, אבל רה"מ מנחם בגין דחה אותו. כל העולם הפך להיות לכפר גלובלי, מרותק למקלטי הטלויזיה, כאשר סאדאת ירד מהמטוס, לצלילי תרועת חצוצרות ורעש תותחים. הוא שהה בביקורו זה שני לילות בישראל, נאם בכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הציבור בישראל קיבלו בהתלהבות, הערצה ובכבוד של מלכים. כשחזר במטוסו ליוו אותו שני מטוסים של חיל האוויר הישראלי בדרכו מצרימה.

באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-1979. על הסכמי קמפ דייוויד שסללו את הדרך להסכם השלום זכה יחד עם מנחם בגין, שותפו הישראלי לתהליך, בפרס נובל לשלום.

[עריכה] מניעי סאדאת בתהליך

יש הרואים את הצעד הראשון של מסע אנואר סאדאת לישראל כהמשך בלתי נפרד מתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה נצחון ותיקון עלבון התבוסה של מלחמת ששת הימים. אם לפי הכלל של פון קלאוזביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי שאפשר לראות בצעדו הנועז של סאדאת צעד מחושב שמהווה המשך ישיר למלחמה. כמו כן, נבע הצעד של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים, שדרש סיוע כספי דחוף ובכמות גדולה מארצות הברית (על הקשר בין משברים תקופתיים כאלה במצרים למדיניות החוץ שלה, ראה בספרו של אילן אסיה, 'תסמונת דיין'.)

מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים את חצי האי סיני בכל מחיר, ולשם כך הוא שיחק בין האופציות של מלחמה ומדיניות שלום. גיבוש ביקורו של סאדאת מבחינה מעשית החל עם התמנותו של משה דיין כשר חוץ בממשלת בגין לאחר המהפך. דיין יצא בתחפושת למרוקו לפגוש שם את שליחו של סאדאת, תוהמי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יובטח לו בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת יש להניח שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. בניגוד לדעה זו טוען העיתונאי דן פתיר, שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין-תוהמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.

מניע נוסף של סאדאת היה התקרבותו למערב על חשבון ברית המועצות. כתוצאה מההסכם הפכה מצרים להיות בת ברית של ארצות הברית וזכתה בסיוע צבאי ואזרחי בשווי מיליארדי דולרים.

[עריכה] תוצאות הסכם השלום

ההסכם התקבל בזעם במדינות ערב. מצרים נודתה בעולם הערבי. גם בתוך מצרים עצמה התפתחה המחתרת של הג'יהאד האיסלמי. סאדאת נלחם במחתרת זו וב-1981 הוא עצר 1,600 פעילים שלה.

בסוף אותה שנה, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "נצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד האיסלמי אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג אך סגנו חוסני מובארק שישב גם הוא על בימת המצעד לא נפגע וירש את מקומו כנשיא.

בשנות ה-2000 המוקדמות איראן שינתה את שמו של הרחוב שבו מוקמה שגרירות מצרים לשם רוצחו של סאדאת, חאליד איסלאמבולי. הדבר גרם למשבר קשה ביחסים בין שתי המדינות עד לסף ניתוק הקשר הדיפלומטי.

סאדאת פרסם שני ספרי זכרונות והגיגים: "המהפכה על גדות הנילוס" (1957) ו"חיפוש אחר זהות" (1978; בעברית: "סיפור חיי").

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנואר סאדאת

• אנוואר סאדאת, באתר "סנונית".
• מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.