גרמניה

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesrepublik Deutschland) היא מדינה במרכז אירופה, הנמנית עם המעצמות המתועשות החזקות בתבל. בצפונה גובלת גרמניה בים הצפוני, בדנמרק, ובים הבלטי; במזרחה בפולין ובצ'כיה; בדרומה באוסטריה ובשווייץ ובמערבה היא גובלת בצרפת, בלוקסמבורג, בבלגיה ובהולנד. נהרות הריין, האלבה והדנובה חוצים את שטחה, במה שהקנה לה לאורך ההיסטוריה מעמד של מרכז כלכלי, מסחרי ותרבותי ביבשת כולה.

גרמניה היא איחוד פדרלי הכולל שש-עשרה מדינות (Länder). היא לא התקיימה כמדינת לאום מאוחדת עד 1871, אף שהתרבות והשפה הגרמנית עתיקות הרבה יותר. במשך קרוב למילניום, ועד 1806, הייתה גרמניה בבחינת מקבץ מדינות אוטונומיות למדי, במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. בין 1815 ל-1867 התאגדו המדינות הגרמניות בקונפדרציה רופפת. תחת שרביטו של אוטו פון ביסמרק, המדינה הגרמנית המאוחדת תועשה במהרה ורשמה זינוק כלכלי מדהים בהיקפו, ואולם נסיונותיה להשיג מעמד של מעצמה אירופית מן הדרג הראשון הגיעו לקיצם עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. הסנקציות והקנסות שספגה גרמניה מבעלות הברית לאחר המלחמה הובילו במידה רבה לעלייתו של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית, אשר סחפו בסופו של דבר את מדינתם (ואת שאר העולם) למלחמת העולם השניה. גרמניה הובסה בשנית ונכבשה על ידי בעלות הברית, ואולם לנוכח המלחמה הקרה התפצלה המדינה למערב גרמניה הפרו-מערבית ולמזרח גרמניה הנתמכת על ידי הסובייטים. בנפול הקומוניזם והגוש המזרחי, התאחדו שתי הגרמניות תחת הרפובליקה הפדרלית בשנת 1990, אם כי השוני בין מזרח ומערב, כמו גם אבטלה כרונית וצמיחה כלכלית איטית, מוסיפים להקשות על המדינה.

כלכלתה של גרמניה היא השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית ויפן), והיא ידועה בתעשיות הברזל, הפלדה, המיכון והרכב שלה. גרמניה היא מעמודי התווך של האיחוד האירופי, בהיותה אחת ממייסדות הארגון כמו גם החברה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר. המדינה חברה גם בארגון האו"ם, ברית נאט"ו ובקבוצת השמונה.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של גרמניה

אף שהשפה הגרמנית ותחושת ה"גרמניות" קיימות כבר יותר מאלף שנים, המדינה הידועה כיום כגרמניה אוחד כמדינת-לאום מודרנית רק בשנת 1871, עם כינון האימפריה הגרמנית ביוזמתה של המדינה הדומיננטית דאז, ממלכת פרוסיה.

[עריכה] מקרל הגדול ועד לאימפריה הגרמנית: 1871-800

ערך מורחב – הרייך הראשון

הרייך הראשון - אשר התפרסם לאורך רוב שנות קיומו בתור האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית - הוקם עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בשנת 843. לאורך התקופה עמד הרייך בסימן פיצול מתמשך של המדינות המרכיבות אותו, עד לקריסתו המוחלטת. בימי הביניים, ברית הנזה הייתה מכשיר מרכזי שבאמצעותו נפוצה ההשפעה הגרמנית בצפון אירופה. ב-1530, הרפורמציה הפרוטסטנטית יצרה פלג דתי נפרד שהיה לדת המדינה במדינות גרמניות רבות. הדבר הביא לקרע ולמאבקים דתיים בתוך גרמניה, שעמדו ביסוד מלחמת שלושים השנה (1618). לאחר המלחמה הייתה גרמניה חלשה ומפולגת מתמיד; המדינה לא יכלה להתנגד למלחמות הנפוליאוניות, שבמהלכן נכבש הרייך וקרס (1806). גם התמוטטותה של האימפריה הנפוליאונית לא השיבה את הרייך לחיים, ותחתיו הוקמה קונפדרציה גרמנית רופפת.

הנסיכים-בוחרים של האימפריה הרומית הקדושה

יסוד גרמניה המודרנית, ורסאי, 1871

[עריכה] האימפריה הגרמנית: 1918-1871

ערך מורחב – הרייך השני

הרייך השני, או האימפריה הגרמנית, הוקם בורסאי ב-18 בינואר, 1871 כתוצאה מאיחוד של מדינות גרמניה השונות, לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה הפרנקו-פרוסית. אוסטריה, בתורה, לא נכללה באיחוד זה ומעורבותה בעניינים הגרמניים פסקה לאחר תבוסתה במלחמה האוסטרו-פרוסית. באחדה את מגוון המדינות הגרמניות, הייתה האימפריה למדינת-הלאום הגרמנית הראשונה בהיסטוריה. כמעצמה, האימפריה הגרמנית החלה להקים קולוניות באפריקה. שנות התשעים של המאה ה-19 עמדו בסימן ראשיתו של מירוץ חימוש מול בריטניה.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה: 1918-1914

במלחמת העולם הראשונה, לחמה האימפריה הגרמנית לצד האימפריה האוסטרו-הונגרית בעיקר נגד צרפת, בריטניה והאימפריה הרוסית. בחזית המערבית המלחמה קיבלה אופי נייח עם קרבות עקובים מדם, ואילו במזרח לא התרחשו ניצחונות מכריעים. רוסיה נכנעה לגרמנים לאחר המהפכה הרוסית (1917); ואולם לאחר שנכנסה ארצות הברית למעגל הלחימה עוד באותה שנה, השתנו יחסי הכוחות לרעתה של גרמניה, עד כי בנובמבר 1918 נכנעה האחרונה לבעלות הברית המערביות, במה שסיים את מלחמת העולם. תנאי השלום הנוקשים שהופיעו בחוזה ורסאי גרמו לזעם ולתסכול בקרב הציבור הגרמני, שלא היה מוכן לתוצאה שלילית.

[עריכה] רפובליקת ויימאר: 1933-1918

ערך מורחב – רפובליקת ויימאר

לאחר התפטרותו של הקייזר וילהלם השני, הכריזו הסוציאליסטים הגרמנים על הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית תחת האימפריה. באותו הערב הכריזו הסוציאל דמוקרטים על הקמתה של רפובליקת ויימאר. בחודשים שלאחר מכן לחמה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה נגד תומכי הרפובליקה. ואולם ב-11 באוגוסט 1919, חוקת ויימאר נכנסה לתוקף. בתקופה זו נוסדה גם המפלגה הנאצית.

קשיים כלכליים חמורים לאחר המלחמה, כמו גם חוסר מוכנות כללי לקבל את הדמוקרטיה, הביאו לחוסר שקט ציבורי במהלך שנות העשרים, אם כי הרפובליקה נהנתה באותה תקופה מפריחה תרבותית ומדעית. הבוחרים הגרמנים החלו תומכים באופן הולך וגובר במפלגות בלתי דמוקרטיות, שמאליות וימניות. התנגדות למודרניזציה וריאקציה פוליטית קנו את לבבות הבוחרים. המצב הידרדר עוד יותר לאחר השפל הגדול אשר פקד את העולם בראשית שנות השלושים, ובשתי מערכות הבחירות של 1932 זכו המפלגות האגרסיביות והאנטי-דמוקרטיות ביותר ביותר ממחצית מהמושבים: 37% (ואחר כך 33%) מהקולות הוענקו למפלגה הנאצית, וכ-16% לקומוניסטים.

סופה של רפובליקת ויימאר הגיע ב-30 בינואר, 1933, כאשר נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקאנצלר גרמניה בתמיכת הימין המתון. בניין הרייכסטאג הוצת, במה שהוצג כהצדקה לביטול זכויות אזרחיות ופוליטיות, ועם פרסום "צו החירום להגנה על העם והמדינה" ב-23 במרץ קיבלה ממשלת היטלר סמכות חקיקה מלאה. הוקמה מדינה ריכוזית וטוטליטרית אשר לא התבססה עוד על שלטון החוק.

[עריכה] עלייתו של הרייך השלישי: 1945-1933

ערך מורחב – גרמניה הנאצית

המשטר החדש פירק את כל איגודי המסחר, הפך את גרמניה למדינה חד מפלגתית ודיכא כל התנגדות. מ-1933 ואילך, הוקמו 412 מחנות ריכוז עבור קבוצות ופרטים שנתפסו כאיומים. במקביל, החלה רדיפה פומבית של יהודים. בשנת 1934 נפטרה המפלגה הנאצית מהתנגדות שמאלית פנימית שגילם האס.איי בליל הסכינים הארוכות. ב-1935, חוקי נירנברג הגזענים נכנסו לתוקף: אזרחותם הגרמנית של יהודים נשללה, נאסר עליהם להינשא לגרמנים, והם סולקו ככלל מהחברה הגרמנית. המדע והתרבות הגרמנית נפגעו קשות מכך. רבים ניצלו את ההזדמנות לברוח; אחרים נרצחו עוד בטרם קרס המשטר הנאצי.

בשנת 1936 פלשו כוחות גרמנים לריינלנד המפורז, במה שהיה להפרה בוטה של חוזה ורסאי, אך גם זריקת עידוד לאומית. מ-1938 ואילך, גרמניה הנאצית החלה נוקטת במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, שראשיתה בסיפוח אוסטריה, והמשכה בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. ב-1939 סופחה רוב צ'כוסלובקיה, וממשלת בובות פאשיסטית הוקמה בשטח הסלובקי הנותר. כדי להימנע ממלחמה בשתי חזיתות, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם ברית המועצות. בספטמבר 1939 נפתח הבליצקריג הגרמני נגד פולין, במה שהיווה אות הפתיחה של מלחמת העולם השניה.

[עריכה] מלחמת העולם השניה: 1939-1945

עד 1940 כבשה גרמניה את רובה של מערב אירופה, אם כי הלופטוופה כשל במשימתו להביס את בריטניה. בשנת 1941, יוגוסלביה ויוון נכבשו אף הן. באותה שנה הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות ועל ארצות הברית. כך, היטלר הקים עליו אויבים חזקים מדי, עובדה שהלכה והתבהרה עם התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד (1943) שסימלה את כישלון הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הערים הגרמניות הופצצו דרך קבע על ידי מטוסי בעלות הברית, וב-1945 נכבשה גרמניה כולה על ידן. היטלר שם קץ לחייו, המלחמה הסתיימה, וערי אירופה נחרבו ברובן.

כיבוש גרמניה חשף את ממדי הרג האזרחים - סלאבים מהמזרח, צוענים וכל היהודים שישבו בשטחי אירופה הכבושה. כשישה מיליון יהודים נרצחו במסגרת רצח העם שביצעו הנאצים, הידוע בתור שואת יהדות אירופה.

[עריכה] חלוקת גרמניה: 1990-1945

ערך מורחב – חלוקת גרמניה

ערך מורחב – גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה

המלחמה הסתיימה באובדן שטחים רבים ובגירוש מיליוני גרמנים מאזורי סילסיה ומזרח פרוסיה. הטריטוריה הגרמנית הנותרת נכבשה על ידי המנצחים, ולאחר המלחמה התכנסו נציגי המדינות המנצחות בעיר פוטסדאם לועידת פוטסדאם בה נידון עתידה של גרמניה ואירופה לאחר המלחמה. העיר ברלין, אף ששכנה בלב האזור הסובייטי, חולקה אף היא בין ארבע בעלות הברית, כשהמערביות שולטות במערב העיר.

ב-1949, במהלך המצור על ברלין, העבירו כוחות מערביים מזון ותרופות למערב ברלין באמצעות רכבת אווירית. מערב גרמניה השתקמה במהירות הודות לתוכנית מרשל האמריקנית, אשר נועדה לשקם את אירופה לאחר המלחמה. כלכלתה שבה והייתה לאחת הגדולות בעולם, מעמדה המדיני התחזק, שלטון החוק ודמוקרטיה הושבו במתכונת יציבה על מנת למנוע רפובליקת ויימאר נוספת. בשנות השישים, תחת הנהגתו של וילי בראנדט, התגברה מערב גרמניה על האנטיקומוניזם שבתחומה וכוננה מגעים עם ברית המועצות.

תמונה:Berlin Wall graffiti&death strip.jpg

חומת ברלין, או, בפי הרשויות המזרח-גרמניות, "מחסום מפני הפאשיזם", חצתה את העיר בין השנים 1961-1989.

מזרח גרמניה, לעומת זאת, הייתה לאחת מגרורותיה הסוציאליסטיות של ברית ורשה, ובדומה ליתר מדינות הגוש המזרחי סבלה מקשיים כלכליים. מנוסתם של מספר גובר והולך של מזרח-גרמנים למערב ברלין הביא להקמתה של חומת ברלין ב-13 באוגוסט, 1961, וליצירת גבול מבוצר בין מערב למזרח גרמניה.

[עריכה] איחוד מחדש: 1990-1989

ערך מורחב – איחוד גרמניה (המאה ה-20)

בקיץ 1989, כביטוי לאי-שקט הולך וגובר, החלו רבים מאזרחי מזרח גרמניה לבקש מקלט בשגרירויות מערב גרמניות במרכז ובמזרח אירופה, בתקווה שיתאפשר להם להגר למערב. הבלבול שחשו מנהיגי מזרח גרמניה גבר בסתיו 1989 לנוכח הדיווחים על הצלחותיהם של גורמים פרו-דמוקרטיים במדינות ברית ורשה. ב-9 בנובמבר אפשרו הרשויות המזרח-גרמניות כניסת אזרחים למערב ברלין ולמערב גרמניה. מאות אלפי בני אדם ניצלו את ההזדמנות; נקודות מעבר חדשות נפתחו לאורך חומת ברלין ולאורך הגבול עם מערב גרמניה. היה זה קיצה למעשה של מזרח גרמניה.

ב-1 ביולי, 1990, סלל איחוד כלכלי וחברתי את הדרך לקראת איחוד פוליטי מלא. איחודן של שתי הגרמניות קיבל את תוקפו ב-3 באוקטובר, אשר הוכרז כיום חג לאומי (יום האחדות הגרמנית).

[עריכה] מלאחר איחוד גרמניה ועד היום: 1990 והילך

ערך מורחב – גרמניה אחרי האיחוד

משאבים רבים הופנו למטרת שיקום מדינות המזרח הנחשלות והשוואת התנאים בין מדינות המזרח והמערב. למרות ההתקדמות הרבה הפערים נותרו גדולים, והמרמור בקרב העם גבר. רבים טענו שהקנצלר הלמוט קוהל נבחר פעמיים נוספות רק הודות לאיחוד, שהוא היה מאדריכליו. לקראת סוף המילניום השני שקעה גרמניה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז 1945, והאבטלה נסקה לשיאים חדשים. שמונה שנים לאחר איחוד גרמניה הביאו הבוחרים את סופה של תקופת הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר גרמני כלשהו, ובחרו בגרהרד שרדר ממפלגת ה-SPD. למרות נסיון לרפורמות מקיפות לא צלח בידיו של שרדר לשפר את המצב הכלכלי, ונכון להיום, סוף שנת 2005, שיעור האבטלה ממשיך לשבור שיא חדש בכל חודש.

[עריכה] פוליטיקה

הבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, בבניין הרייכסטאג ההיסטורי.

ערך מורחב – פוליטיקה של גרמניה

גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה, ה-Grundgesetz ("חוק היסוד"). בגרמניה קיימת מערכת פרלמנטרית, כאשר ראש הממשלה, הבונדסקנצלר, נבחר על ידי הפרלמנט.

בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג, בית הנבחרים הפדרלי, ואת הבונדסראט, המועצה הפדרלית. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג, ואילו הבונדסראט משתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה.

בתפקיד ראש המדינה בגרמניה עומד נשיא הפדרציה הגרמנית, הוא (בונדספרזידנט) המשמש כראש המדינה. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי הבונדסטאג, וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טכסיות וייצוגיות.

בית המשפט העליון - תפקידו של בית המשפט הפדרלי החוקתי (Bundesverfassungsgericht) הוא להבטיח כי נהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית.

[עריכה] יחסי חוץ

יחד עם צרפת, גרמניה משמשת שחקן מוביל באיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה עומדת בראש מחנה מדינות האיחוד הקוראות להמשך האינטגרציה באופן שיחזק את הארגון ויקנה לו, לצד עוצמתו הכלכלית האדירה, גם סמכות פוליטית ואף בטחונית. ב-1999 נשלחו כוחות גרמניים לקרב לראשונה מאז מלחמת העולם השניה (ובכך הופרה מסורת גרמנית כבת יובל שנים שלא לעורר תשומת בזירה הבינלאומית) כאשר הקאנצלר שרדר בחר להצטרף למלחמת נאט"ו נגד יוגוסלביה. נכון להיום, כוחות גרמנים מוצבים גם באפגניסטן. אחד מיעדי מדיניות החוץ של שרדר היה השגת מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם. גרמניה וצרפת עמדו בראש המדינות אשר התנגדו לפלישה הצבאית לעיראק (2003) שהונהגה על ידי ארצות הברית, יחד עם מדינות הקואליציה, לרבות פולין, ספרד, איטליה, הממלכה המאוחדת, יפן, דרום קוריאה ואומות נוספות.

[עריכה] מפלגות

בגרמניה באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, ביניהן השלטון מתחלף לסירוגין מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועוד כמה מפלגות קטנות, אשר לעתים משתתפות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות.

[עריכה] מערכות בחירות בגרמניה

[עריכה] בחירות 2005

בבחירות שנערכו בשנים האחרונות במדינות גרמניה השונות (בכל מדינה נערכות הבחירות בזמן שונה) הפסידה מפלגת השלטון, ה-SPD, את השלטון ברוב המדינות. הקש ששבר את גב הגמל היה הבחירות במדינה הגדולה ביותר, נורדריין-וסטפאליה, מעוז של ה-SPD מזה 39 שנים. בבחירות אלו, שנערכו במאי 2005, ניצחה מפלגת ה-CDU; הדבר הביא להכרזה של שרדר על הקדמת הבחירות ל-18 בספטמבר 2005. למרות כל הסקרים, שחזו ניצחון מוחץ לימין, הצליח שרדר לחזור למעמדו כפוליטיקאי הפופולרי בגרמניה, ומערכת הבחירות הסתיימה בכמעט-תיקו בין שתי המפלגות הגדולות, עם יתרון קל ל-CDU. כתוצאה מכך הורכבה ממשלת אחדות בראשותה של אנגלה מרקל, הקאנצלרית הראשונה של גרמניה והראשונה מאז ה"איחוד-מחדש" שמוצאה מגרמניה המזרחית לשעבר.

[עריכה] מדינות גרמניה

ערך מורחב – מדינות גרמניה

גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות ו-439 מחוזות (קרייזה). לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה. פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר; המחצית השנייה פזורה על-פני 13 המדינות האחרות. להלן רשימת מדינות גרמניה, מסודרות לפי גודל אוכלוסייתן:

1. באדן-וירטמברג

2. בוואריה

3. ברלין

4. ברנדנבורג

5. ברמן

6. המבורג

8. מקלנבורג-מערב פומרניה

7. הסה

9. סקסוניה התחתונה

10. נורדריין-וסטפאליה

11. ריינלנד-פאלץ

12. חבל הסאר

13. סקסוניה

14. סקסוניה-אנהלט

15. שלזוויג-הולשטיין

16. תורינגיה

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת גרמניה

סנט גרמני.

כלכלת גרמניה היא הראשונה בגודלה באירופה והחמישית בגודלה בעולם (לשנת 2006) במונחי תוצר לאומי גולמי (ביחס לכוח הקנייה) אחרי ארצות הברית, סין העממית, יפן והודו. נכון ל-2004, גרמניה היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם, חרף חוזקו של מטבע האירו. שותפות הסחר העיקריות שלה כוללות את צרפת, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, איטליה והולנד.

בגרמניה מערכת רווחה עניפה המספקת לאזרחים שירותים שונים. למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנה, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים.

סוגיה המעוררת דאגה בגרמניה היא שיעור האבטלה, הנותר גבוה זה שנים (במיוחד במדינות המזרחיות), וגורם לירידה בביקוש המקומי, במה שמאט את קצב הצמיחה הכלכלית. יחד עם זאת, יש לזכור כי כלכלת גרמניה נאלצה לספוג את עלויות איחודן מחדש של חלקי המדינה, גורם שיש התולים בו את האשמה העיקרית לקצב הצמיחה האיטי של גרמניה לעומת מדינות אחרות באיחוד האירופי. עד היום, באזורים שהשתייכו למזרח גרמניה אין עוד תשתית כלכלית ראויה להקמת עסקים קטנים ובינוניים, אשר עמדו ביסוד הצלחתה הכלכלית של מערב גרמניה.

גורדי שחקים בקו הרקיע של פרנקפורט.

[עריכה] גאוגרפיה

מפת גרמניה על עריה השונות.

ערך מורחב – גאוגרפיה של גרמניה

פני השטח: מאז איחודה מחדש של גרמניה השיבה לעצמה המדינה את מעמדה המסורתי כמרכז המקשר בין סקנדינביה בצפון לאזור הים התיכון בדרום, כמו גם בין האוקיינוס האטלנטי ממערב למדינות מרכז ומזרח אירופה.

שטח גרמניה משתרע מרכס הרי האלפים (הנקודה הגבוה ביותר: הזוגספיץ, 2,962 מ') שבדרום ועד לחופי הים הצפוני בצפון-מערב והים הבלטי בצפון מזרחי. בתווך ישנן הגבעות המיוערות של גרמניה התיכונה, ובצפון הקרקע שטוחה למדי (הנקודה הנמוכה ביותר: נאונדורפר\וילסטרמארש, -3.54 מ' מתחת לפני הים). בגרמניה עוברים כמה מנהרותיה הראשיים של אירופה, לרבות הריין, האלבה והדנובה.

הודות למיקומה המרכזי, גרמניה היא המדינה האירופית בעלת מספר הגבולות הרב ביותר: הפדרציה גובלת עם דנמרק בצפון, פולין וצ'כיה במזרח, אוסטריה ושווייץ בדרום, צרפת ולוקסמבורג בדרום-מערב, ובלגיה והולנד בצפון-מערב.

אקלים: רוב רובה של גרמניה ממוקם באזור אקלימי קריר עד ממוזג, המאופיין בעיקר בלחות וברוחות מערביות.

בצפון ובצפון-מערב האקלים הוא אוקייני במיוחד: משקעים יורדים במשך כל עונות השנה, החורפים מתונים למדי והקיצים קרירים באופן יחסי. במזרח האקלים יבשתי הרבה יותר ואופייני לזה הקיים במזרח אירופה: החורפים עשויים להיות קרים מאוד ולהימשך זמן רב, ואילו הקיצים עשויים להיות חמים מאוד. תקופות יובש ארוכות מאפיינות אזור זה. בדרום ובמרכז האקלים משתנה בין מאפיינים אוקייניים ליבשתיים.

נהר הריין הוא מהעיקריים שבנהרות הזורמים בגרמניה.

[עריכה] דמוגרפיה

טירת נוישוונשטיין בדרום מחוז בוואריה.

ערך מורחב – דמוגרפיה של גרמניה

לפי מפקד שנערך ברבע האחרון של 2004, בגרמניה חיים מעל 82 מיליון בני אדם, בצפיפות אוכלוסין של 242 נפש\קמ"ר. כ-87% מהאוכלוסייה חיה בערים. יחד עם זאת, קיימות רק שלוש ערים גרמניות עם אוכלוסייה העולה על מיליון נפש: (ברלין: 3 מיליון, המבורג: 1.8 מיליון, מינכן: 1.2 מיליון). ערים מרכזיות נוספות הנן קלן, פרנקפורט אם מיין, שטוטגרט, דיסלדורף, ברמן והנובר. בגרמניה נמצא האזור העירוני הרביעי בגודלו באירופה (אחרי מוסקבה, לונדון ופריז) - חבל הרוהר; אוכלוסיית החבל עולה על 5.5 מיליון איש, ומתוך 50 עריה הגדולות של גרמניה, 10 שוכנות בחבל. עריו הגדולות הן דוֹרְטְמוּנד, אֶסֶן, דוּאיסבּוּרג ובּוֹכוּם.

כ-91% מאוכלוסיית גרמניה היא ממוצא אתני גרמני. כשבעה מיליון תושבים זרים חיים בגרמניה, רובם ממוצא תורכי, אך ישנם גם איטלקים, יוגוסלבים ואירופאיים אחרים .גרמניה מהווה מוקד חשוב של הגירה כ-5% (כ10 מיליון) מכלל המהגרים בעולם מגיעים אליה.

גרמנית היא השפה הרשמית בגרמניה. שפות מיעוטים רשמיות הנן: דנית (50,000 דוברים), סורבית (40,000) ופריזית (12,000). באזורים הכפריים של צפון גרמניה דוברים גם סקסונית תחתונה.

[עריכה] דת

הנצרות היא הדת הראשית בגרמניה, כאשר 33% מהאוכלוסייה (במיוחד בצפון ובמזרח) מגדירים עצמם פרוטסטנטים, ו-33% נוספים מגדירים עצמם קתולים (במיוחד בדרום ובמערב). בסך הכל, 55 מיליון גרמנים מגדירים עצמם נוצרים, אף על פי שבמזרח גרמניה הרגש הדתי חלש הרבה יותר, ככל הנראה תולדה של ארבעים שנות קומוניזם. האמונה הקתולית רווחה בגרמניה עד המאה ה-15, ואולם פני הדברים השתנו לאחר הרפורמציה של מרטין לותר, שהתנגד למסחור האמונה אל.

קרוב ל 3.7 מיליון מוסלמים (רובם ממוצא תורכי) חיים בגרמניה. מלבד זה ישנם מאות אלפי נוצרים אורתודוכסים בגרמניה, כמו גם 160,000 יהודים, מתוכם כמאה אלף מגדירים עצמם "מאמינים". קצב הריבוי של הקהילה היהודית בגרמניה הוא מהמהירים בעולם. אלפי יהודים ממדינות חבר העמים התיישבו בגרמניה מאז קריסת חומת ברלין. לפני עליית הנאציזם, בגרמניה חיו כ-600,000 יהודים, רובם במשך מאות שנים.

[עריכה] יהדות גרמניה

ערך מורחב – יהדות גרמניה

תולדותיה של יהדות גרמניה, שורשם בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול מוחלט כמעט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האומנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים תרמו בני קהילה זו שעלו^[1] לארץ ישראל להתפתחות המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשיה והמסחר.

[עריכה] תרבות

ערך מורחב – תרבות גרמניה

תרומתה של גרמניה למורשת התרבותית העולמית היא רבה. המדינה מוזכרת לעתים קרובות בתור das Land der Dichter und Denker (ארץ המשוררים וההוגים). גרמניה היא מולדתם של מלחינים כבטהובן, באך, ברהמס, וואגנר; משוררים כגתה, שילר והיינה, פילוסופים כליבניץ, קאנט, הגל, מרקס, אנגלס, שופנהאואר, ניטשה והיידגר, תאולוגים כמו לותר, סופרים כמו הסה, מאן, בל וגראס; מדענים כמו קפלר, הקל, איינשטיין, בורן, פלנק, הייזנברג, הרץ ובונזן; וממציאים ומהנדסים כמו גוטנברג, אוטו, סימנס, בראון, דיימלר, בנץ, דיזל ולינד. אמנים מפורסמים כוללים את אמן הרנסאנס דירר, הסוריאליסט ארנסט, האקספרסיוניסט מרק ועוד.

אישים היסטוריים רבים, אף שלא היו אזרחי גרמניה במובן המודרני, נתפסו בכל זאת כ"גרמנים" כיוון שהיו לחלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של גרמניה. דוגמאות לאישים מעין אלה הן וולפגנג אמדאוס מוצארט, פרנץ קפקא וסטפן צוויג.

[עריכה] צבא וביטחון

ערך מורחב – בונדסוור

בונדסוור (Bundeswehr בגרמנית: הגנה פדרלית) הוא שמו הרשמי של צבא ההגנה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. הכוח כולל צבא יבשה ("היר"), צי ("מארין") חיל אוויר ("לופטוואפה"), חיל רפואה ("צנטרלר סניטאטסדינסט") ומפקדת קישור בין־שירותית ("סטריטקרפטבסיס"). כ-250,000 בני אדם משרתים בצבא זה, כ-20% מהם גברים בני 18-30 המבצעים שירות לאומי בן תשעה חודשים. בזמני שלום, מפקד הצבא הוא שר ההגנה הגרמני, כיום פטר שטרוק. בעתות חירום, הקאנצלר מקבל לידיו את הפיקוד על הבונדסוור.