אירועי ואדי סאליב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אירועי ואדי סאליב היו סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו היוו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה עדתית, וכנגד הממסד של מפלגת מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה.

השכונה הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי אצ-צאליב", שרוב תושביה הערביים נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנים שלאחר המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים. עם השנים הפכה השכונה למאוכלסת בעיקר ביוצאי צפון-אפריקה. ב־9 ביולי 1959 הוזמנה ה משטרה על ידי בעל בית הקפה "רוזוליו" בוואדי לרסן שיכור משתולל - תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף, במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות קולות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים ביניהם לבין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים.

באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע. בתגובה לידיעות אלו יצאו בבוקר ה־10 ביולי מאות מתושבי השכונה והפגינו מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר באותו יום נערכו הפגנות נוספות שהפכו למהומות אלימות: המפגינים יצאו אל שכונות הדר ושכונות הכרמל בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בואדי ובהדר הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה נסתה לפזר את המפגינים בכוח ו־13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו.

ב־11 ביולי פרצו מהומות דומות ברחבי הארץ, בעיקר בישובים בהם היו ריכוזים גדולים של יוצאי צפון אפריקה כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. לאחר האירועים עלו האשמות, במיוחד על ידי ראש עירית חיפה אבא חושי, שהאירועים בוואדי לא היו ספונטניים לגמרי וכי תנועה מקומית בשם "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" הייתה מעורבת בארגון חלק מההפגנות. דוד בן הרוש, ממקימי התנועה, נחשב לדמות הראשית באירועים. הוא נעצר וישב בכלא ואף התמודד מהכלא בבחירות בראשות מפלגת "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה".

האירועים היכו גלים אף בעולם הרחב. יהודי מרוקו הביעו דאגה ממצב העולים לארץ, וכן התבטא ברוח זו מלך מרוקו.

הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום, בסיומה פורסמה הצהרה על-פיה: "הממשלה הטילה על המשטרה למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". בנוסף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני.

בדו"ח הוועדה, קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו".

בסוף אותו חודש הועמדו לדין שלושה ממנהיגי התושבים (ביניהם בן הרוש) ונשפטו לכמה חודשי מאסר. המורשעים ערערו ושניים מהם זוכו, לאחר שעורכי דינם הוכיחו כי המשטרה בדתה ראיות בעניינם, ורק בן הרוש נשאר במאסר. לשוטר היורה נערך בירור שבסיכומו הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום..

היום סבורים כי הירי לא היה הגורם לאירועים, שהיו מתפרצים גם בשל כל התנגשות אחרת עם רשויות המדינה, וכי תגובתם האלימה של התושבים נבעה מהמצוקה הסוציו-אקונומית ממנה סבלו, ומאפליה עדתית נגדם. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה באופן בוטה את הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר בעליל כי רבים מעולי ארצות האיסלאם חשים אפליה על רקע עדתי.

יעקב (עקיבא) אלקאריף או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבי"ח אסף הרופא באין לו גואל. מלבד כיסא גלגלים לא ראתה המשטרה צורך לפצותו. לא היו לו קרובי משפחה, כל עסקני השכונה ותושביה לא באו מעולם לבקרו בבי"ח ואף לא עובדת סוציאלית - למרות שאבא חושי הבטיח כי ישלח לו עזרה סוציאלית. ממורמר על מצבו ומבקש את מותו נותר בביה"ח עד שסדורה לו, באדיבות עירית חיפה, דירת חדר קטנה בסימטת מדרגות שעולה מוואדי סאליב לרחוב הדר בחיפה. שם נותר משותק עד יום מותו.

בשנת 1962 פונו תושבי הוואדי לדיור חלופי משופר, וכיום השכונה הרוסה ברובה ומיועדת לשיקום כרובע אמנים.