מגילת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

המסמך המקורי של מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אבל שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1). את המגילה קרא דוד בן גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, ת"א), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

במגילת העצמאות חמישה חלקים:

סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה.
הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.
עקרונותיה של המדינה החדשה.
פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות.
חתימות.

תוכן עניינים

1 תוכן המגילה
2 חותמי המגילה
3 מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות - בעבר ובהווה
4 לקריאה נוספת
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] תוכן המגילה

[עריכה] הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה

כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. להלן העובדות היסטוריות, מהעבר הרחוק והקרוב, המפורטות בחלק זה של המגילה:

ארץ-ישראל היא המקום בה קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ובה קיים ממלכה עשירה בתרבות. על אדמת ארץ-ישראל גובש ונכתב "ספר הספרים הנצחי" (כלשון ההכרזה) - התנ"ך. לפיכך לעם היהודי קשר הדוק אל חלקת האדמה הזו.
העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בגלויות השונות, לא שכח את שייכותו לא"י ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, משך אלפיים שנה.
בדורות האחרונים התרחשה שיבה המונית של יהודים אל ארץ-ישראל, במסגרתה חלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו את השפה העברית, בנו כפרים וערים, הקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, ולמעשה חידשו את הקיום היהודי החברתי, התרבותי והלאומי בארץ-ישראל. ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ, והינה שוחרת שלום. בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל הינו עובדה קיימת, שאינה ניתנת לביטול.
בשנת תרנ"ז (1897) התכנס הקונגרס הציוני לקריאתו של בנימין זאב הרצל, והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. קונגרס באזל נתן תוקף משפטי מודרני לזכות זו, וכן היווה הצהרת כוונות.
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מתאריך 2 בנובמבר 1917, ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
השואה, בה נרצחו מליונים מיהודי אירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י. ההכרזה קובעת כי על מדינה זו להיות פתוחה בפני כל יהודי ולהעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים.
במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות שוחרות השלום כנגד הנאצים, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי הרוויח את הזכות לקחת חלק בייסודה של ברית האומות המאוחדות.
ולבסוף, ניצבת החלטת האו"ם שנתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 ומחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הכרה זו בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, אינה ניתנת להפקעה. החלטת האו"מ אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא.

זכותו העם היהודי למדינה, מוצגת בהכרזת העצמאות כזכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. זכות זו אינה מנומקת. לעומת זאת, קביעת ארץ ישראל דווקא כמקום בו זכאי העם היהודי לממש את זכותו, זוכה להנמקה נרחבת, הן של עצם הקשר ההדוק של העם לארץ ישראל והן לגבי מניעת טענת "התיישנות" של הקשר ההיסטורי.

[עריכה] הכרזת העצמאות

החלק השני של מגילת העצמאות הוא ההכרזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." חלק זה הינו המשך ישיר של החלק הראשון: לאחר שהובא הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה בארץ ישראל, מכריזה מועצת העם על הקמת המדינה ונקבע שמה של המדינה - "מדינת ישראל".

כמו כן, נקבע בהכרזה כי בלילה שלאחר ההכרזה, עת סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יוקמו הרשות המחוקקת והרשות המבצעת של המדינה החדשה. בכך ייקבעו למדינה החדשה שני מוסדות מרכזיים המאפיינים מדינה עצמאית וריבונית והיישוב היהודי יהפוך למעשה למדינה. אין התייחסות במגילה למאפיינים אחרים של מדינה עצמאית, כמו הרשות השופטת או גבולות המדינה (פרט לכך שהיא בארץ ישראל). המגילה אינה מתייחסת לירושלים ואינה קובעת את בירתה של המדינה.

בחלק השני מוצגת גם תוכנית אופרטיבית: נקבע כי "החל מרגע סיום המנדט ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".

[עריכה] עקרונות המדינה החדשה

עקרונות המדינה החדשה מצויים בחלק השלישי שלה. חלק זה מפרט את עקרונות היסוד שלאורם תפעל מדינת ישראל:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.
מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.
מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.
מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות.
מדינת ישראל תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

עקרונות אלה מבססים את הגדרת אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

[עריכה] הצהרת כוונות

החלק הרביעי, הוא חלק התוכן האחרון של מגילת העצמאות, מהווה הצהרת כוונותיה של מדינת ישראל. בחלק זה מופיעות פניות אל ארבעה גופים שונים:

האומות המאוחדות, בבקשה למתן יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבלת מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
הערבים הישראלים, בבקשה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה.
המדינות השכנות ועמיהן, בקריאה לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם היהודי העצמאי בארצו.
העם היהודי בתפוצות, בקריאה לעלות למדינת ישראל, לתרום לבניינה ולעמוד לימינה.

[עריכה] חותמי המגילה

גרסה חגיגית של המגילה, שהוכנה לכבוד יום העצמאות הארבעים של מדינת ישראל

שלושים ושבעת חותמי מגילת העצמאות היו חברי מועצת העם. 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו־12 מחברי המועצה, שלא יכולים היו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.

בין חותמי המגילה בולט בהעדרו שמו של חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל. ניתן להבחין בטור הראשון של החותמים כי המקום בין אליהו דובקין ומאיר וילנר, בו אמור היה ויצמן לחתום לפי סדר אלפביתי, נותר ריק. הסיבה לכך נעוצה בעובדת ראשון חותמי המגילה, דוד בן גוריון, בראש הרשימה ובחריגה לסדר האלפביתי. ויצמן מחה על החריגה מסדר החתימה ולא הסכים לחתום. לשיטתו לא צריכה הייתה להיות חריגה שכזו, אך אם נעשתה, הרי שכנשיא המדינה שמו שלו צריך היה להיות בראש החותמים.

[עריכה] מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות - בעבר ובהווה

האם לעקרונותיה של מגילת העצמאות תוקף חוקי מחייב? כבר בשנת 1948 קבע בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 10/48 זיו נ. גוברניק, פ"ד א, עמ' 85, כי המדובר במסמך המבטא את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, אך אין לו כל תוקף של ממש אל מול חוק או אף פקודה מנדטורית המתנגשים עמו.

בפסיקה מאוחרת יותר השתמש בית המשפט העליון בעקרונות אלו לפרשנות החוק. דוגמה לכך היא קול העם:

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על הכרזת העצמאות, וכתב:

"מערכת חוקים לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידה כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות - ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון - פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם', אך במידה שהיא 'מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו'… מחובתנו לשים את ליבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה, לאחר הקמתה, דרך הצינור של סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948: הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו…".

פסיקה זו, המשתמשת במגילת העצמאות ככלי פרשני ראשון במעלה, אושרה לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון פעמים רבות.

קישור מפורש בין חוקי מדינת ישראל ובין מגילת העצמאות נעשה בחוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הסעיף הראשון בכל אחד משני חוקי יסוד אלה, שכותרתו "עקרונות יסוד", קובע: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

אחר חקיקת חוקי יסוד שלו בתחילת שנות התשעים, שונה לחלוטין מעמדה המשפטי של המגילה והיא הפכה לאבן יסוד במה שכונה המהפכה החוקתית.

שינוי זה ביטא השופט דב לוין, בבג"צ 726/94, 878 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר:

"הצהרת מבוא זו שבחוקי היסוד הנ"ל לא לתפארת המליצה נחקקה עלי ספר, אלא היא באה לבטא, והפעם לא כמשאלת לב וכ'אני מאמין' מופשט, כי מגילת העצמאות הייתה לעקרון יסוד חוקתי, מחייב. מטרת חוקי היסוד אף היא הוגדרה ברורות ובתוקף משפטי חוקתי כבאה 'לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית' ... אמנם כן, כפי שהוסבר לעיל, ראה בית-משפט זה מימים ראשונים להנחות עצמו בעקרונות ובערכים של מגילת העצמאות כמקור לפרשנות החוק, כיתד שניתן להצמיד אליו זכויות יסוד מוגנות. באו חוקי יסוד אלה והביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאינה עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי נעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד בחזקת מי שאינו משחית מילותיו לריק ואינו מאחז עיניים, אלא מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות אזרח ברמה חוקתית על-חוקית".

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כתב:

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" – או הכרזת (מגילת) העצמאות – נתקבלה בה' באייר תש"ח (15.4.1948). מעמדה המשפטי לא היה נקי מספיקות: הכול הסכימו כי 'היא מבטאת את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו'. עם זאת, הדעה המקובלת הייתה כי "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם".

האם בכל אלה חל שינוי לאור פסקת עקרונות-יסוד? התשובה היא בוודאי בחיוב. כיבודן של זכויות היסוד של האדם ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל הפכה לצו חוקתי. נמצא, כי לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה. לפנינו אפוא שינוי מהותי במעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות. עם זאת, היקף השינוי מותנה במודל שייבחר. על-פי המודל הפרשני השינוי הוא ניכר, אך לא מהפכני. על-פי מודל זה, הכרזת העצמאות לא הפכה מקור עצמאי לזכויות אדם. היא נשארה כשהיתה, ביטוי של 'מגילת ערכיה של האומה', אם כי משקלם של ערכים אלה עלה – שכן אין הם אך חלק מההלכה הפסוקה, אלא יש להם מעמד על-חוקי. על-פי המודל העצמאי, השינוי במעמדה של הכרזת העצמאות הוא דרמטי. היא הפכה – מאז הוכנסה פסקת עקרונות-יסוד לחוקי-היסוד – למקור עצמאי לזכויות אדם. על-פי גישה זו היא מהווה 'חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם'".

(א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, נבו הוצאה לאור, תשנ"ד, בעמ' 305).