מנחם בגין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנחם בגין
תאריך לידה	16 באוגוסט 1913
תאריך פטירה	9 במרץ 1992
ממשלות	13, 14, 15, 18, 19
כנסות	10 - 1
סיעות	חרות, גח"ל, ליכוד
תפקידים בולטים	ראש הממשלה שר הביטחון שר החוץ שר המשפטים שר התחבורה שר התקשורת שר העבודה והרווחה שר החקלאות מפקד האצ"ל ראש האופוזיציה

מנחם בגין (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) ; 16 באוגוסט 1913 - 9 במרץ 1992), מפקד האצ"ל בתקופת המאבק בשלטון הבריטי, ראש תנועת החרות והליכוד, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 מנהיג ציוני בבית"ר 1.3 במלחמת העולם השנייה 1.4 כמפקד האצ"ל 1.5 מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה 1.6 ה"מהפך" 1.7 כראש ממשלה 1.7.1 הסכם שלום עם מצרים 1.7.2 בתחום הכלכלי-חברתי 1.7.3 תחומים נוספים 1.8 הקדנציה השנייה 1.8.1 נצחון בבחירות 1.8.2 יוזמות תחיקתיות 1.8.3 מלחמת לבנון 1.8.4 הסתגרותו והתפטרותו 1.9 שנותיו האחרונות 2 לקריאה נוספת 2.1 אודותיו 3 קישורים חיצוניים 3.1 אודותיו 3.2 דבריו

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס (אז בתחומי האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין) ביום ה-16 באוגוסט 1913, י"ג באב ה'תרע"ג, בו חלה שבת נחמו שנתנה לו את שמו. הוא היה בן לחסיה וזאב דוב. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר. המשפחה חיה במצב כלכלי דחוק, אולם שני בניה (מנחם היה הצעיר ביניהם) ובתה זכו לקבל חינוך יהודי וציוני. בהיותו עולל נאלצה המשפחה לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה ועברה לנדוד בין כפרים במזרח פולין. כאשר תמה המלחמה חזרו אל ברסט ליטובסק ובגין החל את מסלול לימודיו. הוא למד ב"חדר", כשהתבגר עבר לישיבה, ומאוחר יותר למד ב"תחכמוני", בית ספר יהודי. כילד חלם להיות עורך דין 'כדי לעזור לחלכאים', כדבריו. בהמשך למד בגימנסיה הממשלתית והמשיך לאוניברסיטת ורשה, שם למד בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים.

כילד היה חבר בתנועת השומר הצעיר. אז, בגיל שלוש עשרה, נשא נאום פומבי ראשון בפני קהל גדול בתום מצעד תנועות נוער יהודיות. לאחר ששמע לראשונה נאום של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי, נכבש מיד על ידי תורתו והצטרף לתנועת בית"ר. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". כאשר למד בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהנסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה בגין על מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים כנגד פורעים אנטישמיים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.

[עריכה] מנהיג ציוני בבית"ר

בהדרגה טיפס בגין בסולם התפקידים בבית"ר. הוא התמנה למפקד מחוז בריסק והיה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 חל הכינוס העולמי השני של התנועה. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה בה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אליו בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר'. על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהלחם". למרות המחלוקת מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין והתנבא כי יגיע לגדולות.

לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים וציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בבטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות בריטניה בפולין כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות אל ארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא 6 שבועות. הוא הוזהר כי להבא ישלח למחנה מעצר אם ימשיך בפעילות, אך ענה כי יהיה מוכן להקריב קורבנות למען מאבקו. באותה שנה גם פגש בעיר דרוהוביץ בגליציה את מי שתהיה רעייתו, עליזה ארנולד. אביה היה ראש המפלגה הרוויזיוניסטית בעיר, מקום בו בגין השתלם במשפטים.

בכינוס העולמי השלישי של בית"ר הגיע להתנגשות חריפה יותר מול ז'בוטינסקי. בגין היה נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים". כמו כן הציע בגין תיקון לנסוח "הנדר הבית"רי" אותו כתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל - לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין, אולם אהד את עקשנותו ואת דרך הבעת דעתו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרון פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. במאי אותה שנה נשא את עליזה לאשה. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, בה נכחו מאות בית"רים ומכרים.

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועימה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. בגין הציע לצבא הפולני להקים יחידות צבאיות של בית"רים שיילחמו לצידם בנאצים, אך הצעתו נדחתה. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין מור ורעייתו, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת בה נסעו נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגליהם. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקאטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים שהשכירו בבית משפחה קתולית בוילנה. מאוחר יותר נודע לבגין כי הוריו נרצחו על ידי הגרמנים אשר כבשו את בריסק.

ב-20 בספטמבר 1940, בעת משחק שחמט מול הד"ר אלדד, הגיעו שלושה סוכני המשטרה החשאית הסובייטית, ה-NKVD, ועצרו את בגין. בגין התלווה אליהם לאחר שצחצח נעליו, לבש את חליפתו, ענב את עניבתו, ונטל עימו ספר תנ"ך. הוא הובל אל כלא לוקישקי, ושם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר כשהוא מואשם על ששיתף פעולה עם האימפריאליזם הבריטי. הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ועונשו נקבע לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן". ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין על רכבת בנסיעה ארוכה לסיביר. הוא הגיע אל מחנה הריכוז פיצ'ורה הסמוך לים הצפוני, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על תקופה זו סיפר בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". אולם בגין שוחרר מוקדם מהצפוי בשל הסכם שנחתם בין סטלין לראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, לפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצידה נגד גרמניה.

בגין, אשר היה במצב של תשישות, התגייס לצבא הפולני, ותחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס הגיע דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין. הוא שירת כשנה וחצי ובחצי השנה האחרונה גם שימש כנציב בית"ר בארץ ישראל, תוך קיום מגע הדוק עם מחתרת האצ"ל. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים. לאחר שנפל דוד רזיאל בפעילות מבצעית בעיראק ב-1941, הגיע הארגון לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל, אמר לאנשי מפקדתו כי בגין הוא האיש הנחוץ לעמוד בראש לפני המערכה העתידית בה יפתח האצ"ל.

[עריכה] כמפקד האצ"ל

אריה בן אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן. בהיותו בן 30 עזב כטוראי את הצבא והפך למפקד האצ"ל.

בתחילה לא קיבל בגין את החלטת המפקדה על מינויו, אולם בסוף 1943 הודיע "אני מקבל", והחל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944 פורסם הכרוז הראשון בו ניכרת רוחו של מנחם בגין. הייתה זו "הכרזת המרד" ([1]). בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו "נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, - אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות - או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם". יש הרואים ב"הכרזת המרד" את אחד המסמכים המרשימים בתולדות מאבקי העמים לעצמאות.

בארבע השנים בהן פיקד בגין על האצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, היכן ששכן מרכז השלטון הבריטי, פריצת כלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947, ומבצע האצ"ל בכיבוש יפו. כשרדפו אותו הבריטים התחפש לאברך בישיבה והתגורר בצפון תל אביב, ונטל לעצמו את השם "רבי ישראל ססובר".

בגין הפנה את דאגתו לפציעתם ונפילתם של חברי המחתרת בפעולות השונות. אולם יותר מכל כאב את עולי הגרדום ([2]). בלב כבד, לאחר שעלו לגרדום יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן בגין את ההוראה לתלות שני סמלים בריטים, ובכך פסקו העליות לגרדום בארץ ישראל.

בגין קבע סייגים נוקשים למלחמת בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, חייליו ומתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להמנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה פתח היישוב ובראשו ארגון ההגנה ב"סזון", מעשי רדיפה נגד אנשי האצ"ל שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד משמעית לאנשי הארגון "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי האצ"ל ביישוב היהודי והורה להבליג על כך.

במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. יש הרואים את הפעולות הצבאיות של המחתרת כגורם אשר זירז את יציאת הבריטים מהארץ והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.

ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", אליה התייחס כחשובה בנאומיו (ראו [3]). בין היתר אמר בה:

"קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?".

ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של האצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות האצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.

ארוע כואב מבחינתו היה פרשת "אלטלנה" ב-22 במאי. בגין ניסה לגרום לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי האצ"ל בירושלים אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל. הוא עלה על סיפונה של האנייה בכפר ויתקין לאחר שניתן לה האולטימטום להסכים למסור את כל נשקה לממשלה בתוך 10 דקות. הוא נשאר על הסיפון גם כשהופגזה מול חופי תל אביב והחלה לעלות בלהבות. הוא פקד על אנשי האצ"ל שלא ישיבו אש מהאלטלנה לעבר תוקפיה היהודים. מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". האנייה הופגזה והוטבעה, בפקודתו של דוד בן גוריון. לאחר מכן נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של האצ"ל.

עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן יהודה. אלפים רבים, לפי הערכת העיתונים 15,000, הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק נשמע קולו ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: "שלום לך תל אביב תכלת-לבן", אותן מילים בהם היה פותח ז'בוטינסקי את נאומיו בתל אביב, אשר תמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה.

[עריכה] מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה

עם פירוק האצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות - מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו שנחשב אז ימני קיצוני, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו האצ"ל, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בבחירות לכנסת הראשונה זכתה חירות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, 14 מושבים בכנסת. בן גוריון אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונסנזוס הלאומי דאז. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חירות ומק"י". בן גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף לקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים.

במשך השנים בגין נודע בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב רבה. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג, אולם גם בקרב יריביו היו שהסכימו כי קדמה אצלו לכל טובת המדינה, להשקפתו. כשהיה נוסע לחו"ל היה נמנע בגין מלהטיל על הממשלה ביקורת.

עם זאת, היה מקרה אחד שבו התקומם נגד שלטון החוק. היה זה בינואר 1952, עת נדון בכנסת הסכם השילומים עם גרמניה. אז החליט בגין לשוב לזירה הפוליטית ([4]). בן גוריון ראה בהסכם הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה. בגין ראה בהסכם מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, ובגידה בקורבנות השואה. ביום 9 בינואר 1952, שבו עמדה הכנסת לאשר את ההסכם, עמד בגין בראש הפגנת ענק כנגד ההסכם, שנערכה בכיכר ציון בירושלים. בנאומו אמר בין השאר:

"כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון." (הטקסט המלא [5]).

ההפגנה יצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין, והידרדרה לאלימות. רבים מהמפגינים נעצרו ובגין הורחק מהכנסת לשלושה חודשים. חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".

לקראת הבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, עמד בראש אספות שבהן נכחו לעיתים אף 5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות כנגד השחיתות הממסדית של מפא"י. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. במערכת בחירות זו זכתה חרות ב-15 מושבים. לשיאו בתחום הנאומים הגיע כעבור 26 שנה, ב"נאום הצ'חצ'חים" שנשא באספת בחירות לקראת הבחירות לכנסת העשירית, ונחשב גורם מרכזי באותן בחירות. ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבת בינו לבין בן גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. ביוני 1957 הודיע על פרישתו מתפקיד מפקד בית"ר כדי להקדיש את זמנו לבחירות הבאות. ביוני 1959 נחשפה עסקת מכירת נשק בהיקף גדול מישראל לגרמניה המערבית. החשיפה עוררה סערה גדולה בארץ ובעולם. היו שראו במכירת נשק למי שהייתה אחראית רק כמה שנים לפני כן על השמדת מרבית יהדות אירופה מעשה נפשע. נגד היוזמה יצאו סיעת אחדות העבודה, מפלגות הדתיים וחרות. בנאומו אמר בגין: "ההידרדרות לתהום כה עמוקה היא עד אשר לתהום, מבחינה מוסרית, אין עוד תחתית." ([6]). בנובמבר 1961 החלו מגעים בין ראש סיעת חרות, יוחנן באדר לבין נציגי המפלגה הליברלית בהנהגת יוסף ספיר לגבי איחוד. במהלך כהונתו בכנסת פעל בגין למען ביטול הממשל הצבאי שהטילה ישראל ולמען ביטול האפליה נגד ערביי ישראל ([7]).

הן בבחירות לכנסת הרביעית והן בבחירות לכנסת החמישית זכתה חרות בהנהגת בגין ב-17 מושבים בכנסת.

בשנת 1964 יזם בגין את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ. דבר שנתבצע תודות לאישורו של ראש הממשלה לוי אשכול.

ב- 19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב האמנה לנשיא זלמן שז"ר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה. אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני 5000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.

בשנת 1965 עמד בגין בראש איחוד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, זכו המפלגה המאוחדת בבחירות לכנסת החמישית לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר נחשב לכישלון. ביוני 1966, בועידת תנועת חרות, קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכשלון בבחירות. הקהל זעם על האמירה של אולמרט, אולם בגין מחא לו כף, והודיע בהמשך על התפטרותו מתפקיד ראשות התנועה. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה בפברואר 1967. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". לאחר מכן, חזר בגין לתפקידו. הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד שפרש סופית.

במאי 1967, בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לממשלה של לוי אשכול, בתפקיד שר בלי תיק, וכך לראשונה היה חבר ממשלה, ועימו יוסף ספיר. בגין הציע לאשכול להזמין את בן גוריון שיעמוד בראשות הממשלה, אולם ההצעה נדחתה. הייתה זו ממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בתולדות המדינה. יחד עמו הצטרף משה דיין בתפקיד שר הביטחון. בכך שצורף, נפרצה "חומת הבדידות" סביב בגין ותנועתו. יחד עם יגאל אלון, הגיעה היוזמה לקיים את הדיון בו התקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים. ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהוא". ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי ינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, ג'נין וחברון.

באוגוסט 1970, עת עמדה בראשות הממשלה גולדה מאיר לאחר פטירתו של אשכול, פרש בגין עם שרי גח"ל מהממשלה לאור סירובם לקבל את יוזמת רוג'רס השנייה שכללה התחייבות לנסיגה משטחי יהודה ושומרון. אמנם הפרישה הגיעה על רקע חילוקי דעות חריפים, אולם על צד מסוים בדמותו של בגין יכולים להעיד דבריו, הנדמים לברכה ולא כהודעת פרישה, בישיבה האחרונה של ממשלת הליכוד הלאומי: "אנחנו מעריכים אותך, את יהודייה גאה... אני רוצה להודות לך ולכל החברים על אותה האווירה, לעיתים מופלאה, לרבות חוש ההומור, שכולנו השרינו סביב השולחן הזה".

בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו עקב מלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השמינית שהתקיימו זמן קצר לאחר תום מלחמת יום הכיפורים זכה הליכוד ב-39 מושבים, ואילו "המערך" (השני) ב-51. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה, אך התפטרה כעבור חודשים אחדים בלחץ הציבור. בגין וסיעתו נותרו באופוזיציה.

בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה, בהן היו מעורבים אישים כמו מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, ושר השיכון והבינוי אברהם עופר. שלטון מפא"י, שנמשך שלושים שנה ברציפות, המאיס עצמו על רבים בציבור. משהתפטר רבין במה שכונה בלעג "התרגיל המבריק", הוקדמו הבחירות.

[עריכה] ה"מהפך"

למרות הכישלונות הרבים במערכות הבחירות, לא נואש בגין והיה אופטימי. הוא אמנם העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה ומפורסמת אימרתו "לשרת עם העם באופוזיציה", אך עם זאת נשא עיניו לשלטון וצוטט כאומר: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21", וכן "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה". בגין היה משקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא עשרות אם לא מאות נאומים פומביים. עם השנים גדלה התמיכה בראשות הגופים הפוליטיים בהם עמד לצד רצון להחליף את השלטון. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי ה"השלטון האלטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות" ובהזדמנויות רבות שטח תוכניות לצמצום העוני. במשך השנים אוכלוסייה של אנשי המעברות ומשפחותיהם שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי חברו אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה- 30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות. בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופאית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי - עדתי אל תנועות העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה ([8]).

ב17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית שבהן ניצח בגין, וכן מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה. בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים וד"ש, בראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש כסגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין, ליל הבחירות היה מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הליל בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:

"היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום.."

לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם") וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא לידי משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה ועל תקן דברים מספר ירמיהו אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים". המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פאנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד בזוכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת. 63 הצביעו בעדה, ו-53 התנגדו. בכך הרכיב עם חבריו את הממשלה ה-19 של ישראל. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה מהגבוהות בתולדות הכנסת.

[עריכה] כראש ממשלה

בעת הרכבת ממשלתו הראשונה, הסעיר בגין את הרוחות כאשר מינה כשר חוץ את משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה. סערה נוספת עורר כשהכריז בעת ביקור בהתנחלות אלון מורה: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". ביקורת נמתחה על בגין, בתחילת דרכו כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, על שהמליץ בפני הנשיא קציר להעניק חנינה לבנקאי יהושע בן ציון.

הממשלה התבססה מבחינת אמינותה בעיני הציבור ביחוד לאחר ביקורו הראשון של בגין בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר. בין השניים שלא הכירו לפני כן נוצרה מערכת יחסים קרובה. כמו כן "כבש" בגין את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין הלך אל גדולי הרבנים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הוא ועוזריו הגיעו אל בית כנסת ואמרו קינות. נאמר על כך "בגין הוא יהודי, ולכן הצליח לכבוש את לב יהדות אמריקה, אחרי שישראל שלחה כבר אלינו אנשי צבא, פוליטיקאים ומדינאים". בגין גם הנהיג סגנון חדש. הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "אירופיים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה הייתה חשוב לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. כאמור לעיל גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת מאוד בסמליות דתית. בכך הביא בגין שינוי לתרבות השלטונית. בתחילה התקשה מעט לעבור לדירת השרד בירושלים ולעזוב את דירתו הצנועה בת שני החדרים ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, בה התגורר כ-30 שנה. עם זאת, עוד 20 שנה לפני כן, כשהוצע לו לעבור לדירה מרווחת אמר: "גמרתי אומר בליבי, כי מהדירה הזאת אצא רק ישר לדירת השרד של ראש הממשלה".

[עריכה] הסכם שלום עם מצרים

אחד ממעשיו הזכורים ביותר של בגין הוא חתימת הסכם השלום עם מצרים.

ראשיתו היה בביקור של בגין ברומניה, שבו נפגש עם הנשיא ניקולאי צ'אושסקו באוגוסט 1977, ובמגעים חשאיים של משה דיין במרוקו עם סגן נשיא מצרים, חסן תוהמי, בספטמבר. סבורים כי סאדאת הגיע למסקנה כי בגין, על אישיותו ואמינותו, מתאים לשותפות להסכם, שכן דווקא הוא אשר הושמץ מרבית חייו כ"מחרחר מלחמה" ו"קנאי" ישאף להגיע להסכם ויוכל לבצע ויתורים מפליגים. ב-9 בנובמבר 1977 הכריז סאדאת במועצת העם המצרית: "אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם". בגין ענה בפניה באנגלית לעם המצרי: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד.

ב-25 בספטמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים, מלווה בשר הביטחון עזר ויצמן ושר החוץ משה דיין. באיסמעליה נפגש עם הנשיא סאדאת.

תוכנית השלום עוררה כלפי בגין ביקורת קשה, ובייחוד בתוך מפלגתו, מאחר והיה כרוך בה ויתור על רוב שטחה של סיני וכן מתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. למתנגדיו ענה בגין: "איני זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים' ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". מימין אמר עליו יובל נאמן: "בחלומותי השחורים לא תיארתי לעצמי שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל חייו". לעומתו אמר על כך יצחק רבין: "לבגין יש יתרון בכך, שכראש ממשלה אין לו בגין באופוזיציה".

המשא ומתן נתקל בקשיים, שקיבל תנופה בועידת הפסגה בקמפ דייוויד במשך 11 יום בספטמבר 1978. הסכמי המסגרת, שכונו "הסכמי קמפ דייוויד", כללו ויתורים לא מעטים דווקא מהצד הישראלי. הגדול שבהם היה נסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטחי סיני. בין היתר עתידים היו לפנות את מושב נאות סיני אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילתה של אותה שנה. ב-28 בספטמבר 1978 אישרה הכנסת את הסכם המסגרת ברוב של 84 תומכים מול 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. לפני חתימת ההסכם הסופי זכה בגין לכבוד רב מצד הקהיליה הבינלאומית, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ביום ה-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר שנפטרה יומיים לפני כן, הוא המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו" (הנאום [9]).

ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. ב-6 באוקטובר 1981, עת כבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר". הדבר עורר חשש לגבי הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינויים של היישובים הישראלים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארק, שרר בהמשך מה שכינו "שלום קר".

[עריכה] בתחום הכלכלי-חברתי

מדיניותו הכלכלית והחברתית של בגין נגזרה, מחד, מדגילתה של מפלגת הליכוד בליברליזם כלכלי ושוק חופשי, עם צמצום דרסטי של המעורבות הממשלתית בניהול המשק; ומאידך, ממחוייבותו העמוקה לעקרונות של "צדק סוציאלי", שהיו נדבך חשוב באידאולוגיה של תנועת החרות ובמשנתו של זאב ז'בוטינסקי. בין היתר כתב על כך: "צמצום אי השוויון הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכיוון "מלמעלה למטה" המביא בהכרח לירידה ונסיגה כלכלית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה" המביא לעלייה והתקדמות... הקידמה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הנדרשים על ידי הכול והנרכשים על ידי הכל."

אולם בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר, כולם התפטרו מקץ זמן קצר משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. עם הקמת ממשלתו מינה בגין לתפקיד את סגנו שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, שנועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", הסירה את המגבלות על החזקת מט"ח וסחר בו, ניידה את שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, וביטלה את מס הנסיעות השנוא על הציבור. מאידך, התוכנית ביטלה את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. תוצאת אלה הייתה גל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על כל הישגיה של התוכנית. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם", לדבריו. לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה מינה כשר אוצר את יורם ארידור, לו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסו כ"כלכלת בחירות" במיטבה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום.

בגין לא איבד מן הפופולריות שלו בשל כשלון התוכנית והידרדרות הכלכלית. הציבור נהנה מן הליברליזציה והפחתת המסים ומן החופש לנסוע לחו"ל, ועל האינפלציה המשתוללת קיבל פיצוי בדמות מנגנון ההצמדה של השכר שהיה נהוג. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה. היות ומדיניותו נעדרה נכונות לקצץ בתקציב או להטיל מיסוי על הציבור, מומנו פעולות אלה באמצעות "הדפסת כסף".

בקוי היסוד של ממשלתו, סעיף ט"ו קבע: "פעולה למען ביטול העוני והושטת עזרה למשפחות ברוכות ילדים, במיוחד בדיור ובחינוך". בתחום החינוך רצה ליצור מצב שלא ימנע חינוך מילד שהוריו אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד. במרץ 1978 הובאה הצעת החוק לחינוך חינם לגילאי 16-17 על ידי זבולון המר בשם הממשלה. החוק אושר סופית באפריל. כמו-כן, נעשו מאמצים רבים לחיסולו של העוני בדיור. ב-1977 עמדה צפיפות הדיור של יותר משלוש נפשות הגרות בחדר, המייצגת את עוני הדיור, על קרוב ל-3%, כ-30,000 משקי בית. ב-1983 ירד השיעור ל-1.2%, כ-10,000 משקי בית. בשנים אחר כך הייתה ירידה לשיעורים אפסיים.

אחת היוזמות הזכורות הייתה "מפעל שיקום השכונות". התוכנית לשיקום השכונות הוגשה לכנסת על ידי גדעון פת, שר הבינוי והשיכון, בשם הממשלה במאי 1978. שנה אחר כך תיאר יגאל ידין את התוכנית במילים "המפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. ראשיתה ביוזמתו של ראש הממשלה לפתרון בעיות הדיור בשכונות המצוקה... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול... הפרויקט הזה של שיקום השכונות... הוא מהפכה שלמה בכל דפוסי השיקום השכונתי".

[עריכה] תחומים נוספים

במקביל שקד בגין על הקמתן התנחלויות רבות בשטחי יהודה ושומרון, בהתאם לתפיסתו המדינית הימנית ולפי אמונתו בזכות היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. בנאום בתל אביב, ביוני 1981, הצדיק את המעשים:

"...מר קרטר... בכל פעם הוא אמר לי, מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. בכל פעם אני אומר לו, מיסטר פרזידנט, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים הקימונו מאה ארבעים וארבע יישובים חדשים! לא נכנענו לשום לחצים. מה אמרו לנו "הציונים הסוציאליסטים"... לאן אתם הולכים להתיישב ... למקומות שבהם יושבים ערבים? אני רוצה לשאול אותם: ... איך נבנתה ארץ ישראל? ... איך נבנתה חניתה ב-1938 אם לא על ידי הליכה לתוך היישוב הערבי?"

בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ובכלל החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. ידועה האמרה מתוך נאום שידור הרדיו שלו בעת קום המדינה: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", וכן פרט לכך כתב "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות" ([10]). דוגמה לכך הייתה כאשר נפסק בג"ץ חסר תקדים באוקטובר 1979 לפיו יש לפרק את ההתנחלות אלון מורה בתוך 30 יום, וכלפיו אמר בגין בקבלה: "יש שופטים בירושלים".

כראש ממשלה כרת ברית הדוקה עם החרדים (אגודת ישראל), אשר לא שותפו בממשלות ישראל מאז פרישתם בשנת 1952. בהמשך קיבלו במסגרת ישיבתם בממשלה הטבות רבות, בהן הרחבת הפטור מגיוס, מתן תקציבים לישיבות, ושונו שיטות הקצבאות של הבטחת הכנסה וקצבת ילדים גם לאנשים לא עובדים.

ביום 14 במרץ 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע "אבי החוכמה", הידוע כמבצע ליטאני, כנגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, אירוע שכונה "אוטובוס הדמים" ובו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז. במבצע שנערך שבוע נהרגו כ-300 מחבלים; צה"ל איבד 18 מחייליו. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425 הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות אשר היו חברות הקואליציה, העיבו על הממשלה. אחת מהן הייתה העמדתו לדין של שר הדתות, איש המפד"ל, אהרון אבוחצירא.

ביום 7 ביוני 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק. הפעולה תוכננה במשך מספר חודשים ונדחתה מספר פעמים קודם לכן. ביום למחרת, בשלוש בצהריים, הודיעה הממשלה כי הכור העיראקי הושמד על ידי חיל האויר הישראלי. בשעתו האשימו גורמים בשמאל הישראלי, ובראשם שמעון פרס שהתנגד עוד קודם לכן לתוכנית, כי הפעולה הינה התגרות חסרת תקדים במדינות העולם, ואף תרגיל בחירות. מאוחר יותר, יצא בגין בתגובה נגד הביקורת שהופנתה נגדו משמאל. הוא תיאר כיצד בזמן שנחטפו במטוס יהודים לאנטבה באוגנדה ("מבצע יונתן"), הודיע יצחק רבין לועדת החוץ והביטחון בכנסת על ההחלטה לפתוח במשא ומתן עם המחבלים החוטפים. בגין יזם מהלך בו הליכוד הודיע כי הוא משתתף באחריות הציבורית על ההחלטה לפתוח במשא ומתן כדי להציל חיי אדם. אולם השמאל, כך לפי טענת בגין, ביושבו באופוזיציה לא הפגין אחריות ואחדות לאומית לעומת הליכוד שתפקד, לדבריו, כאופוזיציה אחראית ופטריוטית. כיום, על כל פנים, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה נראית ההפצצה בעיני רבים כצעד מרחיק ראות, אשר תרם לביטחון מדינת ישראל. בזמן מלחמה זו חתמו מאה חברי כנסת על מכתב לבגין המודה לו על יוזמתו.

[עריכה] הקדנציה השנייה

[עריכה] נצחון בבחירות

ביום 30 ביוני 1981 התקיימו בחירות נוספות, ושוב התמודד בגין מול שמעון פרס. הסקרים המקדימים הראו על פער של 25% לטובת המערך וניבאו לליכוד תבוסה, כאשר בגין הצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. בגין ארגן את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל בהובילו עצרות המונים ברחבי הארץ. בגין מינף היטב את אמירתו של דודו טופז בעצרת בחירות של המערך, לפיה "הצ'חצ'חים של הליכוד הם שין גימלים במצודת זאב". בנאום התגובה של בגין, "נאום הצ'חצ'חים", הוא ניצל עד תום את כישוריו הרטוריים והפך את הנושא העדתי לנושא המרכזי בבחירות, שהכריע את מערכת הבחירות המתוחה לטובת הימין. התוצאה הייתה הישג שיא של 48 מנדטים לליכוד לעומת 47 מנדטים למערך. בכך הוכח כי "המהפך" אינו תופעה חד פעמית וכי הימין הצליח לגבור על המערך גם כשחזרו אליו רוב קולותיה של ד"ש שהתפרקה. בגין הקים ממשלה עם מפלגות הימין והדתיים, תוך שהוא מותיר שוב לשמעון פרס את תפקיד יושב ראש האופוזיציה. לתפקיד יושב ראש הכנסת בממשלה זו התמנה ח"כ מנחם סבידור.

[עריכה] יוזמות תחיקתיות

ביום 14 בדצמבר 1981 יזם בגין את "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. היה זה צעד שנוי במחלוקת. בגין יצא בחופזה מבית חולים והגיע לכנסת בכיסא גלגלים, וניצל פיצול במערך, ששמונה מחברי הכנסת שלו הצביעו בעד החוק, על מנת להעביר את החוק בכל שלוש הקריאות הדרושות ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק:

"...לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים".

ארצות הברית רעמה על החוק והממשל הודיע כי אינו מכיר בו. בנוסף החליטו האמריקנים לבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?".

במרץ 1982 יזם הקמה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב בשם "ועדת בכור". הועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו הינם חפים מאשמה, אך מאידך ציינה גם כי אינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים ואם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב.

[עריכה] מלחמת לבנון

ב-3 ביוני 1982 נורה שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, על-ידי מחבלים מארגונו של אבו נידאל, ונפצע קשות. באותו לילה החליט בגין על מתקפה אוירית רחבה על תשתיות מחבלים בלבנון. בישיבת הממשלה למחרת אמר: "פגיעה בשגריר כמוה כפגיעה במדינת ישראל, ועל כך נגיב". אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון הארץ. ביום 6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". למעשה, המבצע נועד ליצור מציאות חדשה בלבנון, לטהר את קיני אש"ף, לחבור לפלנגות הנוצריות ששיתפו פעולה עם ישראל, וליצור עמן ברית אסטרטגית. בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל ישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע:

"צבא ישראל הלך ללבנון לא כדי לכבוש שטח, לא כדי לשעבד עם, לא כדי להשאר בארץ לא לו, אלא למטרה שלא הייתה אצילה ממנה.. להבטיח שאנשים, נשים וילדים יוכלו לחיות את חייהם, ושלא יוכל מחבל לומר כפי שאמר בטלויזיה כאשר נשאל: הרגת ילדים? -כן; -מדוע עשית זאת? והתשובה: משום שהם יתבגרו. ... זהו אותו ארגון המחלל את המילים שחרור וחירות, שפל שלא היה בזוי ממנו מימי הנאצים ועד עצם היום הזה ... מה קרה לקו של 45 הקילומטרים? ... מדוע ממשיכה המלחמה? ... (המחבלים) הוסיפו ללחום, הוסיפו לנסות להרוג בחיילינו. מה היינו צריכים לעשות, אנחנו הממשלה? מה היו צריכים לעשות החיילים? התשובה ברורה, וכך נמשכה המלחמה ... רבותי, איננו רוצים אפילו מילימטר מרובע של אדמת לבנון. לבנון איננה ארץ ישראל ... נחדש את הברית עם לבנון... אבל קודם צריך להיפטר מן הצרה הזאת שאינה כתובה בתורה ... אדוני היושב ראש, עם ישראל יכול להתקיים, בעזרת השם, רק על ידי נכונות להקרבה של טובי בנינו, רק בנכונות למסירות נפש, אלמלא היא, לא היינו מגיעים לעצמאות... ואינני יכול לנחם את המשפחות ששכלו את יקיריהן, רק המקום יכול לנחם אותן וינחם אותי".

באוגוסט עזבו 8900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר עראפת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לטוניסיה. בכך הושג אחד היעדים המוצהרים של המבצע. אולם הלה הסתבך והפך למלחמה של ממש. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכל, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח - ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים.

בשלב מסוים החלה להתארגן משמרת אנשים שמחו על המלחמה בצמוד לביתו של בגין. הייתה זו הפגנה שקטה, אך בלטה בה הכרזה ובה מספר החללים אשר כבר עבר את ה-600 וסיקור עיתונאי לעיתים נלווה אליה. משמרת המחאה הטרידה את רוחו של בגין. השב"כ מצא כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים.

[עריכה] הסתגרותו והתפטרותו

על פי המשוער, מאורעות מצטברים הקשו על בגין וייסרוהו. מותה של עליזה רעייתו, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות, ב-13 בנובמבר 1982 שבר אותו, ועמו העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב ארצה. נראה שהקשתה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה המלחמה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית; בריאותו הייתה רופפת, ולאחר חבלה ושבר בעצם הירך נאלץ היה להלך עם מקל או לנוע בכסא גלגלים.

ב- 28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו ולצידם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין לתקופה בביתו. מסמכים אשר הועברו אליו לעיון היו חוזרים לעיתים ללא תגובה מצידו. בישיבת הממשלה ב-15 בספטמבר הודיע כוונתו להתפטר במילים "איני יכול להמשיך למלא את התפקיד הזה". מעבר לכך לא הסביר את מניעיו. השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה, ורק כעבור כמה שבועות הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא.

[עריכה] שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות לא יצא בגין מביתו ברחוב צמח, מספר 1, בירושלים, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה. הוא לא התבטא בפומבי או פרסם מאמרים. ספר אותו אמר בשנים הקודמות שיכתוב, "בדור השואה והתקומה", לא נכתב. מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. הציבור לא זכה לראותו פרט לכך כאשר אושפז בבית החולים כשלא חש בטוב. בגין היה מובל בשנותיו האחרונות בכיסא גלגלים. הוא לא התראיין ועד ליום מותו לא הסביר לציבור את מניעי התפטרותו. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות עבר להתגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4, בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, ביניהם משפחה קרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.

בפברואר 1991, עיצומה של מלחמת המפרץ, חתמו מאה חברי כנסת על מכתב המודה לבגין על החלטתו להפציץ את הכור בעיראק. "היום כאשר סאדם חוסיין משגר את טיליו לעבר העורף הישראלי, אנחנו יכולים לדמיין בחיל ורעדה מה היה קורה לנו אילמלא פעולה זו", נאמר בו.

ב־9 במרץ 1992, ד' באדר ב' ה'תשנ"ב, לאחר שישה ימי מאבק על חייו, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו האחרונה, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. הלוויתו הייתה עממית ולא ממלכתית, לפי בקשה מצידו. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר.

בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין אשר היה שר וחבר כנסת.

דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה.

שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל. גם שנים רבות לאחר מותו נשאו אנשים שונים בגעגוע את שמו כמי שייצג עבורם מנהיג אשר מנחה אותו אמת פנימית והוא נוהג בכל אורחות חייו בצניעות ויושר. לפי "חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין, התשנ"ח - 1998" ([11]) הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים והמופקד על טיפוח זכרו ומורשתו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• בלילות לבנים, סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף פרוטוקולים של הנ.ק.וו.ד, הוצאת דביר, 1995.
• המרד, זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1992.
• במחתרת, כתבים, כרכים א' - ד' (וגם בשני כרכים) , הוצאת "הדר", תל אביב תשי"ט - תשכ"ב.
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", נציבות בית"ר בארץ ישראל, תל אביב, 1952 (לקריאה [12]).
• מורי זאב ז'בוטינסקי, הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, ירושלים, 2001.

[עריכה] אודותיו

• יוסי אחימאיר, מנחם בגין האיש שהביא את השלום, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, 1992 (לקריאה [13]).
• מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
• אריה נאור, בגין בשלטון : עדות אישית, הוצאת ידיעות אחרונות.
• מרדכי קרניאל, מורשתו של מנחם בגין, הוצאת פסגות, 1999.
• נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• עפר גרוזברד, מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מנחם בגין

[עריכה] אודותיו

• מרכז מורשת מנחם בגין, באתר תמונות, מאמרים, נאומים וחומרי קריאה.
• במלאות 10 למותו, באתר הכנסת.
  • תולדות חייו ורעיונותיו, בספריית הכנסת.
• מנחם בגין: עושה השלום הראשון, באתר הסוכנות היהודית.
• מנחם בגין, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל",1998, באתר הכנסת.
• מנחם בגין, מראשית חייו וכמפקד אצ"ל, בפירוט רב של מידע, באתר "לחיות את ההיסטוריה".
• [14], [15], מסמכים ובהם תמליל כנס בעשור לפטירתו.
• עקב מחלתו של ראש הממשלה מאת דליה קרפל, הארץ. לא מלחמת לבנון הביאה לדיכאונו של ראש הממשלה מנחם בגין אלא להיפך, דיכאונו הקליני הביא לוואקום השלטוני שלתוכו שעט אריאל שרון. התזה של ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני.
• בגין על הספה מאת פרופ' אניטה שפירא, הארץ. ביקורת על ספרו של ד"ר עופר גרוזברד.
• מנחם בגין באתר הכנסת

[עריכה] דבריו

• ציטוטים מפורסמים של מנחם בגין, באתר "בין המרכאות".
• נאומים, מאמרים וכרוזים של בגין מימיו במחתרת, באתר דעת.
• מבחר מנאומיו בכנסת, עד כניסתו לממשלה, באתר דעת.
• דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, באתר מט"ח.

ערך מומלץ