רצועת עזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة- קטאע ע'זה) היא שטח בדרום מישור החוף של ארץ ישראל שגבולותיו הוגדרו בהסכמי רודוס שנחתמו בין ישראל למצרים בשנת 1949.
החל מה-12 בספטמבר 2005 נמצאים השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, בלא התערבות של מדינות אחרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי היוצא דופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה פונו מהרצועה כל אזרחיה ותושביה, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.
ב-28 ביוני 2006 נכנסו כוחות צה"ל לרצועת עזה והשתלטו עליה מחדש כתגובה על התקפה נגד כוח צה"ל שחנה סמוך לרצועה. ישראל הודיעה כי אין בכוונתה להשאיר כוחות ברצועה לאחר השגת מטרות המבצע הצבאי שעיקרן השבת החייל שנחטף בהתקפה על כוח צה"ל, ומניעת ירי עתידי של טילי קסאם לעבר ישראל. פרטים נוספים בערך מבצע גשמי קיץ.
תוכן עניינים |
[עריכה] אוכלוסייה
העיר הראשית ברצועה היא עזה, וכמו כן נמצאות בתחומה חאן יונס, רפיח, וכן מחנות פליטים גדולים.
ברצועת עזה יושבים (נכון לשנת 2005) 1,376,289 תושבים פלסטינים. רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים יושבים בחבל עזה והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.
נכון לשנת 2000 ברצועת עזה, על שטח של 350 קילומטרים מרובעים, הייתה אוכלוסייה של 1.1 מיליון איש מתוכה 700,000 פליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. תשעים אחוז מהאוכלוסייה היא עירונית. שיעור הריבוי ברצועת עזה עומד על 4.5% וכמחצית האוכלוסייה הינה מתחת לגיל 15.
צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה מאפיינת אזור עירוני. קיימים בעולם אזורים נוספים אשר מאופיינים בשטח עירוני רצוף (דוגמת סינגפור, הונג קונג, בחריין ואפילו גוש דן), אך התוצר הלאומי לנפש ברצועה הינו עשירית מהתוצר האופייני לאזורים אלו.
ערב נסיגת ישראל מהשטח היו בו יישובים ישראלים, ובהם כ-8000 תושבים יהודים. רוב היישובים היהודים שכנו בדרום הרצועה, באזור שכונה גוש קטיף, וכולם נהרסו בידי ישראל לאחר פינוי תושביהם.
[עריכה] כלכלה
בשל הריבוי הטבעי הגבוה, אוכלוסיית רצועת עזה הינה צעירה מאוד, ורוב תושביה נמצאים מתחת לגיל העבודה. בנוסף קיימת ברצועה התנגדות דתית ותרבותית ליציאת נשים לעבודה (כשישה אחוזים בלבד מן הנשים בגילאי 20-65 משתתפות בשוק העבודה).
מקורות הפרנסה בתוך הרצועה מעטים מאוד, והם פחתו אף יותר עם נסיגת ישראל ממנה. פלסטינים רבים עבדו באזור התעשייה ארז ששכן על הגבול בין הרצועה לישראל, ונוהל בידי ישראלים. אזור התעשייה נסגר עם נסיגת ישראל. כמו כן העסיקו התושבים היהודים ברצועה פועלים פלסטינים בעבודות שונות, בעיקר חקלאות ובנייה. גם מקור פרנסה זה נעלם עם פינויים של התושבים היהודים. מאז 1967 ועד תחילת שנות ה-90 התפרנסו רוב תושבי הרצועה מעבודה בישראל, בעיקר עבודות ניקיון, גינון, חקלאות וכדומה. האינתיפאדה, העלייה ההמונית מרוסיה, והתגברות הגירת העבודה לישראל הביאו לצמצום ניכר בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל. יש עדיין חוסר בהירות לגבי מדיניות ישראל במתן היתרים לעבודה של פועלים מהרצועה לאחר נסיגת ישראל והעברת הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית. מסיבות אלו ההכנסה לנפש ברצועת עזה היא מהנמוכות בעולם, והאבטלה בה גבוהה מאוד.
החקלאות הייתה בעבר מן הענפים המרכזיים בהם עסקו תושבי רצועת עזה אך מקורות המים המעטים ממילא התמעטו עוד יותר בשנים האחרונות, עד שנוצר מחסור במים לשתייה ולחקלאות. התמעטות מקורות המים נובעת בעיקר מהמלחת בארות עקב חדירת מי ים לאקוויפר שבעומק אדמת הרצועה. דבר זה נגרם כתוצאה מניצול יתר של הבארות על-ידי תושבי הרצועה, וכתוצאה משאיבת מים אינטנסיבית שמבצעת ישראל לצרכיה מאקוויפר החוף השוכן מצפון לרצועה, בשטח ישראל. הריבוי הטבעי אשר מחייב בניה עירונית, הביא לצמצום שטח האדמות המתאימות לחקלאות.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] תקופת מצרים העתיקה ותקופת התנ"ך
עזה היא אחת הערים העתיקות בעולם. היא נזכרת כבר בכתבי פרעה תחותמס השלישי מהמאה ה-15 לפנסה"נ, ובאגרות אל עמארנה, והייתה מקום מושבו של מושל ארץ כנען מטעם השלטון המצרי בימים ההם. בתקופה שבה נדחקו המצרים מארץ כנען ואיבדו את השליטה בה, נכבשה עזה בידי הפלשתים שהיו מגויי הים. בתנ"ך מוזכר עם שכונה "עווים" שישב בעזה לפני כיבושה בידי הפלשתים (ספר דברים, ב', כ"ג): "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". כפתורים הוא שם נרדף לפלשתים, כיוון שסברו בעבר שהם הגיעו מהאי כפתור, הוא כרתים. ככלל, עזה נזכרת בתנ"ך כעיר פלישתית. על חזקיהו מלך יהודה נאמר (מלכים ב', י"ח, ח'): "הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר". הסיפור המקראי הידוע ביותר על העיר עזה הוא סיפורו של שמשון שנשא על כתפיו את שערי העיר עזה כיוון שננעלו בפניו. תושבי העיר ניסו ללכוד אותו אולם על-פי הסיפור (ספר שופטים, ט"ז, א'-ג') הוא היה כה חזק, עד שהצליח להעמיס את שערי עזה על כתפיו ונשא אותם עד אזור חברון.
[עריכה] התקופה החשמונאית והתקופה הביזנטית
יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס ושמעון אחיו יישב בה קהילה יהודית, עד שנת 61 לפנה"ס אז גירש את המתיישבים הנציב הרומי גביניוס. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה אפשר היה לראות כתובת: "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצדה האחד ואתרוג בצידה האחר. הכתובת הושחתה בתחילת האינתיפאדה.
סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת של עזה הימית שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים ובכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569" (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.
כנראה שהיישוב היהודי במקום חרב עם הכיבוש הצלבני, אולם עם הכיבוש הממלוכי חזרו אליה יהודים (ראו להלן).
[עריכה] התקופה המוסלמית והתקופה הצלבנית
בשנת 635 נכבשה העיר עזה בידי הערבים המוסלמים, במסגרת כיבושיהם במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בשנת 1100 היא נכבשה בידי הצלבנים שהגיעו מאירופה, אולם היא שבה ונכבשה בידי המוסלמים בשנת 1187. הממלוכים שהשתלטו על מצרים באותה תקופה, השתלטו גם על אזור עזה ובסופו של דבר על ארץ ישראל כולה. הממלוכים בלמו את המונגולים בצפון הארץ, וחיסלו את שרידי ממלכת הצלבנים ששכנה באזור החוף. כדי למנוע את שיבת הצלבנים הם הרסו את רוב ערי החוף אולם עזה נותרה עיר משגשגת בימיהם. עם הכיבוש הממלוכי חזרו יהודים לעיר עזה, ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת.
[עריכה] התקופה העותומנית ותקופת המנדט הבריטי
בשנת 1500 השתלטו התורכים העותומנים על העיר עזה, כמו גם על האזור כולו. בתקופה זו כבר הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית מוסלמית, אך הוסיפה להתקיים בה קהילה יהודית. בתקופת האימפריה העות'מנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתאי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת הת"ך (15 במאי 1660 לפי הלוח הגרגוריאני). בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליון בונפרטה את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר.
בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות החדשות שקמו אז, לפרנסת העולים. בשנת 1886 כבר גרו 30 משפחות יהודיות בעזה, אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, וחלקם אף הוגלו מן הארץ (התורכים חשדו כי יהודים בארץ משתפים פעולה עם בריטניה וצרפת).
הצבא הבריטי כבש את העיר במלחמת העולם הראשונה, ב-7 בנובמבר 1917. בתקופת המנדט הבריטי נחשבה עזה עיר קטנה יחסית, אולם שימשה מרכז ליישובי אזור החוף הדרומי והנגב הצפוני.
לאחר המלחמה, והכיבוש הבריטי את הארץ, חזרו יהודים לעזה. יהודים אלה היו מחשובי ועשירי העיר ואף ניהלו קשרים טובים עם האוכלוסייה הערבית, אך נאלצו לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט.
[עריכה] יצירת רצועת עזה
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, האזור בו שוכנת היום רצועת עזה היה אמור להיות בתחומי המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות פלש הצבא המצרי לדרום הארץ וכבש שטחים גדולים במישור החוף הדרומי ובנגב הצפוני. צה"ל הצליח להדוף את ההתקפה ולהשתלט על מרבית השטחים האלה, אולם שטח רצועת עזה נותר בשליטת הצבא המצרי. במהלך השתלטות צה"ל על אזורים אלה נמלטו או גורשו רוב התושבים הפלסטינים שישבו באזור, ויישוביהם ננטשו - אסדוד (אשדוד), אל-מג'דל (אשקלון) והיישובים שמסביבם. תושבים יהודים שנאלצו להימלט מהאזור בעת פלישת הצבא המצרי (למשל: תושבי יד מרדכי), חזרו ליישוביהם באזורים שעברו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") בסיום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת.
היישוב היהודי כפר דרום, ששכן בשטח הרצועה (אחד מ11 הנקודות), הוקם כישוב חומה ומגדל, ונפל במלחמת העצמאות, לאחר התקפות רבות מצד מצרים. רוב הזמן בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היה האזור בשליטה מצרית, אולם מצרים מעולם לא טענה לריבונות עליו, ולא החילה בו את חוקיה.
רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם היא, כמו גם סיני, הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים. היא נכבשה שוב, ביחד עם סיני, במלחמת ששת הימים, והייתה נתונה לממשל צבאי ישראלי מלא עד הקמת הרשות הפלסטינית.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו ברצועה יישובים על פי תוכנית חמש האצבעות שהגה יצחק רבין. היישובים הוקמו על גבעות חול לא מיושבות שכונו "חולות המוות" (מכיוון שלא צמח בהן דבר). היישובים הוקמו בכמה גלים, האחרון שבהם לאחר פינוי סיני ב-1982. ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ישבו בעזה כ-8000 יהודים ישראלים בכמה יישובים שרובם היו מרוכזים בגוש קטיף בדרום הרצועה. בלב הרצועה שכנו שני יישובים ישראלים - כפר דרום ונצרים, ובצפון הרצועה כמה יישובים נוספים. בגוש קטיף היו שירותים אזרחיים מלאים, ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר, וישיבות - ישיבה גבוהה "תורת החיים" (עם מסלול רבנות), ישיבת הסדר "ישיבת ימית", מכללה לבנות "טוהר", "כולל" לרבנים ומורים שלימדו בגוש. בנוסף הייתה בגוש שלוחה של האקדמית אשקלון. תושבי הגוש התפרנסו בעיקר מחקלאות (בעיקר גידול ירקות בהקפדה יתרה על היעדר חרקים, שיועדו לציבור שומרי כשרות). בנוסף עסקו תושבי הגוש בהוראה ובמחקר.
על פי הסכמי אוסלו נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. באינתיפאדת אל אקצה בוצעו תקיפות רבות של ירי טילי קסאם ופצצות מרגמה על שטחי ישראל ועל היישובים היהודיים ברצועת עזה.
[עריכה] תוכנית ההתנתקות
ב-26 באוקטובר 2004 אושרה בכנסת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון ולפיה תצא ישראל באופן חד צדדי מרצועה עזה ומצפון השומרון, תפנה את היישובים והנוכחות הצבאית באזורים אלו (למעט ציר פילדלפי), אך לא תתן עצמאות לתושבים. בחודש אוגוסט 2005 הגיעו ישראל ומצרים להסכמה עקרונית בדבר העברת ציר פילדלפי לפיקוח בטחוני מצרי.
ב-15 באוגוסט 2005 החל פינוי הרצועה מתושביה היהודים. צה"ל הכריז על מבצע יד לאחים, יומיים שבהם יתאפשר פינוי מרצון בעזרת החיילים, ואז החל בפינוי התושבים בכוח.
ב-12 בספטמבר 2005, לפנות בוקר, יצאו אחרוני כוחות היבשה הישראליים מרצועת עזה.
[עריכה] רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
גם לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות של ישראל, לא השיגה הרשות הפלסטינית שליטה אפקטיבית ברצועת עזה, בפרט בכל הקשור לענייני ביטחון. בעייתה העיקרית של הרשות הפלסטינית היא השגת מונופול על השימוש בנשק, כלומר אי פירוק הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים מנשקם. בין הארגונים החמושים נמנים: חמאס, גדודי חללי אל-אקצא, הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חמולת אבו סמהדאנה, גדודי אבו ריש וניצי הפת"ח. ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) מסרב להשתמש בכוח כדי לפרק את הארגונים מנשקם, ומעדיף לעשות זאת בדרך של משא ומתן, אם כי המצב הביטחוני ברצועה מידרדר במהירות.
ההידרדרות מתבטאת במצעדים הכוללים הצגת נשק ברחובות, בחטיפת אזרחים פלסטינים וזרים, בירי לעבר ישראל ובקרבות בין אנשי הארגונים החמושים לבין שוטרים פלסטינים. באחד המצעדים של חמאס בג'בליה התפוצצה כמות גדולה של חומר נפץ שהביאה להרוגים מבין עוברי האורח. תקיפת חמאס את ישראל בעקבות האירוע הביאה לירי תותחים לעבר הרצועה מצד ישראל ולחידוש ה"סיכולים הממוקדים", במבצע שנקרא "גשם ראשון".
לחץ ציבורי ברצועת עזה הביא להתחייבות חמאס לחדול מהמצעדים ומההתקפות על ישראל. במסגרת חטיפת אזרחים נחטף עיתונאי איטלקי, אם כי הוא שוחרר אחרי כמה שעות. שיא התקריות הללו היה חטיפת מוסא ערפאת, ראש "הביטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ורציחתו.
בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות בדצמבר 2005, חלה הדרדרות נוספת כאשר פת"ח התפצל וכנופיות חמושות מגדודי חללי אל-אקצא הפעילו אלימות וטרור על מנת לשבש את הבחירות. מנגד, חמאס התחזק גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון לנוכח חדלונה של הרש"פ.
לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה השתנתה תפיסת הבטחון באזור והמצב הבטחוני גם כן באופן משמעותי. החיכוך המתמיד בין חיילים ואזרחים ישראלים לבין פלסטינים הסתיים, ולפיכך ירד באופן משמעותי מספר ההרוגים הישראלים עקב פיגועים וירי פצצות מרגמה. החייל ההרוג הראשון מאז הנסיגה מעזה התרחש כמעט שנה לאחר מכן וכמות הפצועים כמו גם ההרוגים ירד לאחוזים בודדים לעומת המצב בו צה"ל פעל באופן יומיומי בשטח, יחד עם ההתיישבות ברצועה. מנגד, גבר ירי רקטות הקסאם על שדרות, יישובי הנגב המערבי (חבל אשכול), נתיב העשרה ואף נורו מספר קסאמים אל עבר אשקלון.
להרחבה על הפעילות הבטחונית והחבלנית באזור ראו: אינתיפאדת אל אקצה - רצועת עזה.
[עריכה] תשתיות אזרחיות אחרי תוכנית ההתנתקות
מאז כיבוש רצועת עזה בידי כוחות צה"ל ב-1967 נסמכים תושבי רצועת עזה על תשתיות מים, חשמל, ביוב, גז דלק, דואר וטלפון שמקורן בישראל. במכתב ששלח ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ב-16 באפריל 2004, ואשר מפרט את תוכנית ההתנתקות, נאמר:
- "תשתיות המים, החשמל, הביוב והתקשורת המשרתות את הפלסטינים יושארו. ישראל תשאף להשאיר את תשתיות המים, החשמל והביוב המשרתות את היישובים הישראלים שיפונו. ככלל, ישראל תאפשר המשך אספקת חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על-פי ההסדרים הקיימים. ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם." [1]
יש בעזה בארות-מים מקומיות, אך עקב שאיבת-יתר הן הומלחו, ואיכות המים שבהן גרועה. חלק גדול מתושבי רצועת עזה לוקחים מי שתייה ממיכליות שחונות בחלק מהיישובים, ואשר מובילות מים טובים יותר. חברת "מקורות" הישראלית חיברה את רצועת עזה לרשת המים הישראלית, אך רשת זו שירתה בעיקר את גוש קטיף ולא את כלל הרצועה. יש בעזה תחנות כוח מקומיות לאספקת חשמל, אולם חלק ניכר מצריכת החשמל מסופקת על-ידי ישראל. על-פי הסכמי אוסלו, סחורות מגיעות לרצועת עזה דרך נמל אשדוד. ישראל גובה את המכס על הסחורות ומעבירה אותו לרשות הפלסטינית. לעתים קרובות מעכבת ישראל את העברת הכספים בטענה שהכסף מועבר לארגוני טרור. מאז תוכנית ההתנתקות, ועקב המצב הבטחוני המתוח ששורר ברצועת עזה, סגרה ישראל את המעברים בין ישראל לרצועת עזה לתקופות ארוכות יחסית, דבר ששיבש בצורה חמורה את מעבר הסחורות לרצועת עזה וממנה. לטענת ישראל, סגירת המעברים חיונית עקב התרעות על ניסיונות לפגוע בחיילים ובעובדים ישראלים המשרתים במעברים, ועקב חשש למעבר מחבלים או אמצעי לחימה.
