הפנתרים השחורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בתנועת מחאה ישראלית. לערך העוסק בתנועה אמריקאית באותו שם, ראו הפנתרים השחורים (ארצות הברית).

הפנתרים השחורים היא תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האיסלם, שהוקמה בתחילת שנות ה-70.

בראשית 1971 קמה בשכונת מוסררה שבירושלים תנועה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האיסלם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האיסלם מאז קום המדינה. הדבר בלט ביחס השונה של הממסד כלפי עולי ברית המועצות. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם.

בתחילת מרץ אותה שנה, ביקשו ראשי התנועה לקיים הפגנה בה תושמע מחאתם. משטרת ישראל סירבה לנפק רישיון לקיומה, מה שהביא להחלטת הפנתרים לקיימה בכל מחיר. אותה הפגנה לא חוקית זכתה לתהודה רבה. דוברי האירוע הציפו אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. מנהיגי התנועה - אדי מלכה, ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רוני הורביץ ואלי אביכזר – הצליחו במשימתם. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ובדרכים שונות אף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת להגברת המודעות במאבק.

ב-18 במאי הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה. כוחות הביטחון אשר הגיעו לפזרה, נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים, ו-74 מפגינים נעצרו על-ידי המשטרה.

רק מחאה אלימה זו הביאה את הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של הפנתרים ואף הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. בדיעבד, התברר כי יחסה העויין של ראש הממשלה גולדה מאיר כלפי הפנתרים ("הם לא נחמדים") רק הגביר את התרחבותה של התנועה. גולדה ראתה בראשי התנועה כפורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות, אך מלחמת יום הכיפורים שינתה שוב את סדר העדיפויות של הממשלה ומרבית המשאבים הופנו, שוב, לצורכי הבטחון.

לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית, אולם ללא הצלחה מרובה, וזאת בשל סכסוכים ומאבקים פנימיים. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים. למרות זאת יש לייחס לפעילי הפנתרים הצעירים הצלחה גדולה בהעלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל, נושאים אשר הינם היום חלק בלתי נפרד מסדר היום של מדינת ישראל.