מזרחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"מזרחים" הוא כינוי לקבוצה אתנית יהודית בישראל, אשר בתוכה נכללים בעיקר עולים מארצות האיסלאם וצאצאיהם. למרות זאת, המושג מזרחים אינו מבוסס לחלוטין על גבולות גאוגרפיים. כינויים כגון "ספרדים", "יהודי אסיה-אפריקה", "יהודי ארצות האיסלאם" או "יהודי ארצות ערב", מהווים כינויים נוספים לקטגוריה "מזרחים".

קטגוריה חברתית-תרבותית זו, היא קטגוריה חדשה יחסית, שנוצרה רק במדינת ישראל לאחר גלי העלייה של שנות ה-50. עד אז, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות - יהדות ספרד (בעיקר יהודי ארצות האיסלאם) ויהדות אשכנז. חלוקה זו התבססה על שתי המסורות הדתיות העיקריות של יהודי העולם, והיא מקובלת גם כיום - חלוקה לאשכנזים, ולספרדים.

[עריכה] המושג מזרחים

עולים תימנים במטוס בדרכם לישראל במבצע מרבד הקסמים, 1949-50

מעברה

העלייה מארצות האיסלאם התקיימה לאורך הדורות, ובכללם בתקופת העליות שלפני קום המדינה. העולים מארצות האסלאם עלו לישראל מסיבות שונות, בין השאר עקב מניעים דתיים וציוניים, כאשר עם הקמתה של מדינת ישראל היוותה קבוצה זו כ-15% מכלל יהודי המדינה. מיד עם קום המדינה עלו ארצה יהודי תימן (במסגרת מבצע מרבד הקסמים), יהודי עיראק ואיראן (במסגרת מבצע עזרא ונחמיה) ובשנות ה-50 וה-60 עלו רבים מיהדות צפון אפריקה. קבוצות עולים נוספות הגיעו מארצות איסלאם אחרות.

בעקבות עליות אלה מספרם היחסי של עולי ארצות האיסלאם עלה בהתמדה, כך שהחל משנות ה-50 הפכו עולי ארצות האיסלאם למרכיב מכריע בחברה הישראלית.

המושג מזרחים כשלעצמו לא נוצר אלא רק לאחר העלייה של שנות ה-50. המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים אלא גבולות חברתיים. לדוגמה, שמה הרשמי של מרוקו מכונה בערבית "ממלכת המערב" (مملكة المغرب), ואזור צפון אפריקה מכונה בערבית "מגרב" (المغرب) שפירושו "המערב". והוא נבדל מה"משרק" (المشرق), "המזרח", שהוא אזור מסופוטמיה וחצי האי ערב. למעשה, רק יהדות סוריה ועיראק יכולים להיכלל תחת ההגדרה הגאוגרפית של "יהודים מזרחים". וזאת, אם נשמיט את יהודי מזרח אירופה, אותם כינו בעבר יהודי מרכז אירופה "אוסט יודן", דהיינו "יהודים מזרחים", ככינוי מעליב. עזיזה כזום, בהתייחסותה לסוגיית האוריינטליזם, טוענת כי תהליך האורינטליזציה התחיל דווקא מהסימון של יהודי מזרח אירופה על ידי יהודי מרכז אירופה. כאשר יהודי מזרח אירופה בתורם, סימנו את יהודי ארצות האיסלאם כ"מזרחים" והדירו אותם מעמדות השפעה בחברה בישראל מכיוון שהגעתם ערערה את ביטחונם מאחר שעקב תיוג העבר הם לא היו בטוחים במעמדם. כזום מוסיפה ואומרת, שכל הקבוצות היהודיות בארץ סימנו יחדיו את הפלסטינים כ"אחר", כ"אוריינטליסט", כבעל התרבות שאינה שוות ערך לשלהם.

הוגים מזרחים שונים טוענים, כי המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך שאם עד לשנות החמישים עמדה כל קהילה בפני עצמה, בישראל עדות שונות שהגיעו מחבלי ארץ מסוימים נכרכו יחד והפכו להמון אחד. הוגים אלו יחד עם פעילים חברתיים שונים, (כך לדוגמה חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית) מציעים לקרוא למזרחים בשם יהודים-ערבים. על פי טענה זאת, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. פעילים אלה טוענים שהכינוי "עדות המזרח" הוא קטגוריה שהומצאה על ידי הממסד האשכנזי ששלט בארץ, אשר ניכס לעצמו את המרכז, כאשר בפריפריה החברתית (והגאוגרפית) ישנן "עדות".

מי שהיה הראשון לייסד את הקטגוריה החברתית "יהודים-ערבים" היה אלבר ממי, השני היה שמעון בלס, סופר ישראלי יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". טיעון סיסטמטי זה המשיכה לנסח גם אלה שוחט (1987), תוך שהיא יונקת מפעולות ודיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80. פעיל מרכזי נוסף בדיון על "יהודים ערבים" הוא הסוציולוג יהודה שנהב שכתב את הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות", בו התכתב בין השאר עם אלו אשר הניחו את היסודות לקטגוריה זו. ההבדל המהותי בקטגוריזציה של שנהב לבין שוחט היא, ששוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים. ואילו שנהב גורס, כי המכונה התרבותית קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. כך, שבעוד ששוחט משרטטת קו אבחנה דק, שנהב מראה אזור גבול רחב בו מתבצעת אותה המרה. עם זאת, שנהב מתוך פוזיציה ביקורתית, מקבל את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי - אתני בישראל. מאחר ולטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, הצבא, בעיירות הפיתוח וכדומה, טשטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).

כינוי חדש זה של "יהודים ערבים" אינו נפוץ בשיח הציבורי הישראלי, וזוכה לביקורת רבה בציבור המזרחי והאשכנזי כאחד.

[עריכה] חלוקה מעמדית ופער עדתי

קיימות סיבות רבות לכך שקיים פער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, עד כדי יצירתם של שני מעמדות מבחינת הישגיהם הסוציו-אקונומיים בחברה בישראל. בעוד שניתן לומר כי בדור הראשון, חלק קטן מהמזרחים הגיעו ללא השכלה מתאימה. חלק מן המזרחים אמנם הגיעו ללא השכלה, למשל מתימן, אך יהודי מרוקו העמידו את החינוך במרכז חייהם. על פי ספרו של חזן על יהודי מרוקו (הוצאת הקיבוץ המאוחד) בשנת 1950 למדו בבתי ספר 95% מילדי היהודים שהיו בני 5 עד 18, כששמונים אחוז מהם לומדים בבתי הספר של אליאנס שהכינו תלמידים רבים לגרות הצרפתית. כך דגם ממדינות אחרות מהמגרב, וממצרים ומעיראק.

אם כך, מחריפה השאלה מדוע הפערים לא הצטמצמו בדור השני שהתחנך בארץ? ויותר מכך, מדוע הפערים אף החריפו למרות השנים הרבות שחלפו. ההסבר המקובל של חוקרי חברה הוא, כי גורמים שונים שחברו יחד הובילו לכך שמזרחים לא הצליחו לצמצם את הפער עד ימינו. בין הגורמים העיקריים ניתן למנות את התבססות העולים האשכנזים שהגיעו קודם להם, ואחזו במערך של מוסדות השלטון והעדיפו את הדומים להם. יצירת קריטריונים דיפרנציאליים להסמכה וחינוך שהובילו מזרחים לעבודות כפיים פחות מכניסות. ובנוסף, ריכוזם של העולים בפריפריה הרחוקה הגבילה את נגישותם למרכזי הכוח השלטוניים, הזדמנויות תעסוקה, ובמיוחד חינוך נאות בבתי ספר טובים שיוביל אותם להשכלה גבוהה שהפכה לכלי הדומיננטי בצמצום פערים בין עדתיים.

גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים, הובילו לשינוי במערך הדמוגרפי והאתני של המדינה הצעירה. גלי עליה אלו הציבו קשיים מהותיים בפני המדינה הצעירה שהצטרכה לקלוט רבים כל כך בזמן מועט. אחד מפתרונות השיכון המיידים היה יצירתן של מעברות. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש וחצי השנים הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה (סבירסקי, 1981 : 21). יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעיתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. גופי המדינה המיישבים ביצעו מדיניות מפלה גם בכל הנוגע לפיזור העולים ברחבי המדינה. מרבית עולי ארצות אירופה יושבו באזור המרכז, בעוד שמרבית עולי צפון אפריקה יושבו באזורי הפריפריה. מדיניות אי שוויונית זו הציבה תנאי פתיחה שונים לקבוצות העולים השונות, הנובעים מהמיקום הגאוגרפי של כל אחת מקבוצות העולים.

סיבה נוספת המוזכרת באשר לפער בין מזרחים ואשכנזים, היא הרחבת הפער על ידי הסכם השילומים. הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. משמע, תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה ולשם פיצוי על החיים הקשים במחנות הריכוז. התוצאה הייתה, שפליטים יהודים מאירופה, שהגיעו לארץ חסרי כל, נהנו מקצבה קבועה ששולמה להם במטבע זר, ואפשרה להם לשקם את חייהם מבחינה כלכלית תוך זמן קצר. המשמעות המהותית של הסכם השילומים היא, כי מזרחים שעלו לארץ ונאלצו להפקיר רכושם בארצות מוצאם, יכלו לסמוך אך ורק על שירותי מדינת ישראל כדי להשתקם כלכלית. בעוד שלפליטים אלו מאירופה, היה מנגנון חלופי של פיצוי אישי מגרמניה.

טענות רבות נשמעו לאורך השנים על מדיניות מפלה, התנשאות וניסיונות למחיקה של התרבות המזרחית שהביאו העולים. נטען שמאחר שעד מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית הייתה בבסיסה תנועה לאומית אירופית, ורבים מאלה שהקימו את מערכות השלטון של המדינה היו במוצאם אשכנזים, התקשו המזרחים להשתלב ולהיות מיוצגים כראוי במערכות אלו ולקדם את מטרותיהם.

דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של אבא אבן ב-1952, שמצביעים על האופן שבו הממסד ראה את המזרחים כמי שהיה עליהם לעבור תהליכי מודרניזציה, כדי שישתלבו במרחב הישראלי:

"אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית" (בתוך - אבן, 60 : 1959).

דוגמה חריפה ליחס הבוטה שזכו העולים מצפון אפריקה ובעיקר המרוקאים, ניתן למצוא במאמרו של אריה גלבלום שפירסם עיתון הארץ ב- 22 באפריל, 1949:

"גזע שלא ידענו כמותו בישראל. מדובר באנשים פרימיטביים ביותר. רמת השכלתם גובלת בבערות גמורה, וגרוע מזו, הם חסרים לגמרי את היכולת לקלוט משהו רוחני. כללית, הם טובים רק במעט מהערבים (...) שביניהם חיו. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם (...) אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת - אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה - עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה."

חוקרים רבים, ביניהם סוציולוגים ואנשי מדע המדינה עסקו באופן נרחב בשאלות אלו של פער עדתי וחלוקת עבודה במשק הישראלי בין שתי קבוצות חברתיות אלו. חוקרים אלו העלו טענות על כך ש"כור ההיתוך", שבו התיימרו להטמיע את העולים מארצות המזרח, תואר כ"ישראלי", בשעה שהיה על טהרת הצבר-האשכנזי (למשל, עוז אלמוג). הטענות כנגד ניסיון למחוק את תרבותם של העולים, באמצעות החינוך האחיד, עלו כבר בראשית ימי המדינה. טענות אחרות התמקדו, בין השאר, בנוגע לשליטה מרחבית במסגרת יחסי מרכז פריפריה (למשל, ברוך קימרלינג, אורן יפתחאל), באשר לשליטה כלכלית (למשל, שלמה סבירסקי) ולשליטה תרבותית (למשל, יהודה שנהב).

הכוחות החברתיים שפעלו על המזרחים מקום המדינה, הובילו בין השאר, למחאה אשר שני ביטוייה הבולטים היו באירועי ואדי סאליב, והקמתה של תנועת הפנתרים השחורים. שני אלו אינם ביטויים יחידים למחאת המזרחים, המחאה החלה למעשה כבר עם הגעתם של העולים ארצה. היא נסובה בעיקר, על תנאי המחייה במעברות או שליחתם של העולים לעיירות פיתוח ואזורי ספר המרוחקים מן המרכז. אך המנגנון המדינתי וכוחם של מתכנני העלייה היה גדול משל העולים, כך שמחאה זו למעשה כמעט לא אוזכרה בהיסטוריוגרפיה הציונית באשר לעלייה זו. עם זאת, העיסוק במחאה של המזרחים לרוב עוסק באירועי ואדי סאליב והקמת תנועת הפנתרים השחורים בעיקר עקב בולטותם התקשורתית.

אירועי ואדי סאליב, היו סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו היוו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה עדתית, וכנגד הממסד של מפלגת מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה באופן בוטה את הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר בעליל כי רבים מעולי ארצות האיסלאם חשים אפליה על רקע עדתי. לעומת זאת, הפנתרים השחורים הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מזרחים שהוקמה בתחילת שנות ה-70. התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האיסלאם מאז קום המדינה. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שיא המחאה התרחש ב-18 במאי 1971 כאשר אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה, אך כאשר כוחות הביטחון הגיעו לפזרה, הם נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה.

מחקרים רבים הצביעו על הקשר שבין הריבוד התעסוקתי, הכלכלי וההשכלתי הנמוך של המזרחים לעומת האשכנזים (למשל, סמיונוב ואפשטיין). הריבוד בין אשכנזים ומזרחים ניכר גם בימינו, בין השאר עקב הומוגניות הקבוצות, שנישואים ביניהם לא היו נפוצים. וגם עקב שעתוק של דפוסים חברתיים, גאוגרפיים וכלכליים שהובילו את המזרחים להידחק לאזורי פריפריה ולמקצועות שוליים בחברה. כאשר החינוך וההשכלה הגבוהה הפכו לאחד מהגורמים המהותיים ביותר בקשר להישגי שתי הקבוצות, המשפיעות על הישגיהם והכנסותיהם.

[עריכה] חינוך והסללה

קיימת ספרות סוציולוגית ענפה, באשר להסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים. מחקרים אלו הראו כיצד נותבו ("הסללה") מזרחים לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא קשר ליכולתם, ולא לבתי ספר עיוניים בהם יש פוטנציאל גבוה יותר להגיע לאוניברסיטה ולמנף את הסטטוס החברתי שלהם.

וכך כותב יהודה שנהב במאמרו "קשר השתיקה" שפורסם בהארץ ב-1996:

"הטענה, שהפערים נסגרים והולכים, נשמעת עוד משנות החמישים. המציאות הפוכה, הקשר בין מוצא להישגים מתהדק והולך. הפערים אינם רק נחלת דור המדבר. הם שרירים וקיימים בקרב הדור השני ואף מתרחבים. במחקר, שבדק את מצבם של ילידי הארץ בני הורים מזרחים בהשוואה לילידי הארץ בני הורים אשכנזים, נמצא כי ב- 1975 השתכרו גברים מזרחים כ- 79 אחוזים משכר האשכנזים, ב- 1992 היה השיעור כ- 68 אחוזים. החוקרים מיחסים שליש מהפער הזה להפליה. הם התמקדו גם בבני המחזור הצעיר (בני 25-29), אשר שיפר במידת מה את מצבו בין השנים 75 ל- 92. שיעור בעלי תואר ראשון בקרב המזרחים היה 3.3 אחוזים ב- 75, ועלה ל- 7.7 אחוזים ב- 92. בקרב האשכנזים: 23.8 אחוזים בשנת 75, 31.1 אחוזים בשנת 92. כאן המגמה אפוא חיובית, ואם הפער באחוז בעלי התואר הראשון ישתנה באותו קצב, מציינים החוקרים, ינון כהן ויצחק הברפלד, ישתווה הפער בהשכלה בעוד 94 שנים. הדור שישיג זאת עדיין לא נולד".

המחקר הסוציולוגי, מצביע על מספר סיבות לכך שמזרחים לא הצליחו לצמצם את הפערים. לפי יוגב ושפירא (1992) מחקרים סוציולוגים רבים על הישגי סטטוס מצביעים על כך שההשכלה היא הגורם העיקרי לפער בין שתי הקבוצות. לפי חוקרים אלו, העלייה המזרחית של שנות החמישים הגיעה בעיצומו של תהליך תיעוש בארץ. בו הקבוצה ההגמונית, האשכנזים, "ביססה את ההסמכה כקריטריון עיקרי להישגי תעסוקה". אך תעודות ההשכלה התיכונית והגבוהה של המזרחים, לא זכו להכרה עם הגעתם לישראל כך שאחרים שהיגרו לארצות אחרות הצליחו טוב מהם במישור התעסוקתי (כהן, 1972 ו-שווארקי, 1975 בתוך יוגב ושפירא 1992, עמוד 33). טענה שנייה אותם מעלים החוקרים היא, כי ההתייחסות לחינוך המזרחים היה דיפרנציאלי, משמע, היו להם קריטריוני כניסה מיוחדים לבית הספר התיכון יחד עם תוכניות מיוחדות ל"טעוני טיפוח" והם נידונו להסללה נוקשה. לפי יוגב ושפירא, המאמצים המרכזים הראשונים להתמודדות עם עולי המזרח היו באמצע שנות השישים עם התפתחות מערכת החינוך המקצועי בתיכונים והאינטגרציה בחטיבות הביניים.

תימוכין לכך, ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס להלן), המראים כי החל מאמצע שנות השישים והלאה, למזרחים יש דומיננטיות ברורה בחינוך המקצועי. ניתן לראות למשל, שבשנת 1961-1962 למדו בבתי ספר מקצועיים 21.6% ילידי אסיה ואפריקה, למול 30.6% ילידי אירופה ואמריקה. בשנים אלו, ילידי אסיה אפריקה הם הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלו הלומדים בבתי ספר מיוחדים, עם 32.1% למול 5.4% מילידי אירופה ואמריקה ובבתי ספר לנערים עובדים (74.1% מול 13.3% בהתאמה)^[1].

אך כאמור, מאמצע שנות השישים, תמונה זו משתנה ונרשמת עליה תלולה של מזרחים בחינוך המקצועי ואחוזים נמוכים של השתתפות בבתי ספר תיכונים עיוניים. בשנת 1967, לומדים 47% ילידי אסיה ואפריקה בבתי ספר מקצועיים למול 46.4% מילידי אירופה-אמריקה, ובבתי ספר חקלאיים 52.4% מכלל הלומדים הם ילידי אסיה אפריקה למול 38.8 מילידי אירופה אמריקה ו-8.8% מילידי הארץ. לעומת זאת, בבתי הספר התיכוניים (תיכוני, פירושו עיוני) ההתפלגות שונה, מכלל הלומדים בתיכון, 66.5% הם ילידי אירופה אמריקה למול 25.4% מילידי אסיה אפריקה. בנוסף, נרשמה דומיננטיות רבה של ילידי אסיה אפריקה בבתי ספר על יסודיים ללימוד ערב חלקי ובבתי ספר תיכוניים של ערב ^[2].

החל משנות השבעים משתנים האחוזים ונרשמת מובהקות סטטיסטית המראה כי מזרחים הם קבוצת הרוב בחינוך המקצועי. סוציולוגים רבים טוענים כי מדובר היה בהסללה, ויש הטוענים כי מדובר בהסללה נוקשה ואף מכוונת של מזרחים למקצועות נמוכי דרג, מתוך שאיפה ליצור מעמד פועלים.

שנתון הלמ"ס לשנת 1972 מראה כי מבין הלומדים בבתי ספר מקצועיים רק 9.5% הם ילידי הארץ, למול 32.4% הם ילידי אירופה –אמריקה, או שאביהם נולד בארץ זו. כאשר, הקבוצה הדומיננטית בחינוך המקצועי היא קבוצת המזרחים, ילידי אסיה-אפריקה, או שאביהם נולד שם, עם 58.1% מכלל הלומדים בחינוך המקצועי. ובדומה, ילידי אסיה אפריקה הם הקבוצה הגדולה בחינוך החקלאי עם 61.5% מכלל הלומדים בבתי ספר אלו, לעומת 27.1% מילידי אירופה אמריקה או שאביהם נולד שם. בבתי ספר תיכוניים (עיוני), ההתפלגות מראה כי שם נמצא רוב של ילדים ממוצא אירופאי-אמריקאי עם 56% למול 32% אשר מוצאם באסיה-אפריקה)^[3].

ממצאים דומים ניתן למצוא גם בשנים שלאחר מכן. שנת 1976 למשל, מראה כי מבין כלל הלומדים בבתי הספר המקצועיים ילידי או שמוצא האב מאסיה אפריקה הם הקבוצה הדומיננטית, עם 63.3% מכלל הלומדים, ו-64% בבתי ספר חקלאיים. בבתי הספר התיכוניים, ההתפלגות היא של 36.2% שמוצאם הוא מאסיה אפריקה לעומת 45.9% שמוצאם הוא מאירופה-אמריקה^[4].

בדומה, בשנת 1979, 64.3% מלומדי החינוך המקצועי הם ילידי אסיה אפריקה, למול 18.5 מילידי אירופה-אמריקה וממצאים דומים מתגלים גם בחינוך החקלאי. לעומת זאת, חל שיפור בלימודי התיכון העיוני, שם נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה אפריקה לעומת 39.3 שמוצאם מאירופה אמריקה ו-22% ילידי ישראל^[5].

בעוד שנדמה כי אי השוויון העדתי בתיכון העיוני הצטמצם, מחקרים מלמדים כי עדיין הפער קיים. במחקרה של חנה איילון (2000) שנערך בשנות התשעים של המאה ה-20 שנסמך על נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, נמצא כי קיים העדר של מזרחים במקצועות מוגברים. לפי המחקר ככל שיש יותר מזרחים בבית הספר, מגוון המקצועות המוגברים, משמע, אלו שנותנים פקטור לציוני הבגרות, יורדים. מקצועות אלו לפי איילון, הם מקצועות בעלי יוקרה בחברה המאפשרים כניסה למגמות יוקרתיות באוניברסיטה (למשל, מדעי הטבע והחיים). זה מוביל לא רק לצמצום הנגישות להשכלה גבוהה, אלא גם לצמצום החשיפה לידע בתיכון.

[עריכה] תעסוקה והכנסה

אחד מהמחקרים החשובים בנוגע לפערי השכלה ושכר בין מזרחים ואשכנזים, נעשה על ידי ינון כהן (1998). כהן, אסף נתונים מסקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 1975, 1982, 1992 ו-1995 במטרה לבדוק האם פערי ההשכלה והשכר בין מזרחים ואשכנזים קטנו במהלך השנים. והאם, ההשכלה היא עדיין ההסבר לפערי השכר בין הקבוצות. ובנוסף, האם ניתן לטעון כי קיימת אפליה ישירה בשוק העבודה כלפי מזרחים (בניגוד לאפליה לא ישירה, שעיקרה אפליה שמקורה אינו בשוק העבודה אלא בתחומי חיים אחרים).

הנתונים של כהן, מלמדים כי על אף שנראה לכאורה כי הפער נסגר כיוון שיותר מזרחים בני הדור השני הולכים ללמוד ומשיגים תארים, המצב אינו מעודד. לפי הנתונים שאסף כהן, אם נשמור על קצב סגירת הפערים בתואר ראשון שחל בין השנים 1982-1992 הפער ייסגר תוך 94 שנים. ואילו אם נשמור על קצב סגירת הפערים בין השנים 1992-1995 יושג שוויון בתואר הראשון בטווח של 111 שנים (1998:119).

הנתונים של כהן אף מלמדים, שמזרחים נוטים יותר מאשכנזים לרכוש השכלה אקדמית בגילאים מאוחרים יותר, כשני שליש מהמזרחים רכשו את השכלתם האקדמית לאחר גיל שלושים לעומת שליש מהאשכנזים שעשו זאת. ולכך השפעה ישירה על השכר, כיוון שהתשואה מההשכלה גדלה ככל שהיא מתרחשת בשלב מוקדם יותר. ממצאיו של כהן מראים, כי הפער בהכנסות הולך ומתרחב אף הוא. אם ב-1975 לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הכנסתם של אשכנזים ומזרחים בעלי תואר ראשון, אזי שב-1995, אקדמאים מזרחים זכו בממוצע ב-78% מהכנסתם של אקדמאים אשכנזים. לפי כהן, יש מספר סיבות מבניות היכולות להסביר את הפער, אך בשקלול של כל הנתונים עדיין נשאר פעם בלתי מוסבר שלא ניתן לייחסו לאף אחת מהסיבות שהוצגו. לטענת כהן, אי אפשר לשלול את האפשרות שלפחות חלק מאותו פער בלתי מוסבר, מקורו באפליה כלפי המזרחים בחברה הישראלית.

נתוניו של כהן נתמכים גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-1995, המראים כי החלוקה האתנית בשוק העבודה עדיין אינה מצטמצמת. הממצאים מלמדים על כך שכמחצית מהגברים האשכנזים בדור השני (שנולדו בארץ ואביהם אינו יליד ישראל) עובדים במקצועות צווארון לבן, מול חמישית מהגברים המזרחים. לעומת זאת, 54.1% מהגברים המזרחים ילידי דור שני עובדים במקצועות של צווארון כחול למול 28.2% מהאשכנזים. לפי ד"ר חיה שטייר מהחוג לסוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב "הנתונים מצביעים על חלוקה מעמדית-עדתית ברורה בשוק העבודה". הנתונים גם מלמדים, כי יש לכך השפעה ברורה על ההכנסות, כיוון שמקצועות צווארון לבן הם בעלי תגמולים גבוהים יותר מצווארון כחול. כאשר משווים ממצאים אלו לנתונים הדור הראשון (אלו שלא נולדו בארץ) רואים כי הפערים העדתיים אינם מצטמצמים בדור השני. בדור ראשון, שיעור המועסקים במקצועות צווארון לבן היה פי 2.1 לטובת האשכנזים, ופי 2.5 בדור שני (בתוך : קשתי, 1997).

לפי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ככל שהאבטלה גוברת, יש יותר מובטלים מזרחים. בשנת 1995 למשל, שיעור האבטלה בקרב מזרחים ילידי הארץ היה פי 2.5% יותר מאשר אשכנזים בני דור שני. ממצאים לאורך זמן מראים, כי ככל שהאבטלה במשק גוברת, שיעור המזרחים מול האשכנזים גבוה יותר. הסיבה לכך, לפי ד"ר נילי מארק מהחוג לכלכלה וביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב, היא פערי ההשכלה בין שתי הקבוצות הללו (בתוך : קשתי, 1997).

[עריכה] דת

הסקאלה הדתית, כלומר המרחק בין הקצוות מבחינה דתית, צרה יותר בקרב המזרחים מאשר בקרב האשכנזים, משום שתהליך ההקצנה, לחרדיות ולחילוניות, שעבר על יהודי אירופה, לא התקיים בצורה דומה במזרח, ורבים מן המזרחים וצאצאיהם הם בעלי זיקה למסורת ושמירת מצוות. הריחוק בין מזרחים בשני קצות הסקאלה קטן יחסית, וכאשר מוצאים אותו, הוא נובע במידה רבה כתוצאה מהמפגש שלהם עם האשכנזים (למשל התחרדות של מזרחים שלמדו בישיבות ליטאיות). רבים, יחסית, בקרב המזרחים הם בקטגוריית הביניים "מסורתי" - אדם הממלא אחדות ממצוות הדת, ואינו שולל אותה. תופעה זו מסבירה את כוחה הגדול של מפלגת ש"ס, שהיא מפלגה מזרחית חרדית, אך קהל מצביעיה מגיע משכבות הרבה יותר רחבות בציבור המזרחי.

פרופ' יהודה שנהב מסביר בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, אתניות ודת" שהציונות עשתה הדתה ליהודים הערבים. הדת לפי שנהב, היא המסמן הלאומי אצל המזרחים ומשמשת כאמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך הם הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. בכדי להכליל את הערבים-יהודים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. כך שהמזרחים, יכולים להתקיים בשיח הציוני לאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם, נוצרה אותה קטגוריית ביניים של מסורתים בישראל.

המציאות הפוליטית במדינת ישראל מלמדת, כי שתי המפלגות המרכזיות הטוענות להיותן מזרחיות היו תמ"י (תנועת מסורת ישראל) ומפלגת ש"ס ולשתיהן, קונטקסט דתי. תמ"י הייתה תנועה בעלת אוריינטציה מזרחית שפעלה בשנות השמונים ובמרכז מצעה עמד רעיון שוויון ההזדמנויות. רבים מזכירים את תמ"י כחזרה הכללית לקראת ההופעה של ש"ס על בימת החיים הפוליטיים בישראל. ש"ס, אשר נכון ל2005 מחזיקה 11 מנדטים בכנסת ה-16, אינה מגדירה עצמה "מזרחית" אלא ספרדית, אך המשמעות וקהל היעד זהים. שמה המקורי של ש"ס הוא, התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה. על פי המצע שלה, מטרותיה של ש"ס היו להביא לכך שלא תהיה אפליה בין ספרדים לאשכנזים, וכן לקרב את הספרדים שומרי-מסורת אל היהדות וכך "להחזיר עטרה ליושנה". כמו כן ש"ס מתמידה להציג עצמה כמפלגה סוציאלית, השמה את האינטרסים של המעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים בראש מעייניה.

[עריכה] השסע העדתי וקשר לשסע הפוליטי

חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי השסע העדתי כרוך בשסע הפוליטי בין ימין ושמאל בישראל. מחקרים הראו, כי קיים מתאם בדפוסי הצבעתם של המזרחים, עם מפלגות הימין. לכך, ניתנו מספר הסברים יחד עם ניסיון להסביר, את עמדתם זו של המזרחים, כפי שבאה לידי ביטוי בסקרי עמדות שונים:

• קיימת קרבה גבוהה יותר בקרב עדות המזרח לערכים לאומיים ומסורתיים, במובילים בין השאר להסתייגות גדולה יותר מנוכרים. בנוסף, קיימת תרעומת על ריחוק השמאל (המזוהה עם עדות אשכנז) מהמסורת הדתית.
• האיבה לערבים גדולה כיוון שגם המזרחים וגם הפלסטינים נמצאים במדרג חברתי נמוך ומתחרים על אותם מקומות עבודה.
• נשמעו טענות רבות על כך שיחסה של מפא"י לעולים מארצות המזרח היה מזלזל ומתנשא. כיוון שמפא"י הייתה מפלגת השלטון באותם ימים, רבים מכשלונות הקליטה יוחסו לה. לעומת זאת הליכוד, ובעיקר מנהיגו, מנחם בגין, נתן למזרחים הרגשה רצויה יותר, החפה מכשלונות העבר שיוחסו למפא"י.
• תדמית - אף על פי שהדעות על היכולת של מזרחים להשתלב בליכוד בעמדות מפתח חלוקות, לליכוד תדמית טובה יותר באשר לשילוב של מזרחים בתוך התנועה. אחת הסיבות לתדמית זו, נובעת מהטענה של מזרחים כי לאורך השנים, במפלגות כמפא"י והעבודה לאחריה, מזרחים שולבו בתפקידים סמליים כמו שרי משטרה ותפקידים זוטרים אחרים (למשל, בכור-שלום שטרית, שלמה הלל ואף שלמה בן עמי שעליו נמתחה ביקורת ציבורית רבה כי שיעתק את תדמית העבר של מזרחים במפלגת העבודה).
• דוד לוי הצליח להצטייר כאחד ממנהיגיו הבולטים והאותנטיים של הליכוד, לעומת מנהיגיה המזרחיים של מפלגת העבודה שהצטיירו כפקידים חיוורים שהושמו על מנת למלא את משבצת "המזרחי התורן".
• המצב הכלכלי הקשה יחסית בשכונות ועיירות הפיתוח, והמעבר של חלק ניכר ממנהיגי הליכוד מרטוריקה קפיטלסטית לרטוריקה סוציאליסטית, בין השאר באמצעות הכרזה על פרויקט שיקום שכונות.
• בדרגים הנמוכים של תנועת הליכוד עברה השליטה לידי ההנהגה המקומית, בזמן שתנועת העבודה נשלטה על ידי ההסתדרות, הוועדים הגדולים והקיבוצים.
• עליונותו הרטורית של מנחם בגין על שמעון פרס ומנהיגי מפלגת העבודה, תוך הדגשת חשיבותם של המזרחים. זכור במיוחד נאום הצ'חצ'חים של בגין, בעקבות פליטת הפה של דודו טופז לפני הבחירות:

"היעמוד כל שחקן שכיר של המערך ויתעלל ויחלל את השם? בני עדות המזרח הם מטובי הלוחמים של צה"ל, הם יחד עם אריק שרון חצו את תעלת סואץ ועברו לצד השני. הוא פקד עליהם, מטובי הלוחמים בישראל! ועתה נגיד בפני עם ועדה ובפני הקהל הפרוע של המערך המשמיע תרועות, איך אמר שם? טשחטשחים, טשחטשחים, כך הוא קורא להם, "הצ'חצ'חים הם רק ראויים להיות שין גימלים", מה זה שין גימל? שוטר גדודי, נכון? זה כמו ג'ובניקים? ג'ובניקים לא נלחמים בכלל. כן! חילול השם! וכל הקהל הריע, והיכן הייתה הגברת שושנה ארבלי? העומדת במקום השני ברשימת המערך, והיכן היו האחרים? למה לא עזבו מתוך מחאה את האספה הזאת?"

[עריכה] הערות

• 1. ^ לוח 14, תלמידים לפי סוג בית ספר ואזור הלידה, שנתון הלמ"ס 1962 עמוד 490.
• 2. ^ לוח כ/15. – התלמידים בבתי הספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ויבשת הלידה. שנתון הלמ"ס 1967, עמוד 534.
• 3. ^ לוח כ"ב/16.- תלמידים בבתי ספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר והמוצא, שנתון הלמ"ס 1972, עמוד 589.
• 4. ^ לוח כ"ב/19. – תלמידים בבתי ספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1976, עמוד 606.
• 5. ^ לוח כ"ב/18. – תלמידים בגנים ובבתי ספר, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1979, עמוד 634.

[עריכה] ראו גם

• אשכנזים
• הפנתרים השחורים
• אירועי ואדי סאליב
• הקשת הדמוקרטית המזרחית
• מבחן בוזגלו
• פמיניזם מזרחי
• מוזיקה מזרחית
• מסעודה משדרות
• יהודים-ערבים
• הומי באבא (הגישה ההיברידית)

[עריכה] לקריאה נוספת

• שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981.
• חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר (עורכים) מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש, מכון ון ליר, 2002.
• יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, הוצאת עם עובד, 2003.
• אור קשתי, "חלוקה מעמדית ברורה", הארץ. 13 במאי 1997.
• אור קשתי, "ראשונים ללכת הביתה", הארץ, 1997.
• יוגב, א., שפירא, ר. (1992). "היבטים עדתיים בהתפתחותה של ישראל כחברה מסמיכה", בתוך יוגב, א. (עורך), התפשטות ההשכלה בישראל. מסדה: תל אביב.
• אילון חנה, 2000. "זכות הבחירה ואי השוויון בחינוך: היבטים חברתיים של הרפורמה במבנה הלימודים בחטיבה העליונה". בתוך חנה הרצוג (עורכת). חברה במראה, עמ' 125-146. תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב.
• ינון כהן, "פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים 1975 - 1995", בתוך : סוציולוגיה ישראלית, 1998.
• יורם פרי, ג'וני גולדברג, 1985. האם המזרחיים ניציים יותר?: להבנת הזיקה בין השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות, המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון.
• אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, הוצאת ברירות 1992. (הוצאה מחודשת, האוניברסיטה הפתוחה, 2005). מחקר ביקורתי על יחסי מזרח-מערב בקולנוע הישראלי.
• אלה שוחט, זכרונות אסורים - לקראת מחשבה רב-תרבותית, הוצאת בימת קדם לספרות, 2001. קובץ מאמרים (וביניהם המאמר "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים", עמ' 140).
• כזום, עזיזה. 1999. "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי השויון האתני בישראל". בתוך : סוציולוגיה ישראלית, א 2: 385-428.
• סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003, הוצאת עם-עובד / ספריית אופקים, 2004. חיבור מקיף על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל.
• סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה - הרהורים על ישראל מזווית כהה. בעריכת אלי חמו. הוצאת בימת קדם לספרות, 1999. קובץ מאמרים קצרים מהעיתונות, 1992-1999.
• גיטה עמיפז-זילבר, גם בהם פגע הצורר: יהודים מזרחיים בצרפת הכבושה 1944-1940, הוצאת ראובן מס, 1994.
• הרצוג, חנה. 1986. עדתיות פוליטית - דימוי מול מציאות, תל אביב, יד טבנקין, המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• לוין-אפשטיין, נח. 2000. "משפחה וריבוד : דפוסי שעתוק של אי-שוויון בישראל", בתוך צדק חלוקתי בישראל, (מנחם מאוטנר, עורך), תל אביב : רמות - אוניברסיטת תל אביב.
• מלמד, שהם. 2004. "כעבור עשרות שנים מעטות נהיה כולנו בני עדות המזרח..., : אמהות, פריון והבנייתו של 'האיום הדמוגרפי' בחוק גיל הנישואין. תאוריה וביקורת, 25 : 69 – 96.
• נוריאלי, בני. 2005. "זרים במרחב לאומי", תאוריה וביקורת, 26.
• סמוחה, סמי. 1984. "שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל", מגמות, כרך 2-3 (1984), עמודים 169-206.
• שגב, תום. 1984. "הישראלים הראשונים", דומינו, תל אביב, עמ' 123-187.
• קרין, אמית. 2005. "תקפות החלוקה האתנית למזרחים ולאשכנזים בקרב מהגרים וצאצאיהם בשוק העבודה הישראלי", מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 44 (1): 3-28.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יוסי יונה ויצחק ספורטא, לעצור את הנהירה המבוהלת לביה"ס תיכון: החינוך הקדם-מקצועי ויצירת מעמד הפועלים בישראל
• יהודה שנהב, "קשר השתיקה", הארץ, 27.12.96
• מרכז אדווה, זכאות לתעודת בגרות לפי יישוב 2002 - 2003
• תמר בורסוק, מחלוקת בציון, אתר "במה חדשה"
• איציק ספורטא (2004), פערים בהשכלה, העוקץ
• קדמה - פורטל מזרחי חברתי
• תמרה טראובמן, מחקר: מתוך כ-400 פרופסוריות בישראל - רק 23 מזרחיות ו-0 ערביות, עיתון "הארץ"